מעת לעת אנחנו מתבשרים על חקיקה "חברתית" חדשה, והפעם: חוק שיחייב חברות (מעל ל-100 עובדים) להעסיק 3% עובדים בעלי מוגבליות מכלל העובדים בחברה. עם הזמן יחויבו גם עסקים קטנים "לתת כתף" למוגבלים ושיעור חובת העסקת מוגבלים יעלה. חוק חדש בישראל, חוק שקיים כבר מזמן "בנאורות שבמדינות אירופה".
 
חוק לא-מוסרי
 
החוק החדש מהווה פגיעה נוספת בזכויות הפרט של המעסיקים, נדבך נוסף בהר הרגולציה ביחסים שבין מעסיק לעובד. חוק בלתי מוסרי שכופה על המעסיק לשכור עובדים. המעסיק אינו חופשי לשכור עובדים כרצונו. אלה שלא מסכימים עם פסקה זו מוזמנים לשאול עצמם: מדוע שהמדינה לא תכפה עליכם להעסיק כעוזרת בית אישה מוגבלת, בת מיעוטים, או אם חד-הורית מובטלת? מדוע שהמדינה לא תחליט עבורכם את מותר לכם להעסיק כמנקה חדר מדרגות?  
 
הפרה שיטתית של זכויות הפרט של המעסיקים בכל העולם "הנאור" קיימת כבר למעלה ממאה שנים, במקביל להתפשטות הסוציאליזם המודרני. הרגולציה על יחסי עובד-מעסיק הולכת ומתגברת במקביל להתרחבות מעורבות המדינה בכלכלה. רבים שמצהירים על תמיכתם בכלכלה תחרותית וחופשית, מחריגים בדרך כלל את יחסי עובד-מעסיק מתחום "החופש הכלכלי".
 
העובד (כל עובד) נתפס כ"צד החלש" והמעסיק הוא "החזק". ולכן, המדינה מתערבת ביחסים שביניהם ומקנה "זכויות" עדיפות לעובד כדי שלא "ינוצל". המדינה כופה על המעסיק מערכת כללים מחייבים ומגבילים. המערכת אוסרת על שני הצדדים להגיע להסכם מרצונם החופשי. אסור לשלם לעובד על פי כישוריו, אלא לפי מה שהפוליטיקאים מחליטים ש"מגיע לו". כאן נכנס ה"באג הדמוקטי" לפעולה ומעניק עדיפות פוליטית למועמד בבחירות שמבטיח להמונים את הקסם האלכימאי: כסף שלא תמורת עבודה – "זכויות עובדים".  
 
הסכם לא מוסרי
 
בשלב זה מדובר בהסכם שנחתם בין ההסתדרות לבין יו"ר ארגון העצמאים ונשיא התאחדות התעשיינים. כלל לא ברור מהי המוטיבציה הנסתרת של נציגי התעשיינים וארגוני העצמאיים, שחתמו על ההסכם עם מזכיר ההסתדרות. הסכם שפוגע בברור בעסקים שהם מייצגים. ההסכם יהיה לחוק עם הוצאת "צו הרחבה" על ידי שר הכלכלה שיכפה את ההסכם על כל העסקים בארץ שכלל לא היו צד להסכם ואפילו לא ידעו שהוא מתבשל. 

עסקה שמגיעים אליה בהסכמה הדדית וללא כפיה, היא בדרך כלל המירב שהצדדים יכולים להשיג בנסיבות ובסביבה עסקית מסוימת. אם העסקה נכפית על צד אחד בכוח, היא בהכרח פחות טובה – כי אחרת, ללא כפיה, אחד מהצדדים לא היה בוחר בה – היא לא מניבה לו תועלת. גם אם כלל זה לא תמיד נכון ברמת פרט בודד מסוים, הרי שאם הכפייה גורפת ברמת המדינה – הכלל תמיד נכון. הכלל תמיד נכון במבחן המוסרי: עסקאות בין אנשים צריכות להתבצע ללא כפיה תוך שמירת זכותו של הפרט לחופש ולקניינו.
 
כל כפיה ממשלתית יוצרת עיוותים יקרים
 
עסקים שממעטים להעסיק בעלי מוגבלויות – קרוב לוודאי שאין להם תעסוקה מתאימה עבורם בשכר שהם מחויבים לשלם להם על פי חוק.
 
חוק שכר מינימום הוא האשם העיקרי באבטלה בקרב בעלי מוגבלויות שמסוגלים לעבוד (יש מקרים טרגיים שכלל לא מסוגלים לעבוד). לא כדאי להעסיק מוגבלים בשכר המינימום – תפוקתם נמוכה מהשכר שהחוק מחייב לשלם להם ולכן "הכלכלה" פותרת את הבעיה בפליטתם משוק העבודה. ככל ששכר המינימום יעלה – תגדל האבטלה גם בקרב קבוצות עובדים אחרות שתפוקתם נמוכה יחסית לשכר המינימום שעלה (לדוגמה: צעירים חסרי מיומנות).
 
כעת יחייבו את המעסיקים להפסיד כסף על כל עובד מוגבל. בעסקים גדולים – גם ההפסדים יגדלו, בגלל הכורח להעסיק מנהל מיוחד למוגבלים והטמעת לוגיסטיקה מתאימה לבעלי מוגבלויות.
 
חוק שכר מינימום הגדיל את האבטלה ואת הוצאות המדינה על קצבאות אבטלה והבטחת הכנסה. החוק החדש יגדיל את העיוות, כי העסקת מוגבל מעבר לשכר ש"מגיע" לו – כמוה כהטלת מס ממשלתי נוסף על הסקטור העסקי. להגדלת נטל המס יש השלכה מיידית על יוקר המחיה וכושר התחרות של מוצרי יצוא ישראליים בחו"ל. שוב, חזרנו אל הממשלה כגורם העיקרי (וכנראה הבלעדי) ליוקר החיים בישראל.
 
כל כפיה ממשלתית, גם אם היא מתבצעת תחת כותרת "חברתית", יוצרת עיוותים בעלי השלכות לא רק על רמת החיים, אלא גם עיוותים מוסריים – חממות שחיתות. עם הזמן נגלה שמעסיקים מעודדים עובדים ותיקים להוציא אישור רפואי על "מוגבלות" (הסעיף המתאים כבר יימצא) וכך להרוויח רווח כפול – להמשיך להעסיק את העובד הותיק והכדאי, וגם למלא את מכסת "המוגבלים" הנדרשת. עובד וותיק, שיועסק גם על תקן "מוגבל", יזכה לתוספת – אולי יקבל גם משהו מהביטוח הלאומי. כולם יהיו מרוצים, מלבד משלמי המיסים שיצטרכו לממן את הגידול בקצבאות.
 
גם הביקוש ל"רופאי תעסוקה" יעלה פלאים –  "המשק" יזדקק להרבה רופאים שמתמחים בחתימה על אישורים. עוד תעסוקת אוויר.
 
יהיו עסקים שפשוט יפטרו עובד קיים, כדי להעסיק עובד שיש לו אישור "מוגבלות" ויצטרכו לספוג את הירידה בתפוקה. הרי אין במפעלים תפקידים פנויים, לא מאוישים, שמחכים רק לבעלי מוגבלויות. בשנים הבאות ימשיכו כלכלנים "מומחים" לקשקש על הסיבות לפריון העבודה הנמוך בישראל.
 
ייתכן שיקומו חברות כוח אדם שיתמחו באספקת "בעלי מוגבלויות" לתעשייה. ערכם של העובדים שהם "כאילו מוגבלים" יעלה. המתווך ילחש לאוזנו של מנהל משאבי האנוש כי הוא יכול לספק עובדים רגילים עם אישור כ"מוגבלים". כאילו.
 
קשה לחזות את שלל "התוצאות הבלתי מכוונות" של העיוות החדש. אפשר להעלות על הדעת תוצאה נוספת: הרי לא כל מוגבל הוא בהכרח גם נזקק. לא כל מוגבל מחפש תעסוקה או זקוק לתעסוקה. החוק החדש מעניק "שווי שוק" למוגבלות שלו. ערך יקר לכל מעסיק שצריך לעמוד במכסת בעלי המוגבלויות – עדיף לשלם "משהו" למוגבל שיושב בבית, תמורת הסכמתו להופיע ברשימת המועסקים במפעל. זה זול בהרבה מ"העסקה אמיתית" של מוגבל. הוא אשר אמרנו – אפקט מיסוי לכל דבר.
 
לחוקים "חברתיים" יש דינמיקה משלהם. מרגע שחוק התקבל – כמעט שאי אפשר לבטל אותו לעולם, מסיבות פוליטיות. היכן חברי הכנסת שיעזו להעלות הצעה מנומקת לביטול חוק "חברתי" – הם הרי יסקלו באבנים בכיכר העיר. לכן, חוקי הטבע (הפוליטי) קובעים כי לחקיקה "חברתית" יש רק כיוון התפתחות אחד – היא תמיד מתרחבת כמו היקום האסטרונומי. לא רחוק היום ומעסיקים יחויבו במכסות נוספות: העסקת קשישים, נשים בתקופת הריון, מכסת נשים מועסקות, העסקת "בני מיעוטים", העסקת מכסה של מקבלי הבטחת הכנסה ועוד. 
 
החוק החדש יתרום, כמו כל החוקים "החברתיים" האחרים, את תרומתו הלא-צנועה להיקף השחיתות העממית וגם יוסיף את חלקו בהגדלת העומס בבתי המשפט.
למי יוגש חשבון השחיתות ועליית המחירים הנוספת – כמובן לאזרחי ישראל.
 
לא לחיקוי "מדינות אירופה הנאורות"
 
אחת הסיבות העיקריות למשבר הכלכלי באירופה היא "חוסר הגמישות בשוק העבודה" – כינוי מכובס לעודף "זכויות העובדים". מוצרי היצוא מתקשים להתחרות, האבטלה גבוהה, ותשלום ה"זכויות" ממומן על ידי הגדלת החוב הלאומי. האירופאים שוברים את הראש איך להיחלץ מהמשבר העמוק ולכולם ברור שהנתיב עובר דרך "הגמשת שוק העבודה" – שוב, מילה מכובסת שמשמעותה פחות "זכויות", פחות רגולציה וכפיה ממשלתית בשוק העבודה, חיסול "קביעות", פנסיה תקציבית, חופשות נדיבות, אישורי מחלה וכל יתר הפטנטים איך לא לעבוד. אין פיתרון פוליטי קליל ונוח ל"הגמשת שוק העבודה".
 
אחת מהסיבות שישראל עברה בקלות את המשבר של 2007 היא כי אנחנו "מפגרים" אחרי "אירופה הנאורה" בשפע הקצבאות והעיוותים בשוק העבודה. דוחות ה-OECD מתריעים מידי פעם על "הפיגור" בישראל מול "אירופה הנאורה".
 
ראו את עומק "הפיגור" שהציל את הכלכלה הישראלית עד כה (לקט מקרי וחלקי): חסרה מסגרת ממשלתית להכשרה מקצועית; ההוצאה הממשלתית על מו"פ היא הנמוכה ב-OECD; מערכת הקצבאות בישראל נמוכה יחסית למדינות OECD; הורים צעירים מקבלים בישראל הרבה פחות מאשר במדינות OECD; חופשת הלידה וזכויות האב בישראל – נמוכים; הוצאות הרווחה בישראל נמוכות מידי. ישראל מדורגת במקום הלפני-אחרון ברמת הרגולציה על שוק הדירות להשכרה.
 
בעוד האירופאים שוברים את הראש איך להיחלץ מהעיוותים – אנחנו דוהרים אל הבור ממנו אירופה מנסה להיחלץ.
 
מוטי היינריך