חמישי, 31 יולי 2008 15:44

למה גב' כהן מחדרה צריכה לשלם את המשכורת של האישה הדרוזית מחורפיש?

הקבינט הכלכלי-חברתי שוב אישר הזרמת מיליוני שקלים כסיוע למתפרות דרוזיות וצ'רקסיות בצפון כדי למנוע את סגירתן ואת העברת עבודות התפירה לירדן ולמצרים.

הקבינט הכלכלי-חברתי שוב אישר הזרמת מיליוני שקלים כסיוע למתפרות דרוזיות וצ'רקסיות בצפון כדי למנוע את סגירתן ואת העברת עבודות התפירה לירדן ולמצרים. כמקובל בכל נושא ''חברתי'' מוצגת רק ה''תועלת'': הממשלה עוזרת לנשים דרוזיות מסכנות. עשירית הכוס המלאה. הנזק הכבד לאזרחי מדינת ישראל מוסתר. קל להסתירו. 

המקור היחיד לכסף שבידי הפוליטיקאים [ה''ממשלה''] הוא מיסים שמוטלים על כל אחד מאתנו. גם יעל ואורית שחולקות יחד דירה קטנה בדרום תל אביב, עובדות שעות ארוכות במלצרות, ומתמודדות בקושי עם שכר הדירה והמינוס בבנק משלמות מס. המס הוא חלק ממחירו של כל מוצר שהן רוכשות במינימרקט. אלמלא המס היה מחיר הטחינה נמוך יותר. המס שנכלל במחיר הטחינה אינו רק מס ערך מוסף. במחיר המוצר מגולם גם חלק ממס ההכנסה שמשלם יצרן הטחינה, עלויות המס של העובדים בכל שרשרת הייצור, ההובלה והשיווק. 

המדינה כופה עלינו בכוח תשלום מיסים, אנחנו מצליחים להתחמק רק מחלקם הקטן בעזרת קומבינות שונות. הכסף מגיע לידי הממסד הפוליטי שמחליט להעביר את חלקו הגדול לקבוצות באוכלוסיה לפי התועלת הפוליטית שמניבה החלוקה. כל ''קריטריון'' אחר הוא מסך עשן. גם מה שנראה לנו כ''שיקולים אובייקטיבים'' הוא תוצאה של פשרה וסחר-מכר פוליטי: ''אתם תאשרו לי מענק תמיכה לסנדלריות בנגב ואני אאשר לכם, בוועדה אחרת, את המינוי של המנכ''ל לעמותה למען העתיד''. אין להניח שהסיוע למתפרות הדרוזיות אושר משיקולים אחרים [כגון ''צדק'']. 

ענף הטקסטיל, החל מייצור בד, צביעתו ועד לתפירתו לבגדים, מנה עד לשנות השבעים מאות מפעלים והעסיק למעלה ממאה אלף עובדים. העובדים קיבלו שכר נמוך והצרכן הישראלי נאלץ לשלם מחיר מוגזם גבוה מאד עבור בגדים. עם הסרת חומות המכס על מוצרי טקסטיל, חוסל ברובו גם ענף הטקסטיל בישראל. ברוך דיין אמת. העובדים מצאו מקומות תעסוקה אחרים ואילו רמת החיים של האזרח הישראלי עלתה, בין היתר, בזכות הכסף הנוסף שנותר בכיסנו כתוצאה מהוזלת סעיף הביגוד. 

המתפרות הדרוזיות נסגרות בגלל קיומו של חוק ''חברתי'' נוסף: חוק שכר מינימום. החוק אינו מאפשר לשלם שכר נמוך לעובד שכישוריו מניבים תפוקה נמוכה. למעסיק אין ברירה אלא לסגור את המפעל. לפני מספר שנים פנו נשים דרוזיות לראש המועצה באחד מהכפרים בגליל והודיעו כי הן מוכנות לעבוד במתפרה בשכר נמוך משכר המינימום כי החלופה הייתה אבטלה. 

פוליטיקאים שאחראים לחוקי שכר-מינימום פוגעים בעובדים ולא מסייעים להם. העבודה במתפרה נתנה את התמורה הטובה ביותר לזמנם של הנשים הדרוזיות בכפר – אחרת הן היו מעדיפות עיסוק שונה. כתוצאה מסגירת המפעל הן נאלצו לחפש חלופה פחות טובה, או הגרועה מכל – להתבטל בבית. למתפרה הייתה זכות קיום אובייקטיבית שנתנה מענה טוב לצרכים של אוכלוסייה מסוימת. 

הדרוזיות מפסידות, המשק מפסיד תפוקה וכוח קניה של אותן משפחות, האזרח בתל אביב ובחדרה מפסיד כי הוא נאלץ לשלם מיסים למימון דמי אבטלה הבטחת הכנסה, או מענקים שנועדו להתגבר על מכשלת שכר המינימום. הנהנים העיקריים הם פוליטיקאים שמרוויחים מהכוח שניתן להם לחלק כסף ומהצלחתם לעבוד עלינו בסיסמאות שובות-לב של ''דאגה לחלשים''. גם בעלי המתפרות מרוויחים והם, כמובן, לא יוכלו לסרב ל''נציגם בכנסת'' ביום שיבוא לבקש תרומה לקמפיין הבחירות שלו. 

מוטי היינריך

עודכן לאחרונה ב שני, 06 נובמבר 2017 05:14
הוסף תגובה