השבוע היה השבוע של האולימפיאדה שמילאה את מסכי הטלוויזיה (אין עדיין שם בעברית למכשיר מופלא זה, בושה וחרפה!). האולימפיאדה העסיקה אותנו מבוקר עד ערב ומילאה ליבנו בעצב ובשמחה. השאלה הגורלית שכולם עסקו בה הייתה: האם נציגנו יביא מדליה בטאקוונדו או לא.

מה הייתה המעורבות הממשלתית במשחקים האולימפיים? לכאורה המשחקים מאורגנים על ידי גוף עצמאי ולא ממשלתי שנקרא הוועד האולימפי הבינלאומי. למעשה, הממשלות מעורבות באופן עמוק ביותר בהכנת המשלחות הלאומיות לאולימפיאדה – שפירושו בעיקר: תשלום כספים לספורטאים, מאמנים ועסקנים ספורטיביים. המעורבות הגדולה ביותר היא של הממשלה המארחת שמשקיעה  מיליארדי דולרים מכספי הציבור בהכנות לאולימפיאדה ובניית מתקנים מפוארים ושיפור תשתיות כמו כבישים ורכבות. ליתר דיוק: בריו תכננו להשקיע  14.4 מיליארד דולר. כרגיל עם תכנונים כאלה – ההוצאה האמיתית הייתה כנראה כפליים.

השאלה היסודית היא: האם הממשלה צריכה להשקיע כסף ציבורי בארגון שעשועים? המשחקים יפים, מרשימים ומשעשעים ללא ספק, אבל הם בוודאי לא חיוניים. אז מדוע הממשלה מתעסקת בזה? מדוע היא מוציאה כסף גדול של אחרים? האנשים אוהבים משחקים אולימפיים (ושעשועים אחרים)? אין ספק שאוהבים. אז, שיכניסו יד לכיס ויממנו, כל אחד לפי רצונו ולפי מידת אהבתו. שיאורגנו המשחקים על בסיס מסחרי או על בסיס פילנתרופי (תרומות מרצון), ומי שאוהב הכי הרבה – ייתן הכי הרבה כסף. מדוע צריך לקחת כסף בכוח מאנשים (באמצעות מיסים) כדי לספק שעשועים?

התשובה היא, כמובן, שאין דבר שהפוליטיקאים ואנשי הציבור אוהבים יותר מאשר לבזבז כסף של אחרים. כמה שהפרויקט גדול ויקר יותר הם אוהבים אותו יותר – זה נותן להם תחושה של כוח, של חשיבות. זה מניב יחסי ציבור, ויוצר אינספור אפשרויות להתעשר באופן אישי משחיתות.

קחו לדוגמה את האצטדיון המפואר שהוקם במנאוס, ברזיל, לקראת המונדיאל בכדורגל שברזיל אירחה ב- 2014.

מנאוס היא בירת מחוז האמזונס בברזיל, בת 2 מיליון תושבים. היא מרוחקת 4 שעות טיסה מריו, ואין לה אפילו דרך גישה יבשתית (מלבד דרכי עפר בלתי עבירות בעונת הגשמים). דרך הגישה אליה היא באוויר או דרך הנהר. האצטדיון הענק עלה כ- 220 מיליון דולר, ויש בו 44 אלף מקומות. הבעיה היא שאין מה לעשות איתו. קבוצת הכדורגל המקומית מצליחה, ביום טוב, להביא אלף צופים למשחק. אין לה הרבה כסף לשלם עבור שכירות או תחזוקה של אצטדיון כזה. מאז שנבנה נערכו בו משחקים ספורים במסגרת אליפות העולם ב- 2014, וכעת, משחק אחד של כדורגל נשים במסגרת האולימפיאדה.

בין ינואר לאפריל שנה זו הכניס האצטדיון 180 אלף דולר, אבל הוצאות התחזוקה היו 560 אלף דולר.

וברזיל, באקט של מגלומניה, בנתה 10 אצטדיונים כאלה לקראת המשחקים ב-2014, בעלות כוללת מעל 2 מיליארד דולר. מצבו של האצטדיון במנאוס טוב יחסית, אצטדיונים אחרים הפכו למגרשי חניה לאוטובוסים ומשכן לחסרי בית.

דבר אחד לא מוטל בספק: אלפי פוליטיקאים ברזילאים ומקורבים התעשרו בזכות בניית מתקני ספורט מגלומניים.

תופעה דומה מתרחשת, כמובן, גם בכל הארצות האחרות. יוון, למשל, עדיין מלקקת פצעיה אחרי הוצאה של מיליארדים רבים על האולימפיאדה של 2004, שהייתה אחד הגורמים החשובים לפשיטת הרגל הכלכלית שלה. אצטדיונים אולימפיים ובריכות שחייה מפוארות ויקרות מפוזרים בכל העולם, (למשל –  בייג'ינג, לונדון) והופכים למגרשי גרוטאות.

אנשים מתחילים להבין שבזבוז מיליארדי דולרים על שעשועון אולימפי בן שבועיים זה לא עסק כל כך טוב, ולכן לא נמצאו קופצים רבים למכרז אירוח למשחקים האולימפיים ב- 2022.

אנשים אוהבים שעשועים, ופוליטיקאים אוהבים לספק להם שעשועים (על חשבון הציבור כולו), וממשלות עוסקות בבזבוז כסף של אחרים – שזה עיסוקן העיקרי.

העיקר שזכינו, סוף סוף, בשתי מדליות אולימפיות.

יעקב