לברני ולדונלד טראמפ יש לפחות הסכמה אחת: שניהם מדברים בגנות ה"גלובליזציה" (כלומר, הסחר החופשי), ומאשימים את סין בצרות של ארה"ב. קל להאשים את ה"אחרים".
התקשורת ה"ליבראלית" (שמאלנית) בארצות הברית נכשלה בהבנת התופעה. הוא נחשב לבדיחה, לגזען, פאשיסט, קל דעת ובלתי תקין פוליטית. הפרשנים ה"מומחים" היו בטוחים בכישלונו.
בעל עסק פרטי יודע שכל העלאת שכר למנהל או לעובד – משמעותה פחות הכנסות לבעלים. בסקטור הציבורי, לעומת זאת, אין מגבלה כזאת. החכי"ם משלמים העלאת שכר לעובדי מדינה מ"כסף של מישהו אחר" – הציבור.
מיהם "בעלי הבית" ב"מוסדות הציבור" ובחברות הממשלתיות – אלה ששייכים לכאורה ל"ציבור": אוניברסיטאות, קופות חולים ובתי חולים, חברת החשמל, נמלי אוויר וים, תע"ש, ועוד.
רבים מכירים (ואולי כמעט כל אחד מאתנו מכיר) "מישהו" שהיה "בשליחות" בחו"ל. בעידן הסלולר, התקשורת והתחבורה הזולה צריך להחזיר הביתה את רוב "השליחים" על בני זוגם, טפם ומאבטחיהם.
במדינה חופשית, התנהגות "לא יפה" של גב' נתניהו הייתה מוקעת בתקשורת, אך אינה בסיס לתביעה משפטית. בית הדין לעבודה הוא בית דין אידיאולוגי המבוסס על השקפה "חברתית" קיצונית (סוציאליסטית) המנוגדת לחופש הפרט.
התיקון השני לחוקת ארצות הברית מעגן את זכותו של אזרח אמריקאי לשאת נשק. זכות בסיסית זו להגנה עצמית מותקפת בשנים האחרונות על ידי הממשל הנוכחי.
קלינטון מיצבה את עצמה מחדש בעמדה פופוליסטית נגד וולסטריט. זה לא מפריע לה ולבעלה לגרוף כ-25 מיליון דולר ב-16 החודשים האחרונים כתמורה להרצאות – רובן מתאגידים הקשורים לוולסטריט.
אנו לא צריכים חוקי תרבות, משרד תרבות ולא שרי תרבות. אנו לא צריכים את מירי רגב. אנו לא צריכים תרבות ממשלתית בכלל. האמנים המכובדים מתבקשים לבזות את המדינה על חשבונם ולא על חשבון משלם המיסים.
נראה שהכול כבר נכתב על פסק הדין בעניין אולמרט, ובלחץ האירועים האחרים כבר הספקנו כמעט לשכוח את ראש הממשלה לשעבר... אבל בכל זאת...
