כמידי מערכת בחירות, סוקרת התקשורת את מצעי המפלגות. המצע הוא בדרך כלל אוסף של הצהרות עמומות שהקו המנחה שלהן בענייני פנים הוא חלוקה אחרת של הוצאות המדינה, הגדלת תקציבים לפתרון בעיות שבכותרות, וכמעט תמיד – ללא ציון מקורות כספיים. תמיד יש חוק כלשהו שמסומן לביטול ורעיונות לעשרה חוקים חדשים (כחול לבן, לדוגמה, מציעים את "חוק השירות הציבורי שיבטיח שעובדי ציבור ישרתו אך ורק את טובת הציבור"...).
במצע של "כחול לבן" ניתן למצוא שפע מייצג של הצהרות "טובות": "נעמיד אגרוף ברזל נגד חורשי רעתנו", "ניאבק בשחיתות", צמצום העוני, צמצום יוקר המחיה, "תוגדל קצבת הבטחת ההכנסה" לנשים מבוגרות, נשקיע ונשקיע ו"נגדיל את ההשקעה". נסבסד ונחלק מענקים מיוחדים, "נסייע באופן ממוקד לזוגות צעירים", "נעודד צמיחה על ידי העצמת החדשנות ופיזורה במדינה כולה", "נעודד השקעות במשק", נקים ונבנה, נחזק ונקדם, נשקם ונפעל, נעלה קצבאות ונתקצב, נשנה מן היסוד.
כל המפלגות מדברות על הגדלת מעורבותה של הממשלה בחיינו. כחול לבן מכריזים על הקמת רשות ממשלתית חדשה "נמנה נציב יוקר מחיה", נקים "מערך ליווי ותמיכה לעידוד יזמות", ואולי נקים עוד רשות חדשה, או שתיים.
מפלגת העבודה תילחם בפערים המתרחבים, תחתור לשוויון, תשקיע השקעה "חסרת תקדים" בתשתיות חברתיות (מה זה?), דיור ציבורי ודיור בר-השגה, ועוד כל מיני "נשקיע ונקדם".
מצעי המפלגות מכילים שפע של מילות המפתח שמדליקות את נורת האזהרה שמתריעה על "זיבולי שכל": "גיבוש תכנית לאומית, בין-מגזרית ורב שנתית", או "גיבוש תכנית ממשלתית רב שנתית". יש גם שפע של "הצבת יעדים" – זה יפה, מקשט את המצע, ולא עולה כסף: יעד של 500 אלף דירות עד שנת 2040...
זהות
לא קיים הבדל עקרוני בין כל המפלגות. כולן מפלגות סוציאליסטיות שאינן רואות חלופה לשליטה ריכוזית של פקידי המדינה בחיי האזרח. תפקיד המדינה לדידן הוא לגבות מיסי עתק מכולם ולחלק את הכסף לפי "קריטריונים" שנקבעים על ידי הפוליטיקאים. חלוקה לפי שיווי המשקל שנוצר במשיכת החבל מצד לצד. כל המפלגות מתחרות ביניהן על היקף חלוקת כסף שלא תמורת עבודה. כסף שנגבה אך ורק מהסקטור שיוצר עושר אמיתי.
הזכות לכסף שלא תמורת עבודה הפכה לאידיאל מוסרי. את פרי עמלו של האזרח העובד והמצליח יש להחרים ולחלק לאחרים. היפוך יוצרות מוסרי. בסלנג החברתי הנפוץ קוראים לזה "חלוקה מחדש של ההכנסות", "הקטנת פערים", "צדק חברתי". אבל גם לשיטתם, יעדים אלה לא מושגים כבר 70 שנים והכסף הגדול נוחת בכיסן של מאות קבוצות ה"מגיע לי" – ביחס ישר לכוחן לגרום נזק לציבור ולפוליטיקאים.
מעולם לא קמה בישראל תנועה פוליטית משמעותית שהציגה חלופה שקוראת תגר על "הסדר החברתי" הקיים. מעולם לא קמה תנועה בעלת סיכוי פוליטי שפרטה במצע מפורט פתרונות שמבוססים על הקטנת כוחה הריכוזי של המדינה בחיי הפרט. לא "שיפור" או "ייעול", אלא מערכת חדשה – כללי משחק חדשים. המפלגה היחידה שבמצעה לא מופיעה מטרת העל של כל מפלגות ישראל: "צמצום אי השוויון".
חלק ניכר מהעומדים בראש מפלגת "זהות" מבינים את הדרך שתוכל למקם את מדינת ישראל בצמרת המדינות העשירות בעולם, חלקים נכבדים מהמצע של "זהות" דנים בכך.
אישית, אני מופתע ממספרם הגדול של הצעירים שתומכים ברעיונות שאתר זה מקדם בתריסר השנים האחרונות. רעיונות שחלקם גם נכללים במצע של "זהות".
ומילה לאנשים ששלחו אלינו מיילים ומודאגים מה"קיצוניות" המדינית של "זהות" וחזון בית המקדש של משה פייגלין. לצערנו לא קיים פתרון אופטימלי לבעיה המורכבת של יחסינו עם הערבים ("קץ הסכסוך"). לא "הסכם שלום", לא "אנחנו פה והם שם", וגם לא "סיפוח מלא". אבל בכל דרך מדינית שנתגלגל אליה כדאי שנהיה אחת מהעשירות במדינות תבל – זה לעולם לא יקרה אם נמשיך להיות "דמוקרטיה סוציאליסטית".
המתלבטים בין זהות למרצ צריכים לבחור מה מפריע להם יותר: מדינה סוציאליסטית או חזון "קץ הסכסוך"; ומי שיימנע מהצבעה למעשה אומר: אני מסכים להחלטה של יתר המצביעים – האומנם?
ובאשר לסוגיית "בית המקדש". מותר למנהיג פוליטי לבטא ערגה, אמונה וכיסופים לעבר רחוק. בלתי אפשרי לשחזר במציאות הקיימת את העבר הקדום. אני יכול להעלות בדעתי לפחות בעיה בלתי פתירה אחת: מי ימנה את הכוהן הגדול והאם הוא יהיה אשכנזי או ספרדי? לכן, גם עניין זה לא צריך להדאיג את המתלבטים. פרקטית, אני מסכים להקמת בית המקדש, אבל רק לאחר שיגיע המשיח.
מוטי היינריך
הירשמו כאן לקבלת התראה על כתבה חדשה
עם כל הכבוד... יתכן מאוד שפייגלין יחד עם עוד כמה חברי מפלגה יהיו חברי כנסת ואף חברי ממשלה, אך קשה להאמין שהם יהיו יותר ממפלגת אווירה שבמקרה טוב יקצרו 'הישגים' עמומים שלא יותירו חותם.
הבחירות בישראל מוכרעות על הישרדות, קרי ביטחון ומצע כלכלי לא יביא רחוק.
כל פתרון הוא רע. הוא מחייב להעדיף את אחד מילדי האהובים, ולדחות את ילדי האהוב האחר.
מדוע ? מדוע הפתרון מחייב את הבוחר לפשרה ? לויתור ? מדוע לא לספק פתרון שלא מתפשר על הערכים של הבוחר ? על אף אחד מהם ?
התשובה אינה ערכית. התשובה היא הנדסית. כלי הבחירה הקיים - הכרעה באמצעות הפרלמנט, דורש מתן צ'ק גורף למפלגה, על רעיונותיה הקרובים לליבי ביחד עם אלה שרחוקים מליבי. וזה עוד במקרה הטוב, בה חברי הכנסת שנבחרו בשמה ישארו נאמנים למצע.
ישנו כלי הנדסי אחר, הרבה יותר יעיל: משאלי עם. משאל עם פר נושא. כך יוכל הבוחר להצביע עם 'זהות' בכל נושא הקשור בחירות, ועם מרצ בכל נושא הקשור ל-2 מדינות. או להיפך.
הבוחר לא עומד בפני סתירה. אינו נדרש לפשרה וויתור.
מהן הבחירות ? בחירות הן כלי מדידה לדעת הרוב, כדי לממש את העקרון הדמוקרטי של שלטון הרוב.
הבעיה: זהו כלי פגום. בין השאר, ולעניינינו - הוא מחייב את הבוחר להתפשר ולוותר.
משאל עם הוא כלי מדידה הרבה יותר יעיל. בין השאר - הוא מאפשר לבוחר להיות נאמן לכל ערכיו ללא פשרה וויתור.
ב-1981 ו-1984 רצה 'עצמאות' בראשות פרופ' עזרה זהר ז"ל עם מצע מפורט של חירות. אחד הדגלים המרכזיים שלה היה משאלי עם.
"זהות" זה מלכודת דבש לטיפשים
איך זה שבן אדם רהוט, דובר את שפתינו, שותף לרעיונותנו נפסל בשל היותו חובש כיפה ואדם דתי? הלא תבושו?
אז מה אם הוא חובש כיפה? הוא מדבר על הפרדת דת ומדינה! שמי שרוצה יהיה דתי בביתו, בלי לכפות על אחרים.
אז הוא עורג לבניית בית המקדש, אך מקפיד לציין שזהו חזונו האישי ולא יקרה במחטף קואליציוני.
וגם בכל הקשור למדיניות ביטחונית והסכסוך הפלשתיני הוא חוזר שוב ושוב שזו אינה האג'נדה שלו, לא על הטיקט הזה הוא רץ, ובבחירות אלו מה שידרוש הם תיקי החינוך (יישום שיטת השוברים) והאוצר. אז מה לכם כי תלונו? לכו להצביע!
תומך זהות.
דיבורים זה זול, ולפתק המוחדר לתיבת עץ אין כוחות מיסטים לצערנו. עד שלא תיהיה התארגנות חוץ ממשלתית של אזרחים, אני ממליץ להצייד בוזלין איכותי
"מלחמה מתמדת עם הפלסטינים" - כבר יש לנו, ב"ה, בלי זהות... לא קשור לזהות.
"ומה נאמר על עמדותיו המדיניות ביטחוניות של זהות שמהן ניתן לגזור מלחמה מתמדת ונוראה עם הפלסטינים?"
כאמור מלחמה מתמדת ונוראה ככול האפשר עם הפלסטינים כבר יש לנו, מקודם, בלי קשר ל"זהות". שום מפלגה שמרבה להשתמש בסיסמאות כמו "שלום!!!" אין בכוחה לשנות את המצב הקיים של "מלחמה מתמדת".
אחד יש לו שאיפות נעלות ל"שלום", אחר שאיפות נעלות ל"בניית בית המקדש", וגם זה וגם ההוא מדברים שטויות - או יותר נכון: אוטופיות. סיסמאות מנותקות מהמציאות.
אם פייגלין רטצה להקים את בית המקדש - שיקים, אני לא מתנגד. שיקנה מגרש בסנהדריה או תלפיות או אפיו הר הצופים, יעשה שינוי תב"ע כנדרש, יקבל רשיון בנייה ויקים מש שרוצה - בית אפילו בית מקדש.
ואם דרעי רוצה להקים גם הוא בית מקדש (ע"ש מרן) שיקים גם הוא.
למה לא?
יש הקדמה במצע שמתארת את ערגת המנהיג להקמת בית מוקדש, שלא יוקם דרך מפלגה פוליטית אלא אך ורק כאשר כלל העם ירצה את זה (חלום אבותינו מזה 2000 שנה).
כל מצע זהות והמדיניות שתהייה בפועל היא הקטנת מעורבות המדינה ושוק חופשי. בנושא המדיני, מדינה אחת ומחיקת פתרון אוסלו, שלא יהיה רלבנטי כל עוד זהות אינה המפלגה המובילה. זהות רק תוכל למנוע חלוקת ירושלים ופינוי ישובים.
האם שוק חופשי לא קורץ לכם?