רביעי, 02 יוני 2010 15:40

משט ספינות עזה: גם אני חכם לאחר מעשה

תשעת ההרוגים "הרוויחו" את כדור האקדח "ביושר", כמו 13 ההרוגים באירועי אוקטובר 2000 בואדי ערה. מי שתוקף בסכין ובמוט ברזל שוטר או חייל – לוקח על עצמו סיכון רב. "התכנון" שלו "השתבש" – לא של החייל.

כתבה זו מהווה סטייה ניכרת מהקו הכלכלי-חברתי בו מתמקד האתר. אבל לנוכח "האירועים" לא התאפקנו. 

התקשורת מלאה "מומחים" שמספרים לנו כיצד היו מתכננים פעולת השתלטות על הספינה המדוברת במקום "חבורת החלמאים" שבצמרת הממסד הביטחוני. הנחת היסוד שלנו היא שצריך להמשיך במצור על מדינת האויב – עזה, וזאת כדי לשבש ולהקשות על הברחת אמצעי לחימה מהסוג בו מצטיידים החיזבאללה. אם נאפשר מעבר של 5 ספינות יהיה קשה למנוע מעבר של 50 אחרות. החלופה היא הכרה דה-פקטו במדינה עצמאית בעזה – נושא לדיון אחר. 

משט הספינות עלה לכותרות כבר בעשרת הימים שקדמו לאירוע. כולם ידעו שהספינות יגיעו, כולם ידעו שהקומנדו צפוי להשתלט על הספינה. לא היה מדובר כאן במבצע צבאי סודי בעומק סוריה שרב בו הנסתר על הגלוי. כל הנתונים היו פרושים "על השולחן" לפני כל אזרח ובוודאי שלפני כל נבחר, "בכיר", עיתונאי וסתם "מומחה". אני לא זוכר התבטאות כלשהי של מישהו שהזהיר מראש על "רגישות" הפעולה הצפויה או על השלכותיה. כולנו חכמים לאחר מעשה. יש שהציעו "פעולות משלימות" כמו משט הנגד שארגן דר' גיא בכוריומיים לפני כן – אבל, לעצם הפעולה הצפויה אף חכם לא התייחס מראש. 

יש להניח שהצמרת הביטחונית שקדה על המבצע במשך מספר שבועות. יש להניח שעשרות קצינים וביטחוניסטים היו מעורבים בתכנון ובאימונים. זאת ועוד – ביחידות המיוחדות כמו השייטת, מטכ"ל ושלדג ניתן משקל רב, יחסית ליחידות אחרות, לדעתם של הלוחמים עצמם. יש להניח שגם לוחמי מילואים היו שותפים לתכנון, מפקדי חיל הים, השייטת ועוד רבים – וכמובן האזרח הביטחוני הבכיר עתיר הניסיון – אהוד ברק. לא ייתכן שלא נשקלו מספר חלופות. הפעולה לא הייתה פעולה "צבאית" ואנשי צבא תכננו כאן פעולה "אזרחית". הניסיון האחרון של צה"ל בפעולה "אזרחית" היה בפינוי גוש קטיף. חבל שכנראה לא שיתפו בתכנון את מי שלזכותו הניסיון הרב ביותר בפעולות "אזרחיות": כל קצין זוטר במג"ב היה מתאר למתכננים מה צפוי לקרות כאשר חיילים מתערבבים בהמון עוין. 

תשעת ההרוגים "הרוויחו" את כדור האקדח "ביושר", בדיוק כמו 13 ההרוגים באירועי אוקטובר 2000 בואדי ערה. מי שמאיים בסכין, במוט ברזל או באבן על שוטר או חייל – לוקח על עצמו סיכון רב. "התכנון" שלו "השתבש" – לא של החייל. אין ולו "מפגין" אחד שהעלה בדעתו שחיילי צה"ל יעמידו בשורה את מפגינים שלווים וירו בהם – אף אזרח לא היה מאוים אלמלא שלף סכין. התוקפנות הייתה בלעדית מצד האזרחים. חייל צריך לירות ללא היסוס, אולי ברגליים, של כל נושא סכין או מוט ברזל. 

העניינים "השתבשו". אבל השיבוש הגדול הוא במה שלא אירע ולא במה שכן קרה. אם הצבא צודק בתיאור שפע כלי הנשק הקרים (כולל סכינים) שהיו שם הרי שרק המזל שיחק לנו שלא נחטפו חיילים אל בטן האוניה כבני ערובה, לא נהרגו חיילים ולא התרסק מסוק – הפורעים ניסו, אך לא הצליחו, לקשור את כבל הגלישה של המסוק אל מעקה ברזל. בתקווה שהחיילים הפצועים ישתקמו – המחיר לכוחותינו – זניח. אבל הנושא שראוי להסקת מסקנות הם דווקא האירועים שלא קרו, במזל. 

"ההסברה כשלה שוב". ייתכן, אבל קשה להתמודד מול הנחשול העולמי של "חובבי ציון" וגם מול הנטייה הטבעית והמובנת של התקשורת לחפש את הסיפור הטוב. מה לעשות, חייל קומנדו שנזרק מהמעקה אינו מעורר חמלה. 

בימים או בשבועות הקרובים יעלה נושא חדש למרכז העניינים, "העולם" ישכח מהר, ואני לא מציע להדיר שינה מעיננו. ולנוכח הספינות הבאות שבדרך, אולי כדאי לנסות טקטיקה אחרת ולא מסובכת: לשתק את מדחפי הספינה, לגרור אותה לאשדוד למרחק של 300 מטר מהחוף ולתקוע אותה שם. לא להגיש לנוסעים מים, מזון או כל סיוע רפואי – אבל, כל מי שירצה לרדת מהספינה, יתקבל על החוף ויקבל את מלוא הסיוע – אפילו כרטיס טיסה חזרה, או אולי מונית לעזה... כאשר הספינה תתרוקן – יערך בה חיפוש. גם אני "חכם לאחר מעשה". 

מוטי היינריך

עודכן לאחרונה ב שלישי, 19 דצמבר 2017 19:46
הוסף תגובה