הכתבה פורסמה במדור דעות ב"גלובס".

התרופה שרוקחים במערב למשבר הנוכחי היא חלוקת כסף להמונים וכך מציף משבר הקורונה מיתוסים על מדינות שנחלצו ממשבר כלכלי באמצעות תוכניות ממשלתיות נדיבות. אולם, כאשר מעוותים היסטוריה – גדל הפיתוי הפוליטי לחזור על טעויות.

ההיסטוריה מוכיחה ההיפך: גרמניה ההרוסה שלאחר המלחמה, שבדיה של תחילת שנות ה-90, ואמריקה שלא השתקמה בסמוך למשבר 1929 – כולן נחלצו מבור כלכלי שאין שני לו רק לאחר קיצוץ חד בתקציבי מדינה ובהטבות מדינת הרווחה, הפחתות מיסים, צמצום רגולציה, והקטנת מעורבות המדינה בכלכלה.

על פי המיתוס, כלכלת אמריקה קרסה ב-1929 בגלל ''קפיטליזם חזירי'' ואילו הממשל של הנשיא רוזוולט החזיר את הצמיחה באמצעות ה"ניו-דיל". במציאות, תקופות של מיתון כלכלי הן "תופעת טבע" מאז ומעולם כמו שריפות יער. מיתונים חריפים קודמים בארצות הברית, הסתיימו תוך 2-4 שנים. הקריסה של 1929 נמשכה למעשה כ-20 שנים.

מעורבות הממשל רק האריכה את הייסורים, ואילו המדיניות ההפוכה, לאחר מלחמת העולם, של שחרור הכלכלה מהפוליטיקה היא שהוציאה לבסוף את אמריקה מהבוץ – כעשרים שנים לאחר פרוץ המשבר.

נשיא ארצות הברית בזמן הקריסה הכלכלית היה הרברט הובר, רפובליקני שרצה ''להטיב עם העם'' לקראת בחירות 1933. הובר, משיקולים פוליטיים, הגביר ללא תקדים את מעורבות הממשלה בכלכלה: חוק מכס דרקוני על יבוא, תמיכה בדרישות האיגודים המקצועיים להעלאות שכר, סובסידיות נדיבות, מיסים ל"עשירים", הגדלת הוצאות ממשלתיות.

התוצאה: המשק האמריקני נחנק משילוב קטלני של מגבלות יבוא ויצוא, ריבית גבוהה, הוצאות ממשלתיות ומיסוי מעיק. כוח הקנייה של האזרח התכווץ, רמת הייצור התעשייתי והחקלאי התדרדרה ומיליוני אמריקנים נוספים מצאו עצמם ללא תעסוקה.

בניגוד למיתוס, הנשיא הובר היה רחוק מלהיות ''איש הכלכלה החופשית''. פרנקלין רוזוולט הדמוקרט שנבחר אחריו היה רחוק עוד יותר. רוזוולט דגל במודל הסוציאליסטי לניהול הכלכלה על ידי המדינה וליבה אווירה עוינת לעסקים: אמריקה תיחלץ מהבוץ באמצעות תקציבי עתק לעבודות ציבוריות, חקיקה חברתית, רגולציה כבדה וניהול ביורוקראטי של הכלכלה.

המדינה חילקה כסף למיליוני אמריקנים תמורת ''תפוקה'' הזויה ומיותרת. הרשות להבראה כלכלית לאומית קבעה חוקי מסחר, פיקחה על מחירים, הגבילה שעות עבודה, כפתה העלאות שכר, ואפילו קבעה את שיעור הרווח המותר. חוק שכר מינימום שנולד הגדיל בפועל את האבטלה בקרב השחורים (שלא היה כדאי להעסיקם בגלל תפוקתם הנמוכה).

החבל התהדק על צוואר הכלכלה המקרטעת. התעשייה האמריקנית הפכה לרשת של קרטלים ומונופולים בפיקוח פקידי המדינה.

עשור חלף מאז תחילת צעדי ''ההבראה'' ובשנת 1938 שוב קרסה הבורסה והאבטלה עמדה על כ-19%. רוזוולט יצר מיתון כלכלי בתוך משבר קיים.

המשבר הכלכלי הסתיים רק לאחר מלחמת העולם השנייה כאשר אנשי עסקים שוב חשו בנוח ליזום השקעות. המלחמה לא ''הוציאה'' את אמריקה מהמשבר וגם לא הבחישה של רוזוולט בכלכלה. המלחמה יצרה "תעסוקה" לעשרות מיליוני אמריקאים תמורת מנות קרב. אם מלחמה עוזרת לצמיחה אז אפשר לשרוף את ניו יורק כדי לעזור לכלכלה, או להתפלל לצונאמי קטלני.

לאחר המלחמה הוסרו מגבלות הסחר והמכס. המסחר הבינלאומי פרח מחדש. הנשיא החדש טרומן נטש את דרך העוינות לעסקים. ההשקעות הפרטיות הרקיעו שחקים ואמריקה זכתה לבום כלכלי. המשבר של 1929 הסתיים סופית רק כשני עשורים לאחר שפרץ.

שר האוצר של רוזוולט, הנרי מורגנטאו כתב: ''...ניסינו להוציא כסף ממשלתי, הרבה יותר מאשר מישהו לפנינו, זה לא עזר... לא הצלחנו לממש את הבטחותינו... אני כותב זאת לאחר 8 שנים של ממשל זה... אנו סובלים מאותה רמת אבטלה כפי שהייתה בהתחלה ומחוב עצום שיש להיפטר ממנו.''

רוב באקדמיה האמריקאית חש עוינות לקפיטליזם ולשוק החופשי. לכן, המיתוס חסר-הבסיס טופח במשך דורות, ומצוטט גם בתקשורת הישראלית. משבר 1929 צריך להיות תמרור אזהרה וציון דרך בהיסטוריה הכלכלית ככשל הטראגי הבולט של מעורבות פוליטיקאים בכלכלה.

מוטי היינריך

הירשמו כאן לקבלת התראה על כתבה חדשה באתר