בריאות הנפש היא הנושא החם השבוע באמריקה. בלתי אפשרי למדוד במדויק תחושות של לחץ, חרדה, מתח נפשי. התחושות סובייקטיביות ושונות מאדם לאדם. הבוקר אני חשה מתוחה מאתמול, אך קשה להשוות את רמת המתח שלי, ואת סוג המתח איתו אני מתמודדת, עם מתח של אדם אחר. יתכן שאותו מינון של מתח "רגיל" אצלי יוביל להתקף חרדה אצל אדם אחר או להיפך.

לרפואת הנפש המודרנית יש כלים למדוד האם מדובר במתח חריג שמצריך טיפול כלשהו או לא. ובכל זאת, קשה לנו להעריך. האם חרדת אם שבנה נמצא במלחמה שוות ערך לחרדה של ילד מגמגם שמתבקש להציג פרזנטציה מול הכיתה? או חרדה של קומיקאי שלא מצליח להצחיק את הקהל? צעיר שלא מסוגל לצאת מהארון? רופא לפני ניתוח קריטי מורכב? חייל של בעלות הברית שרואה מולו את חופי נורמנדי?

האם החרדה והמתח בסיטואציות אלה זהים לאלו של ספורטאי כמו המתעמלת האמריקאית סימון ביילס, שצריכה להגן על התואר לעיני העולם ומצפים ממנה לזכות בזהב?

מאז שביילס החליטה לפרוש מהגמר הקבוצתי בשל בעיית איזון מנטאלי, רבים טוענים שהלחץ עליה – או על כל ספורטאי אחר בספורט אינדיבידואלי ולא קבוצתי – הוא דבר שרק יחידי סגולה מסוגלים לעמוד בו לאורך זמן. ועדיין, צריך לזכור, שאין לנו את הכלים למדוד ולהשוות בין הסיטואציות. אנחנו פשוט לא יודעים.

אנחנו כן יודעים את מה שסימון ביילס אמרה לנו. היא החליטה לפרוש מהגמר הקבוצתי כיוון שהיא מרגישה שעליה "להתמודד עם הבריאות הנפשית", ושהיא מעולם לא הרגישה כך לפני תחרות וחששה שהדבר יוביל גם לפגיעה פיזית. עוד סיפרה: "כשאני נמצאת במצבי לחץ קיצוניים, אני מאבדת את זה", והתלוננה שהמשחקים האולימפיים השנה הם לא "כיף" עבורה ושהיא רוצה ליהנות מהספורט. "רציתי את זה בשביל עצמי, אבל אז כשהגעתי הרגשתי שאני עושה את זה עבור אנשים אחרים", ביילס אמרה.

מרגע כיבוי המצלמות באותה מסיבת עיתונאים היסטורית ועד עכשיו, הדיון סביבה בארצות הברית ובעולם כולו – סוער. רבים משבחים ומהללים אותה על יכולתה לעצור הכול, לשפוך את ליבה ולשתף את העולם ברגע הקשה. יש המעריכים אותה שבעתיים על הזרקור שהיא מפנה לבעיות נפשיות, והלגיטימציה וההכרה שהיא נותנת לאנשים מהשורה וגם לסלבריטאים שמתמודדים בבעיות דומות. יש שחושבים שדווקא עכשיו, ביילס היא יותר ווינרית מאי פעם. אפילו יותר מאשר ברגעי הזכייה במדליות הזהב.

לעומתם, אחרים מבקרים את ביילס על ההחלטה לנטוש את יתר מתעמלות נבחרת ארצות הברית לבדן, עם מדליית כסף, בעוד הזהב הלך לרוסים. מאוכזבים מהחלטתה, הם טוענים כי בחרה בדרך הקלה: פרישה במקום התמודדות.

ויש גם שמוצאים עצמם ב"אמצע" בסוגיית סימון ביילס: הם לא מהללים את הפרישה, לא חוגגים באופן מיוחד את העובדה שהחלטתה התקבלה על רקע בעיה מנטאלית, אך גם לא מבקרים את החלטתה ולא שופטים אותה לרגע.

כניעה לחולשה אנושית או מעשה גבורה?

קיים הבדל בין גילוי אמפטיה למתעמלת שפרשה ברגע קשה, לבין חגיגת הפרישה כמעשה גבורה. אין פה גבורה, ואין פה לוזריות מוחלטת. יש אנושיות. חולשה אנושית. וכמו שביילס עצמה אמרה: גם ספורטאים הם "בני אדם".

קשירת הילה של "גבורה" או "ניצחון אמיתי" לפרישה של ביילס עלולים להתפרש כהורדת הרף החברתי להצלחה והישגיות. ואם אנחנו, כחברה, מורידים את הרף של מה נחשב למעשה גבורה או ניצחון, אז בעצם כל אחד מאתנו ש"מרים ידיים", מוותר, מפסיק ופורש – הוא גיבור. היי, גם אני, וגם אתה – כולנו סימון ביילס! כולנו גיבורים ממש... ואם כולנו גיבורים, אז לכולנו מגיעה תהילה, בין אם הקרבנו וניצחנו ובין אם לא.

יכול להיות, שבנקודת זמן אחרת בהיסטוריה, המעשה של סימון ביילס אכן היה נחשב לגבורה אמיתית. לדבר על בעיות מנטאליות, לעיני העולם, היה נחשב להפגנת אומץ לפני עשרות שנים למשל... אך הטרנד החברתי בתקופתנו, ובמיוחד בארצות הברית, הוא לעשות בדיוק את מה שסימון ביילס עשתה. להכיר בחולשותיך, להצהיר עליהן בפומבי כתחליף להישגים – זו המעלה החדשה. ממש כמו שאי אפשר להשוות יציאה מהארון בשנת 2021 עם צעד דומה לפני 50 שנה... ביילס, עשתה זאת כשהיא מעריכה שתזכה בחיבוק עולמי. היא בהחלט ידעה שהדבר גם יגרור לא מעט ביקורת, אבל מניסיון התגובות להצהרות דומות מפי הטניסאית נעמי אוסקה או הדוכסית מייגן מרקל לפניה – התגובות היו ברובן תומכות ומחבקות.

המיתוג החדש של "חוזק אמיתי" הוא בעצם חשיפת החולשה. מיתוג שמגלם חלק מתופעה רחבה יותר שרואים בספורט, בבידור ובכלל בציבור האמריקאי. התפיסה הפרוגרסיבית הטרנדית היא שמי שחזק, הישגי ומוצלח יכול להיחשב דווקא ללוזר, ואפילו ראוי לגינוי – בעוד החלש, או מודה בחולשותיו בפומבי, הוא הווינר האמיתי. בטח ובטח כשמדובר בחולשה מנטאלית. אם תתגאה בה בפומבי, תזכה לכפל אהבת הקהל. הפגנת חולשה והודאה בה הם הניצחון החדש.

פעם, ניצחון היה לזכות במקום הראשון.

אחר כך, גם "מדליית השתתפות" נחשבה לניצחון.

וכעת, ניצחון, הוא גם לבחור לא להתמודד.

טל היינריך

הירשמו כאן לקבלת התראה על כתבה חדשה

01-08-2021  עדכון חשוב!

הגיבור האמיתי

יש באולימפיאדה הזו סיפור מדהים ודרמטי על גיבור אמתי. סיפור מדהים שכמוהו ספק אם תפגשו פעם ב- 10 אולימפיאדות. כמו הסיפור על בוב בימון שקפץ במקסיקו 1968 למרחק 8.90 ס"מ ושיפר ב- 55 ס"מ שלמים את השיא הקודם. היסטוריה.

ובכן: סיפור דומה התרחש באולימפיאדה זו, בטוקיו. שם הגיבור: אחמד פנאווי מתוניסיה שזכה במדליית זהב בשחייה, ב- 400 מטר חופשי.

הבחור בקושי בן 18, חסר ניסיון של תחרויות בינלאומיות. בשתי תחרויות נוער לפני שנתיים לא עלה לגמר. נרשם לאולימפיאדה זו – כששיאו האישי מהווה תוצאה מס' 16 בדירוג המשתתפים. אחמד ניגש למוקדמות בלי ציפיות אבל הצליח בנס לעלות לגמר מהמקום האחרון, וממש בקושי ובמזל עלה לגמר עם תוצאה חלשה בהרבה מזו של שאר 7 הפינליסטים.

הבחור היה מבסוט עד הגג ואמר שהשיג הרבה מעבר לציפיות שלו בעצם העליה לגמר.

ובגמר, אחמד שחה שחייה נהדרת, מושלמת, קיצבית, חלקה, יפהפיה. היה בין שלושת הראשונים כל הזמן, אבל ההפרשים היו קטנים. סנסציה ריחפה באוויר. בבריכה האחרונה היה בתחילה במקום השני. הרביץ ספרינט מהאגדות. גמר ראשון! כאשר ראה את התוצאות בלוח התוצאות צבט את עצמו ולא האמין. המאמן שלו השתולל בזעקות שמחה ביציע עשר דקות שלמות.

זה גיבור אמיתי.
שמעתם עליו? לא כל כך כי העיתונות כתבה שבועיים רק "סימון בייל". לא דיווחו עליו. לא הבחינו בסיפור. וואינט וגארדיאן כתבו עליו קטע קצרצר בעמוד 8 למטה, "ניו יורק טיימס" – כלום – בניו יורק טיימס האירוע כלל לא קרה.

יעקב

 הירשמו כאן לקבלת התראה על כתבה חדשה