שואלים מדוע אני ממליץ על הפיתרון האולטימטיבי, הרדיקאלי, האם אי אפשר "בינתיים" לבצע התקדמות בצעדים קטנים לכיוון של חופש כלכלי? אפשר, אבל בשביל זה לא צריך את "קו ישר" יש את "נערי האוצר" ואת דר' ירון זליכה (הדברים לא נאמרים בציניות). ממשלות ישראל מאז מחצית שנות השמונים מבצעות צעדים קטנטנים בכיוון הנכון, וזכור לטוב בנימין נתניהו בהקשר זה. לכן מצבנו היום טוב מאשר לפני שלושים שנה. כאן מוצג החזון, קו האופק אליו צריך לשאוף.
האם יש או אין ריכוזיות בישראל? התשובה ההחלטית היא – "לא בטוח" וזה גם לא חשוב! ייתכן שגם בתנאי תחרות מושלמת היו מתגבשות רק שתי רשתות סופרמרקטים גדולות, שלוש חברות גז, ושתי חברות סלולר עיקריות. אם בתנאי תחרות מלאה וחופשית מתגבשת חברת ענק בענף מסוים, או פירמידה עסקית גבוהה – אז קרוב לוודאי שזה המצב האופטימאלי גם מבחינת הצרכן, ולפחות מצב שעדיף על פני החלטה ממשלתית שרירותית אחרת. כמעט כל ההצעות שנדונות בוועדות האחרונות מדברות על "מלחמה בריכוזיות". ומי יילחם? כמובן שהממשלה! ואיך "תילחם"? כמובן שבאמצעות כלי הנשק החביב על ממשלות – תוספת רגולציה!
ההשערה שפקידי ממשלה יודעים מתי חברה "גדולה מידי" ולכמה חברות צריך לפצל אותה – אין לה על מה לסמוך. המצדדים בעריצות השלטון גם בטוחים ש"מומחי הממשלה" יודעים לעשות סימולציה שתחזה את המחירים בשוק לאחר הפיצול, כי רק כך אפשר להעריך את התועלת שיפיקו הצרכנים מהמצב החדש שייווצר. אני קטן אמונה במוכשרים הללו.
מפתיע לעיתים כיצד ציבור אינטליגנטי מייחס לממשלה יכולת לנהל משק כלכלי מורכב למרות הכישלונות הניהוליים העקביים של ממשלות בארץ ובעולם לאורך עשרות שנים. רק לאחרונה נוכחנו בכישלונה של הממשלה בניהול מערכות פשוטות בהרבה כמו חברת רכבת זעירה, או חברה ליצוא חקלאי (אגרסקו). אם הם כה מוכשרים בניהול מערכות גדולות, אז כיצד מערכת החינוך במצב כה אומלל למרות עשרים שרי החינוך שהתחלפו בה?
"השוק" לא תמיד צודק, אבל הפוליטיקאים עוד פחות. "השוק" נמצא בדינאמיקה מתמדת של שינוי, העדפות הצרכנים משתנות, לאלפי יזמים חדשים "בוער" להצליח. ואם השדה חופשי אז היזמים נוגסים ומחפשים ללא הרף אגפים חלשים של החברה הגדולה והכבדה. אם החברה הגדולה מצליחה לשרוד למרות זאת – זה רק בגלל שמיליוני צרכנים טרם השתכנעו שמישהו אחר טוב יותר.
גוגל ענקית ושולטת בשוק חיפושי האינטרנט, אז צריך לפגוע בזכות הקניין של יוזמיה ובעליה ולפצל אותה כדי לתת צ'אנס לאחרים? נירה לעצמנו ברגל – אם נפצל אותה, לעולם לא נדע על החידושים שלא יראו אור בגלל העדר יתרון הגודל של גוגל. איזה פקיד ממשלתי יודע איך לפצל? לכמה חברות? לפי איזה התמחויות משנה?
מספרים לנו שלטייקונים "יש כוח". הטייקונים לא קבעו את כללי המשחק על המגרש. הכללים נקבעים בירושלים. הטייקונים, ולא רק הם, גם הרופאים ועובדי הנמל מנסים להשיג את המקסימום עבור עצמם במסגרת חוקי המשחק שנקבעו בירושלים. לדוגמה, הם מעסיקים לוביסטים כדי שישפיעו על הפוליטיקאים. הלוביסטים אינם "הרעים" וגם לא קבוצות הלחץ ששולחות אותם עם פיתויים ואיומים על חברי הכנסת. האשמה היחידה היא באידיאולוגיה שיצרה את התלות של הכלכלה בשלטון, במקום תלות במיליוני צרכנים בשוק פתוח ותחרותי. כל האשמה היא בשלטון ובחברי הכנסת לדורותיהם.
האם לנוחי דנקנר יש משטרה או בריונים שעוצרים אנשים ברחוב ודוחפים אותם בכוח לסופרמרקט שלו? האם פרטנר מאיימת במאסר על לקוח שינטוש? רק לממשלת ישראל יש משטרה,בתי משפט, בתי כלא ומונופול להפעלת כוח. הממשלה לא תהסס להפעיל כוח נגדכם אם תקימו חברת סלולר מתחרה ללא רישיון. פקחי משרד החקלאות לא יהססו לפרוץ אל הרפת הפרטית שלכם אם תייצרו חלב מעבר ל"מכסה" המוקצבת לכם על ידי קומיסר "ענף החלב" ותשווקו חלב במחיר נמוך למפעל גבינות פרטי "פיראטי". אם תביאו לארץ רכב שקניתם בחו"ל – הוא יוחרם מכם בכוח הזרוע הממשלתית מיד.
יורים לכיוון הלא נכון. מי שמפעיל כוח זו הממשלה, לא התאגידים. אם המאפיה סוחטת דמי חסות מחנויות האם אפשר להאשים את הסוחרים בכך שהם משלמים? איך אפשר לדרוש מטייקון שלא יתחכך עם השלטון כאשר לשלטון יש את הכוח לתת לו סובסידיה, מענק, מפעל מאושר, מכס על מתחרים? חובתו כלפי עצמו וכלפי יתר בעלי המניות היא לנסות להשיג את המרב עבור החברה. אם הממשלה שמה על השולחן צ'ק של מיליון דולר, אתם מצפים שטייקון יגיד "לא תודה"? אם הוא לא יילחם על הצ'ק – המתחרה שלו יזכה בו. אם עובד נמל או עובד חברת חשמל או כלכלן בבנק ישראל סוחטים שכר שגבוה פי שלושה משכרו של עובד חלופי (לו ניתן היה להעסיקו) – האם עובד הנמל אשם? או האשמה בכללי המשחק שהממשלה קבעה (במסגרת חוקי העבודה "המתקדמים" ובמסגרת העיקרון של הגנה על "זכויות העובדים"). למה שעובד חברת החשמל יוותר על שכרו המופקע? הרי כולם בסקטור הציבורי מקבלים שכר לפי מידת הנזק שהם יכולים לגרום.
גם אם "הריכוזיות" היא אכן בעיה שפוגעת ברמת החיים של כולנו – המלחמה הנכונה צריכה להתנהל נגד הסיבות להיווצרותה ולא באמצעות הנהגת רפורמה לפיה המדינה "תנהל" את הריכוזיות. ייתכן בהחלט שפרוק כפוי של חברת שופרסל למספר חברות תגרום לעליית מחירים או לפשיטות רגל, ייתכן שהפקעת זכות הקניין של חברות סלולר בתשתית אותה בנו מכספן ואילוצן לתת "זכויות" למתחרים (חברות סלולר וירטואליות) תגרור נזק עתידי חמור לשוק התקשורת בגלל פגיעה בתמריץ העסקי להשקעה בתשתיות תקשורת, כי אלו צפויות להחרמה על ידי הממשלה ביום מן הימים.
המלחמה הממשלתית המסתמנת נגד ה"ריכוזיות" מסוכנת יותר מה"ריכוזיות". היא מבוססת על הרחבת הניהול הממשלתי של הכלכלה, הכבדת הרגולציה ותוספת חקיקה. התוצאה עלולה להיות עליית מחירים, הגדלת הסקטור הציבורי, הקטנת התפוקה של העובד הישראלי ועליית מדרגה בשחיתות. רמת החיים ואיכות החיים של כולנו תיפגע.
אי אפשר "לעודד תחרות" באמצעות תוספת עשייה ממשלתית. הדרך הנכונה – בדיוק הפוכה: לכן, צריך לבטל חקיקה כלכלית, לסגור רשויות של רגולציה ופיקוח, להקטין מיסים, לכווץ את הסקטור הציבורי, להפוך את ישראל לאזור סחר חופשי ללא מכסים. לאפשר לשוק להפעיל את מנגנון הרגולציה האכזרי והאולטימטיבי: תחרות. שיסוי מתמיד של טייקון בטייקון, של סוחר בסוחר. אנחנו, שבעה מיליון אזרחים, נחליט בעזרת השקל שבכיסנו מי "יתפצל", מי יפשוט רגל ומי יתעשר בכבוד.
מוטי היינריך