כך טוען מידי פעם סבר פלוצקר, הפרשן הכלכלי הידוע של ידיעות אחרונות. להשלמה, מביא פלוצקר לא פעם אנלוגיה למשק בית: "במונחי משפחה, זה לא אסון כשלמשק בית שהכנסתו השנתית 200 אלף שקל יש משכנתה של 320 אלף שקל" (ידיעות אחרונות 11/03/12). העיתונאי מתייחס לכושר ההחזר של משפחה ומסיק שגם מדינה יכולה להתמודד עם פירעון של חוב ביחס כזה. והמסקנה: אם מתעוררת בעיה, האשם אינו תמיד עם הלווה, אלא עם הפסיכולוגיה של המלווים. והבעיה מתעוררת כאשר הנושים מתחילים לפקפק ביכולת הפירעון של הלווה. משתמע מכך שאולי הנושים המפקפקים – הם האשמים. אולי צודקים המפקפקים? 

האנלוגיה של פלוצקר שגויה מארבע סיבות:

משפחה פורעת את החוב. מידי שנה החוב קטן ולאחר 20 שנים נגמר החוב – המשכנתה מתאפסת. ממשלה, לעומת זאת, שומרת במקרה הטוב על רמת חוב גבוהה קבועה, אך ברוב המקרים החוב ממשיך לטפוח. האנלוגיה הנכונה, לעניין זה, היא משפחה שמשלמת את החזרי המשכנתה על ידי לקיחת הלוואות חדשות. גם ההלוואות החדשות נפרעות עם הלוואות נוספות.

משפחה נותנת לבנק המלווה בטחונות – היא ממשכנת לבנק את הדירה שערכה גבוה מהחוב. לדירה יש מחיר שוק ואפשר לממש את הבטוחה ולפרוע את ההלוואה. ממשלה לוקחת הלוואות מהציבור (מוכרת אג"ח) ולא נותנת בטחונות, אלא הבטחה לכבד את החוב. הבטחה של פוליטיקאים ללא שם ודמות – כי עד לפירעון האג"ח, יכהנו מספר ממשלות ומאות שרים יתחלפו. אילו המשטר היה מונרכי, ובראש המדינה הייתה עומדת משפחת מלוכה, הייתה לפחות כתובת אישית ברורה לאחריות לחדלות הפירעון. כיום אף פוליטיקאי אינו אשם בחוב הנערם: פפנדראו אשם בחוב של יוון? ביבי אשם בחוב של מדינת ישראל? כלכלנים טוענים שביטחונות של מדינה הוא כוחה של המדינה לגבות מיסים. אם לפוליטיקאים כה קל לגבות מיסים, אז למה הם לוקחים הלוואות? למה ש"בעתיד" יהיה קל יותר להטיל מיסים?     

הם לוקחים הלוואות בהווה, כי נטל הפירעון ייפול מתישהו, בעתיד הרחוק, על כתפיו של פוליטיקאי אלמוני אחר. כאב הראש הפוליטי יהיה של מישהו אחר.

התא המשפחתי עובד לפרנסתו, חוסך מהוצאותיו ובהפרש פורע מידי חודש את המשכנתה. הצמיחה בחוב הממשלתי, שכאמור טופח, מעידה כי פחות אנשים במדינה עובדים כדי לממן את רמת החיים השוטפת, ובמקום זאת – יונקים מתקציב המדינה. המשכנתה נלקחה לרכישת נכס ממשי עם ערך שוק, ואילו הלוואה שהמדינה לוקחת מיועדת בדרך כלל לפיזור כסף לסקטורים שמניבים תשואה פוליטית מרבית. קבוצות שונות של אנשי ה"מגיע לי" מתחרות על כספי המדינה – ממשלה "שורפת" כסף אשר אינו מושקע בנכס בר מימוש. המשפחה בונה לעצמה הון וחיסכון באמצעות המשכנתה. הלוואות של מדינה, לעומת זאת, הופכות לבעיה מבנית כי הן מזינות את תהליך הגדלת מעורבות המדינה בכלכלה, מקטינות את יעילות המשק ואת פריון העבודה ומקשות עוד יותר על פירעונות עתידיים.   

משפחה לקחה הלוואה מרצון, תוך שיקול דעת והכרה ביכולתה. משפחה יכולה, כמובן, גם לטעות לעיתים בשיקול הדעת בעניין זה, אך המציאות מוכיחה כי הטעות נדירה וכמעט כל המשכנתאות אכן נפרעות.

אזרחי המדינה, לעומת זאת, "לקחו" הלוואה כפויה – הפוליטיקאים לקחו הלוואה בשמם, תוך מצג שווא, כמו באנלוגיה של סבר פלוצקר, כי "אין בעיה". המשפחה פורעת את החוב מרצונה החופשי מתוקף הסכם עליו חתמה מרצון. על אזרחי המדינה יוטלו מיסים בכוח, כדי לממן את פירעון חובות המדינה – אפשר להתעניין אצל אזרחי יוון שצריכים עכשיו לשאת בתוצאות, אפילו לאחר ה"תספורת" לחוב.

מוטי היינריך