העיתון "גלובס" היה כנראה העיתון הראשון שהעלה על סדר היום את מחירי הקוטג'. מאז, החליטה מערכת העיתון להתמקד בנושא המחירים במשק. כמעט מידי יום מופיעה כותרת ראשית חדשה בעניין ומפורסמות כתבות על הפרשי מחירים מול מוצרים זהים בחו"ל, טבלאות מצביעות על פערי התיווך במוצרי צריכה ועוד. העיתון שכמובן רוצה למכור את עצמו, זיהה נכון נושא "מעניין" שתורם לתפוצתו. קשה מאד להיזכר בנושא אחר כלשהו שעיתון הצליח לגלגל, בעמודו הראשון, במשך תקופה כה ארוכה.
כדי לשמור על המומנטום בתודעת קוראיו, ואולי מחשש שנמאס כבר לקרוא איך דופקים אותנו, התקדם העיתון צעד נוסף והחל להציע "פתרונות" – "פתרון גלובס ליוקר המחירים". כל עוד העיתון סיפק מידע עובדתי על מחירים ופערי מחיר הוא ביצע עבודת דיווח עיתונאית כהלכה.
"התוכנית", שהוצגה כמובן ככותרת ראשית, גובשה על ידי העיתון הכלכלי לאחר שכלכלני העיתון (כל הכתבים בגלובס הם "כלכלנים" מן הסתם) התייעצו עם "קמעונאים ובכירים לשעבר בתעשיית המזון". התוכנית "גאונית" בפשוטה וקליטה להפליא: בוחרים סל של כ-50 מוצרים ומטילים פיקוח על מחיריהם. זהו, כמה פשוט – איך לא חשבו על זה קודם? נדיר מאד שעיתון חורג מהתמחותו כספק של מידע ופרשנויות על מידע, ממקם את עצמו כ"ממשלת צללים" – ומפרסם "תוכנית" מטעם עצמו. אפילו עיתון "הארץ" מעולם לא פרסם את "תוכנית העיתון למדינה פלסטינית", גם לא ראינו את "תוכנית חמשת השלבים לשלום" מטעם העיתון "ידיעות אחרונות". ברור שלכל עיתון יש אג'נדה שמשקפת בדרך כלל את דעת בכירי העורכים (ובתנאי שאינה פוגעת ברווח בעלי העיתון) ומתבצע "סינון מאוזן" בכתבות.
קשה למצוא בגלובס כתבות שמבקרות או מנוגדות ל"תכנית גלובס". הקושי צורם כי העיתון הציג תוכנית פופוליסטית בסגנון "תוכניות החומש" בגוש הקומוניסטי – תוכנית שמנוגדת לכל לוגיקה כלכלית וניסיון היסטורי מצטבר. אין כלל ספק שיש בעיתון כלכלנים שיודעים זאת ופובליציסטים חיצוניים שניסו לכתוב על כך. המציאות מוכיחה שהם סוננו באגרסיביות. זו אחת הסכנות כאשר עיתון מציג "תכנית רשמית" מטעמו.
"גלובס" נפל בבור שחפר לעצמו וחטא בפופוליזם של פוליטיקאים שרוצים להיבחר מחדש. כותרת המשנה בכתבה פונה אל ציבור הקוראים: "ומה לדעתכם צריך להיות בסל [בסל המוצרים המפוקחים]?". שאלה שמזכירה את שאלתו המפורסמת של אריאל שרון במרכז הליכוד "מי בעד מלחמה בטרור?"... העיתון אינו מפרסם את האמת, אלא את "הפיתרון" שישביע את רצון ההמון. הרצון המיידי.
מקור תמונה: גלובס
פיקוח על מחירים נכשל תמיד, אפילו בתקופות מלחמה. הפיקוח "מצליח" להוריד איכות של מוצרים כדי שהיצרן יוכל להרוויח גם במחיר המפוקח. אם חוק הפיקוח נאכף באגרסיביות ו"הספסרים" מוגלים לסיביר, אז הפיקוח גם "מצליח" להסיר מוצרים ממדפי החנויות, המדפים עומדים ריקים. במקרה "הטוב" הממשלה נאלצת לסבסד ייצור מוגבל (בגלל שתקציב ממשלתי לסבסוד תמיד מוגבל) ולהנהיג קיצוב במכירות באמצעות הנהגת "תלושי קניה ממשלתיים" שמחולקים לפי מפתח "חברתי": כל משפחה עם ילד מתחת לגיל 10 תקבל הרשאה לקנות קוטג' אחד בשבוע. ב"תלושים" מתפתח כמובן מסחר "שחור".
אם המחיר שהפקידות הממשלתית קבעה, נמוך ממחיר שהשוק היה קובע בהעדר פיקוח, לא יסכימו היצרנים להפסיד כסף. הם ידרשו סובסידיה מהממשלה (שתגדיל את המיסוי), או שחלקם יפסיק לייצר וייווצר מחסור שיסופק ע"י "שוק שחור". ב"שוק השחור" יימכרו המוצרים במחיר השוק האמיתי בתוספת פרמיה עבור הסיכון שלוקחים המוכרים בפעילותם המחתרתית. המחיר הסופי לצרכן, גם במקרה זה, יהיה גבוה מהמחיר שהיה נקבע ע"י השוק אלמלא התערבות ממשלתית.
"פיקוח" מחייב הקמת "ועדת מחירים" ממשלתית, וכמובן "ועדת חריגים", מייד יצוצו מאכערים שיפעילו כישורי שתדלנות בוועדות. גם פרוטקציה ו"קשרים" תמיד יוכלו לסייע לקבלת אישור להעלאת מחירים. בתנאים אלה, המחירים לא יקבעו יותר על ידי ביקוש והיצע, אלא על ידי קירבה ולחצים על הוועדה. יצרנים ומשווקים לא יתמקדו יותר בתחרות על איכות ומחיר, אלא יקימו "מחלקת תמחור" בה יועסקו מנהלים ועובדים בעלי כישורים אחרים: אלה שייטיבו להגיש לממשלה "תחשיבי עלות" שמוכיחים באותות ובמופתים שהעלויות גבוהות... קל יחסית "לעבוד" על ועדה ציבורית; והמחיר יקבע בהתאם ל"תחשיב". מי שיהיה די מקורב לוועדה לא יזדקק ל"תחשיב". בכל מקרה לא ייתכן מצב בו יצרנים ומשווקים יפסידו בפעילותם הכלכלית כי במצב כזה הם יפסיקו לייצר. אי אפשר להכריח אנשים להפסיד בעסק. נדלג על תיאור "פרנסות הסרק" שנוצרות בתנאים אלו.
תופעות הלוואי הקשות המתוארות קורות כאשר פיקוח על מחירים מתרחב למספר משמעותי של מוצרים. אבל גם כאשר מספר קטן של מוצרים נמצא תחת פיקוח, ונניח אפילו שהפיקוח מצליח לדכא את המחיר – נוצר במקביל צורך לאלץ יצרנים סרבנים לייצר כמות מינימאלית של מוצרים מפוקחים, כי במחיר המפוקח הייצור אינו כדאי (לדוגמה: חיוב כל מאפיה לייצר כמות מסוימת של לחם שחור אחיד ומפוקח). אילוץ כזה מחייב את היצרנים להעלות את מחירם של מוצרים מקבילים.
מכאן, שברוב הזמן, מחיר "בפיקוח" יהיה גבוה מהמחיר שהשוק היה קובע אלמלא הפיקוח. זו הסיבה ש"בכירים בתעשיית המזון" לא מתרגשים מפיקוח ממשלתי. הם כבר "יסתדרו" עם ועדת המחירים הממשלתית...
ובכלל... אם פיקוח על מחירים "טוב ליהודים" והממשלה היא שצריכה לקבוע את המחירים, אז מדוע לא להכניס תחת כנפיו את כל המוצרים והשירותים... יוצאי ברית-המועצות לשעבר יודעים את התשובה.
מוטי היינריך