חמישי, 17 ספטמבר 2020 19:02

אחרית הימים: לא צריך לעבוד – הממשלה תחלק כסף

דינמיקה של משבר כלכלי שכמעט ואינו ניתן לעצירה. פוליטיקאים מנסים לדחות את הקריסה באמצעות חלוקת מאות מיליארדים. ימין או שמאל בשלטון – את מה ש"צריך לעשות" הם לא יעשו...

קריסה כלכלית מפחידה מאד פוליטיקאים, פחד בדרגה 10. רגע, ומה עם הקורונה? גם הנזק הבריאותי של הקורונה (מספר הנפטרים) אמור להפחיד פוליטיקאים. נכון, אבל מפחיד פי כמה פחות מנזק של קריסה כלכלית, הקורונה – היא אולי פחד בדרגה 3. הסיוט הגדול של פוליטיקאים (לא רק בישראל) הוא מהנזק הפוליטי הצפוי מקריסה כלכלית.

ממה אנשים מפחדים?

אנשים חרדים מאירוע אסוני שהם חווים בסביבתם הקרובה (משפחה, עבודה, חברים) – אירועים רחוקים מקרבתם האישית נכנסים לקטגוריית ההגנה הפסיכולוגית, תחת הכותרת המרגיעה, "לי זה לא יקרה". מנגנון הגנה יעיל להפליא ובמקרים רבים גם נכון סטטיסטית.

אפילו אם יהיו 5,000 או 50,000 נפטרים "מקורונה" – רק חלק זעיר באוכלוסייה יחווה מקרה מוות "מקורונה" במעגלי ההכרות האישית שלו. איך אני יודע? אז הנה מבחן קטן שכל אחד יכול ליישם על עצמו: מה הסיכוי שאתם מכירים אישית בקרבתכם מישהו שקנה בשנה שעברה מכונית חדשה? הניסיון מראה שמיעוט קטן מאד יענה בחיוב. אבל מדובר בערך ב-270,000 "אירועים" כאלה בשנה! אני לא מכיר אף אחד, במעגלי ההיכרות הסובבים אותי, שקנה רכב חדש בשנה שחלפה! כך צפוי אם חלילה יהיו 50,000 נפטרים מקורונה, אירוע נדיר פי 5 מאירועי קניית מכונית חדשה (50 אלף נפטרים הם כחמישית בלבד ממספר אירועי קניית רכב חדש בשנה).

קריסה כלכלית, לעומת זאת, עלולה להיות חוויה אישית של מיליוני אנשים. את זה כבר כמעט כל אחד מאתנו יחוש. אפילו לעובדים המוגנים בסקטור הציבורי יש חברים או קרובי משפחה שאינם "מועסקים מוגנים" בנמל, באיכילוב, או בחברת חשמל...

חרדת הפוליטיקאים מקריסה כלכלית

משבר כלכלי יזיק לרוב הציבור. הצניחה בפעילות הכלכלית תקטין את הכנסות משקי הבית, רמת החיים תרד. אבל סקטור אחד, מצומצם בהיקפו המספרי, חרד לעתיד הקרוב אפילו יותר מ"כלל הציבור". לא מדובר בבעלי המסעדות ואפילו לא באומנים ולא במדריכי תיירים. מדובר בפוליטיקאים שבשלטון באותה עת. ציבור גדול שסובל כלכלית עלול לשלוח אותם אל ספסלי האופוזיציה האחוריים, הרחק ממנעמי השלטון.

לא מדובר רק בירידה בשכר ובאובדן הטבות של המעגלים הפוליטיים שעפו מהשלטון, אלא גם בכרסום מהיר בהכנסות של מקורביהם ולרוב גם של מעגלים משפחתיים קרובים למדי. חילופי שלטון יוצרים תזוזות של לוחות טקטוניים פוליטיים, אפילו במעגלים רחוקים לא-קשורים לכאורה. לא רק יו"ר הקרן הקיימת לישראל ויו"ר מפעל הפיס יעופו הביתה בהקדם, אלא אפילו רקפת כהן הצעירה – שמועסקת בנספחות המסחרית ביוסטון, טקסס. מה לרקפת ולחילופי השלטון בישראל? בררו מי הדוד שלה... אל דאגה, מאות אלפי הג'ובים המיותרים לא ייעלמו, מקורבים אחרים יאיישו אותם.

פוליטיקאי גם חושש לרישומו "בדפי ההיסטוריה", ששמו יהיה שם נרדף לאסון כלכלי.

מדריך התיירים שמאבד את פרנסתו יתחיל לאכול חסכונות, אולי יקבל דמי-אבטלה, אבל אם הביקוש לשירותיו לא ישתקם במוקדם, הוא ייאלץ לסדר מדפים בסופרמרקט בשכר מינימום. אבל מה יעשה פוליטיקאי שבשלטון שמאוים על ידי תוצאות פוליטיות של משבר כלכלי?

כבר בשלב מוקדם של חשש ממשבר כלכלי מתחילים לחצים על הצמרת הפוליטית מצד מעגלי עסקנים וחברי כנסת שבמקומות האחרונים – הלחץ "לעשות משהו". הם הראשונים שיסבלו כלכלית מחילופי שלטון. למפסידים מהשורות האחרונות לא מובטחים ג'ובים, ולא בטוח שהפנסיה הממשלתית מספיקה. הם לא חוששים רק לעצמם, אלא גם לכל מקורב שסידרו לו ג'וב בתוקף מעמדם. מקורביהם לא יאהבו את הרעיון לסדר מדפים בסופרמרקט.

חששות אלה מצטברים ללחצים על הפוליטיקאים שבראש הפירמידה.

הקריסה

למשבר כלכלי קצב משלו, קשה לחזות את מועד הקריסה, רק יודעים ש"זה לא ייגמר טוב". אבל מה זו בעצם "הקריסה"?

משברים כלכליים הם חלק מהטבע, כמעט כמו שריפות יער. מסיבה כלשהי (כל משבר וסיבותיו) מתפתח פער בין כושר הייצור והשיווק של מוצרים ושירותים לבין יכולת הקניה של הצרכנים. מתפתח עודף כושר ייצור ואין למי למכור עודף זה, גם בירידת מחירים משמעותית. יש יותר מידי חנויות אופנה, יותר מידי דירות למכירה, עודף של מדריכי תיירים ועודף של שירותים בנקאיים (הציבור מקטין לקיחת הלוואות וחלקו לא פורע הלוואות קיימות). "עודף", מעבר לרצון של הצרכנים לקנות.

"הקריסה" היא התהליך בו מתחסל "העודף". חנויות האופנה הפחות מבוקשות נסגרות. יזמי בנייה שנטלו "יותר מידי" הלוואות (מינוף) מתקשים למכור דירות ולפרוע הלוואות – עודף יוזמות הנדל"ן מתחסל בהליך של פשיטת רגל. עסקים יציבים יותר מפטרים עובדים ומקטינים השקעות בציוד כדי להתאים את פעילות העסק לביקוש המתדרדר.

לקריסה כלכלית יש מאפיין קבוע של "דמוקרטיה הפוכה" – הרוב תמיד טועה, רוב הציבור חוטף את המכה "במפתיע". גם אלה שמבינים שהתהליך מוביל לצונאמי כלכלי, לא יכולים לנחש את עיתוי גל ההרס.

הפוליטיקאים מביטים בתרחיש בחרדה, ברעדה. יכולתם "להבריא את הכלכלה" ולראות פירות עוד לפני תום הקדנציה – מוגבלת מאד. תהליך ההשתקמות מקריסת הכלכלה תמיד ממושך יותר ממועד הבחירות הקרובות.
לרוע מזלם של הפוליטיקאים באותה עת, הדרך ליציאה ממשבר כלכלי כרוכה בניתוח כואב שאינו כרוך בעשייה פעילה שלהם, אלא דווקא בביטול ובצמצום העשייה ומעורבות הממשלה בכלכלה. לסגור "מוסדות ציבור", לבטל את רוב משרדי הממשלה, לבטל חוקים כלכליים מעיקים, לחתוך רגולציה, לקצץ בסקטור הציבורי בהכנסותיו ובהוצאותיו.

כלל לא חשוב מי בשלטון בעת הקריסה – ימין או שמאל. את מה שצריך לעשות הם לא יעשו... כל עוד יש (לדעתם) חלופה של דחיית הקריסה "לשנה הבאה".

זה השלב בו נמצאת ממשלת נתניהו-גנץ. הפוליטיקאים הישראלים נמצאים בעיצומו של תהליך "דחיית הקריסה" באמצעות חלוקת כסף גדול, כנראה מעל ל-200 מיליארד שקלים, סכום עתק (כמחצית גודלו של תקציב המדינה). כמה גדול הסכום? גדול בהרבה מכל ההכנסות הצפויות למדינה מהגז הטבעי עד שנת 2064! איך אומרים במקומותינו... הלך הכסף מהגז יחד עם "קרן העושר הלאומית"!

אין תקדים בהיסטוריה הכלכלית של מדינת ישראל להפקרות מוסרית בסדר גודל כזה ששותפים לה השלטון וחלק גדול בציבור. פוליטיקאים מחלקים כסף כבד של אחרים. מיהם ה"אחרים"? כל אותם הישראלים שיצטרכו בעתיד לפרוע את החובות שהממשלה נוטלת. כרגע אין שם לאותם ישראלים: העסקים שיקרסו בעתיד תחת נטל העלאת המיסים, רמת החיים שתצנח לתקופה ממושכת. לא נראה את אלפי העסקים החדשים שלא יוכלו לקום בגלל נטל פירעון חובות המדינה באמצעות מיסוי.

הפוליטיקאים עסוקים כרגע בדחיית הקריסה באמצעות חלוקת כסף. בקרוב מאד הם יתמודדו באתגר מסובך יותר: איך מפסיקים את הזרמת הכסף? רגע ההכרזה הדמיוני על הפסקת חלוקת הכסף הוא סיוט פוליטי. הרי לפחות מיליון ישראלים הגיעו ל"אחרית הימים" – לא צריך לעבוד כדי לקבל כסף. מי הפוליטיקאי שירצה להתאבד פוליטית ויפסיק את החלוקה?

הניסיון בעולם מלמד שחילופי שלטון לא מביאים בהכרח את הפיתרון. פוליטיקאים בממשלה עתידית יעמדו בפני דילמה זהה. וגם הם ינסו לדחות את הקריסה "לשנה הבאה" ובשיטות דומות. מדובר במשחק של מגדל קוביות (ג'נגה) בו כל שלטון בתורו שולף קובייה ומקווה שהמגדל לא יקרוס בקדנציה שלו.

2570 1

כך נוהגות רוב מדינות העולם, לא רק ממשלת נתניהו-גנץ. מארצות הברית ויפן ועד לוונצואלה ולאירופה. "השיטה" זוכה לגיבוי מרוב האקדמיה הכלכלית והחברתית (מילה מודרנית לסוציאליזם) וכמובן מהתקשורת. הוויכוח הציבורי אינו אם לחלק כסף, להגדיל חובות, או להדפיס כסף. הוויכוח הוא על "השיטה" לחלוקת הכסף: חל"ת, דמי אבטלה תחת שמות שונים, "השיטה הגרמנית", פיזור כסף מ"הליקופטר"... "מתניעים את הכלכלה".

פוליטיקאים יעשו את "מה שצריך" רק אם המציאות תכריח אותם, וגם אז לא בטוח. ראו את מודל וונצואלה.

מוטי היינריך

הירשמו כאן לקבלת התראה על כתבה חדשה 

 

מערכת הבריאות הציבורית בוונצואלה, המדינה העשירה בעולם בעתודות נפט מוכחות:

1660 4

1660 3

כתבות על הקריסה של וונצואלה העשירה:

סוציאליזם סופני בוונצואלה – חלק 1

סוציאליזם סופני בוונצואלה – חלק 2

סוציאליזם סופני בוונצואלה – חלק 3 – הגשמה...

קריסת וונצואלה – כך זה התחיל – האם זה יכול לקרות בישראל? ...

עודכן לאחרונה ב שישי, 18 ספטמבר 2020 06:44
תגובות  
0 #1 חוזר: אחרית הימים – אין צורך לעבוד – הממשלה תחלק כסףשחרורון 2020-09-17 19:42
רכישת מכוניות חדשות אופיינית לקבוצת אוכלוסיה מסויימת. בגלל זה סטטיסטיקה על כל האוכלוסיה היא חסרת ערך. אני מנחש שאם תשאל אנשים ב1% העליון של ההכנסה, הרבה יגידו שהם מכירים מישהו שרכש מכונית חדשה השנה

קורונה לא שונה. אם תשאל את דיירי בית האבות בניו-יורק, הם יגידו שהם מכירים הרבה נפטרים מקורונה. אם תשאל אנשים בריאים מתחת גיל 60, הם כנראה לא מכירים הרבה נפטרים.
ציטוט
0 #2 זה לא משנה...מיכל 2020-09-18 06:23
גם אם ההתפלגות של הקורונה באוכלוסייה אינה זהה בכל שכבת גיל, זה לא משנה את העובדה שרוב רובו של הציבור לא יכיר אישית מישהו שמת מקורונה.

אבל כן יכיר אישית הרבה שיפגעו אם יהיה משבר כלכלי אמיתי. אבל לא בטוח שיהיה - פירעון חובות אפשר למרוח על פני שנים רבות לעתיד. ביפן מצליחים כבר 30 שנה "לדחות" את הקריסה שכלכלנים צפו, באירופה ואמריקה זה מצליח כבר מ- 2008. רוב הציבור "מסתדר" גם אם ההכנסה שלו תקועה. העיקר שיש עדיין הכנסה.
ציטוט
0 #3 חוזר: אחרית הימים – אין צורך לעבוד – הממשלה תחלק כסףכליל החורש 2020-09-18 09:49
התמונות מונצואלה פשוט מזעזעות.
ציטוט
הוסף תגובה