עיקרון הסוב-יודיצה אוסר לדון בתקשורת על פסיקה צפויה של בית המשפט בעניין שנמצא עדיין במהלך הדיון המשפטי. מכאן נובע גם האיסור על שידורים של מהלך המשפט בטלוויזיה. הנימוק לפגיעה בחופש העיתונות הוא החשש להטיית דעת השופטים אם הדיון יהיה ציבורי וכתוצאה – יפגע העיקרון של "הליך משפטי הוגן". וכך לשון החוק:
(א) לא יפרסם אדם דבר על עניין פלילי התלוי ועומד בבית משפט, במטרה להשפיע על ההליך או על תוצאותיו, אם יש בפרסום כדי להשפיע על מהלך המשפט או תוצאותיו.
לעניין סעיף קטן זה, "במטרה" – גם מתוך ראיה מראש את ההשפעה על ההליך או על תוצאותיו כאפשרות קרובה לודאי.
לאחר גזר הדיו בעניין משה קצב אמרה השופטת יהודית שבח, שהייתה בדעת מיעוט, כי משפט השדה שנערך לקצב הוא תוצאה של משפט מהיר שנערך על ידי התקשורת על ידי סיוע מאסיבי של הדלפות בלתי פוסקות ומגמתיות. לדבריה, העדויות עברו מבית המשפט למרקע הטלוויזיה ודפי העיתונות. טענות דומות עלו נגד אופן סיקור התקשורת את משפטו של צחי הנגבי בעניין המינויים הפוליטיים וגם במשפטו של חיים רמון בעניין הנשיקה המפורסמת בעיצומה של מלחמת לבנון האחרונה.
גם בערעורו של משה קצב בבג"צ חזרה ועלתה הטענה ל"הגנה מן הצדק" בגלל שפיטה מוקדמת בידי התקשורת; פרסומים משמיצים שיצאו כנגד המערער, אשר הכריזו עליו כאנס אף טרם הגשת כתב האישום והשפעת פרסומי התקשורת על עדים.
באנגליה, לדוגמה, ידוע "טריק" לשימוש לרעה בעקרון הסוב-יודיצה: כאשר נודע לאישיות ציבורית כי עיתון עומד לפרסם כתבת תחקיר על מעשיו, הוא יכול להגיש תביעה נגד העיתון על איסור פרסום מחשש לשון הרע. לא משנה שהמשפט יתנהל בעוד שנה, או שבכלל לא יתנהל – עד אז עוקצו של העניין יכהה.
חוק הסוב-יודיצה מיותר עקרונית ופסול גם מעשית. הטענות התכופות, גם של שופטים, על "שפיטת התקשורת" מעידות על בעיה ביכולת היישום והאכיפה של החוק. אם השופטת שבח צודקת, אז מדוע לא מעמידים לדין את מאות אנשי התקשורת ואת "המדליפים המגמתיים" מאולם המשפט?... איך אפשר בכלל למדוד את "השפעת התקשורת על בית המשפט"? נדרשים לכך כישורים מתחום הפסיכולוגיה וחקר המוח שטרם הומצאו.
ובכלל, מדוע שהתקשורת לא תשפיע על השופטים? האם חוכמת הניתוח של אירוע משפטי היא תכונה מולדת של עורכי הדין שמונו כשופטים? האם המינוי כשופט מעיד בהכרח שלאותו עורך דין שיושב מעתה על הכסא הגבוה יש בלעדיות על שיקול הדעת המשפטי? האם עורכי דין, משפטנים באקדמיה, או פובליציסטים בתקשורת לא יכולים להאיר זווית חדשה ושונה בעניין שתלוי ועומד בבית משפט, או אולי להצביע על חוסר הסבירות בעדות מסוימת, או הצגת הגיחוך שבטיעון של מי מהצדדים המתדיינים? מדוע שהשופטים לא יוכלו לקרוא בעיתון דעה אחרת, או רעיון שמחזק או סותר את עמדתם? מה היתרון בבידודו ובניתוקו של השופט בלשכתו שמא ייחשף לרעיונות אחרים?
הסוב-יודיצה מניח הנחה נסתרת שהשופט צריך להתבשל "במיץ של עצמו", מנותק מהערות ודעת הסביבה מתוך בטחון שבתנאים אלה יוכל השופט להפעיל שיקול דעת מיטבי, תוך מיצוי מיומנותו המקצועית הייחודית. אבל – אם המערכת מייחסת חשיבות כה עדיפה לכישורי השופט, אז מדוע היא לא סומכת עליו שיוכל להבחין בין עיקר לטפל כאשר יהיה חשוף לתקשורת שמורשית לדון באופן מלא במשפט שמתנהל?
צריך לאפשר אפילו שידורים ישירים מאולם בית המשפט, למעט מקרים מובהקים של פגיעה בצנעת הפרט או חשש סביר לגילוי סודות מדינה – מקרים בהם גם כיום המשפט מתנהל בדלתיים סגורות. גם הערוץ שמשדר את דיוני הכנסת אינו משדר את דיוני ועדת החוץ והביטחון.
חשיפת הציבור הרחב באופן ויזואלי למערכת המשפט תגביר את האמון ברשות השופטת. אזרחים יקבלו מידע שאינו מסונן ומשוכתב על ידי מתווכי התקשורת, יתרשמו ישירות מהצדדים, יראו את השופט מתלבט ויפסיקו להתייחס לשופטים כקולקטיב שנקרא "השופטים המנותקים", או "בית המשפט". השופט יחזור להיות אדם בעל צלם אנוש שאינו חלק ממכונה בעלת אג'נדה קולקטיבית כביכול. דמות שאפשר לבקר או להזדהות. תגבר התחושה שמערכת המשפט משרתת את הציבור ולכן דווקא יגבר האמון בה.
ברקע כבר נשמעות הטענות שהמשפטים יהפכו ל"הצגה" שתגרום ל"זילות" מערכת הצדק. וכי כיום אין אלמנט של הצגה בפני השופט? האם כיום אין משקל לכושר ההצגה של עורך הדין? ההבדל מעתה יהיה שכישורי ההצגה גם יעמדו במבחן התקשורת. דרך הצגת הדברים היא חלק בלתי נפרד של כל תהליך החלטה: פרזנטציה של תוכנית לפני מועצת מנהלים, או לפני פורום מפקדים בצבא, או אפילו נאום בעל רטוריקה מוצלחת של חבר כנסת במליאה – בכול מגע בין בני אנוש יש אלמנט של "הצגה". למה צריך להקל על שופטים ועורכי דין? – מעתה הם יידרשו ליתר הקפדה, להעמקת שיקול הדעת בדבריהם ובדרך הצגתם – יהיה עליהם לעמוד גם במבחן של עשרות אלפי מושבעים. עבודת מערכת המשפט תחת ביקורת רציפה היא ההפך מ"זילות" –הלחץ להעלאת האיכות יגבר.
השופט לא קובע את פסיקתו מול המצלמות, אלא כאשר הוא ספון שעות רבות בלשכתו, לאחר שהוא שוקל את מהלך המשפט ואת סיכומי הצדדים. גם קטע זה בתהליך עשיית הצדק לא ייפגע אם תמומש "זכות הציבור לדעת". לצדדים בבית המשפט אין "זכות לפרטיות" גם כיום. כל אזרח או עיתונאי רשאים גם כיום להיכנס לאולם המשפט ולצלם כרצונם עד לכניסתו של השופט. כך גם ביציאה מבית המשפט.
שמחה דיניץ ז"ל, יו"ר הסוכנות היהודית לשעבר, הואשם בשנת 1995 כי עשה שימוש במרמה בכרטיס אשראי של הסוכנות היהודית לצרכים פרטיים, כרטיס אשראי שניתן לו על ידי הסוכנות לכיסוי הוצאות במסגרת תפקידו. היו"ר הנכבד רכש רהיטים, חליפות ומוצרי בית אחרים בעשרות אלפי דולרים במהלך חמש שנות שהותו בניו יורק. דיניץ זוכה בעליון; ראש עיריית ירושלים אהוד אולמרט זוכה בשנת 1997 מאשמת אישור חשבוניות פיקטיביות בתפקידו כגזבר הליכוד; עו"ד יעקב ויינרוט זוכה לאחרונה מאשמת מתן שוחד לבכיר במס הכנסה באמצעות מתן הגנה משפטית לשוקי ויטה במחיר סמלי תמורת סיוע של האחרון ב"הסדרים" בתיקי מס של לקוחותיו של ויינרוט. כולם זוכו מסיבות של "הוכחה מעל לספק סביר", נטל הוכחת "כוונתו הפלילית של הנאשם", או "העדר מחשבה פלילית" או "העדר כוונת זדון". בית במשפט "קנה" את הנימוק שדיניץ לא שם לב באיזה כרטיס אשראי השתמש – פשוט התבלבל במשך חמש שנים, אולמרט חתם על חשבוניות מבלי לקרוא אותן, ועו"ד ויינרוט נוהג לעיתים קרובות לתת הנחות משמעותיות ללקוחות בעלי שם וזה סתם מקרה שלקוחות של ויינרוט זכו ל"הסדרים" נוחים עם מס הכנסה – "ספק סביר".
אין לי השכלה משפטית ולכן אני מניח שעל פי אמות מידה משפטיות צרופות, כנראה שאכן נטל ההוכחה לקה בחסר, או שאנשי הפרקליטות יעילים כמו כל שירות ציבורי אחר, או שהאשמות אלה הן בתחום המשפטי האפור – תחום בו יש משקל רב לדעותיו האישיות של השופט בבואו לפסוק. אילו ה"תקשורת" הייתה מעורבת יותר במהלך המשפט – כלל לא בטוח ש"התקשורת" והציבור היו משתכנעים. כלל לא בטוח ש"האיש ברחוב" הייה מאמין לטענות שאנשי ציבור בכירים, ממולחים, חדי לשון ומוח הופכים בבית המשפט לאנשים רפי שכל, שחותמים בהיסח דעת ואינם יודעים מימינם ומשמאלם. ייתכן מאד שהזיכויים לא היו עוברים את "משפט התקשורת" כבר במהלך המשפט.
מדוע רע שהתקשורת תשפוט נאשם במקביל לבית המשפט? או שתכריע בין צדדים במשפט? שיהיה "פסק דין של התקשורת" במקביל לפסק הדין של בית המשפט. "התקשורת" אינה גוף אחד, אלא מורכבת ממספר רב של ישויות עם מגוון דעות ולכן בכל נושא ייתכנו מגוון "פסקי דין של התקשורת". ייתכן מצב לדוגמה שהנאשם יזוכה על ידי בית המשפט אבל ב"תקשורת" הוא יימצא אשם. חוקית הוא יוכל שוב להתמודד בבחירות לכנסת בהעדר קלון, אבל ציבורית הנאשם "מחוסל". יהיו בוחרים שיאמצו את דעת השופט, אחרים יושפעו מהתקשורת ולא יצביעו עבור אותו מועמד לכנסת בגלל שהפסיד "במשפט התקשורת". מה רע?
מוטי היינריך
