שבת, 28 אוגוסט 2021 05:35

"העולם הנאור" נגד "פשעי" גוגל-פייסבוק-אמזון

חזית עולמית מתגבשת נגד תאגידי האינטרנט. גוגל ופייסבוק מראים סימני כניעה. במה "חטאו" התאגידים? 100 שנים לאחר המהפכה הקומוניסטית האם האידיאולוגיה המרקסיסטית שוב מנצחת?

בחסות הפוליטיקה, האקדמיה והתקשורת הוותיקה מתגבשת חזית עולמית נגד גוגל-אפל-פייסבוק-אמזון-מיקרוסופט (GAFAM) וחברות ענק אחרות. האשמות רבות – "התנהגות אנטי-תחרותית", "ההשתמטות מתשלומי מס", "הפצת תיאוריות קונספירציה ושקרים", "קידום הסתה ושנאה", "ריסוק החברה ונזק לדמוקרטיה", "הגברת הקיטוב הפוליטי", "הרס תעשיית התוכן המקומי", "פיאודליזם חדש בחסות הטכנולוגיה", "השתלטות עבריינית", "איום על האנושות", "הפצת טכנולוגיות ממכרות(addictive)", "גדולות חזקות ורווחיות מידי" – ועוד ועוד. נושא הצלב נגד ענקי האינטרנט בישראל הוא העיתון דה-מרקר ובעיקר הפובליציסט גיא רולניק – הם לא לבד במערכה.

2613 1

השלב הראשון במערכה נגד התאגידים נמשך כבר מספר שנים – שלב ההסתה ו"הכשרת הלבבות" לשנאה גורפת. זה השלב בו מגייסים את אהדת ההמונים נגד "הרשעים", בעיקר בנימוקים רגשיים ובסיסמאות קליטות. במקביל, התפתח השלב השני – פוליטיקאים מזהים שניתן לזכות בתמיכה פוליטית משמעותית בגלישה על הגל שנוצר וצצות יוזמות במערכת הדמוקרטית נגד התאגידים (“crack down on corporate monopolies”).

התאגידים נכנסו למגננה כדי להרוויח זמן וכדי לדחות את הפגיעה בשורת הרווח. פייסבוק, לדוגמה, נכנעה ונטשה את עמדתה הוותיקה שהרשת היא פלטפורמה ניטרלית להבעת דעות חופשית והחלה לפני כארבע שנים לצנזר ולסנן תכנים – כניעה שעלולה לפגוע בה קשות. מרגע שפייסבוק נכנעה והודתה באחריותה לתכנים, היא התחייבה למשימה בלתי אפשרית – לסנן תכנים "לא אמינים" או "לא ראויים" ולכן העויינות נגד הרשת רק תגבר. לדוגמה, כתבה ב"קו ישר" על הכלכלה הנאצית שהעלינו לפייסבוק – הוסרה בגלל תמונה של היטלר... החלפנו לתמונה של צ'רלי צ'אפלין שמחופש להיטלר והכתבה אושרה לפרסום...

גם גוגל נכנעה לאיומי ממשלות והחלה לשלם דמי חסות במספר מדינות לתאגידי עיתונים... חטאה המומצא הוא פרסום חינם לעיתונים במסגרת גוגל-חדשות והפנייה של גולשים לעיתונים. לנוכח דרישות הכופר בצרפת, הודיעה גוגל כי תסיר את עיתוני צרפת מתוצאות החיפוש ומגוגל-חדשות. בית המשפט בצרפת כפה על גוגל להמשיך לתת את שירותי גוגל-חדשות בצרפת וגם לשלם לעיתונים – מוסר צרפתי של בעלי עבדים מודרניים – על העבד להמשיך לעבוד ללא שכר, אבל גם לשלם לאדוניו.

הכתבה בגלובס (בלינק הקודם) רואה את מדיניות הביזה הכוחנית נגד גוגל, מצד הנציבות האירופית, כ"הישג".

הניסיון ההיסטורי מלמד שמתחרים ינצלו את היחלשותה של פייסבוק (עם התקדמות המערכה נגדה) וייכנסו לשוק. הניסיון גם מלמד שבמקרה זה פייסבוק עלולה לחבור לפוליטיקאים ותהיה הרוח החיה בחקיקה לפיקוח על רשתות חברתיות (שתהיה תפורה למידתה) כדי לנסות לדפוק את המתחרים החדשים שיקומו וכך לזכות בסוג של מטריית הגנה מהמדינה נגד מתחריה. זה קרה בתחילת המאה ה-20 בארה"ב בתחומים רבים: אספקת החשמל, בנקאות, נפט, וגם בשירותי טלפון.

הבסיס האידיאולוגי לקמפיין נגד התאגידים נאחז בשני טיעונים עיקריים: שימוש משיג-גבול שנעשה במידע שנצבר על מיליארדי גולשים, מידע שהוא רכוש פרטי של הגולשים – וזאת כדי לגרוף רווחי עתק לעצמם. הטיעון השני הוא הנזק בהפרת פרטיות המשתמשים, בעלי המידע הנאגר, זאת בנוסף לנזקים אחרים.

2613 2

מהו "רכוש"?

ההגדרה מהו "רכוש" (Property) היא בסיסית להבנת הקונספט של זכויות אדם. "רכוש" הוא כל פריט הסובב אותנו, נמצא בהישג ידנו ונמצא במחסור. האוויר אותו אנחנו נושמים אינו רכוש. אין בו מחסור. בנסיבות רגילות, כל אחד יכול "לצרוך" אוויר כאוות נפשו. אם ה"אובייקט" או ה"עצם" אינו במחסור – לא יכולה להיווצר מחלוקת או ריב על ניצול האובייקט לצרכים פרטיים. אפשר לריב על הגישה אל מי הים, אבל לא על מי הים עצמם. גם הכוכבים ברקיע, למרות שהם סובבים אותנו, אינם רכוש כי אינם בהישג ידנו.

כמעט בכל המוצרים האחרים קיים מחסור. חלקם יצירי הטבע כמו קרקע, חלקם מוצרים שהאדם יוצר (מלחם ועד לסמארטפון) – בכולם קיים "מחסור" – לכן ייחשבו לרכוש. ה"מחסור" תמידי, הפריטים אינם זמינים לכולם ללא מאמץ. מצד שני, יש להם ביקוש כי הם מאפשרים את קיום האדם, מגדילים את רווחתו, משפרים את איכות חייו. המחסור התמידי בעולמנו הוא שיצר את מושג הרכוש. מוצר שאין בו מחסור – לא יכול להיות "רכוש". אין פתרון לבעיית ה"מחסור" בעולמנו.

זכות הקניין נועדה ליישב מחלוקת אפשרית על השימוש ברכוש: אני רוצה להשתמש בלעדית באופניים אלו, אבל גם את רוצה בדיוק עכשיו את אותם האופניים לשימוש למטרה זהה – השאלה היחידה: של מי זכות הקניין? בבעלות מי האופניים?

לרכוש צריך שיהיו גבולות שלמים ונראים באופן אובייקטיבי על ידי המתבונן וכך ניתן יהיה לתבוע עליו בעלות. רק כך זכות הקניין עליהם יכולה להיקבע סופית ולמנוע מחלוקת. רק אם תנאים אלה מתקיימים ניתן להוכיח ולהגן על תביעת בעלות עליהם.

תבונת האדם הובילה אותו להכרה במושג ה"בעלות", בעלות על רכוש. אלמלא היה "מחסור" טבעי בעולמנו לא היה צורך בזכויות קניין – לכולם היה "הכול" כמו האוויר שסביבנו או כפי שהיה בגן העדן המקראי – שפע אינסופי מהכול ללא מחסור.

אלמלא הסכים האדם על זכויות קניין כזכות יסוד בסיסית וטבעית, האנושות לא יכולה הייתה להתפתח אל עבר הרווחה של ימינו או אל הקִדְמה הבלתי-נתפסת שעוד צפויה לנו. עולם ללא זכויות קניין ברכוש היה יוצר סכסוכים עוינים ומתמשכים בין כל בני האדם ברמה יום יומית.

מושג הבעלות על רכוש ממשי (שניתן לראות ולחוש) וההכרה בנחיצותו התפתחו לאורך אלפי שנות קיום האדם. ההתפתחות לא הייתה רציפה אלא לוותה בעליות ובנסיגות. התהליך לא הושלם אפילו בעת המודרנית. הוויכוח על זכויות קניין שריר וקיים תוך גילויי עוינות מתמשכת בין אנשים.

קיומה של זכות קניין על רכוש, אינה מבטיחה שלא יהיו אנשים או מוסדות שיפרו זכות בסיסית זו. גנבים, שודדים, ועבריינים אחרים מתעלמים מזכות-אדם זו. גם המדינה מתעלמת מזכות הקניין של הפרט ובאמצעות התהליך הדמוקרטי לוקחת בכפייה חלק מרכושנו ל"מטרות ראויות" (לרוב באמצעות מיסים).

אפילו המרקסיזם הכיר בזכויות בעלות מצומצמות ברכוש פרטי הנדרש למחייתו של אדם, אבל לא בזכויות בעלות פרטית על קרקע ועל הון (מכונות, מפעלים וכדומה).

רכוש ממשי

רעיון מדינת החופש גורס כי האדם הוא ראשית לכול בעלים בלעדי על גופו. אם אנחנו בעלים בלעדיים על גופנו, אנחנו באופן טבעי גם בעלים בלעדיים של כל רכוש שאנחנו יוצרים באמצעות גופנו. להישג זה, של "בלעדיות" על רכושנו, האדם המודרני טרם הגיע ולעתים אף מתרחק ממנו. אפשר ומותר כיום להחרים את רוב יצירתנו באמצעות חוקים, מיסים ורגולציה.
זכות קניין בלעדית ברכוש ממשי היא זכות בסיסית של אדם באשר הוא אדם. אופניים הם "רכוש" כי הם עצם במחסור. כרכוש יש להם ערך – אין אופניים בשפע ובחינם לכל דורש. אם האופניים בבעלותי, אז הם רק בבעלותי – אין לאף אחד אחר זכות קניין בהם. רק אני רשאי להשתמש בהם. אני גם רשאי לא להשתמש בהם, להשאילם לאחר, למכור אותם ואפילו להשמידם. אם אני משתמש בהם, אף אחד אחר לא יכול לעשות בהם שימוש בעת ובעונה אחת אתי. אם הבעלות עליהם עוברת למישהו אחר – אין לי אותם יותר. קניתי את זכות הקניין בכסף, או קיבלתי אותם כמתנה על ידי הבעלים הקודמים, ייתכן שירשתי אותם. אם אדם גונב את האופניים שלי, הם לא הופכים לרכושו. הוא מחזיק בהם עקב פעולה אלימה שהפרה את זכותי הטבעית לקניין. אם אצליח להוכיח זאת – הגנב ייענש (אמנם לא בבית ספרינו...).

רכוש רוחני

בעת המודרנית (מתחילת המאה ה-19) התבססה בהדרגה התפיסה כי קיים גם "רכוש רוחני", כך נוצרה הזכות ל"קניין רוחני": זכויות יוצרים לספר, זכויות פטנט במוצר, זכות לסימן מסחרי, זכות לשם דומיין באתר אינטרנט.

זכויות בעלות ברכוש וירטואלי אינן "טבעיות", הן לא מתאימות להגדרה של "רכוש". הזכות עצמה אינה עצם שנראה לעין (תוצרי הזכות נראים). זכות קניין רוחני נוצרה באמצעות חקיקה והתבססה בתחומים שניתנים ליישום (לעומת הקושי להגן על תוכנה, אלגוריתם או בינה מלאכותית שמשנה בעצמה את האלגוריתם הראשוני שלה).

אם חיברתי שיר ולחן – הטקסט והלחן הם פרי מוחי ודמיוני, אבל הם לא דומים לאופניים שלי. אם מישהו אחר ישמיע את היצירה היא לא תחסר לי כמובנו של רכוש ממשי. אם מישהו אחר ישמיע את פרי רוחי, זה עדיין לא מונע ממני להשמיע. יתר על כן, ייתכן שאפילו לא אדע שאי שם מישהו משדר את פרי רוחי. "גניבה" של "רכוש רוחני" אינה דומה לגניבה של אופניים. היצירה הרוחנית עדיין שלנו ואנחנו יכולים להמשיך ו"להשתמש" בה, מה שאולי נפגע הוא הרווח המסחרי "המונופוליסטי" שלנו ממסחור היצירה. "מונופוליסטי" בחסות המדינה.

היצירה הרוחנית עצמה אינה רכוש במחסור כמו רכוש ממשי. המחסור נוצר באופן מלאכותי על ידי חוקי המדינה שמבטיחים מונופול על יצירה רוחנית (אמנם מוגבל בזמן שרירותי שלאחריו מותר לשכפל את תוצרי הקניין הרוחני ללא מגבלה).

נדירים המערערים על זכות הקניין ל"רכוש ממשי" שבמחסור (הוויכוח עם "חברתיים" הוא על זכות המדינה להחרים את חלקו או כולו למטרות "חברתיות" כמו צמצום "אי שוויון"). לעומת זאת קיים וויכוח בין אסכולות, גם בין חסידי החופש, על עצם הכרה בקיומו של "רכוש רוחני" וזכות הקניין בו.

גוגל ופייסבוק – הברונים השודדים את זכויותינו, רכושנו

שלוש טענות עיקריות מופנות נגד חברות הענק:

• שימוש במידע שנצבר על מיליארדי גולשים שיש לראותו כרכוש הגולשים;
• שימוש במידע חדשותי (בעיקר בגוגל-חדשות) שנוצר על ידי כלי תקשורת אחרים – קניין רוחני של ערוצי חדשות ועיתונים;
• הם "גדולים מידי" – צבירת המידע ועוצמת התאגידים היא סכנה לציבור.

האם מידע עלינו הוא "רכוש" ששייך רק לנו?

כדי שמשהו יהיה "שייך" הוא צריך להיחשב כ"רכוש" – רק על גופנו או רכושנו יכולה להיות לנו זכות קניין. בשנים האחרונות מתגברת מערכה להכרה בזכות קניין נוספת מעבר לזכות הקניין לרכוש ממשי והזכות לקניין ברכוש רוחני. מדובר בזכות קניין הנובעת מתצפיות על אנשים ועל העדפותיהם. הטיעון הוא כי המידע הנצבר מהתצפיות הוא רכוש ששייך לאדם הנצפה ולא לצופה שטורח לרשום ולאגור את תצפיותיו. המידע שייך דווקא לפרט הפסיבי שלא עושה דבר, אלא נוהג כמנהגו.

חשוב לזכור כי מדובר במידע שמושג ללא הפעלת כוח או כפייה על האדם עליו נאסף המידע. כלומר, לא פרצנו אל ביתו-רכושו כדי לגנוב את המידע. לא בוצעה עברה נגד זכות הקניין הממשי של הפרט בדרך להשגת המידע. המידע נאסף כי האדם הסכים לחשוף אותו בעצם השימוש שהוא עושה בפלטפורמות התקשורת, ויכול היה למנוע את חשיפתו (אם ההסתרה חשובה לו), לדוגמה: להתנתק מגוגל ומפייסבוק או לשלם במזומן בסופרפארם ולא בכרטיס אשראי ולהימנע מהצטרפות למועדון הלקוחות.

מדובר בעיקר במידע על העדפות אנשים, מידע שנצפה ונאגר באמצעים דיגיטליים. אם תוכנת הניווט ווייז או גוגל-מפות מזהה שאנחנו סועדים לעיתים קרובות במסעדת דגים, אז כנראה שיהיה מישהו שניתן למכור לו מידע זה. כאשר תיכנסו בפעם הבאה לאינטרנט, תקפוץ מודעה על מסעדת דגים חדשה, או בנר על "מבצע לוקוס השבוע" בחנות הדגים של גבריאל הדייג (אם שירותי זיהוי מיקומכם פעילים אצלכם).

אז למי שייך המידע שאתם אוהבים דגים? האם המידע הזה הוא בכלל "רכוש"? ואם כן – מי בעליו?

להבהרת הסוגיה נביט אל האדם הבודד. את המידע על הזולת אנחנו קולטים באמצעות חושינו האנושיים. אנחנו רואים, שומעים, מריחים וכך יוצרים במוחנו זיהוי של הזולת ומעשיו. אנחנו זוכרים את תמונת התנהלותו ומזהים את מאפייניה הייחודיים. אנחנו גם מסיקים מסקנות מהמידע שנקלט בזיכרוננו: צעיר או מבוגר? גבר או אישה? מקומי או זר? ועוד ועוד – הכול בזיכרוננו עד שאולי יתפוגג. אין ספק שאנחנו יצרנו את הזיכרון על הזולת והוא טמון במוחנו.

הנה דוגמאות לזיכרונות עלינו שנשמרים אצל הזולת ואפילו ממוסחרים על ידו.

אנחנו קונים מוצרים בחנות לכלי בית וכלי עבודה. בחנות עובד איש מכירות ותיק. הוא זוכר שלפני שנה קנינו מקדחה, הוא מניח שאנחנו יודעים להשתמש בכלי עבודה. הוא זוכר זאת בזיכרונו המופלג ומשתמש בזיכרון להציע לנו מקדחים מיוחדים שהגיעו לאחרונה לחנות. האם הוא רשאי לעשות שימוש בזיכרון שלו עלינו, או שמא הזיכרון שבמוחו שייך לנו כי אנחנו נשוא הזיכרון?

קנינו חיתולים לתינוק ברשת פארמה-סטוק. החנות "זוכרת" את הקנייה שלנו. שנתיים לאחר מכן מציעים לנו לקנות סדרת צעצועים לילדים בני שנתיים, חלפו עוד כ-4 שנים ואנחנו מקבלים קופונים להצגות ילדים בחנוכה ומידי שנה מציעים לנו מוצרים שמתאימים למתנת יום הולדת בדיוק לגיל של ילדנו. האם ה"זיכרון" של החנות שרכשנו חיתולים לפני 6 שנים שייך לנו?

ממשלות יכולות לאסור כל דבר. האם מדינה יכולה לאסור עלינו לזכור דברים? הרי לשם כך צריך גם לאסור עלינו לצפות. לא מעשי, נכון? אז אולי מותר לצפות, אבל אסור לזכור? גם לא מעשי. אולי מותר לזכור במוחנו זיכרון על אדם אחד, אבל לא על יותר מ-10 אנשים? מותר לזכור, אבל אסור לרשום במחברת? או שמא מותר לרשום במחברת – אבל לא ביותר מידי מחברות? או קיי, מותר לרשום במחברות, אבל אסור להקליד לקובץ במחשב. בעצם, מותר להקליד בעצמנו למחשב אבל אסור לאסוף אוטומטית את המידע? מותר לאסוף מידע אפילו במחשב, אבל לא על יותר מידי אנשים אחרים, כמה זה "יותר מידי"? אז למה לפייסבוק אסור לצפות ולאגור מידע?

מסובך? לא, מטורף. האיסורים לא פוגעים בי כאובייקט לתצפיות, אלא פוגעים בחופש של המתצפת ועל כן האיסור אינו מוסרי.

אי אפשר להגדיר את התנהלותו של אדם מסוים כ"רכוש". מדובר על התנהלותו הנראית הניתנת לתצפית על ידי אחרים. התנהלותו אינה עצם מוחשי בעל גבולות מוגדרים ומתוחמים. התנהלותו של אדם אפילו אינה קבועה בזמן. מנהגיו והעדפותיו תלויים בנסיבות חיצוניות ומשתנות עם הזמן. זיכרון, אפילו אם תועד, כתוצאה מתצפית על התנהלותנו – לא יכול מעצם טבעו להיות מוצר במחסור, כי כל אחד יכול לחזור על אותן פעולות תצפית ואגירת המידע.

מדובר במושג ערטילאי ביותר, אמורפי. מה כאן בעצם "שייך" לנו? ואם יש כאן משהו ששייך לנו שנחשב ל"רכוש" אז איך נוכל למכור את ה"משהו" הזה – להעביר עליו בעלות למישהו אחר. דרך התנהלותנו ומאפייניה אינה עצם בעל גבולות מוחשיים ונראים; התנהלותנו ומאפייניה אינה עומדת במבחן המחסור, ככל שבכלל אפשר לבחון אותה במשקפיים אלה. אנחנו מתנהלים כרצוננו אין ספור פעמים – שוב ושוב חוזרים על הרגלינו ואולי משנים אותם. היכן ומהו העצם שבמחסור שעליו נתבע בעלות? אין מנוס מהמסקנה שדרך התנהלותנו לא יכולה להיחשב כ"רכוש".

ולפיכך, הצופה בנו לא לוקח מאתנו רכוש מרכושנו. אילו היה לוקח משהו ששייך לנו, היה חסר לנו אותו "משהו". אילו המשהו הזה היה ממשי וקיים ולא היינו מסכימים שיילקח מאתנו, הרי היה צריך להפעיל עלינו אלימות כדי לקחת אותו ללא הסכמתנו, כמו במקרה של גניבת האופניים שלנו. אבל לא מופעלת עלינו כלל אלימות על ידי האיש שצופה בהתנהלותנו, גם אם הוא רושם עלינו דברים במחברת או מקליד אותם למחשב.

מתנגדי הרשתות החברתיות טוענים למעשה כי לצופה מהצד אין זכות לזכור עלינו דברים ואין זכות לשמור זיכרון זה. מה שצופה מהצד זוכר עלינו הוא רכושנו הבלעדי – הזיכרון של מעשינו ופעולותינו שייך לנו גם אם אופסן בענן של הצד הצופה. אם כך, אנחנו דורשים זכות קניין בלעדית על משהו שנוצר אצל הצופה ונשמר אצלו, כאשר אנחנו אפילו לא יודעים את הרכבו וגבולותיו של "המשהו".

המעניין הוא שגם אוגר הזיכרונות, פייסבוק לצורך העניין, לא יכולים לטעון לבלעדיות על שמירת המידע עלינו ולאסור על חברה אחרת לאסוף עלינו מידע. פייסבוק כמובן שומרים על המידע כדי שמתחרים לא יעשו בו שימוש, אך הם לא יכולים למנוע מגוף אחר לאגור את אותו מידע, אם יהיו לו אמצעים מתאימים. המידע עצמו לא יכול להיחשב כ"רכוש" (הדיסק הפיזי עליו המידע נאגר הוא רכוש). לא יכול להיווצר סכסוך בין המשתמשים במידע (פייסבוק ומתחריה) כי אין עליו בלעדיות: מידע שנצטבר עלינו על ידי חברה A אינו מונע מחברה B לצבור אותו ולכן לא נוצר קונפליקט על זכות השימוש במידע בין בעלים A לבין בעלים B. אין כאן אפילו בדל של זכות קניין.

אף אחד לא יכול לתבוע בעלות על המתרחש במוחו של האחר – המוח הצופה בנו וזוכר את התנהלותנו והעדפותינו. הזיכרון עלינו, שנשמר בענן של פייסבוק, הוא תחליף משוכלל למוח אנושי של צופה בודד במעשינו.

גוגל חדשות

תוסף החדשות של גוגל כנראה מאד פופולרי. גוגל לא מפרסמים נתונים, אך ניתן להבין את מידת הפופולריות שלו מהאירועים באוסטרליה ובצרפת. כאשר גוגל הודיעה שעקב הלחצים ודרישות התשלום מצד הממשלות וארגוני המידיה המקומיים יוסר "גוגל חדשות" באוסטרליה ובצרפת. בעלי העיתונים נזעקו בבהלה – חלק ניכר מהתנועה לאתרים של העיתון נובע מ"גוגל חדשות"...

2613 3

גוגל לא מעתיקים את מלוא הכתבה מעיתון "הארץ", אלא את הכותרת בלבד (לרוב גם חלק מכותרת המשנה). גולש שמעוניין במלוא הכתבה מופנה בלינק אל אתר עיתון "הארץ" (וצריך לשלם לעיתון "הארץ" על קריאת מלוא הכתבה).

שוב עולה הטענה שמידע שנצפה ונאסף, אפילו רק מידע על קיומה של כתבה על השריפה, שייך לבעלי הכתבה – לטענת הפרוגרסיביים, לגוף מלקט המידע אין זכות לכתוב אפילו שקיימת כתבה כזאת. שימו לב, גוגל לא טוענים לזכות כלשהי בכתבה. המידע על קיומה של כתבה בעיתון "הארץ" נובע אך ורק מתצפית, איסוף ורישום של גוגל – לעצם המידע על קיומה של כתבה אין שום מאפיין של "רכוש": מידע זה אינו "שייך" לאף אחד. הוא משאב שאינו במחסור – כל גולש באינטרנט יכול להגיע למידע על קיומה של הכתבה מבלי שמידע זה ייגרע וייחסר מגולש אחר מרגע שהמידע נגלה לי.

גוגל-אמזון-פייסבוק – גדולים מידי

חברות הענק גדולות בזכות התועלת שהן מעניקות למיליארדי אנשים בעולם. ציבור עצום מצביע על כך מידי שעה באמצעות הדמוקרטיה הישירה והמתמשכת של העכבר והמקלדת. אנחנו עושים זאת ללא כפיה ומרצון חופשי. גוגל ואמזון לא מעסיקות שומרים חמושים שמאלצים באיומים להשתמש בשירותיהן.

כאשר מיקרוסופט רוכשת חברה קטנה ממנה היא לא "משתלטת" עליה. גייסות הצבא של ביל גייטס לא כבשו בהסתערות טנקים את מטה החברה הנרכשת. מטרת הקנייה פחות חשובה לענייננו, חשוב שהתבצעה כאן עסקה בה שני הצדדים מרוויחים, או סבורים כי יפיקו תועלת – אחרת העסקה לא הייתה מתבצעת. הצדדים מחליפים מרצונם החופשי את זכות הקניין בחברה הנרכשת. אף צד אינו כופה עצמו בכוח על משנהו, מתנהל מו"מ, כל צד מנסה להטיב עם עצמו, מסכימים וחותמים. הכוח היחיד, הבלתי מוסרי, שעלול להיות מיושם בעסקה הוא זה של המדינה – איסור על ביצוע העסקה – מניעת העסקה בכוח בשם "ההגנה על הציבור" (הגנה מקרטל או מונופול). כתוצאה, שני הצדדים לעסקה שהוכשלה יינזקו, ואולי גם הציבור כולו.

התאגידים עלולים להזיק לאדם הקטן

העולם מלא באנשים, חברות, מוסדות ומוצרים ש"עלולים להזיק", אפילו הסכין שבמטבח עלולה להזיק – עלולים להשתמש בסכין ברגע של אובדן שיקול דעת. גם חברת הסלולר שלנו "עלולה להזיק" לנו והמורה בבית ספר עלול לגרום לנזק מצטבר לילדנו. אין סוף ל"עלולים להזיק", אבל מיליארדי אנשים מוכנים לקחת על עצמם את "הסיכון" לנזק בזכות התועלת שהם מפיקים ולא באים חשבון מראש עם "העלולים להזיק".

אם עבריין אוסף מידע בשיטתיות על מיליארדר במטרה לחטוף את ילדו, עצם איסוף המידע אינו בלתי מוסרי ועל כך אין לשפוט אותו. אם לא יבצע לבסוף את זממו – אף אחד לא יעלה על הדעת להעמידו לדין על איסוף מידע. אם יבצע את זממו, החטיפה היא הפשע הלא-מוסרי לא איסוף המידע.

הפרוגרסיביים שהכריזו מלחמה על חברות מצליחות בעזרת פוליטיקאים – הם עצמם הצד הבלתי מוסרי במערכה (קראו את כתב האישום "החברתי" נגד חברות האינטרנט – "סכנה לציוויליזציה"). במסגרת קמפיין הקנאה וההסתה, הם שמפעילים כוח ואיומים נגד החברות. למרות זאת, הם לא מצליחים לשכנע את מיליארדי המשתמשים באסון הנוראי שעומד לפתחם מצד פייסבוק – מספר המשתמשים הנעזרים בשירותי התאגידים ממשיך לצמוח.

אי הצלחתם בשכנוע ההמונים, מוביל את "הפרוגרסיבים" לפסי אלימות שייחשבו כבלתי מוסריים במדינת חופש. בהעדר יכולת להפעיל אלימות ישירה, הם מגייסים לעזרתם את כוח הכפייה האולטימטיבי – הפוליטיקאים (המדינה). אסטרטגיה זו, שמנפנפת ב"רצון העם", מאפשרת למיעוט רעשני ועקבי לשכנע פוליטיקאים להשתמש בכוחם. באירופה תקפים מזה כ-3 שנים חוקי הגבלת מידע GDPR, באמריקה מנסים לקדם חקיקה דומה (לא בהצלחה). בקליפורניה התקבלה חקיקה דומה לאירופאית. מניסיון העבר, אופנה או חקיקה "חברתית" בקליפורניה לרוב מאומצת לבסוף בכל ארצות הברית, ומשם מופצת ל"עולם הנאור".

הקמפיין נגד החברות הגדולות נובע בחלקו גם משנאה ששורשיה במרקסיזם שהתנחל במוחות רבים. במקום להעריץ את המצליחים, צריך לגנות אותם, לבזוז ולהחרים את רכושם – מהרס המצליחים והמוכשרים נבנה חברה "צודקת ושוויונית".

מי שבאמת חרד ל"פרטיות" שלו בפייסבוק, חושש מאתר בוקינג, מפחד מווייז, נבעת מ"הסכנה" של עלי אקספרס – שיתנתק לתמיד. מעניין מה הערך הכלכלי שאנשים מייחסים למידע שנאגר עליהם. כמה כסף אנשים יהיו מוכנים לשלם לפייסבוק עבור מנוי חודשי של "מודול אנונימוס" דמיוני שחוסם שמירת מידע עליהם?...

מעשה נחשב כאלים או לא מוסרי, אם התוקף לוקח בכוח וללא הסכמתי את רכושי, וכמובן – כאשר תוקף פוגע בי או ברכושי באלימות פיזית. המתצפת שאוגר עלי מידע לא כופה עלי או על רכושי. יתר על כן, מטרתו באיסוף המידע היא לאתר מוצרים ודרכים כדי להיטיב איתי, לשכנע אותי כי אפיק תועלת לעצמי אם ארכוש את המוצר. רק כך יכול התאגיד להעשיר את בעלי המניות. אם ליקט את המידע עלי כדי לנצל אותו להפרת זכויותיי הטבעיות – אפרע ממנו ביום בו יוציא את זממו לפועל. אין חטא באיסוף המידע, אלא יתבצע אקט ממשי לא מוסרי כלפי. על העוול כלפי הוא יישפט, לא על המידע שאסף.

מוטי היינריך

 הירשמו כאן לקבלת התראה על כתבה חדשה

עודכן לאחרונה ב שבת, 28 אוגוסט 2021 19:36
אורי
לא מסכים למרבית הנאמר
יש הבדל בין "תאגיד, של שני אנשים" למגה מבנים כלכליים כמו גוגל . כבר היה בהיסטוריה פירוק ופיצול חברות גדולות לחברות משנה כדי למנוע סיכון של שליטת יתר. קוראים לזה מונופולים בלעדיות שדורשת בדיקה ועוד. נזכיר כאן את הפירוק של חברת הטלפונים של בל בארה"ב, או פירוק הקונצרן ההסתדרותי ששלט בכלכלה הישראלית. או היום "מועצות הייצור החקלאיות שהן מבנה ארכאי.
הכתבה לוקה בחסר בהתייחסותה למידע. כבר כיום יש בארץ חוק מאגרי מידע שלא תמיד מקוים. אם אתה שופט , מותר לך לא לפרסם קיומו ותוכנו של מאגר הוועדה להערכת מועמדים לתפקיד שופטים , מפאת "צנעת הפרט".
מידע הוא נכס ובמיוחד הצטברות של מידע שמאיימת על החופש של הפרט.
החברות שציינת, כבר נמצאות הרחק במקום זה.
בבחירות האחרונות בארה"ב הייתה סלקציה מאוד לא סימטרית על המועמדים .
אם המאגר נופל בידיים אחרות, זדוניות או רק "מסחריות", זאת בעיה.



0
שחרורון
אורי אמר/ה :
יש הבדל בין "תאגיד, של שני אנשים" למגה מבנים כלכליים כמו גוגל . כבר היה בהיסטוריה פירוק ופיצול חברות גדולות לחברות משנה כדי למנוע סיכון של שליטת יתר. קוראים לזה מונופולים בלעדיות שדורשת בדיקה ועוד. נזכיר כאן את הפירוק של חברת הטלפונים של בל בארה"ב, או פירוק הקונצרן ההסתדרותי ששלט בכלכלה הישראלית. או היום "מועצות הייצור החקלאיות שהן מבנה ארכאי.
הכתבה לוקה בחסר בהתייחסותה למידע. כבר כיום יש בארץ חוק מאגרי מידע שלא תמיד מקוים. אם אתה שופט , מותר לך לא לפרסם קיומו ותוכנו של מאגר הוועדה להערכת מועמדים לתפקיד שופטים , מפאת "צנעת הפרט".
מידע הוא נכס ובמיוחד הצטברות של מידע שמאיימת על החופש של הפרט.
החברות שציינת, כבר נמצאות הרחק במקום זה.
בבחירות האחרונות בארה"ב הייתה סלקציה מאוד לא סימטרית על המועמדים .
אם המאגר נופל בידיים אחרות, זדוניות או רק "מסחריות", זאת בעיה.


אם אתה לא מעונין שגוגל ושות ישתמשו במידע שלך, אל תתן להם את המידע שלך (מפתיע אני יודע)

שאתה מספק להם את המידע מרצון ואז רץ לבכות לממשלה, אתה מתנהג כמו ילד בן חמש.

הם הפכו למונופול בזכות המידע כי הם נתנו ערך ענק לאנשים תמורת המידע. כל התהליך המטופש של חקיקה משנה את הדינמיקה ממי שמספק הכי הרבה ערך זוכה למי שמלקק כמות גדולה יותר של ישבני פוליטיקאים

0
דוד
היא הנותנת
"כבר היה בהיסטוריה פירוק ופיצול חברות גדולות לחברות משנה כדי למנוע סיכון של שליטת יתר"
לא ברור איך טיעון מהסוג "זה היה בהיסטוריה" יכולה לשמש בוויכוח על מוסריות של צעד כזה
בהיסטוריה ממשלות עשו ועושות הרבה דברים מתועבים. "פירוק מונופולים" זה אחד מהם.
מונופול לא יכול להיווצר בשוק חופשי מבלי לספק את יחס עלות-תוצרת הטוב ביותר לצרכן לאורך זמן. תחשוב על מדינת חופש דמיונית שבה "מונופול" נותן תוצר לא מספיק טוב, או במחיר גבוה מדי. כמה זמן יעבור עד שהצרכן בכבודו ובעצמו יפרק את המונופול ויקנה אצל מי שיציע מחיר או מוצר טוב יותר? לא הרבה
כאשר המדינה מפרקת מונופול, היא פוגעת בראש ובראשונה בצרכן שבחר לקיים ולתחזק את המונופול הזה.
מועצות ייצור חקלאיות לא קיימות בשוק חופשי מלכתחילה. הן לא מונופולים שהצרכן בוחר (אדרבה, עצם הקמתן בידי המדינה הוא הצד השני של אותו מטבע בזוי של התערבות המדינה בשוק) ולא ברור מה הקשר בין הדוגמא הנ"ל לנושא הנדון

1
אהוד
מדוע מדברים בשמי
לגופים המדברים לכאורע בשמי (מבלי שפנו אלי) אין זכות להחליט בעבורי מה ייעשה במידע האישי שלי .
לי למשל אין כל בעייה שגופי מחקר , ייעשו שימוש במידע הרפואי ,ומוכן לאשר לקופת החולים שלי במידע ותפנה אלי , לשתף את הנתונים הרפואיים שלי עם גופי מחקר למיניהם. עדיף שנתונים אלו יביאו תועלת לאנושות , מאשר יישכבו כאבן שאין לה הופכין , וייגרסו לאחר שאסיים את חיי בשיבה טובה.

0
לוי.
איכסה, זה מגעיל אותי !
להלן כותרת ב'כלכליסט', (בדיוק מלפני יומיים): "בנק ישראל רוצה לדעת כל מה שקניתם בחמש השנים האחרונות.
בנק ישראל דורש מהבנקים ומחברות כרטיסי האשראי להעביר לו מידע מקיף ומזוהה על ההתנהגות הצרכנית של הלקוחות ב־5 השנים האחרונות; המטרה: הקמת מאגר נתונים שיסייע לו בהתוויית מדיניות כלכלית;"
https://www.calcalist.co.il/investing/article/hjiite4wt?ref=ynet

והרי לנו 2 מ-3 ההאשמות נגד גוגל, פייסבוק, ושות':
• שימוש במידע שנצבר על מיליוני אזרחי ישראל שיש לראותו כרכוש האזרחים;
• בנק ישראל "גדול מידי" – צבירת המידע ועוצמתו היא סכנה לציבור.

האם יש בזה רע ? הרי מוטי מוכיח במאמרו שאין כל בעיה עם מאגרי המידע של החברות. אבל ! קיים כאן הבדל מהותי: הקמת המאגר המתוכנן של בנק ישראל נעשה באמצעות כח הזרוע של החוק, ולא מתוך רצון חופשי של האזרחים.
ניתן לתהות כמה אזרחים ינדבו מרצונם החופשי לממשלה את מלוא המידע על כלל פעולותיהם הפיננסיות ?!

טוב, זה מזווית הראיה החתרנית של 'קו ישר', אבל זווית הראיה המתקדמת של תומכי החקיקה נגד גוגל, פייסבוק ושות' אמורה לתקוף מהלך זה של בנק ישראל מאותן סיבות בדיוק. לא כך ?

כנראה שלא. מאגר המידע של בנק ישראל יעבור, ואף יזכה למחיאות כפיים מצד חסידי האטטיזם, שהם רוב רובם של תושבי ישראל. ההבדל: בנק ישראל פועל "לטובת הכלל", למען "אינטרס ציבורי", בעוד שהחברות פועלות אך ורק ממניע אנוכי של "רדיפת בצע".

כסף ? איכסה, זה מגעיל אותי !

3

3000 תוים נשארו