בס"ד    

לפני מספר שבועות בחרה הכנסת את מבקר המדינה החדש – מיכאל ראבילו. כצפוי התחילה התקוטטות בין מחנה הקואליציה – "הימין", לבין מחנה האופוזיציה – "השמאל". וכצפוי הסוגיה הגיעה להידון בבג"צ. 

להזכירכם, מבחר ציטוטים ... 

- "... ניסיונות של האופוזיציה לייצר דמוניזציה ו'עננות' סביב הליך דמוקרטי מובהק הם ביטוי מובהק לחוסר היכולת שלהם לקבל את הכרעת הרוב".

- "ראבילו אינו שחקן פוליטי, ואין כל עילה לפסילתו בשל העובדה שהיה אחד מכמה וכמה עורכי דין של ראש הממשלה."

- "הצביעות של השמאל שוברת שיאים. כשהם ממנים את אנשי שלומם לכל תפקיד ציבורי מדובר ב'מקצועיות', וכשהקואליציה הנבחרת מממשת את ריבונותה וממנה משפטן מבריק ובעל שיעור קומה, זה הופך ל'קץ הדמוקרטיה'."

 נו, ביביסטים. אבל לא נעסוק בהם.

 ומן הצד השני...

 -  "הליכוד זיהם את הבחירות למבקר המדינה. לא מדובר בדמוקרטיה, מדובר בהתנהלות מאפיונרית שבה חברי כנסת מאוימים ומחויבים לצלם את הצבעתם מאחורי הפרגוד כדי להוכיח נאמנות לבוס."

-  "הם לא מחפשים שופט, הם מחפשים שפוט – מישהו משלהם. לקחת סנגור אישי ולעשות אותו מבקר המדינה? זה הניסיון הבוטה ביותר לחסל את מוסד הביקורת כדי להבטיח חסינות מוחלטת לליקויים ושחיתות."

נו, קפלניסטים. אבל גם בהם לא נעסוק כאן.

ופסק בג"צ: "חברי הכנסת פעלו... תוך יצירת כלל חדש שלפיו מותר לצלם... החשאיות מאחורי הפרגוד שייכת לח"כים, לא לראשי הסיעות." 

ובזה דווקא כן נעסוק. 

מדוע? כי זה ההיבט הדמוקרטי אולי הכי מהותי, שכ-ו-ל-ם פיספסו. הביביסטים, הקפלניסטים, וגם בג"צ הנכבד. שלא לדבר על המשפטנים, והתקשורת, והאקדמיה, והציבור הרחב באמצעות טוקבקיו. 

אז לגוף הדברים... 

 א. חשיבות החשאיות 

הסעיף הראשון בחוק יסוד מבקר המדינה קובע: מבקר המדינה ייבחר בידי הכנסת בהצבעה חשאית... 

והשאלה מאד פשוטה: מדוע? מדוע בחירה חשאית? 

והתשובה גם היא מאד פשוטה: בחירת מבקר המדינה מתבצעת באופן חשאי על מנת להבטיח שחברי הכנסת יצביעו על פי צו מצפונם וללא מורא. מאחר שמבקר המדינה הוא הגוף המפקח על השלטון, ההליך החשאי נועד למנוע לחצים פוליטיים, התערבות של גורמים אינטרסנטיים או חשש מענישה מצד הקואליציה. 

 הבה נבחן את התשובה...

 האם אנו עוסקים בטירונים המשקשקים מהרס"ר? בבעלי חנויות היראים ממאפיונר שסוחט דמי חסות?   לא. אנו עוסקים באנשים בוגרים, עצמאים, מהחשובים במשטר דמוקרטי – המחוקקים, חברי הכנסת. 

אבל, כיצד רואה אותם חוק היסוד? בנקודת המוצא שלו החוק רואה אותם כפחדנים, חסרי מצפון וחוט שדרה. וכדי להתמודד עם נקודת מוצא זו, החוק מעניק להם את הגנת החשאיות.

 בחירת מבקר המדינה דורשת הצבעה חשאית כי התפקיד רב חשיבות, נכון? אבל, האם זה הנושא החשוב מכל שעולה להצבעה בכנסת? כלום תקציב המדינה איננו רב חשיבות לפחות באותה המידה? כלום הסכמים מדיניים כאוסלו, או השלום עם ירדן ומצרים אינם בעלי חשיבות רבה יותר? אם כן, מדוע בהם לא נדרשת הצבעה חשאית? הרי חוק יסוד (מבקר המדינה), תופס את חברי הכנסת המכובדים ככאלה שלא מצביעים על פי מצפונם.

 ואם שאיפת החוק היא שחברי הכנסת יצביעו על פי המצפון, חופשיים מלחצים קואליציוניים - מדוע אין אוסרים את "המשמעת הקואליציונית"?

 ב. את מי החשאיות "לא סופרת"?

כותב הפרשן המשפטי של 'מקור ראשון' (יהודה יפרח, 19.6.2026):

 כאשר החוק דורש הצבעה חשאית בבחירת נשיא המדינה או מבקר המדינה, הוא לא מעניק לחבר הכנסת פטור מאחריותיות, אלא מטיל עליו חובה ציבורית מיוחדת. החשאיות לא נועדה להעניק לח"כ רגע של חופש מהביקורת הציבורית. היא נועדה להבטיח שבמינויים נדירים, ממלכתיים, כאלה שאמורים לעמוד מעל החשבון הקואליציוני המיידי, חבר הכנסת ישתחרר לרגע מהפריימריז, מיו"ר הקואליציה, מהאח הגדול בלשכת ראש הממשלה, ממסרוני הפעילים ומהציוצים הרעילים ברשת. החשאיות יוצרת רגע סטרילי שבו נבחר הציבור אמור לשאול שאלה אחת בלבד: מי ראוי לתפקיד. לא מי מועיל למפלגה, לא מי נוח לראש הממשלה, לא מי יתגמל אותי על נאמנותי למחנה.

אם נזקק את הדברים, הטענה המרכזית היא זו: החשאיות נועדה להבטיח שחבר הכנסת ישתחרר לרגע מהפריימריז, מיו"ר הקואליציה, מהאח הגדול בלשכת ראש הממשלה, ממסרוני הפעילים ומהציוצים הרעילים ברשת.

וזה תואם את דברי בג"צ: החשאיות מאחורי הפרגוד שייכת לח"כים, לא לראשי הסיעות. 

יפה. הטיעון חזק. אבל... אבל הוא מפספס נקודה אחת. מפספס דווקא את הבסיס שעליו בנוי כל המבנה הדמוקרטי – את הריבון. מיהו הריבון במשטר דמוקרטי? האזרח. אם כך, מה הם חברי הכנסת? חברי הכנסת הם נציגיו של האזרח. הוא בחר אותם. היות ואנו במשטר של דמוקרטיה ייצוגית, ולא דמוקרטיה ישירה של משאלי עם (כמו שוויץ), חברי הכנסת הם באי כוחו של האזרח. כלום אין האזרח זכאי לדעת כיצד מצביע הנציג שלו? כלום אין זו חובת חבר הכנסת, בא הכוח, לפעול בשקיפות מלאה מול שולחו האזרח?

היעלה על דעת מישהו לשכור עורך דין לייצג אותו במשפט, או בעריכת חוזה, ועורך הדין, נציגו הנבחר, בא כוחו, יפעל ב"חשאיות" כלפי הקליינט שלו?! מישהו מוכן שרואה החשבון שלו, נציגו ובא כוחו, יסגור עם מפקח המס הסכם שומה, "בחשאיות" מבלי לידע אותו וללא הסכמתו? 

רגע, רגע! חבר הכנסת הוא בא כוח האזרח?! הרי לא קיימת בישראל בחירה אישית ישירה של חברי הכנסת. האזרח בוחר במפלגה. אכן, והיא הנותנת! אם חבר הכנסת איננו נציגו ובא כוחו של הבוחר, ולכן אין לו חובת נאמנות ושקיפות כלפיו, למי הוא כן חב את נאמנותו? למפלגה. כלומר, כל הטענות היפות "החשאיות שייכת לחברי הכנסת", או "שחבר הכנסת ישתחרר מיו"ר הקואליציה" אין להן ולא כלום עם המציאות. 

ממה נפשך, או שחבר הכנסת הוא בא כוחו של הבוחר, גם אם לא נבחר אישית ובמישרין אלא במסלול עקיף באמצעות המפלגה – ולכן זו הפרת נאמנותו לפעול "בחשאיות" מאחורי גבו של שולחו, או שהוא נציג המפלגה – ולכן הצבעה "חשאית" זו הפרת נאמנות למפלגה, בה בוודאי בחר האזרח במישרין. 

ג. שאלות פחות חשובות, והשאלה הכי חשובה 

האם לתת קצבאות לחרדים, והאם לתקצב קיבוצים או התנחלויות? האם למסות משקאות ממותקים?   האם מערכת החינוך צריכה להדגיש את "היהודית" או את "הדמוקרטית"?

בשאלות אלה, הפחות חשובות, מרבים להשתכשך כולם – הפוליטיקאים, התקשורת, המומחים, האקדמיה, הציבור הרחב. 

אבל איש, למעט 'קו ישר' וקומץ "חתרנים", לא שואל את השאלה החשובה מכל: האם המדינה בכלל צריכה לעסוק בתשלומי העברה? האם המדינה צריכה לנהל את שיקולי התזונה של הפרט? האם המדינה בכלל צריכה לעסוק בחינוך (הילדים שייכים להוריהם או למדינה)?

ובניסוח רחב והכי ממוקד: האם לאדם קיימת הזכות לנהל את חייו כהבנתו? האם לאדם זכות על קניינו?  האם זכויות החירות והקניין קיימות לאדם מעצם היותו, או שניהול חייו וקניינו שייכים למדינה, וזו, בטוב ליבה, מעניקה לו היתר, רשות (ההיפך המוחלט מ'זכות') בתחומים ובהיקף שהיא מחליטה? 

ומכאן לבחירת מבקר המדינה – האם הצבעת הכנסת הייתה על פי החוק או בניגוד לחוק? האם בג"צ פעל בסמכות או בחוסר סמכות? אלה השאלות הפחות חשובות. בהן ישתכשכו הפוליטיקאים.

השאלה היסודית, והכי חשובה, שונה בתכלית: האם החוק הדורש חשאיות הוא חוק טוב או רע?

לוי שרגאי