שבת, 21 יולי 2012 06:15

"מדינת הרווחה" הישראלית שרפה את משה סילמן

ה"צדק החברתי" שדורשים המפגינים עולה הרבה כסף. 

ומכיוון שכסף לא צומח על עצים בחצר הממשלה – צריך לקחת אותו ממישהו. וכך הגיעו גובי הביטוח הלאומי גם אל משה סילמן, שנדרש לשלם את חובו ל"מדינת הרווחה".

במשך למעלה משנה מפגינים עשרות אלפי "מוחים חברתיים" נגד כל ה"משה סילמנים" בישראל. משה סילמן ז"ל היה בעל עסק, היו לו שלוש משאיות ומספר עובדים. על פי הפרסומים "העסק הצליח" והגיע למחזור של כמיליון שקל לשנה בשנים שלפני שנת 2002.
 
עד לפני למעלה  משבוע ייצגה דמותו של משה סילמן עבור המפגינים את שארית הרוע בחברה הישראלית (הרוע שנותר אחרי שה"טייקונים" גרפו את רובו): אם נבדוק, ייתכן שנגלה כי הוא שילם "משכורת רעב" לנהגים שלו, וספק אם העביר את מלוא הזכויות הסוציאליות. עובדה – היה לו חוב לביטוח לאומי. וכל זאת למה? כדי למקסם את רווחיו, רחמנא ליצלן.
 
סילמן היה יזם קטן, מה שנקרא אצלנו "עצמאי", אחד ממאות האלפים שמשתייכים אל סקטור העצמאיים בישראל. ציבור גדול זה שייך ל"ארץ ישראל העובדת" האמיתית. אלה הם בעלי המשאיות, בעלי החנויות ובתי המלאכה, הבוכארי מהמתפרה ומהירקות, הפרסי מחומרי הניקוי, הרומני מהגריל ביפו, מתווך הדירות, עורך הדין הקטן, הערבי מהנגרייה, יוסי מהמזגנים וקובי מהמנעולים.
 
ציבור גדול זה עובד 10 עד 14 שעות ביום, ללא פיצויי פיטורים, ללא "הבראה", ללא חופשת מחלה וללא יתר ה"זכויות". משפחות אלה משלמות מכיסן את מלוא ביטוח הבריאות, את המלון באילת ואת מחיר הכרטיס המלא בכניסה לפארק המים בשפיים – כי הם לא שייכות לשום ועד עובדים או קבוצת לחץ אחרת. הם לא מקבלים "שי לחג". הם לא יכולים לשבות; וכדי להתפרנס, הם צריכים להתחרות מבוקר עד ערב בעמיתיהם ולהשביע את רצון הלקוחות.
 
מיעוטם עושה חיל ועשיר, חלקם אמידים, אבל הרוב מצליח להרוויח משכורת יפה לעצמם ואולי עוד משהו על שם הילד והדודה הנכה שרשומה כעובדת פיקטיבית בעסק המשפחתי. רובם רושם חשבונית כשאין ברירה, משלמים משהו למס הכנסה ולביטוח לאומי – מי הכול, מי יותר ומי פחות. חלק לא מבוטל מהעצמאיים, וסילמן כנראה היה ביניהם, רק מצליח איכשהו לגמור את החודש.   
 
זאת בניגוד גמור ל"ארץ ישראל המסובסדת" – אלה שמוגנים על ידי הוועדים הגדולים בנמלים ובבנקים. אלה הם התעשיינים והחקלאים שעושקים אותנו בחסות חומות מכס, המשקיעים הגדולים שנהנים ממענקי הממשלה ומקלטי המס, ומרבית 800 אלף עובדי הציבור שהפנסיה התקציבית שלהם "מובטחת".. וגם הנופש באילת… חלק ניכר משכרם, ולעיתים כולו, הוא בעצם תשלום דמי חסות, כדי שלא ינתקו אותנו מרשת החשמל, לא ינתקו את הנמל מהעולם ולא ינתקו את החמצן בבתי החולים.
 
העצמאים הם גם אוכלוסיית המטרה העיקרית של פקחי מס הכנסה ומעקלי הביטוח הלאומי – המטרה הטבעית של כל ממשלה שדובריה מקשקשים על "העמקת הגביה". נישומים אלה מתקשים להגיע ל"הסדר" עם רשויות הביורוקרטיה של המדינה. המדינה לא תוותר להם על "רווחים כלואים" של 25 מיליארד שקל כמו לגדולים שחוסים בצל החוק לעידוד השקעות הון. אותם לא "מעודדים". ובניגוד לחברות הגדולות שמעסיקות סמנכ"ל לענייני רגולציה ורואה חשבון מ"חמשת הגדולים" – לנישומים אלה נותרת לבסוף הברירה "להתפשר" עם דרישת הרשויות או, כדברי אפרים קישון ז"ל – "הנישום יכול להפסיק לנשום". 

1291


מישהו צריך לשלם עבור דרישות ה"מגיע לי" של המפגינים. מישהו צריך לשלם עבור "דיור בר השגה" לצעירי כפר שמריהו וצפון תל אביב שחייבים להמשיך לגור היכן שנולדו. ה"צדק החברתי" שדורשים בשדרות רוטשילד עולה הרבה כסף.
 
ומכיוון שכסף לא צומח על עצים בבוסתן ניסתר בחצר הממשלה – צריך לקחת אותו ממישהו. צריך צבא של פקידי ממשלה במס הכנסה ובביטוח הלאומי שיגבו את הכסף וצריך אוגדה נוספת של פקידים שיחלקו את הכסף "ליעדים הנכונים" לדעת המפגינים. ועל הברז הראשי יושבים פוליטיקאים, שמחליטים לפי הלחצים שמופעלים עליהם, על מי לכוון את ממטרות הכסף. אין שיטה אחרת ל"מדינת רווחה". 
 
וכך הגיעו גובי הביטוח הלאומי גם אל משה סילמן, שנדרש לשלם את חובו ל"מדינת הרווחה".
 
דוברי מחאה רבים התבטאו על "אטימות הרשויות". וכי מדוע שהרשויות לא יהיו "אטומות"? כל "רשות" חייבת מטבעה להיות "אטומה". "רשות" היא שרות ממשלתי. ההפך מ"אטימות" זו רגישות לצרכי הלקוח וזו יכולה להתקיים כמעט רק בעסקים תחרותיים בהם כל עובד שואף למצוינות שמדורבנת על ידי ההנהלה, כדי שלא לאבד לקוחות לטובת המתחרים. שרות ציבורי לעולם אינו תחרותי – הוא מונופול ומהגרועים ביותר. מונופול פרטי יכול לבחור עובדים כרצונו ולפטרם (גם זכות זו מוגבלת לעיתים על ידי המדינה). נסו לפטר עובד בביטוח הלאומי, במס הכנסה, במשרד הרישוי או בנמל אשדוד...

ו"הרשויות" מטבע הדברים מאד לא יעילות, מה בוער? המשכורת והפנסיה מובטחים במסגרת חוקי העבודה של "מדינת הרווחה". ראו בכתבה המקושרת ב- YNET. גם זכות השביתה בסקטור הציבורי מקודשת – אז רואה החשבון של סילמן לא יכול היה במשך חודשים לקבל איזשהו מסמך במס הכנסה בגלל העיצומים, וכאשר כבר קיבל את הנייר – לא היה למי לתת אותו בביטוח הלאומי בגלל השביתה שם, ולא יכול היה לשחרר את המשאית המעוקלת...
 
כל המוחים וה"חברתיים" שואפים שהמדינה תעניק את כל השירותים לאזרח, שתלאים פעילויות מהסקטור הפרטי ותקים "רשויות לאומיות" שיעניקו את השרות – כמו זה שמשה סלימן קיבל מהביטוח הלאומי. הפיתרון לדעתם הוא בסקטור ציבורי גדול ובמיסוי גבוה למימונו. אבל כאן לא נגמר הסיפור להשקפתם: על הפעילות שתיוותר בסקטור הפרטי צריך לפקח באופן הדוק באמצעות רגולציה, רישיונות והיתרים. שוב מנגנונים עתירי פקידים ומפקחים. גם הרוכל בטוניס ששרף את עצמו, במסגרת "האביב הערבי" רצה בסך הכול לקבל רישיון לדוכן ירקות מה"רשויות".
 
השקפת העולם שמייצגים המוחים בישראל תגרום בהכרח לשפע אזרחים מיואשים. מסחטת המיסים שהם דורשים, תפעל בעיקר על אותו סקטור שמייצר את העושר ואת מקומות העבודה ותגדיל את סקטור "המגיע לי". שילוב כוחות זה מוביל לכיוון אחד – רוב עני ושוויוני בדלותו.       
 
"כולנו משה סילמן" זעקו השלטים שהמפגינים נשאו. שקר וכזב – אף אחד מכם לא משה סילמן. מי מהמפגינים ניסה להקים דוכן פלאפל? לייבא מוצר מסין ולשווקו? להקים חברה לשליחויות, או לשטוף חלונות ראווה של חנויות? חלומכם הרטוב הוא לקבל את "המגיע לכם" – ואת זה צריך לקחת בכוח ממשה סילמן.
 
מוטי היינריך

עודכן לאחרונה ב שני, 08 אוגוסט 2016 18:17
הוסף תגובה