שלישי, 11 מאי 2010 15:40

שר האוצר, שטייניץ: "השליטה של 30 משפחות ההון פוגעת בתחרות"

"שליטת 30 המשפחות" היא תוצאה של מבנה כלכלי ודמוקראטי שריכז כוח הכרעה כלכלי בידי הממסד הפוליטי. הממסד הוא שהעניק את עמדות הכוח לאותן המשפחות, הוא שמגן עליהן מתחרות ומבצר את מעמדן הכלכלי.

לפוליטיקאים יש מסורת ארוכת ימים להציג תמונה חלקית של המציאות. החלקיות מאפשרת "הסקת מסקנות" נוחות מאשר אלו שהיו מתקבלות מהצגת תמונה מלאה. ברוב המקרים אין לפוליטיקאים, גם אלה שמבינים, יכולת פוליטית להתמודד עם המתבקש מהכרה בשורש הבעיה. אבל, בכל זאת "דעת הקהל" דורשת לטפל בבעיה, המוצא – צריך לעשות "משהו". כלל לא חשוב אם ה"משהו" הזה יפתור את הבעיה או אולי יקלקל יותר. 

לא "שליטת 30 המשפחות" היא מקור הפגיעה בתחרות במשק, אלא ממשלות ישראל לדורותיהן. "שליטת 30 המשפחות" היא תוצאה ישירה של מבנה כלכלי ודמוקראטי שריכז כוח הכרעה כלכלי בידי הממסד הפוליטי. הממסד הוא שהעניק את עמדות הכוח לאותן המשפחות, הוא שמגן עליהן מתחרות ומבצר את מעמדן הכלכלי באמצעות חקיקה מתאימה. כתוצאה, הן עבו ושמנו, הפכו ל"גדולים מכדי ליפול" וזכו למעמד שמוגן מפשיטת רגל במקרה של משבר כלכלי. 

ההבנה הסמויה בין הממסד הפוליטי לבין "המשפחות", מבטיחה את שרידותן המונופוליסטית של "30 המשפחות". ההבנה נסמכת על יכולת הממשלה לגייס בעת מצוקה מיסי-יתר מאזרחים עובדים וקבלת הלוואות מקרנות הפנסיה וחוסכים אחרים (ע"י מכירת אג"ח ממשלתי לקרנות) תוך סיכון חסכונותיהם של מיליוני חוסכים. בעיצומו של המשבר האחרון, לפני פחות משנתיים, עמד על הפרק נושא "הצלת הטייקונים" על ידי הממשלה באמצעות קניית ה"חובות הרעים" שלהם. כך היו אמורים חובות הטייקונים להתפזר על פני כל אזרחי ישראל. כאן נחלצה לעזרתנו ולמזלנו הביורוקרטיה הישראלית – עד שהתחילו לדון בנושא, להתייעץ, לריב במסדרונות, לארגן לחצים – הכלב מת, "הפריץ" ניצל והיהודי לא נדרש לשלם, המשבר "נרגע" בינתיים. בסיבוב הבא הרעיון שוב יעלה לכותרות. 

נראה שלא כל 30 המשפחות נהנות מ"הבטחת הכנסה" ולא כל עסקיהם הענפים נהנים מהגנה ישירה, חלקם גם מתמודד מול תחרות אמיתית, לפחות זה נראה כך... 

רוב עסקי הליבה של "המשפחות" נהנים מהגנה או מחסות ממשלתית אחרת כלשהי, דוגמאות: למה יש בישראל רק חמישה בנקים גדולים ועוד קמצוץ של קטנים? קשה לזכור מתי הוקם בישראל בנק חדש, בטח לפני 40 שנה ויותר. כי כדי להקים בנק יידרש היזם למסלול מכשולים ואישורים כה מייגע שהסיכוי שיצליח להגיע לסופו הוא אפס. למה צריך מסלול מכשולים? כי הממשלה למעשה ערבה כלפי הציבור לחוסנו של הבנק. כלומר, השקפת העולם שהמדינה צריכה להיות "האבא והאימא" של האזרח היא שמונעת הקמת עוד 150 בנקים בישראל, היא שהפכה אותם ל"ענקים מכדי ליפול". ואם הממשלה אחראית עליהם, אז פקידי ממשלה צריכים ורשאים להמשיך ולהכתיב להם את מהלך העסקים: גובה עמלות, שיעור הריבית, וטו על איוש מנהלים – ולמעשה לנהל אותם ולהבטיח את רווחיהם על ידי מניעת תחרות והבטחת ההכנסה לבעליהם. 

מנגנון דומה פועל גם בענפים אחרים: יש קליקה סגורה של יבואני רכב שה"בלעדיות" שלהם מוגנת לאורך עשרות שנים – אסור להתחרות בהם על ידי "יבוא מקביל". רק בשנים האחרונות עלה הנושא לדיון ויש מגמה לאפשר יבוא רכב חדש ממקורות אחרים. אני מנחש שהנושא לא סתם "עלה לדיון" בגלל שחבר כנסת מסוים גילה את העיוות בחלום הלילה. כנראה שיש טייקון, או מקושר אחר, שנמצא במו"מ ליבוא מכוניות מסוכנות רכב גדולה באירופה והוא אשר גייס את הח"כ שהעלה את הרעיון "החדשני". האם כל יזם יוכל לייבא רכב ב"יבוא מקביל"? בטוח שלא! ייכתבו עוד מספר עשרות עמודים בספר החוקים והרגולציה העמוס של מדינת ישראל והיבואנים המקבילים יהיו "מוגנים". הנימוק הרשמי יהיה, כמובן, "טובת האזרח". 

כך חילקו הפוליטיקאים זיכיונות על קרקעות, אוצרות טבע, "הפרטה" של חברות ממשלתיות – רובן לא במכרז פתוח למרבה במחיר אלא ל"גרעין שליטה" (מכירה למי ש"מקובל עלינו"). כך התפתחו רוב אלה ש"ענקים מכדי ליפול", אלה שיכולים לאיים על הפוליטיקאים שאם לא יקבלו סיוע של 10 מיליארד שקל הם ישימו את המפתחות על השולחן ועשרת אלפים עובדים יהיו מובטלים. גם השיטה הדמוקרטית הישראלית משחקת לטובתם: ממשלות קואליציה על כרעי תרנגולת, וראש הממשלה שעסוק כבר מיומו הראשון בתפקיד בעיקר בתמרוני הישרדות. 

מאחורי כל חקיקה מונעת-תחרות – רישיונות בתחום התקשורת, שידורי טלוויזיה ורדיו, מכסים על יבוא, זיכיונות ורישיונות בתחומים אחרים – מסתתרים אינטרסים כלכליים שיישומם מטיב עם "30 המשפחות". אין פה קונספירציה גאונית – בכל משק בו פוליטיקאים מחלקים "זכויות התעשרות" ייווצרו תנאים כלכליים שמאפשרים לחוג מצומצם ומקורב לגרוף רווחי-יתר מאשר בתנאי תחרות. תלוי במידת הקרבה ולאיזה דרג מקורבים. כלומר, כל החוטים בפלונטר מוליכים אל המערכת הפוליטית שמבוססת על בחישה ממשלתית בכלכלה. 

ה"מדהים" בשיטה – אחרי שהוענק הרישיון או הזיכיון, בדרך כלל עובר מרכז הכוח מהפוליטיקאי אל ה"גולם" שהוא יצר וזה קם על יוצרו. הפוליטיקאים והפקידים הבכירים, בקדנציות הבאות, יהיו תלויים מעכשיו ב"משפחה". הם יהיו תלויים בתרומות למימון הבחירות, בג'ובים שאפשר לסדר לחבר'ה, ובמקום עבודה ל"בכיר" שפרש משירות המדינה – הטייקון אינו זקוק לכשרון הניהול הוירטואוזי של הבכיר הממשלתי לשעבר, אלא זקוק לשירותיו לצורך המשך הקשר עם המערכת הפוליטית: כך הופך רמטכ"ל לשעבר ל"יועץ כלכלי", מפקד חיל לנשיא חברה, והבכיר לשעבר בבנק ישראל או במשרד האוצר לחבר דירקטוריון. לא לטעות, החשב הכללי, סגן החשב הכללי, אנשי אגף התקציבים באוצר, עובדי משרד המשפטים – כל אלה לא הופכים ל"מנהלים" ב"סקטור הפרטי". הם מעכארים בכירים לכל דבר – בשביל זה צריך אותם. בדיוק כפי שצריך מעכאר לזירוז קבלת רישיון עסק מהעירייה. 

צעקות הסרק בתקשורת ובקרב הפוליטיקאים "החברתיים" אינן נוגעות לשורש הבעיה ולכן התרופה המוצעת היא יתר-רגולציה וביורוקרטיה – כלומר חיזוק עוצמתו של הממסד הפוליטי. שיקוי רעיל שרק יחזק את 30 המשפחות ויקשה עוד יותר על תחרות בהם. ח"כ שלי יחימוביץ אינה מבינה שהשקפת העולם שלה, הדוגלת ב"אחריות המדינה" לכלכלה ולחברה, היא שיצרה את המצב הקיים. 

הפיתרון היסודי היחיד טמון בביטול רגולציה, ביטול הצורך ברישיונות וזיכיונות, ביטול מכסים וחסמי יבוא אחרים, ביטול הגנה ממשלתית על תעשיות וענפים נבחרים. בתנאים אלה נקבל כנראה במקום "30 משפחות" אולי "300 משפחות" שירוויחו את מעמדן ביושר בזכות כשרונן למכור לנו מוצרים ושירותים זולים ואיכותיים יותר. המפתח להתעשרות בתנאי תחרות וכלכלה חופשית הם המוני הצרכנים – הם שמחליטים מי יתעשר. 

למרות האמור, מצבה של הכלכלה הישראלית טוב בהרבה מאשר היה לפני מספר עשורים. היום יש "30 משפחות" – אז היו אולי רק חמש או עשר: משפחות עסקים כמו מרק מושביץ', ישראל סחרוב, יוסף פקר, ישראל פולק, שביט, שפירא, חכמי, אייזנברג, רקנאטי; להסתדרות היו מפעלים וכך גם לממשלה ולסוכנות היהודית – לא עלתה השאלה של הקשר בין ההון לשלטון כי הם היו מאוחדים – השלטון היה ההון וההון היה השלטון וכולם חגגו. מה שהיום מוגדר כ"שחיתות" היה אז מובן ומקובל. 

יש ענפים חדשניים שהממשלה כמעט ואינה מעורבת בהם ואלה הפכו לקטר המוביל של המשק – הייטק, ביוטכנולוגיה, עסקים ישראלים בחו"ל ועוד. יש אלפי מיליונרים חדשים שאינם "טייקונים". ממציאים, מפתחי מוצרים, עובדים בכירים בחברות מוצלחות ועוד יזמים מוכשרים אחרים. המשק הישראלי פתוח לעולם, סחר במטבע חוץ חופשי, חומות מכס מעטות יחסית לעבר ועוד. חבל רק שהמגמה שמסתמנת לאחרונה – יתר רגולציה, הגדלת כוחם של וועדי העובדים וההסתדרות, והגדלת התמיכה הממשלתית בבטלה – מאיטים ומחבלים בתהליך המבורך. 

מוטי היינריך 

עודכן לאחרונה ב חמישי, 28 דצמבר 2017 05:19
הוסף תגובה