המנגנון המורכב, לפיו השוק קובע מחירים של מוצרים ושירותים, מנקז לתוכו את כל העיוותים של הכלכלה המקומית. הקביעה נכונה לכל מדינה. כל סטייה ממצב של תחרות חופשית ממעורבות ממשלתית היא "עיוות". המערכת הפוליטית, מקור העיוותים, לא יכולה לרמות את ה"כלכלה" לאורך זמן. לכל עיוות יש תוצאות – העיוותים נערמים זה על גבי זה ומתנקזים אל מנגנון המחירים. גם עיוותים שוליים לכאורה שמתבטאים בחקיקה וברגולציה של מה בכך, בשווקים זניחים, הופכים ל"הר גבוה" כאשר הם נערמים.

עול מכביד של יוקר מחייה הוא מעין עונש שה"כלכלה" מטילה על כלל האזרחים בגלל הצטברות עיוותים. ענישה בלתי נמנעת.

למה "מגיע" העונש לציבור הרחב? 

המערכת הפוליטית אינה פועלת בחלל ריק, היא שואבת את תמיכתה מההמונים. "ההמונים" שבויים באידיאולוגיה לפיה "מגיע להם" כסף ושווה כסף ללא תרומה מצידם לזולת, תוך כפייה על האחר לשאת בהוצאות. "מגיע להם" כי יש להם "זכויות" שעוגנו בחוק על ידי הממסד הפוליטי לדורותיו. מישהו צריך לשלם עבור עלויות אלה, שמצטברות לכסף כבד. כל העלויות מתנקזות אל מנגנון המחירים של מוצרים ושירותים שאנחנו צורכים. אין ניסים: אין "חינוך חינם", "בריאות חינם" ו"מימון חינם" של תקציב המדינה באמצעות גירעון – אין שום דבר "חינם".

"הבאג הדמוקרטי" עושה את שלו והפוליטיקאים נאלצים להגדיל את "מנת החינם" לציבור תומכיהם, מידי סבב בחירות, כדי להבטיח את הקדנציה הבאה. זו תכליתו של חוק "מע"מ 0 על דירות" ודומיו. מע"מ חינם. 

יאיר לפיד "מאיים" שיכניס מוצרים נוספים לפיקוח ממשלתי 

השקפותיו של לפיד מכשירות אותו לכהונה כנשיא ארגנטינה או וונצואלה. שם הצטבר "ניסיון" רב בפיקוח ממשלתי על מחירים ובמימון גירעוני של תקציבי מדינה לאורך זמן.

לפוליטיקאים רק נדמה שהם יכולים לשלוט במחירי מוצרים. ככל שהמחיר המפוקח של מוצר מתרחק ממחיר השוק החופשי, מתרחב העיוות והשוק קובע מחיר אמיתי, שונה מהממשלתי, לאותו מוצר. אם המחיר הממשלתי נמוך מידי, אז המוצר המפוקח ייעלם מהחנויות – לא יהיה כדאי לייצרו. השוק השחור שייווצר יספק את הביקוש במחיר שוק חדש ו"מופקע". כך קובע השוק מחדש מחיר של מוצר בפיקוח. העיוות ועונשו קטנים – אם המחיר המפוקח קרוב למחיר השוק (אז מי צריך "פיקוח" במקרה זה?...). גם במקרה כזה של עיוות "קל" – השוק "יעניש" את הציבור מבלי שנחוש בכך – עלויות הפיקוח יועמסו על תקציב המדינה וייקרו את מחיר הקוטג' באגורה נוספת.

אירועים "שוליים" שמייקרים את מחיר המילקי

מילקי כמשל. אם העיוותים מועטים – השפעתם על הצרכן זניחה. אולם, כאשר פוליטיקאים לא עומדים בדחף הפופוליסטי "להסדיר" כל תחום – מתרבים החוקים והתקנות, כנפי הפיקוח הממשלתי מתרחבות – רק אז חש הצרכן את ה"עונש". תנופה זו של "עשייה" ממשלתית, יוצרת תהליך מתמשך. כל עיוות שניתן לראותו כ"שולי" וזניח בפני עצמו – נערם על קודמיו ויוצר מציאות של יוקר מחייה גובר.

הנה "אירוע שולי": הקריה למחקר גרעיני (קמ"ג) תשלם ארנונה גבוהה פי שלושה לעיריית דימונה. מה כבר קרה? מאחורי תקנה פופוליסטית זו מסתתר מס נוסף על אזרחי ישראל – עשרות מיליוני שקלים בשנה. קמ"ג יכולה להסתדר היטב מבלי להזדקק ל"שירותים" של עיריית דימונה. תקציב קמ"ג נובע כולו מתקציב המדינה כולל נטל הארנונה החדש – לכן, נטל המס יצמח ומחיר המילקי יעלה באגורה.

והנה עוד תקנה "שולית": החוק שמחייב עסקים להעסיק מספר מינימאלי של עובדים בעלי מוגבלות. החוק פוגע בחופש הפרט של המעסיק וכופה עליו את מי להעסיק. לחוק יש עלויות יישום גבוהות, שפע קומבינות יקרות לעקיפת החוק, עלויות פיקוח ודיווח, והתעסקות של מערכת המשפט עם "העבריינים" החדשים. אין עיוות ללא השלכה על מחירי מוצרים.

התקשורת עמוסה בדיווחים על עיוותים, בכל עמוד ודף אינטרנט. כ-2,700 הצעות חוק חדשות הועלו עד כה בקדנציה של הכנסת הנוכחית ועוד היד נטויה. כל הצעה שתאושר כחוק – תוסיף אגורה למחיר המילקי. נדיר שעיתונאי יכנה ידיעה כ"עיוות" ויקשר אותה למחירו המנופח של האייפון החדש. לכל היותר יופיע "קיטור" שטחי על כך ששליש ממחיר האייפון מורכב ממיסים. קל וקליט להפנות את חיצי התקשורת אל "הריכוזיות", אל רשת שופרסל ואל יצחק תשובה.

מאות עמודי עיתונות כלכלית מוקדשים להתעסקות הממשלה בשאלה הלאומית החשובה לעם היושב בציון: מי יסדר מוצרים על המדפים בסופרמרקט. אירוע שולי לכאורה. עשרות עורכי דין, מנהלים ופקידי רשות ההגבלים עוסקים בכך. מלבד עלויות ההתעסקות, נוצר עיוות בכך שלא מאפשרים לבעל העסק לפעול לפי מיטב הבנתו לטובת העסק. אם הצרכן מפסיד מהחלטה לא נבונה בקשר לסידור המדפים, אז יש מקום לעסק מתחרה לשופרסל שיינצל חולשה זו לטובתו. אם לא קם עסק כזה – אז בינתיים אין מקום למתחרה. אין סוף לדוגמאות לעיוותים. חדשים נולדים מידי יום במוחם ה"חברתי" הפורה של פוליטיקאים, לוביסטים וקבוצות הלחץ.

סבסוד חשמל  מפאנלים סולאריים בלמעלה ממיליארד שקלים לשנה מייקר את החשמל – שאחראי לייקור הייצור, המים ומוצרי החקלאות. העיקר שהשדולה הירוקה כופה עצמה עלינו ומוכרת לנו בהצלחה את השקר של "הצלת כדור הארץ".

קשה להתאפק ממתן דוגמה לאירוע "שולי" נוסף: התנגדות וועדי העובדים בתע"ש למכירת החברה למשקיעים. זו חברה שמפסידה מאות מיליוני שקלים מידי שנה. בכמה מתייקר מחיר הקוטג' על כל שנת עיכוב במכירה – אגורה אחת? חמש אגורות?

שפע האירועים השוליים הופך לנחשול עקבי, לתהליך קבוע. אגורה לאגורה מצטברת לשקלים.    
 
הבסיס האידיאולוגי של נחשול ההתייקרות

רוב המתבכיינים על "יוקר המחייה" נושאים בידם שלטי מחאה הקוראים להגדיל את ה"זכויות החברתיות" – הם מתקשים לראות את הקשר בין התערבות המדינה ב"דיור בר השגה" בשדרות רוטשילד לבין מחיר האייפון. אופן מימון "הזכויות" לא מעניין אותם. "מדינת רווחה – עכשיו". הם מפגינים נגד מציאות שהם עצמם יוצרים. יתר על כך, כל "פיתרון" שהם דורשים (ושמתקבל לרוב) כרוך בפגיעה נוספת בזכות הקניין ובחופש הפרט. כל "פיתרון" שלהם מעצים את הבעיה ומוסיף להתייקרות. 

רמיסת חופש הפרט, על ידי המשטר הדמוקרטי בגרסתו הנוכחית, היא החטא הקדמון עליו נענשים בייקור מוצרים. דמוקרטיה של קבוצות לחץ, גילדות מקצועיות, לוביסטים, ואיגודים מקצועיים לסחיטת דמי-חסות. פעילותם מעוגנת בחוק. זכות קיומו של כל גורם כזה מוצדקת בנימוקים של "טובת הציבור". כל "הישג" שלהם הופך להתייקרות של אגורה בשרות או מוצר.      

השדולה החקלאית מתנגדת לייבוא חופשי של פירות וירקות; הלוביסטים של הבנקים, בחסות בנק ישראל, סוגרים למעשה את הבנקאות המקומית מתחרות – בלתי אפשרי להקים בנק חדש; הגילדה של לשכת עורכי הדין מחייבת השתייכות אליה, תשלום מיסי חבר ופועלת להקטנת מספר המצטרפים למקצוע; חוקי העבודה הם האקדח שבידי ההסתדרות – באמצעותו סוחטים מהבנקים, מהמדינה וממעסיקים פרטיים משכורות גבוהות מרמת שכר של תחרות חופשית בשוק העבודה. אלו רק דוגמיות.

זכותו של הפרט לקנות ממי שהוא רוצה; זכותו למכור, או לסרב למכור, למי שהוא רוצה. איסורי ייבוא הם פגיעה בחופש הפרט. זכותו של הפרט להקים כל עסק שיחפוץ בו – גם אם לעסק קוראים בנק.

בעלי השופרסל רשאים למכור, או לסרב למכור, כל מוצר. זכותם לסדר את המדפים כפי שעולה בדעתם ולהעניק הנחות כאוות נפשם. הם רשאים לקבוע מחיר למוצר, זכותם לתאם מחיר עם מי שיחפצו ו"לאיים" על ספק בניתוק קשר. העסק הוא שלהם, קניינם. כל התערבות כפויה על ידי המדינה היא פגיעה בחופש הפרט של בעלי השופרסל.

יוקר החיים הוא תוצאה ישירה של מיסים, בחישה ממשלתית בכלכלה והעדר תחרות. אך הסיבה הראשונית היא פגיעה בזכויות האדם הטבעיות: הזכות לקניין ולחופש הפרט למצות את אושרו לפי הבנתו והעדפותיו. תחרות וכלכלה חופשית הן תוצאה של שמירה על זכויות האדם.   

הפרה של זכויות הפרט פוגעת בחופש הכלכלי וגורמת לעיוותים. על עיוותים – נענשים בהתייקרות מחירים.

רפואת האליל של יאיר לפיד

יאיר לפיד אינו שונה מכל הדמגוגים הסוציאליסטים שמגיעים לשלטון. התרופות שלו הן "כוסות רוח" וריקוד סביב גזע עץ עתיק בליל ירח מלא. על נתניהו אפשר לומר שהוא ראש הממשלה הישראלי הראשון שכנראה יודע מה צריך לעשות בכלכלה, אבל חושש לבצע משיקולי אופי ופוליטיקה. יאיר לפיד כנראה אינו מבין דבר וחצי דבר – הוא מדקלם סיסמאות כמו כל נשיא בארגנטינה.

הסיבות ליוקר המחייה חובקות את כל תחומי הכלכלה והחברה בישראל: מועצות ייצור חקלאיות בולשביקיות, מכס הגנה גבוה על ייבוא, מונופולים ממשלתיים ואחרים בעלי הגנה ממשלתית, הגנה על יבואנים בלעדיים, מכון תקנים ממשלתי שתפקידו בלימת ייבוא, מערכת כשרות נעדרת תחרות, ביורוקרטיה של רישוי ממשלתי, רגולציה כבדה על כל צעד, תקציבים חברתיים ענקים שמחייבים מיסוי גבוה, מנגנון ה"קביעות" בעבודה וכל חוקי העבודה שמנטרלים כל רפורמה אפשרית. וזו רשימה חלקית.  

כדי להוזיל את המחיה נדרשת רפורמה שמבוססת על ביטול חוקים שפוגעים בחופש הפרט בכל התחומים. אנחנו רחוקים מאד ממהפך כזה ולכן נמשיך לסבול מיוקר החיים בישראל. המילקי, נושא הדגל, אולי יוזל באמצעות צו ממשלתי שיגרור ייקור של מוצרים אחרים.

מוטי היינריך