שני, 22 מרס 2010 15:40

הכשל המוסרי של אגרות החוב הממשלתיות

"הלוואות" הן כסף קל עבור פוליטיקאים – המחיר הפוליטי שלהן נמוך. החלופה, גיוס כסף באמצעות מיסוי עלולה לחבל בשרידותם הפוליטית. העם שונא מיסים. מדובר במשחק פירמידה קלאסי שבנקודה מסוימת חייב לקרוס.

מדינה, כל מדינה חופשית, נוסדה כדי לשרת אינטרס משותף של אזרחיה ובראש ובראשונה שמירה על ביטחון אזרחיה מאויבים חיצוניים ומאיומים פנימיים על חופש הפרט. לשם כך נוצרו מערכות של צבא, משטרה ומשפט. במשך השנים לקחה המדינה על עצמה משימות רבות נוספות כגון חינוך, בריאות ומעורבות עמוקה בתחומי כלכלה, רווחה וחברה. רוב המשימות הנוספות שהמדינות לקחו על עצמן נובע מתמריץ מובנה שיש לפוליטיקאים, במסגרת ההליך הדמוקראטי, להבטיח לציבור הבוחרים ולקבוצות הלחץ מתנות "חינם". וזאת, כדי להבטיח את בחירתם לקדנציה נוספת. "המשימות הנוספות" שרובן גם מגובות באידיאולוגיה, יחד עם עלות המעורבות הממשלתית בכלכלה מרכיבות את רובו של תקציב המדינה. העלויות הגבוהות, צומחות בעקביות כתוצאה מהדינאמיקה הדמוקראטית, מבחירות לבחירות. 

לרשות הפוליטיקאים עומדת רק דרך אחת לשים את ידם על עושר – להחרים אותו מאזרחים יצרניים באמצעות מיסים. אבל הטלת מס אינה פופולארית ועלולה להזיק בבחירות דמוקרטיות – לכן הומצא כלי מתוחכם יותר שנקרא "אגרות חוב ממשלתיות" (או בקיצור: אג"ח ממשלתי). באמצעות הנפקת אג"ח מגייסת הממשלה הלוואות לטווחים ארוכים (10 עד 30 שנים) ישירות מהציבור ומגופים מוסדיים (קרנות פנסיה, חברות ביטוח וכו') בארץ ובחו"ל. 

תיאורטית, בעבר הרחוק, נועדו אגרות החוב הממשלתיות לגיוס כסף למימון השקעות שיש הצדקה לפזר את עלותן גם על פני הדורות הבאים. לדוגמה, בניית כביש מהיר לאורך המדינה או סכר הידרואלקטרי ענק או מימון הוצאות מלחמה. אין הצדקה שרק משלמי המיסים בהווה יישאו בעלויות פיתוח כבדות של פרויקטים שהתועלת מהם מתפזרת על פני שנים רבות בעתיד. אבל במאה השנים האחרונות, במקביל להתפשטות מדינת הרווחה, הפכו אגרות החוב הממשלתיות לכלי למימון הוצאות שוטפות הולכות וגדלות. לפוליטיקאים מאד לא נוח לספר לציבור את האמת: רוצים קצבאות? מבקשים חופשת לידה מוארכת? דורשים משכורת בשמים לעובדים בנמל ובבנק ישראל? – רבותי, שלמו יותר מיסים. קל יותר לפוליטיקאים לממן את ההפרש בין הוצאות הממשלה לבין הכנסותיה באמצעות הלוואות. 

מבחינה פוליטית, ממשלות לא מגייסות הלוואות. הפוליטיקאים באותה עת מקבלים למעשה מענק! מבחינתם התקבל מענק משום שהחוב לא ייפרע בקדנציה שלהם. המענק מניב להם תועלת פוליטית מיידית אך ההחזר, בעתיד, אינו בעיה שלהם. נתאר לעצמנו איך היה מתנהג האדם הממוצע אילו היה מקבל הלוואה שפירעונה באחריות השכן בלבד. 

הדמוקרטיה יוצרת איום מתמיד על המשך השלטון והמשך הג'ובים של המערכת הפוליטית ומחייבת את השחקנים לדאוג, קודם לכול, לשימור כוחם לקדנציה הבאה. שרידות היא שם המשחק. כסף הוא כוח, אנרגיית שרידות, ולכן כמעט כל הוצאה ממשלתית נבחנת על פי שיקולים פוליטיים קצרי טווח. לא קשה להוכיח ששלטון יעדיף השקעות שתורמות לבניית כוחו הפוליטי וישתדל "לבזבז" פחות על פיתוח המדינה, אלא אם להוצאה יש "גם" תרומה פוליטית. הממסד הפוליטי אינו פועל במוצהר ובמודע נגד "פיתוח המדינה", אבל כאשר נמצאים בצומת החלטה ועל המאזניים מונח העתיד הפוליטי או טובת הכלכלה והמדינה – לא קשה לנחש לאיזה כיוון "תתגמש" ההחלטה ברוב המקרים. 

"הלוואות" הן כסף קל עבור פוליטיקאים – המחיר הפוליטי שלהן נמוך. החלופה, גיוס כסף באמצעות מיסוי עלולה לחבל בשרידותם הפוליטית. העם שונא מיסים. כאשר פוליטיקאים מקבלים "הלוואה", הם משתדלים לפזר את הכסף ליעדים בהם השפעתו על הציבור מהירה ומעניקה תחושת שגשוג מיידית – הקדנציה קצרה מכדי לתכנן לטווח ארוך. לשרוף את הכסף כאן ועכשיו. הכלי השימושי היחיד שעומד לרשותם הוא הנפקת אג"ח מדינה. 

הכשל המוסרי כלל אינו תיאורטי. הממסדים הפוליטיים חייבים כל הזמן להגדיל את הר החובות כי צריך לפרוע את ההלוואות הישנות באמצעות הלוואות חדשות; ובנוסף, לגייס כסף חדש וטרי למימון הגירעון החדש כי אחרת אין רווח ב"שיטה". מדובר במשחק פירמידה קלאסי שבנקודה מסוימת חייב לקרוס. ייתכן שמדינות המערב מתקרבות אל שפת התהום כבר במחזור הכלכלי הנוכחי ובכל מקרה – אינן רחוקות ממנו. 

הטלטלה, שקשה להתנבא על עיתויה, תהיה בסדר גודל היסטורי וקרוב לוודאי שתצמיח "סדר כלכלי חדש". ראוי שיהיה איסור חוקתי על ממשלות להנפיק איגרות חוב וללוות כסף לזמן ארוך אלא במקרים חריגים של מלחמה או אסון טבע. הוצאות מדינה יש לממן באמצעות מיסים בלבד - כך תתבטא העלות הפוליטית של חלוקת "הטבות" לבוחרים כבר בקדנציה של הפוליטיקאי יוזם ה"הטבות". 

מוטי היינריך

עודכן לאחרונה ב חמישי, 28 דצמבר 2017 05:00

3000 תוים נשארו