בס"ד

עלילת הסרט "ספינת השוטים" (1965) מתרחשת בשנת 1933, ומתארת מערכות יחסים בין נוסעי הספינה. אחד הנוסעים, אנטישמי גרמני, שוכן לרוע מזלו באותו התא עם יהודי, אך כשחלה, היהודי טיפל בו במסירות. אומר האנטישמי ליהודי: אני מחבב אותך ואתה דווקא בסדר, אבל תודה בעובדה ההיסטורית שהיהודים אשמים בכל הצרות בעולם. עונה היהודי: בוודאי. תוהה האנטישמי: אתה מסכים? ועונה לו היהודי: בהחלט, היהודים ורוכבי האופניים. משתומם האנטישמי: מה פתאום רוכבי האופניים?! עונה לו היהודי: ומה פתאום היהודים?!

במדינת ישראל, כבמדינות רבות בעולם, קיים חוק שכר מינימום (יש מדינות בהן אין כלל שכר מינימום: שבדיה, דנמרק, שווייץ ועוד).

מעל ל-40 חברי כנסת חתמו בשבועות האחרונים על הצעת החוק להעלות את שכר המינימום בישראל ל-40 שקל לשעה, 7,300 שקל בחודש. שר האוצר אביגדור ליברמן התבטא בלגלוג על הדרישה להעלאת שכר המינימום במסגרת עסקת החבילה: למה רק 6,500 ולא 8,500? ובהמשך: "... מי שיספוג את זה לרוב הם המעסיקים הפרטיים והתעשיינים."

על שכר המינימום מתוך אתר הממשלה...

זכות העובד וחובת המעסיק: "כל עובד זכאי לשכר בסיסי שאינו נמוך משכר המינימום הקבוע בחוק והמתעדכן מעת לעת. כל מעסיק, לרבות קבלן כוח אדם, חייב לשלם לעובדיו שכר שאינו נמוך משכר המינימום..."

מה עומד בבסיס הערכי של החוק? לכך ענתה וועדה ציבורית (יולי 2000):
שכר מינימום מהווה כלי מדיניות מקובל של התערבות בשוק העבודה על מנת להשיג שתי מטרות חברתיות עיקריות: האחת: קביעת רמת הכנסה מינימלית לעובד המאפשרת תנאי מחיה התואמים, יחסית, את רמת החיים המקובלת במדינה. השנייה: צמצום פערים בהכנסות מעבודה.

חוק שכר מינימום הוא אחד היישומים של "הזכות לתנאי חיים הולמים" שנכללה בהכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם של האו"מ (1948), ושל "הזכות לעבודה" שנכללה באמנה הבינלאומית בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות (1966), גם של האו"מ.

ויכוחים ומחלוקות בנושא יש לרוב, אך הם מתייחסים בעיקר לגובה שכר המינימום, ולתוואי הגדלתו על פני ציר הזמן. על דבר אחד רוב הציבור, וחברי כל מפלגות הכנסת, מסכימים – על הצדק שבבסיס שכר המינימום. היש בכלל מקום לוויכוח מוסרי? מישהו יכול לצדד בשכר רעב שמקבל אב משפחה שילדיו הקטנים רעבים, פשוט רעבים? או להיות ערל לב כלפי אם חד-הורית שאין לה די כסף לקנות לילדיה בגד חם לחורף? זהו "חוסר צדק משווע". לכן כל מחוקק הגון, וכל אדם בר-לבב, החפץ לחיות בחברה אנושית מתוקנת, יתבע מן המדינה לעשות צדק ולעזור למסכנים אלה. הם לא פושטי יד ומקבצי נדבות. נהפוך הוא, הם בוחרים לצאת ולעבוד, אבל שכר עבודתם כה נמוך שאיננו מספק את צרכיהם הבסיסיים.

באופן חריג, נניח בצד את מודל "מדינת החופש". נימנע מלהיכנס לדיון מהם "צדק" ו"זכות", או מה צריכים להיות תפקידי המדינה, וכו'. גם לא ניכנס לדיון הכלכלי האם שכר מינימום משיג את מטרתו, או דווקא יורה למסכנים ברגל. תחת המדינה האטטיסטית הקיימת (המדינה המתערבת בכל אורחות חיי האזרח), נציג רק את השאלה הבאה: נניח שהמעסיק מוכן לשלם, מרצונו החופשי וללא כל כפיה, שכר בסך 4,350 ₪, כאשר שכר המינימום שבחוק הוא 5,300 ₪. מדוע המעסיק הוא זה שנדרש לשלם מכיסו את מחיר החוק, היינו את ההפרש? האין זה הרבה יותר צודק וראוי שהשלמת ההפרש לשכר המינימום תוטל על הג'ינג'ים?

פחחחח... ג'ינג'ים? מה פתאום הג'ינג'ים?! נכון! "רוכבי האופניים", סליחה, הג'ינג'ים הם באמת בחירה שרירותית, ואין להם כל קשר לנושא.

אך מצד שני... מה פתאום ה"יהודים", אופס... המעסיק?!

למה נדרש מהמעסיק להשלים שכר ל"שכר המינימום"? למה שהמדינה לא תשלם את ההפרש?

הרי אי אפשר להכחיש שהמעסיק מוכן, מרצונו החופשי, לשלם לעובד את החלק הארי של שכר המינימום שבחוק. נכון? אז הוא כבר תורם מספיק, הרבה יותר ממספיק, את חלקו בהענקת "תנאי חיים הולמים", לא? כעת שיתרמו אחרים את השאר. נראה כי הבחירה בג'ינג'ים בהחלט עונה על צורך זה.

אה, לא? טוב, אז ... נכון ש"לעשות צדק" זהו תפקידה של המדינה (על פי ההסכמה הרווחת)? נכון שזו דרישת ה"חברה"? אז המדינה שזהו תפקידה, וה"חברה" (כלל תושבי ישראל) שדורשת זאת – הם אלה שצריכים לשאת בנטל, ולהשלים את ההפרש לשכר המינימום. היש יותר הגיוני וצודק מזה?
כיצד? זו כבר שאלה טכנית שהתשובה לה פשוטה – באמצעות מיסים ותשלומי העברה. בדיוק כשם שהמדינה והחברה מיישמות את עשיית הצדק עם הנכים, הקשישים, וכד'.

בחירת המדינה והחברה להטיל את נטל שכר המינימום דווקא על המעסיק, שקולה להטלת נטל קצבאות הקשישים על שכניהם לבניין, ואת נטל קצבאות הנכים על רופאיהם. הטלת שכר המינימום על המעסיק היא שרירותית בדיוק כמו הטלתו על הג'ינג'ים. המעסיק "אשם בכל" בדיוק כמו "היהודים".

טוב, זה לא כל כך פשוט. עובדה שהמדינה והחברה בכל זאת הטילו זאת על המעסיק, ואיש לא זועק נגד עוול לכאורה זה. אפילו לא המעסיקים. אז אולי בכל זאת הבחירה אינה שרירותית? אחרת, כיצד זה שאיש לא קם נגד?

שאלות חזקות. וזו התשובה: הרי המעסיק כבר מעורב ביחסי מעסיק-עובד אמיתיים, מתוך רצונו החופשי. אז מתבקש מאליו שנחייב אותו בעוד תוספת כספית ליחסים אלה. נכון, זה בכפיה, אבל למען מטרה חברתית מובהקת של עשיית הצדק עם עובדיו. מה כאן לא ברור? מישהו יכול להטיל ספק בלוגיקה?

אה ... כן. יש כאן פגם לוגי ענק! התוספת כלל איננה במגרש יחסי מעסיק-עובד! היא שייכת למגרש שונה לחלוטין – מגרש המדיניות החברתית של המדינה, בדיוק אותו מגרש בו המדינה מקצה קצבאות לחלכאים אחרים כקשישים, נכים, חד-הוריות.

יש כאן טריק גאוני, הסוואה מושלמת (כמעט). הרי ברור לכול – המחוקקים, הממשלה, האקדמיה, התקשורת, בוודאי העובדים, ולמרבה הפלא אפילו המעסיקים – שההשלמה לשכר מינימום היא עוד מאותו דבר, תוספת לאותו חלק מהמשכורת שהמעסיק מוכן לשלם מרצונו החופשי, מגרש יחסי המעסיק-עובד. זה כה ברור שלא מתעורר אפילו צל של הרהור שמא זה לא כך.

רק שזה באמת לא כך! ונדרשת זכוכית מגדלת מאד חזקה כדי לראות מה באמת הוחבא מתחת להסוואה: ההשלמה לשכר המינימום איננה "עוד מאותו דבר", היא משהו אחר לחלוטין. היא אינה אלא מס ממשלתי שמוטל על המעסיק ומשולם לעובד כקצבת סעד המוסווית כ"שכר". מס שהממשלה עצמה לא גובה, אלא כופה על המעסיק לגבות אותו (מעצמו) ולהוסיפו ישירות לשכר העובד.

* * * * * * * * * * 

הצגת הנושא נשלמה. אפשר לסיים כאן. ובכל זאת, להבנת ההיקף הכלכלי של הנושא, נערוך מעט חישובים...
שכר המינימום כיום הוא 5,300 ₪. באפריל השנה הוא יעלה בעוד 100 ₪ ל- 5,400 ₪. ברור שאת תוספת ה- 100 ₪ אף מעסיק לא ישלם מרצונו החופשי, אלא רק מכוח הכפייה של החוק.

כמה שכירים בישראל מקבלים שכר מינימום? אין בנמצא נתון רשמי. על פי הערכות שונות (גם כאן) מדובר על כ- 1/3 מכ- 4 מיליון השכירים במשק, כלומר על כ- 1.25 – 1.5 מיליון מועסקים.

לשם הזהירות נתייחס רק למיליון מקבלי שכר מינימום. במבט מצרפי על כלל המשק, תוספת 100 ₪ לכל עובד מסתכמת ל- 100 מיליון ₪. הרבה? לא. כי זה רק לחודש. נכפיל ב- 12 ונקבל 1.2 מיליארד ₪ בשנה. זהו כבר מספר משמעותי, במיוחד כשהוא איננו חד פעמי, אלא חל שנה אחרי שנה. טוב, לא ממש, כי הממשלה התחייבה להעלות את שכר המינימום ל- 6,000 ₪ עד סוף 2025. כלומר, לסוף 2025 התוספת לעומת היום תהיה 700 ₪, והסכום המצרפי של העלאת שכר המינימום (לעומת היום) יסתכם ל- 8.4 מיליארד ₪. סכום משמעותי ביותר, נכון? אבל כמו בשיר על דני ואבא "יא איזה דג גדול" גם כאן "יש אחד גדול מזה"... הרי גם נתון הפתיחה של 5,300 ₪ נעשה בכפיה. אם נתייחס למספר ההיפותטי דלעיל, 4,350 ₪, אותו המעסיק היה מוכן לשלם מרצון וללא כפיה, הרי שהסכומים האמיתיים כבר ממריאים לעשרות מיליארדי ₪ בשנה.

אילו המדינה הייתה צריכה לשלם את השלמת שכר המעסיקים לשכר המינימום, צריכים היו כלל תושבי ישראל לממן זאת באמצעות מיסוי. אך רגולציית שכר מינימום מנעה מס זה. כלומר, הממשלה העניקה לכלל הציבור הטבת מס משמעותית. הרגולציה המחייבת תשלום שכר מינימום על ידי המעסיק היא קסם לכאורה, היא ייתרה את הצורך בהעלאות מס!

אבל למי שלא מאמין בקסמים, הנה פתרון כתב החידה, לפחות אחד מהפתרונות: כלל הציבור משלם את עלות שכר המינימום דרך התייקרות המוצרים בישראל. גם באפיק זה הפוליטיקאים מרוויחים משהו... ביוקר החיים אפשר תמיד להאשים את שופרסל ורמי לוי...

ויש עוד... החשבונאות הלאומית – מלאכת ידי הכלכלנים בבנק ישראל, בלמ"ס ובאוצר – נראית יותר טוב, כי חלק המס (ותשלומי ההעברה) מהתוצר הלאומי הונמך. שהרי "מס" מוגדר ככזה כאשר המדינה גובה אותו ממשלם המס. אם תושב א' משלם כסף לתושב ב', אבל במישרין, ללא תיווך של משרד השומה – למרות שזה תחת "איומי האקדח" של החוק, זה אינו נחשב ל"מס" (ולא לתשלומי העברה).
אז לאור ההישג הכפול הזה, האם לא מגיעות לממשלה תשואות חן חן?!

...לא בדיוק. כי בעצם הממשלה בהחלט הגדילה את המיסוי, אבל במקום להטילו על כלל התושבים היא הטילה את כל תוספת המס רק על "רוכבי האופניים", סליחה, על הג'ינג'ים, אופס ..., על המעסיקים.

לוי שרגאי

 הירשמו כאן לקבלת התראה על כתבה חדשה