הנה סטטיסטיקה מעניינת: עלות השכר הממוצעת של עובדי GM [ג'נרל מוטורס] היא 73.2 דולר לשעה. זה כולל שכר, הטבות, ביטוח בריאות והפרשות לפנסיה. עלות זאת היא כמובן תוצאה של שליטה, לפחות מאז המשבר של 1933, של האיגודים המקצועיים - במקרה זה - UAW יונייטד אוטו וורקרס. לעומת זאת, עלות השכר של עובדי טויוטה במפעליה בארה''ב היא רק 48 דולר לשעה. העלות הממוצעת של שעת עבודה של עובדי כל התעשיות בארה''ב היא 31.59 דולר. אומר לארי קודלאו [כלכלן ופרשן] בצדק: לא חושב כמה כסף תקצה ממשלת ארה''ב להצלת חברות הרכב האמריקאיות, הן לא ינצלו, ולא יהפכו תחרותיות כל עוד קיים הפער הזה בשכר.
בארה''ב עומדת על הפרק הצלת תעשיית הרכב על ידי הממשלה [הנשיא בוש כבר הודיע על ה''מקדמה'': הלוואה בסך 17 מיליארד דולר]. ג'נרל מוטורס GM , פורד וקרייזלר הודיעו שהן עומדות בפני פשיטת רגל בתחילת השנה הבאה, שלא יהיה מנוס ממנה אם ממשלת ארה''ב לא תזרים להם עשרות רבות או מאות מיליארדים של דולרים. GM למשל - דיווחה על הפסד של 4.9 מיליארד דולר ברבעון השלישי [האחרון] השנה.
אחת הסיבות העיקריות לפשיטת הרגל הם האיגודים המקצועיים, השולטים בחברות אלה. מלבד השכר הגבוה שסחטו עבור עובדיהם, הם סחטו גם תנאי פנסיה מפליגים, כולל ביטוח בריאות מלא לכל הפנסיונרים. כעת יש ל GM כ- 330,000 עובדים [בכל העולם] + 770,000 פנסיונרים שהפנסיות שלהם [כולל ביטוח בריאות] משולמות על ידי החברה. מעריכים שעוד כ- 2 עד 4 מיליון עובדים תלויים בעקיפין בג'נרל מוטורס. חישבו שכל מכונית שנמכרת מגלמת בתוכה עלות של כ- 2,300 דולר עבור הפנסיונרים. בתנאים אלה החברות האמריקאיות אינן יכולות להתחרות בחברות היפאניות או האירופאיות, המייצרות מכוניות בארה''ב עצמה, אבל במפעלים שאינם נשלטים על ידי האיגודים המקצועיים, ולכן – למרות שהם משלמים משכורות יפות למדי – הוצאותיהן נמוכות בהרבה.
זה מלמד אותנו על מהותם של האיגודים המקצועיים, הפועלים בחסות חוקים שנחקקו בעיקר בימי הנשיא רוזוולט. איגודים מקצועיים מצליחים להעלות את שכר העבודה של חבריהם לגבהים אסטרונומיים לא מוצדקים [יותר מפי 2 מהשכר הממוצע], אולם תאוות הבצע שלהם אינה יודעת גבול, ובסופו של דבר הם מביאים לפשיטת רגל של המפעלים. כל תכנית סיוע ממשלתית להצלת ענקי הרכב [ותהיה תוכנית סיוע, שאיש לא יטיל ספק בכך] חייבת לכלול תכנית הבראה, שבמסגרתה יופחת השכר המופלג והמוגזם את חברי האיגודים האלה לרמה המקובלת בשוק - שהיא בהחלט רמה סבירה ואינה ''משכורת רעב''.
קיימות כמובן סיבות נוספות למשבר תעשיית הרכב: האיכות הירודה של המכוניות האמריקאיות, ייצור של יותר מדי מכוניות גדולות ופחות מדי קטנות כאשר השוק שינה כיוון, שיטות ייצור ושיווק מיושנות, יותר מדי מנהלים ביחס לעובדים [בהשוואה לטויוטה למשל], רגולציה מציקה [מגבלה לממוצע צריכת הדלק], רגולציה מציקה של רשת השיווק והסוכנים ב- 50 המדינות בארה''ב – כל מדינה וחוקיה המשונים... בקיצור: תערובת של הידוע מראש: ניהול כושל + רגולציה ממשלתית מעוותת.
ברור שהברדק לא יכול להמשך. הזרמת כספים ממשלתיים לחברות אלה רק תאריך את חבלי הגסיסה שלהן ותגדיל ההפסדים לציבור. הפוליטיקאים, מן הסתם יזרימו כסף לחברות, זה מה שפוליטיקאים אוהבים לעשות, להוריד כסף טוב [לא שלהם] לטמיון. אחדים טוענים [אנגלית] שהפתרון הרצוי [גם כן באנגלית] הוא המשך הפעלה של החברה בתנאי פשיטת רגל תחת chapter 11 – חוק הנותן הגנה לחברות ומאפשר הפעלתן בחסות בית המשפט, תוך פתיחה ותיקון כל החוזים שלהם והגנה מהנושים, במטרה להבריא אותן.
איגודים מקצועיים תאווי בצע אינם לברכה – תעשיית הרכב האמריקאית מוכיחה זאת. והם יכולים להתקיים רק בזכות החקיקה המעניקה להם כוח. פשיטת הרגל תאפשר השתחררות התעשייה מעניבת החנק של האיגודים המקצועיים.
יעקב