חמישי, 16 אוקטובר 2008 15:44

תכנית החילוץ שחמקה מהכותרות: 25 מיליארד לתעשיית הרכב

בעוד הזרקורים מופנים אל תכנית החילוץ הגדולה של המגזר הבנקאי, אושרה בשקט תכנית חילוץ ''קטנה'' לתעשיית הרכב האמריקאית: הנשיא בוש אישר הלוואה ממשלתית של 25 מיליארד דולר לענקיות הרכב.

בעוד הזרקורים מופנים אל תכנית החילוץ הגדולה של המגזר הבנקאי, אושרה בשקט תכנית חילוץ ''קטנה'' לתעשיית הרכב האמריקאית: הנשיא בוש אישר הלוואה ממשלתית של 25 מיליארד דולר לענקיות הרכב ג'נרל מוטורס, פורד וקרייזלר. ''תכניות חילוץ'' של תעשיות נבחרות אינן סיפור חדש באמריקה; בשנת 1979 הוזרמו 1.2 מיליארד דולר לחברת הרכב קרייזלר, ב- 2001 זכו חברות התעופה שהיו במצב ''קשה'' לסיוע נדיב של כ- 15 מיליארד דולר, כך גם הוזרמו סכומי עתק לאלפי בנקים להלוואה וחיסכון בתחילת שנות השמונים. כבר לפני כ- 80 שנים הטיל הנשיא האמריקאי הרברט הובר מכס רצחני על כ- 20,000 מוצרי ייבוא לאמריקה בניסיון חסר תוחלת ''להגן על מקומות עבודה'' ולהילחם ב''גלובליזציה'' [המינוח עדיין לא נולד אז...]. עוד לפני כן ביסס הממשל קרטלים של חברות הטלפון והחשמל בארה''ב. הרשימה ארוכה.

מאז שנות העשרים של המאה שעברה, ואולי אף לפני כן, התבססה בארצות הברית שיטת משטר שאינה קפיטליסטית אבל גם לא בדיוק סוציאליסטית על פי ההגדרות הישנות שבספרי לימוד. השיטה אינה ייחודית לאמריקה ומקובלת למעשה בכל מדינות המערב. מזה זמן רב אני מתלבט איך לקרוא לצורת משטר זו, אולי ''דמוקרטיה חברתית''.

המפתח לחלוקת הכסף: הכוח של קבוצת הלחץ להזיק לציבור ולפוליטיקאים

השיטה מבוססת על שני מאפיינים: האחד, הטלת מיסוי גלוי גורף על כל האוכלוסייה [בעיקר מס הכנסה ומס ערך מוסף] ובנוסף לכך מיסוי סמוי באמצעות חוקים שגורמים לייקור מוצרים ושירותים לאזרח. המיסוי הגלוי מעביר את כספו של האזרח לממשלה, המיסוי הסמוי מעביר את הכסף ישירות מכיסי כל האזרחים אל כיסם של מספר מצומצם של אזרחים מקושרים. דוגמה למיסוי סמוי הוא איסור על יבוא ירקות ופירות. האיסור מאפשר לחקלאי המקומי לגבות מחיר גבוה ממחיר השוק עבור התוצרת החקלאית כי התחרות נחסמת בשער הנמל. גם בארצות הברית מוטל מידי פעם מיסוי סמוי כדי ''לעזור'' לענף תעשייה זה או אחר. לדוגמה: בשנת 2002 הונהג היטל של 30% על יבוא פלדה. היטל זה אפשר ליצרני הפלדה האמריקאים לגבות מחירים גבוהים מאזרחי ארצות הברית עבור מוצרי פלדה.

המאפיין השני הוא בשיטת הוצאת הכסף: בהעדר סעיף בחוקה שמגביל את אפשרות העברת כסף מאזרחים אל קבוצה מסוימת באוכלוסיה, נוצרות במשטר של ''דמוקרטיה חברתית'' קבוצות לחץ ולוביסטים פוליטיים שפועלים לקדם את ענייניהם. קבוצת לחץ היא קבוצת אזרחים ששואפת להשיג לחבריה הטבות מיוחדות על חשבון יתר האוכלוסייה. חברי קבוצת הלחץ זוכים למעמד ייחודי ולהעדפה שנשללת מיתר הציבור. תקציב המדינה מתחלק בהתאם לכוחן של קבוצות הלחץ. קבוצה מאורגנת, עם כוח פוליטי עדיף, יוצרת מנוף גדול יותר להטיית ברז-התקציב לכיוונה... ככל שהמדינה מעורבת יותר בכלכלה, ככל שהפוליטיקאים שולטים בחלק גדול יותר של העברות הכספים – גדל הרווח הכלכלי של קבוצות הלחץ החזקות.

המאבק ה''דמוקרטי'' אינו בין האזרחים מטילי הפתקים לקלפי. המאבק האמיתי מתנהל לאחר הבחירות – המאבק בין קבוצות הלחץ על ''חלקן בעוגה''. זוהי תחרות כוחנית, רק כוחנית – על ''מגיע לי''. סביב הזרמת הכסף נבנית אידיאולוגיה שמצדיקה את ה''זכות'' לקבל כסף שלא תמורת עבודה [ייתכן שמבחינה היסטורית האידיאולוגיה קדמה]. במשטר קפיטליסטי אידיאלי, לעומת זאת, התחרות היא על ליבו וכיסו של הצרכן כי הממשלה לא מעבירה כספים מאזרח לאזרח.

סוציאליזם לעשירים 

בשיטת המשטר המתוארת בלתי נמנע שתינתן עדיפות ברורה לבעלי ההון הגדולים, שמכונים בטעות ''קפיטליסטים'' [בגלל שהמילה ''קפיטל'' היא מבחינה לשונית מילה נרדפת להון]. משניתן כוח זה לממסד הפוליטי אין כל דרך מעשית להגבילו רק ל''מעשים טובים'', להעברת כסף לקבוצות לחץ ''חיוביות''. לכן מזרים הממשל האמריקאי כסף לג'נרל מוטורס ולבנקים. בעלי ההון ''מאיימים'' בהתמוטטות אם לא יוזרמו אליהם בדחיפות כספי יתר האזרחים. כך נוצר במשטר זה מעין ''סוציאליזם לעשירים'': במהלך העסקים הרגיל הם גורפים את הרווחים, אך כאשר הם כושלים מועבר הסיכון וההפסד, באמצעות הממשלה, אל יתר האזרחים. החשש של הממסדים הפוליטיים מהתמוטטות המערכת עליה מבוסס כוחם הפוליטי היא המנוע שמאחורי הזרמת כספי הציבור.

ה''דמוקרטיה של קבוצות הלחץ'' יצרה מערכת סבוכה, בה ידו של כל אזרח נכנסת לכיסו האחורי של אזרח אחר. כולם משלמים לכולם – כולם לוקחים מכולם. משטר קפיטליסטי [שאינו קיים היום בשום מדינה], בנוי על כלכלת שוק חופשי, בה הממשלה [נציגת ''החברה''] אינה קובעת את חלוקת ההכנסות בין האזרחים. מצבו הכלכלי של הפרט נקבע לפי תרומתו לזולת עליה הוא מתוגמל. הפרט מוכר את שירותיו לאחרים ומקבל תמורה. הבסיס הפילוסופי לקפיטליזם הוא עליונות חירויות הפרט. ממשלה אינה רשאית לכפות את ''רצון הכלל'', אלא בנסיבות חריגות מאד: אספקת ''מוצרים ציבוריים'' ובראשם – ביטחון, משטרה ומשפט. במשטר קפיטליסטי אין רגולציה ואין מעורבות ממשלתית בכלכלה.

אם אין קפיטליזם אי אפשר להאשימו במשבר

המשבר הכלכלי המתפתח בימים אלה במדינות המערב אינו משבר שנוצר על ידי ''כלכלה קפיטליסטית''. השיטה הקפיטליסטית לא קיימת בשום מדינה במערב מזה כמעט מאה שנים. ארצות הברית אינה מדינה קפיטליסטית כבר מתחילת המאה הקודמת. כמעט ואין ענף כלכלי בארצות הברית שאינו נתון לרגולציה ממשלתית כבדה ועיקר תקציב הרשויות הארציות והפדראליות הם תקציבי העברה – מסים שנגבים מכולם ומועברים לאזרחים אחרים ולקיום הממסד הביורוקראטי. ''דמוקרטיה חברתית''. ואם אין קפיטליזם אי אפשר להאשימו במשבר.

מוטי

עודכן לאחרונה ב שני, 06 נובמבר 2017 05:02
הוסף תגובה