שלישי, 27 יולי 2010 15:39

ועדת השרים החליטה: לפחות 30% מהנעלים יהיו חומות

לפוליטיקאים ופקידיהם אין נוסחה סודית שמחשבת כמה דירות "צריך". ההנחה, שהמדינה "יודעת" מה טוב לנו יותר מאתנו – ולכן, "הם" צריכים לקבל החלטות כלכליות עבור האזרחים היא השקפה מעליבה וטוטליטרית. הטעות יקרה.

"ועדת השרים לרפורמה במינהל מקרקעי ישראל החליטה כי 20% מהדירות החדשות יהיו קטנות". למה 20% ולא 50%? כי השרים והפקידים יודעים בדיוק מה נדרש לצרכני הדירות. הם גם מחליטים היכן יבנו והיכן יקפיאו בניית דירות – במרכז או "בפריפריה". אגב, במדינה זעירה בגודל עקב הנעל של דרום איטליה היכן בדיוק מתחילה "הפריפריה"? 

איך "הם" יודעים איזה גודל של דירות צריך לבנות? אם בינת-היתר שלהם מאפשרת הסקת מסקנות כה ברורות, אולי כדאי שועדת שרים אחרת תקבע את התמהיל "הנכון" של יבוא המכוניות. למה לא לקבוע שחייבים לייבא 30% מכוניות קטנות ואדומות? במקום הבלגן כיום בו כל יבואן עושה מה שהוא רוצה. למה שעיריית תל אביב לא תחליט שברחוב דיזנגוף יש כבר די חנויות נעליים ועכשיו צריך לעודד פתיחה של חנויות ספרים? זה בעצם לא משעשע, נודע לי לאחרונה שמחלקת רישוי עסקים של עיריית תל אביב אכן מפעילה "שיקול דעת מקצועי" וקובעת לעיתים שבקטע רחוב מסוים יש כבר די מסעדות ו"אין צורך ביותר". 

אני מנסה לדמיין כיצד מתנהלת ישיבת השרים לענייני "תמהיל"... לשר מטעם ש"ס נדמה שלשולחיו מרובי הצאצאים נדרשות דירות בשטח גדול אבל מחולקות למספר רב של חדרים קטנים, נציג ישראל ביתנו מדמיין שבוחריו מקרב עולי חבר העמים דווקא יעדיפו סלון גדול ודי להם בשני חדרי שינה. נציג ראש הממשלה מתבסס על הסקר השבועי שערך המשרד הפרטי ליחסי ציבור שבודק לאן נושבת הרוח בעם. ובכן, סקר שנערך בקרב זוגות צעירים העלה שרוב מוחץ מעדיף דירות זולות, ורצוי במרחק הליכה מדיזנגוף סנטר. כמה מפתיע. שר אחד מעלה הצעה להצבעה וקורא: 50% מהדירות יהיו בנות 3 חדרים. השר השני, שזוכר לראשון את הכשלת הצעתו משבוע שעבר בעניין מענק לרוכבי אופניים בחדרה, מתריס כנגדו: די ב-10% דירות קטנות. נציג ראש הממשלה שחזר מהפסקת עישון במרפסת, חותך: 20% וזהו. 

לפוליטיקאים ופקידיהם אין שום נוסחה סודית שמחשבת כמה דירות "צריך", או כמה נעלים חומות לייצר. השיקול המנחה העיקרי הוא כיצד להצטייר "חיובי" בקרב קהל היעד הפוליטי. עכשיו יודעים כל הזוגות הצעירים שנתניהו ושר השיכון רק רוצים בטובתם. המטרה המיידית הושגה. היתר לא חשוב – עד שיופשרו הקרקעות, עד שיתכננו את הדירות, עד שהועדות המקומיות יאשרו והמחוזיות יחזירו את התוכניות לתיקונים והשלמות, עד שיפורסמו המכרזים ולאחר מכן בית המשפט יפסוק בערעורים על הזכייה... כאשר הדירות יוצאו למכירה בעוד 12 שנים (ב"תמהיל הנכון") – מי בכלל יזכור שאריאל אטיאס היה שר השיכון. אז יסתבר שזוגות צעירים שגרים "בפריפריה" בשום אופן לא מוכנים לגור בדירות 3 חדרים... 

ההנחה שהמדינה "יודעת" מה טוב לאזרח, יותר מאשר האזרח עצמו – ולכן, פקידי המדינה צריכים לקבל החלטות כלכליות עבור האזרחים היא השקפה מעליבה וטוטליטרית. למרות שההחלטות נשמעות "חיוביות", התוצאות בדרך כלל פוגעות ברווחת האזרחים. אנחנו נאלצים לרדת ברמת החיים כדי לשלם משכורות לאלפי הפקידים המיותרים שמועסקים במנגנונים שתפקידם להחליט עבורנו. גם את מחיר הטעויות אנחנו נשלם: המחסור שייווצר בדירות שאנחנו באמת מעדיפים יאלץ אותנו לשלם מחירים גבוהים יותר עבורן. דירות שיעמדו ריקות בגלל התכנון הממשלתי יירכשו לבסוף על ידי הממשלה כדי "לחלץ" קבלנים שנאלצו לבנות על פי הנחיות הממשלה – שוב נשלם בהעלאת מיסים. 

תמהיל הדירות צריך להיקבע על ידי השוק. אם קיים ביקוש לדירות קטנות הקבלנים יזהו את הביקוש בדיוק כפי שחנויות הנעליים מזהות ביקוש לאופנה או לצבע. אין צורך בתכנון ממשלתי. מנהל המכירות של חברת הבניה שמוסר לבוס שלו: "...שמע, אילו היו לנו הבוקר עוד 10 דירות קטנות בפרויקט – הייתי מוכר את כולן" – היה גורם לקבלן לשנות את "התמהיל" בפרויקט הבא – ללא צורך ב"ועדת שרים". 

מוטי היינריך

עודכן לאחרונה ב שלישי, 19 דצמבר 2017 05:52
הוסף תגובה