שר האוצר יאיר לפיד חוזר ומודיע שלא יעלה מיסים. הוא מעדיף להגדיל את הגירעון, אך להימנע ממיסים.
מקובל להניח שממשלה מממנת את הוצאותיה בשלוש דרכים: גביית מסים מהתושבים, ואם המיסים לא מספקים ו"נוצר" גירעון – אז הממשלה לוקחת הלוואה לכיסוי הגירעון. ואם השוק מסרב לתת הלוואות לממשלה (לקנות אג"ח) – אז הממשלה מדפיסה כסף למימון הוצאותיה. ובכן, גם שתי הדרכים האחרות הן מס לכל דבר, אם כי מס שאינו מוטל מיידית.
מס מוריד את רמת החיים של משלם המס כאן ועכשיו. המס בחלקו מועבר כמתנה לאחרים שאינם מיצרים דבר תמורת הכסף. חלק אחר של המס מועבר על ידי הממשלה לאחרים שנותנים תמורה עבורו – אבל תמורה שנמוכה מהתשלום שהם מקבלים. עובדי הנמל, לדוגמה, אכן עושים עבודה מועילה, אבל תוצרתם אינה "שווה" את סכומי העתק שהם משתכרים.
קל להמחיש זאת במסגרת התא המשפחתי: אם משפחה תיאלץ לתמוך לפתע בקרוב משפחה נוסף שנקלע למצוקה ואינו עובד – אז ההכנסה הפנויה של הגרעין המשפחתי תקטן ואיתה גם רמת החיים של המשפחה.
עימות עם משלמי המס אף פעם אינו נוח פוליטית, לכן מעדיפים פוליטיקאים את מצג השווא שבתקציב גירעוני – לוקחים הלוואה לכיסוי הגירעון. אבל הלוואה היא בסך הכול מס נדחה – הממשלה דוחה את גביית המס למועד פירעון ההלוואה.
בתקציב גירעוני מסתתרת הצהרה: "ממשלת ישראל החליטה לא להקטין השנה את הכנסות הציבור, אלא לדחות את הטלת המס לעוד 10 שנים (מועד פירעון אגרות החוב שיופצו השנה)." אגרות חוב הן "מס נדחה". ביום הפירעון, הממשלה תצטרך להטיל מיסים כדי שיהיה לה כסף לפרוע את ההלוואה, או שוב לדחות את המס באמצעות מכירת אג"ח חדשות ("לגלגל את החוב").
הדפסת כסף לכיסוי גירעון, בניגוד למכירת אג"ח ממשלתי, היא לכאורה "יצירת יש מאין" – רק לכאורה. הזרמת כסף טרי וחדש לשוק אינה דומה לכסף שמגיע לידי המחזיק בו תמורת מכירת מוצר או שירות. הדפסת כסף מקטינה, עם הזמן, את כוח הקנייה שלו ומורידה את ערך אגרות החוב הממשלתיות שבשוק (כולנו מחזיקים אג"ח ממשלה דרך כל אפיקי החיסכון – קרן פנסיה דוגמה). באופן זה הופכת הדפסת כסף למס לכל דבר.
עיתוי גביית המס במקרה של הדפסת כסף אינו ברור, תלוי בגורמים רבים ולכן השיטה חביבה על פוליטיקאים. אינפלציה אינה פורצת מיד עם ההדפסה, אין יחס ישר בין כמות הכסף המודפס לבין שיעור האינפלציה (עם מגדילים את כמות הכסף ב-50% אז לא בטוח שהוא יאבד מערכו בשיעור מדויק זה). לפעמים האינפלציה אפילו לא מורגשת כי היא אינה מתבטאת בעליית מחירים, אלא באי-ירידת מחירים (שהיו צריכים לרדת בזכות הגדלת פריון העבודה עקב חידושים טכנולוגים).
מיסוי הציבור באמצעות מכירת אגרות חוב ממשלתיות ובאמצעות הדפסת כסף נוח לפוליטיקאים – אין צורך בתהליכי חקיקה מסובכים פוליטית. כנראה שרוב הפוליטיקאים, כמו רוב הציבור, לא מבינים שהמשמעות אחת – מיסוי.
ב"יום הדין", כאשר הממשלה לא מסוגלת יותר לעמוד בהתחייבויותיה לפרוע ולגלגל חובות – ההלוואות שהממשלה נטלה חדלות להיות הלוואות והופכות למס.
החשבון הגדול מוגש בבת אחת לאזרחים שנמצאים במקרה בשטח ב"יום הדין". הפגיעה בהם קשה ביותר – במקום שהמס יתפזר בין 14 מיליון אנשים (לדוגמה) שחיו כאן ב-20 השנים האחרונות (אילו הממשלה הייתה מתקיימת רק ממס מיידי במקום מהלוואות), המס מוטל כעת על 8 מיליון אזרחים שמועד "יום הדין" אירע במקרה בתקופת חייהם. ראו את קפריסין, יוון וספרד ואולי גם במדינות נוספות.
כלכלנים רבים, אולי רובם, מאמינים בתיאוריה של קיינס, לפיה על הממשלה להזרים כסף מודפס וחם למשק ("מדיניות מרחיבה") בעתות שפל כלכלי – כך "תותנע" הכלכלה ותשוב לתוואי של צמיחה ואז הממשלה תוכל להרשות לעצמה "לספוג" חזרה כסף מהציבור. התיאוריה סובלת מכשלים רבים, לא נפרט מידי. המציאות הפוליטית אינה מאפשרת להגיע לשלב השני – "הספיגה". שום פוליטיקאי לא יסתכן ב"עצירת תנופת הצמיחה" שנוצרת על ידי הזרמת כסף מלאכותית לשווקים – הוא ישתדל לגלגל את הפחית עד לקדנציה של נשיא אחר. לכן, החוב הלאומי של מדינות, כמעט תמיד, במגמת עלייה עד שמציאות משברית עוצרת את התהליך.
כך עלול להסתיים "גרעון ממשלתי": אתונה, יוון 2012
האם יאיר לפיד מבין שגרעון הוא מס נדחה? אולי. אבל אז הוא אשם במצג שווא.
יש פיתרון חוקתי למעגל הקסמים: חוקה שאוסרת תקציב גירעוני ואוסרת על המדינה להנפיק אגרות חוב, אלא בזמן מלחמה גדולה, או אסון טבע רחב היקף. ממשלה שסיימה שנת תקציב עם גירעון, רואים אותה כמתפטרת ויוכרזו בחירות חדשות. גם חוקה אפשר לשנות ברוב מיוחס, אבל זה אולי קשה יותר.
מוטי היינריך
הבאג הדמוקרטי מביא למצב שאדם שלא ניהל אפילו סניף בנק הופך תוך יום אחד מעיתונאי למנהל כלכלה של מדינה שלמה. כבר היה לנו פעם ראש ועד עובדים שהפך לשר בטחון (פרץ).
בנתיים הבאג הדמוקרטי הוא בעיה בילתי פתירה וגורם לסימפטומים רבים. אולי בעוד 50 שנה יישמו שיטת ממשל יעילה יותר, בנתיים יהיו לנו עוד הרבה דמוגוגים כמו יאיר לפיד שיקבלו קרדיט מהציבור , הם רק מתחלפים מדי פעם, אך מסמלים את אותו הסימפטום.
- איסור מתן סובסידיות ותשלומי העברה.
- איסור החזקה ובעלות על גופים עסקיים (בתחומי תחבורה, חשמל ומים, חינוך, בריאות, תרבות, וכו').
- איסור רגולציה (הנה למשל נושא טרי טרי הישר מ"תנור הרגולציה": צו ההרחבה על העסקת עובדים בעלי מוגבלויות).
טיפוסי ל"מנהיג" (או פוליטיקאי) דמוקרטי.
אם משווים זאת למשטר מלוכני או דיקטטורי: הדיקטטור הוא לפעמים איש טוב ולפעמים איש רע. המנהיג הדמוקרטי הוא תמיד נאד נפוח.
הדמוקרטיה היא שלב באבולוציה האנושית לאחר הדיקטטורה. זהו שלב מתקדם יותר. השלב הבא כניראה יהיה דומה יותר לרוח האתר של מוטי, כך אני מקווה...
ותחדש אותו כל שנה
בדיוק כפי שזה קורה היום.
כך הממשלה תוכל לנהל תקציב גרעוני כאוות נפשה.
מסתבר שאתה, כמו קרל מרקס, יודע לאן מתפתחת ההיסטוריה. אני שמח לשמוע שיש מי שרואה את העתיד.
לפיד יודע את זה אבל בונה על זה שרב הציבור לא יודע.
לגופו של ענין, אני חושב שכל אחד יעדיף את הדמוקרטיה הישראלית הנוכחית על כל דיקטטור שהיה אי פעם בהסטוריה האנושית
אתה, כמו קרל מרקס, מתיימר לדעת איך האבולוציה התרבותית והפוליטית פועלת ולאן היא מתקדמת. (קרל מרקס ניבא שהעתיד מתקדם, באופן בטוח, לכיוון הקומוניזם). הטענה שלך זהה מבחינה מהותית. אתה אומר שאתה יודע לאן האבולוציה מובילה 0דמוקרטיה). זו טענה שאוי ללגלג לה.
בנושא המהותי: אני חוויתי אישית משטר דיקטטורי שטוב יותר ממשטר דמוקרטי, בהרבה (בשני מקומות). זה לא עניין האם הדיקטטור טוב לב (אין כאלה), זה עניין האם הוא חכם, ומיישם מדיניות כלכלית טובה - יש כאלה. (מדיניות כלכלית נכונה היא גם מדיניות חברתית נכונה - כי להרוס את הכלכלה לא משרת שום מטרה חברתית). הדיקטטור נמצא פחות תחת לחץ פוליטי לחלק כספים בכמויות גדולות לחלקי אוכלוסיה גדולים. הוא מניח לקבוצה קטנה של מקורבים שמהווים את בסיס כוחו ליהנות מהטבות כלכליות (שוחד) - אבל זה כסף קטן לעומת הכספים האדירים שפוליטיקאים דמוקרטיים מוציאים כדי לשחד מגזרים גדולים באוכלוסייה להצביע עבורם.
דרך אגב: הרפורמות האדירות, ההיסטוריות, המהפכניות לכיוון כלכלה חופשית בסין נעשו תחת משטר דיקטטורי.
עוד מקום שהדמוקרטיה נכשלה והדיקטטורה חזרה, והיא עדיפה, היא מצריים. יש עוד הרבה דוגמאות.
הטענה שלך שהאבולוציה מחייבת דמוקרטיה היא דיקלום של קלישאה ולא התייחסות רצינית לנושא.
דמוקרטיה משולחת רסן היא שיטה נוראית והמילה לא מוזכרת פעם אחת בחוקה האמריקאית לא בטעות.
רק קיצוץ בתקציב פירושו "הקטנת מס", כל דבר אחר פירושו העברת המס מצד לצד, ולמעשה גם הגדלתו כדי לכסות את עלות הטיפול המיוחד
היא צודקת.
אם לא מקצצים בתקציב (בביזבוזים) "הורדת מס" הופכת לגרעון, וזה - כמו שמוטי הסביר היטב, איננו אלא מס נדחה.
הדרך היחידה להוריד מסים - קרי להקטין הכנסות - הינה קיצוץ בתקציב - כלומר הקטנת הוצאות .
1. הורדות מס לסקטורים מועדפים הומצאו בימי מפא"י , לפני שיאיר לפיד נולד.
2. הורדת מס לסקטור ספציפי אינה הורדת מס . זו העדפת סקטור אחד על חשבון שאר התושבים . זו הלוגיקה הפשוטה , ולא משחקי מילים של מתפלפלים בעבור הפלפול לכשעצמו בלי קשר לעובדות .
שר האוצר ממציא פטור ממס לאנשים לא מנומסים שאוהבים לכתוב קשקוש על דברים של אחרים.
בשל השינוי הממשלה גובה רק 950 ש"ח וממשיכה להוציא 1000ש"ח.
את ההפרש 50 ש"ח היא לוקחת בתור הלוואה.
מתי שהוא בעתיד הממשלה משלמת את החוב או מוחקת אותו.
באפשרות הראשונה הממשלה צריכה לגבות (נתעלם מריבית ואינפלציה) 1050 כדי לממן את עצמה ואת החוב לכן זה "מס נדחה". משלמי המיסים בשנת החזרת החוב משלמים את 50 השקלים שלא שילם מר מקומבן.
האפשרות השניה היא מס על נותני ההלואה שלא קיבלו את כספם חזרה.
רק הורדת ההוצאה הממשלתית מתחת ל1000 ש"ח היא הורדת מס אמיתית.
נניח ששר האוצר מפחית את המע"מ באחוז ומעלה את מס ההכנסה באותה כמות כך שהגבייה בפועל נשארת אותו דבר. האם זו הורדת מס או שינוי תמהיל המס?
ברור שזה שינוי תמהיל ולא הורדת מס.
אני טוען שמימון הורדת מס (כללית או לסקטור מסוים) ע"י הגדלת גירעון זהה לדוגמה הקודמת וגם היא שינוי תמהיל מס ולא הורדת מס.
תגובות/ ביקורות יתקבלו בברכה