הצעות הממשלה ל"דיור זול" הן תמהיל של פגיעה בזכויות הפרט, בזכות הקניין והחרמה נוספת של כספי האדם העובד לטובת אלה ש"מגיע להם". הן משתלבות בסחף העקבי, אל מודל של "כלכלה מתוכננת", "מוסדרת" ו"מפוקחת".

בנק ישראל רואה את הבנקים הפרטיים כסניף של בנק ישראל הממשלתי (בערך), ולא כישויות נפרדות המתנהלות לפי שיקול הדעת הכלכלי של בעליהם. הבנקים אינם אלא גוף ממשלתי החייב ל"שרת" את הציבור לפי הנחיות מגבוה.

נתניהו, והצמרת הפוליטית מדקלמים שצריך "לעודד תחרות". לחוקק חוקים "לעידוד התחרות", להגדיל את מעורבות הממשלה בכלכלה ולצמצם את חופש הפרט - "למען התחרות". להקפיא מים כדי שיתחממו.

בני אדם חיים בטבע ומשנים את הטבע לפי צורכיהם – אין אפשרות אחרת. השאיפה לפגוע בטבע כמה שפחות היא ערך חשוב, אבל, בכל זאת, צרכי האדם קודמים.

בנק ישראל צובר הפסדים כבדים בגלל מדיניות רכישת הדולרים שממומנת באמצעות הלוואות שהבנק לוקח ומשלם עליהן ריבית. ספק אם קיימת דרך "לרדת מהעץ" בשלום, ללא משבר כלכלי וללא הטלת מיסים כבדים למימון ההפסדים.