''האקדמיה החברתית'' ולובי ה''החברתיים'' נלחמים בקביעות, לאורך עשרות שנים להגדלת תקציבי העברה – דהיינו, הגדלת המיסוי על האדם העובד וחלוקתו ל''נזקקים''. הם מגייסים לעזרתם מידי שנה את הסטטיסטיקה של הביטוח הלאומי, מצביעים על פערים הולכים וגדלים, על עוני מחפיר [כמעט 2 מיליון אזרחים].למרות שרובו של תקציב המדינה מיועד לתקציבי העברה, לא חל שיפור בסטטיסטיקות. השמאל הכלכלי יכול להתגאות בשני ''הישגים'' ברורים: חינוך חלק גדול מהציבור שאין צורך לעבוד קשה [או לעבוד בכלל] כדי לתבוע זכות על חלק גדול של ''העושר הלאומי''. כלומר, הטמעת ההכרה שכסף הוא תוצר של חלוקה שרירותית של השלטון; ה''הישג'' השני הוא שכנוע רוב גדול בציבור בצדקתה של אידיאולוגיית ה''מגיע לי''. הדברים נכונים לא רק לישראל.

''רשימות העוני'' מתעלמות מקשישים בעלי רכוש [די שהכנסתם השוטפת נמוכה], צעירים בראשית דרכם ששכרם ההתחלתי נמוך זמנית,עובדים במשרות חלקיות, אלפים רבים שעובדים ''שחור'', אלפי בני משפחה של עצמאיים שמקבלים משכורת פיקטיבית נמוכה [ולמעשה לא עובדים] כדי לנצל מדרגות מס נמוכות, ציבור גדול [60% מ''העניים''] שבחר רצונית באורח חיים שמניב עוני כגון חרדים, נשים ערביות ועוד. אין סיבה בישראל לעוני אמיתי, למעט מספר מצומצם יחסית של מוכי גורל מסיבות בריאות [גם שם לא כולם עניים. חלקם שייכים למשפחות מבוססות – מחלות קשות או פיגור שכלי תוקפים במידה שווה עשירים ועניים].

אפילו אם נקנה את הסיפור של כמעט 2 מיליון עניים [1.75], הרי שלפי הקריטריונים של שנות החמישים והשישים, עליהם רבים מאתנו מתרפקים בנוסטלגיה,כמעט שאין כיום עניים. בדירות רבות גרה אז משפחה נוספת. זוג צעיר שנישא, הצטופף בחדר בדירת ההורים עד ששכרו או קנו דירה. בחלק ניכר מהדירות, הספה בסלון נפתחה בלילה למיטת שינה זוגית. כאשר כף הרגל שלנו גדלה – אמא גזרה את החלק הקדמי כדי שהאצבעות יבלטו – ''עד שנקנה נעל חדשה''... רכב פרטי לא היה לאף אחד, רק לעשירים באמת. אוטובוס אגד הדחוס הגיע לשכונה 4 פעמים ביום בלבד. לרוב המשפחות לא היה מקרר חשמלי [ולכן גם לא היה מזון קפוא ולא קנינו גלידה לבית] – קנינו שליש בלוק קרח ממוכר הקרח השכונתי, כאשר הגיעו אורחים קנינו בלוק קרח שלם. בחורף קנינו נפט להסקת תנור חימום. מכשיר טלפון היה רק ל''בעל-בית'' עשיר, לא למעמד הביניים. לחו''ל אף אחד לא חלם לנסוע – בעיקר פוליטיקאים ''בכירים'' זכו. במכולת היו רק שני סוגי לחם: שחור ולבן – קנינו חצי לחם. ''מעדני חלב'' היו שניים: שמנת ולֶבֶּן [יוגורט]. את הכביסה, כולל חיתולי הבד, הרתחנו בסיר גדול [פיילה] על פרימוס [מבער נפט]. מזגנים היו רק בסרטים אמריקאים – לנו לא היה אפילו ונטילטור [מאוורר]. כילדים שיחקנו רוב הזמן ברחוב חסר המדרכות או בחולות; לבר-מצווה קיבלנו שעון, ''המבוססים'' קיבלו אופניים. פגישות חברתיות נערכו מתחת לפנס בשכונה ופעם בשבוע הלכנו לסרט בקולנוע. ההגדרה הרשמית ל''אביזרי מותרות'' [כן, הייתה רשימה כזאת] כללה: מכונת כביסה, כיריים ותנור בישול, ''רדיו נוסף'', מיקסר, פטפון [נגן מוסיקה של תקליטי פלסטיק ענקיים], מצלמת פילם. מכונית פרטית אפילו לא הייתה ברשימה בגלל נדירותה... לא ידענו שאנחנו ''עניים''. גם הורינו לא חשבו שהם עניים - הם היו מעמד ביניים. מסתדרים, עובדים קשה ובשנה הבאה אולי נוכל לקנות פריג'ידר [מקרר חשמלי].לא היו דמי אבטלה, קצבאות זקנה או קצבאות לאמהות חד-הוריות. כל אלה לא הפריעו לדור השני להתחנך, ללמוד, להתפתח, לפרוח ולהעלות את רמת החיים פי כמה.לתשומת לב ה''מומחים'' שטוענים ש''עניים נשארים עניים''.

ה''חלוקה מחדש'' ממומנת ומתבצעת באמצעות מיסוי כבד, הלוואות שהמדינה נוטלת [כשליש מתקציב המדינה הם החזרי חובות], העסקת מאות אלפי עובדים מיותרים בסקטור הציבורי - המשכורת המיותרת שהם מקבלים היא למעשה קצבת סעד. למרות שרובו של תקציב המדינה נועד למימון תשלומי העברה [במשמעותם הרחבה נכללים כל הכספים והשירותים שווי הכסף שמועברים לאזרחים] - לדעת חסידי הסוציאליזם אין בכך די. הכסף נלקח מכיסם של אזרחים יצרניים, הוא חסר בכיסם של יזמים שיכלו להשקיעו ביצירת מקומות עבודה נוספים, במחקר ופיתוח, בצמיחה ובהעלאת רמת החיים של כולם. המיסוי הכבד מקטין השקעות, הביורוקרטיה והרגולציה המתישים מקשים על הקמת עסקים ובולמים השקעות זרות בסדר גודל שהיה הופך את ישראל ל''פלא כלכלי'' הרבה לפני אירלנד. כך הופכת ה''חלוקה מחדש'' של ההכנסות למכשיר להפצת עוני וקיבועו. ככל ש''החלוקה מחדש'' תצליח - יתרחב העוני. במדינות הגוש הקומוניסטי לשעבר, קובה וצפון קוריאה זה ''הצליח מאד'' - הכול מחולק על ידי הממשלה. וכולם היו עניים. לעומת זאת, למעלה ממיליון סינים משתחררים מידי חודש מהגדרת העוני הרשמית שם, וזאת ללא ''חלוקה מחדש של הכנסות''. אין שם הכנסות שאפשר לחלק. עובדים.

אנו מתפעלים ממהפך העושר של אירלנד? הצלחתם נובעת מצעד קטן לכיוון הנכון. אם נבצע מהלך גדוללקראת קפיטליזם וחופש ניקח את כל הקופה. לובי אמיתי למלחמה בעוני צריך לאמץ את הדרך היחידה שעשויה לעזור לעניים: אימוץ שיטת משטר המתוארת בבלוג זה. צמיחה מהירה של כלכלת ישראל תחת משטר קפיטליסטי, תיצור עושר לכל האזרחים – עושר שיחלץ את הרוב מעוני. חברה עשירה תוכל לתמוך במיעוט עני באופן ישיר, נדיב ויעיל ללא צורך במתווכים פוליטיים.

מוטי היינריך