3. הטוקבקיסטים
אם אתם מגיבים לכתבה בתקשורת הארצית: נא שלבו בטוקבק
את שם האתר "קו ישר", או צטטו מהאתר.
ברוב המקרים זה מצליח.
4. הצטרף לרשימת תומכי האתר
הקישו כאן כדי לעיין ברשימת תומכי הרעיון. הצטרפות לרשימה מחזקת את הרעיון
- חשיבות מדיניות "חיזוק החמאס" של נתניהו 30/01/2024 המשך לקרוא
שלטון החמאס שימש כ"נכס חינוכי" לאזרחי ישראל. "הצגת תכלית" אמיתית. דגל אדום לשכנוע ציבור גדול שמפנטז על מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל כ"שער לשלום" עם העולם המוסלמי.
- "הקונספציה השגויה" – האם בלעדית לנתניהו? 13/01/2024 המשך לקרוא
כדי "להשמיד את תשתיות החמאס" לפני 5 או 10 שנים הייתה נדרשת מלחמה כוללת, לא פחות. גם ניתוק הכסף מקטאר היה מתדרדר למלחמה. אף אחד בקואליציה, באופוזיציה, בתקשורת ובממסד הבטחוני לא היה תומך במלחמה יזומה כזאת.
- עגל הזהב: איפה המדינה כשצריך אותה? 02/12/2023 המשך לקרוא
כגודל הציפיות, גדלה האכזבה מאי-תפקוד המדינה בעת מצוקה. התקשורת טוענת ל"טראומת הבגידה המוסדית". התנדבות וסולידריות מחליפים את האשליה בכוחה של המדינה. המיתוס כי המדינה היא האומנת של אזרחיה – שגוי ושקרי; מדובר בגוף שמתקשה לנהל מערכות מורכבות.
- "אמון מלא בצה"ל ובמפקדיו" 05/10/2023 המשך לקרוא
בסקרי אמון הציבור במוסדות מדינה – הצבא תמיד במקום הראשון. קיים פער עצום בין המציאות לבין תדמיתו. נבחן לאן תתדרדר חברה עסקית שתתפקד כמו שגרת העבודה בצה"ל.
- ומה יקרה... אם שופטי בג"צ יהיו אלה שיבטלו את זכות הג'ינג'ים להשתתף בבחירות? 13/09/2023 המשך לקרוא
האיום הפוטנציאלי של פגיעת הכנסת בזכויות הג'ינג'ים נישא בפי המוני מוחים. אבל מה יקרה אם שופטי בג"ץ, ולא הכנסת, הם שיפגעו בזכויות הג'ינג'ים? אבסורד?
העידן החדש – שחרור החקלאות
החקלאות תשוחרר מכל מגבלה ותכנון מרכזי במקביל להפרטת הקרקעות שבבעלות המדינה (ראה פרק "קרקעות") .
משרד החקלאות ייסגר. מועצות הייצור יפורקו. החוקים המגבילים יבוטלו. חקלאי יוכל לגדל כל גידול שירצה להתמחות בו, ולשווק אותו לצרכן בצינור השיווק הכדאי ביותר. לא תהיה חבורה סגורה של "סיטונאים מורשים" שרק באמצעותם מותר לשווק. האגודות השיתופיות במושבים יפורקו וכך גם יבוא הקץ למגבלות חלוקת הנחלה ושיטת "הבן הממשיך". החקלאי יהיה אדון לשיקוליו ולמעשיו. כל הגופים העוסקים בחקלאות יופרטו. מכוני מחקר יופרטו או יסופחו לאוניברסיטאות... ואם איש לא חפץ בהם – יסגרו!
בחקלאות יעסקו חקלאים ולא ישלטו פקידים. הממשלה לא תכתיב מכסות, לא תקבע מחירים, לא "תפקח" אך גם לא תסבסד כפי שאינה מסבסדת מפעל לנעליים. יבוא תוצרת חקלאית יפתח וישתלב במדיניות היבוא החופשי מכל מכס של יתר המוצרים. איש עסקים שירצה לייבא אגסים מספרד או תפוזים ממרוקו לא יהיה חייב באישור הממסד... הסיכון העסקי שלו בלבד. האילוץ היחיד שיבואנים וחקלאים יצטרכו לעמוד בו נובע משיקולי בריאות הציבור, כגון מניעת הפצת מזיקים ושימוש בחומרי הדברה, אך לשם כך אין צורך במנגנונים המעסיקים אלפי פקידים.
שחרור החקלאות מהפוליטיקאים תמנע את הצורך ב"לובי חקלאי" – פשוט, דבר לא יהיה כפוף להחלטתם או אישורם של פוליטיקאים. מיליארדי דולרים יחסכו למשק מידי שנה בזכות ביטול המערכת המעוותת. הצרכן יזכה לשפע בכל עונות השנה, לאיכות גבוהה ובמחירים נמוכים מאשר כיום, בזכות התחרות וגיוון המקורות.
השוק יקבע, באמצעות מנגנון המחירים, מי יהיה חקלאי, מה כדאי לגדל בכל אזור ומה יהיה גודלה האופטימלי של כל יחידת ייצור בכל תחום ובכל אזור. יתכן שבענפי חקלאות מסוימים תתגבשנה חוות ענק שתופעלנה ע"י חברות עסקיות ואילו בתחומי נישה אחרים יהיה יתרון למושבניק בודד ולחלקתו הקטנה. ייתכן שהיקף החקלאות המקומית יתרחב, או להיפך יתכווץ עוד יותר.
שחרור החקלאים
החקלאי היהודי יפסיק להיות עבריין סדרתי בעול כורחו ובאילוץ השיטה המעוותת. לא יהיה צורך "להבריח" תוצרת חקלאית, כי השיווק יהיה חופשי ממגבלות. לא יהיה מסחר "בלתי חוקי" במכסות ייצור ובמכסות מים כי משטר המכסות הבולשביקי יסתיים. מושבניק יוכל להמשיך לגור ב"נחלה" ובמושב, הוא משפחתו וילדיו כרצונם. הוא יוכל גם לחדול מלעסוק בחקלאות, לגור במושב אך למכור את אדמתו לשכנו, שאולי מוצלח ממנו כחקלאי. לא תהיינה מגבלות.
הפרטת הבתים בקיבוץ ובמושב
בתים בקיבוצים ומושבים, כולל החצר המקיפה את הבית, ירשמו על שם הדיירים בטאבו. רישום מלא ובעלות מלאה – לא "שיוך" ולא חכירה. תהליך שדנים ביישומו כבר מספר שנים. קרקעות עליהן נמצאים מבנים ציבוריים בקיבוצים או מושבים ובכלל זה רפתות, חדרי אוכל, אולמות ובריכת השחייה, לולים, מחסנים, ממגורות, מבני-מסחר או מבנים לשימוש אחר כלשהו ירשמו בטאבו כרכוש משותף של חברי הקיבוץ. הבעלות תהיה פרטית באמצעות מניות בחברה בע"מ כאשר לכל חבר חלק יחסי במניות. ביצוע הרישום בטאבו יהיה מיידי וכל חבר קיבוץ לשעבר יוכל לנהוג בחלקתו ובמניותיו כמנהג בעלים לכל דבר. למכור, למשכן, להוריש וכו' ללא צורך באישור מאף אחד.
קרקעות חקלאיות
כל הקרקעות סביב היישובים החקלאיים (חלקות ב'), הנמצאות בבעלות מנהל מקרקעי ישראל והנמצאות כיום בחזקת היישובים החקלאיים יופרטו ויירשמו בטאבו על שם בעליהן. הבעלים הרשומים יוכלו לנהוג בהם כמנהג בעלים לכל דבר בעידן החדש: למכור, לבנות, או להמשיך בשימוש חקלאי. השאלה מי יהיו הבעלים, האם הקיבוצניקים, המושבניקים, או אזרחים שיתמודדו במכרזי המכירה – משנית בחשיבותה לעצם חשיבות ההפרטה המלאה (ראה דיון בפרק הקרקעות).
חופש לקיבוצים ולמושבים
אגודות שיתופיות – כגון מושבים וקיבוצים יפורקו לאלתר. הרכוש יהיה פרטי. ירצו חברי קיבוץ מסוים להמשיך לחיות חיי שיתוף וקומונה – במדינה חופשית איש לא ימנע מהם. יוכלו להתאגד במסגרת עמותה, חברה בע"מ, שותפות או כל צורה תאגידית אחרת. יוכלו לקבוע תקנון ולנהל אורח חיים כאוות נפשם, אך לא יוכלו לכפות על חבר לשעבר להצטרף לשותפות חדשה. כך יפסק דיכוי הפרט במסגרות הכפויות שקמו מכוח אידיאולוגיות שגויות. ברירת המחדל תהיה – חופש.
תנועות ההתיישבות – יהפכו לארגונים התנדבותיים המתקיימים אך ורק מדמי חבר שישלמו החברים בתנועה – לא יהיה להן מימון כלשהו מקופת הציבור. אם התנועות יצליחו להתקיים מדמי החבר תהיה להן זכות קיום; אם "החברים" לא ירצו לממן סימן שהן מיותרות.
החקלאי ישוחרר, כאמור, מכבלי האגודה השיתופית של המושב שתפורק. נכסי האגודה, אם יש כאלה, ירשמו כחברה בע"מ שמניותיה יחולקו לחברי המושב. ועד האגודה מיותר. חברי המושב יוכלו לבחור ועד לתפקיד מוניציפלי המקביל לוועד-בית בבניין משותף בעיר, או ישכרו שירותים של אחת מחברות הניהול הרבות שיקומו.
מפעלים אזוריים – (כגון בתי אריזה, מפעלים לעיבוד מזון ומוצרים חקלאיים) השייכים למספר ישובים, יאוגדו כחברות בע"מ ומניותיהם יחולקו לחברי המושבים. חבר מושב או קיבוץ, בעל מניות במפעל אזורי, או מפעל שהיה בעבר בבעלות היישוב, יוכל לעשות במניות כאוות נפשו – לשמור אותן כחסכון או למכור אותן. מפעלים שיש להם הצדקה כלכלית ישגשגו. מפעלים כושלים יסגרו – לא יהיה מי שיממן את הפסדיהם. הבעלות הפרטית הישירה עליהם תגרום לניהול יעיל באמצעות מנהלים מקצועיים ולא מן הנמנע שמפעלים שכיום מקרטעים יזכו בעידן החדש לשגשוג והצלחה.
ארגוני הקניות – ומועצות הייצור, תנובה (תהליך הפרטת תנובה בעיצומו מזה מספר שנים... הופרטה בשנת 2006 ונמכרה לענק מזון סיני ב-2014), אגרסקו (נסגרה לאחר שצברה חובות של מאות מיליוני שקלים ונמכרה ליזם פרטי), וחברת כ.א.ל – שירותי תובלה אווירית, יאוגדו כחברות בע"מ, מניותיהן יחולקו לחברי המשקים החקלאים במדינה. לחברות אלו לא תהיה כל בלעדיות או יכולת כפיה כלשהי – הן תצטרכנה להתחרות מול סיטונאים, חברות שיווק ורכש אחרות בשוק החופשי. חקלאי שיחפוץ להיעזר בשירותיהן – ישלם עבור השרות. ירצה, יוכל להיעזר בשירותי מתחרים, ירצה לפעול עצמאית – יפעל. יתכן שבתקופת המעבר יעדיפו חקלאים רבים להמשיך ולהיעזר בשירותי הגופים הללו תוך בחינת אלטרנטיבות.
חברה שלא תוכל להצדיק את קיומה ומנהלה לא יוכל להגיש תוכנית עסקית משכנעת לבעלי המניות – אין ספק שתפורק. לא יהיה מי שיממן חברה מיותרת. ל"תנובה" במתכונתה החדשה לא יהיו הסכמי בלעדיות כפויים עם חקלאים ותוך שנים ספורות תתייצב פעילותה בתחומים בהם יהיה לה יתרון עסקי.
ארגוני מגדלים – יהפכו לעמותות עצמאיות המתקיימות מדמי חבר. ירצה חקלאי להצטרף לארגון – ישלם. לא יצטרפו די חקלאים לארגון – סימן שאין בו צורך והוא יעלם.
משטר מכסות הייצור – והפיקוח על מחירי תוצרת חקלאית כאמור יסתיים. חקלאי חייב להיות איש עסקים כמו בכל עסק אחר. ירצה חקלאי להגן על עצמו מפני בצורת, שיטפון, או פגעי טבע אחרים – יבטח עצמו בחברת ביטוח פרטית. חברת הביטוח תשקול, כמובן, את גובה הפרמיה בהתאם לאזור בו הוא נמצא, ניסיונו החקלאי ומידת הסיכון בענף. ירצה החקלאי להגן על מחיר התוצרת מפני תנודות לא רצויות – יצטרך להשתמש בכלים המקובלים בעולם – חוזים למכירה עתידית וכדומה.
המרכז החקלאי ו"ניר-שיתופי" – (ברית פיקוח) יבוטלו – החקלאים עצמאים וחופשיים. חקלאי יוכל לשווק את תוצרתו בכל דרך שיחפוץ: סיטונאי פרטי, תנובה, או לדוגמה, להגיע להסכם ישירות עם רשת הסופרסל.
חקלאי יוכל לייצא – בכל דרך שימצא לנכון: דרך אגרסקו (שתהפוך לחברה פרטית), דרך חברות ייצוא תוצרת חקלאית שבוודאי יקומו, או ישירות לקניין בחו"ל.
חקלאי לא יזדקק לשום רישיון – סיטונאי לא יזדקק לרישיון; משטרת החקלאות תפורק ומערך הטפסים ותעודות המשלוח יועלה באש...
קיצוץ זרועות התמנון
משרד החקלאות ייסגר לאלתר. מנהל המחקר החקלאי יפורק ואוניברסיטאות יוכלו לאמץ מכוני מחקר שונים החוסים כיום תחת כנפי משרד החקלאות. המכון לגידולי שדה יועבר, לדוגמה, לפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית. המכון להנדסה חקלאית והמחלקה לחקר הסחף יסופחו לטכניון בחיפה. המשרדים המחוזיים של משרד החקלאות ייסגרו – בעידן החדש אין בהם צורך – אין מכסות ייצור ואין רשיונות יצוא... גופי "מחקר" ו"תכנון" יהפכו גם הם למיותרים עקב ביטול התכנון המרכזי בחקלאות.
הנספחים החקלאיים – העושים למען חקלאות עמם בניכר, יוחזרו הביתה ויצטרכו להתחיל לעבוד... את סחר החוץ ינהלו החקלאים באמצעות מי שימצאו לנכון. לכן, ה"סמנכ"ל הבכיר לסחר חוץ" במשרד החקלאות יהפוך למיותר ויימצא שימוש יעיל אחר ללשכתו ולרכבו הצמוד...
גופים במשרד החקלאות – בעלי אופי עסקי, שניתן למכור את שירותיהם יאוגדו כחברות בע"מ ויופרטו. כך יעשה לשירותי הדרכה, חקר שווקים, מרכז המידע החקלאי, ביה"ס למשתלמים מחו"ל, יצוא שירותי יעוץ חקלאי ואחרים. חקלאים בארץ ובעולם יוכלו לרכוש את שירותיהם. אם השירות נחוץ – החקלאי ישמח לשלם עבורו. גוף שלא יצליח למכור את שירותיו, שייסגר.
לשכת המדען הראשי – של משרד החקלאות תלך בדרך כל לשכות המדענים הראשיים הממשלתיים – סגירה. מו"פ ימומן ע"י קרנות הון סיכון פרטיות ולא ע"י גופים ממשלתיים. חקלאי שירצה להקים מיזם חדש יצטרך לשכנע משקיעים פרטיים או קרן הון סיכון ביתרונות רעיונו. אין ספק שקל יותר "לשכנע"... מדען ראשי של משרד ממשלתי.
החקיקה החקלאית החדשה
סוף עידן התכנון הממשלתי אין פירושו אנרכיה והעדר חוק. החוק יחייב חקלאים לעמוד בדרישות איכות הנוגעות לבריאות הציבור – כגון שימוש בחומרי הדברה, הגנה ממזיקים, פיקוח וטרינרי, ופיקוח בריאות על תוצרת חקלאית מיובאת – לשם כך אין צורך במשרד חקלאות מסועף.
פנסיה לחברי קיבוצים ומושבים
בעידן החדש מובטח עתידם הפנסיוני של הקשישים בקיבוצים ובמושבים. אוכלוסייה שהמערכת הסוציאליסטית המושחתת, בטוב ליבה, הזניחה...
זוג מבוגר בקיבוץ ימצא עצמו עם בית פרטי בבעלותו, המשתרע על חצר בשטח נרחב. כמו כן יהיו באמתחתו מניות בעלות במפעלים אזוריים, ומפעל הקיבוץ לשעבר, מניות בתנובה, באגרסקו ובחברה שבבעלותה שטחי הקיבוץ המבונים – חדר האוכל, בריכת השחייה, אולם המופעים ועוד מבנים רבים. אין לדאוג לעתידם הכלכלי של קשישי הקיבוץ המופרט עד 120... קרוב לודאי שרוב הקיבוצים יוכלו גם לשלם את חובות העבר.
פריחת מוצרי החקלאות
עידן החקלאות החדש יביא לפריחה בתוצרת החקלאית. מחירי התוצרת החקלאית המקומית יצטרכו להתחרות במבחר מוצרים מיובאים במגוון איכויות, סוגים ומחירים. השווקים הפתוחים, המסחר החופשי והתחרות יבטיחו מחירים נמוכים יותר לצרכן מאשר כיום, וכמובן – איכות גבוהה יותר.
מיליארדי דולרים יחסכו מידי שנה למשק בזכות סילוק התמנון הביורוקראטי הקיים ובהעדר סובסידיות ותמיכות אחרות. היקף החסכון הצפוי בשנה בודדת צפוי להיות גדול מהפסדי הממשלה בפרשת חובות הקיבוצים והמושבים... הבראת החקלאות תתחיל משחרור החקלאים מעניבת החנק של הממסד הקרוי ה"לובי החקלאי". החקלאות היא עסק ככל עסק אחר ואל לפוליטיקאים להתערב.
הסרת הכבלים מהחקלאות תחדש תוך מספר קטן של עונות את פריחת החקלאות הרווחית ללא צורך בסבסוד מכספי משלם המסים. ירידת מחירי התוצרת החקלאית וחסכון שנתי של מיליארדי דולרים, עלות המערכת הנוכחית, יגדילו משמעותית את הכנסתו הפנויה של הציבור.
למרות העתיד הורוד הצפוי לשוק מוצרי החקלאות (כולל יבוא), כלל לא ברור איזה מקום יתפוס גידול מקומי של מוצרי חקלאות. דבר אחד ברור – חקלאים יגדלו אך ורק גידולים כדאיים. ייתכן שהחקלאות תתרחב, או להיפך – תצטמצם. אין מקום להתאבל על החקלאות בדיוק כפי שאף אחד לא התאבל על צמצום ענף הטקסטיל או על (כמעט) מותה של תעשיית הנעליים בישראל.
ניחוש: כיצד, לדוגמה, יתנהל ענף החלב בעידן החדש:
ברוב מדינות המערב הממשלה מעורבת בתכנון ענף החלב. בחלקן הממשלה מסבסדת ייצור חלב. הסרת המגבלות מייצור החלב ומוצריו, יחד עם הפיכת ישראל למדינת אזור חופשי ממכס, תגדיל מיידית את יבוא החלב ומוצריו. החלב באירופה מסובסד על ידי הממשלות: הצרכן הישראלי ייהנה מחלב זול על חשבון משלם המיסים הצרפתי... ומחמאה זולה על חשבון משלם המיסים ההולנדי. ייתכן שרוב הרפתות ייסגרו. ייתכן שיוותרו רפתות שיתמחו בייצור חלב כשר למהדרין למגזר הדתי שיקפיד על קנייה מרפתות שאינן חולבות בשבת. חלב זה יהיה מן הסתם יקר במקצת מהחלב החילוני...
אם ברבות הימים, יחדלו מדינות המערב לסבסד חלב, ייתכן שמספר הרפתות המקומיות יגדל. מועצת החלב תהפוך לארגון וולונטרי שעיקר תפקידו לוודא שהיצרנים שחברים באיגוד מקפידים על סטנדרטים גבוהים ושקופים בייצור החלב ובשר הבקר המקומי (לדוגמה: אחוזי שומן, אי- מהילה, העדר סיליקון... וכדומה). כדי להקפיד על המוניטין של המועצה כלפי ציבור הצרכנים תסלק – המועצה משורותיה כל חקלאי סורר. חלב מאושר על ידי מועצת החלב יזכה להצלחה בקרב צרכנים ישראלים בעלי תודעה, שמוכנים לשלם מחיר גבוה יותר עבור המותג "חלב המועצה". חלב זה, מייצור מקומי, יתחרה בהצלחה בייבוא – למרות מחירו הגבוה. בענף פתוח וחופשי לתחרות אין חשש למונופולים והשפעתו של "קרטל" חלב-המועצה תהיה שולית. חקלאים יהיו חופשיים להתאגד כרצונם. יש בארץ מפעלים לייבוש חלב שאינם עובדים בתפוקה מלאה. תפקידם למעשה לעבד עודפי חלב לאבקה. קרוב לוודאי שמפעלים יקרים אלה יסגרו כי לא יוכלו להתחרות במפעלים בחו"ל שעובדים בתפוקה מלאה. ברוך דיין אמת – עד היום הם התקיימו על חשבון משלם המיסים וצרכני החלב...
לרשות הצרכן יעמוד מבחר גדול של מוצרים ובמחיר הזול האפשרי. יקיץ הקץ על "עסקני החלב". תקציב מועצת החלב הפרטית (שתתקיים רק אם יהיו די יצרני חלב שיפיקו תועלת משירותיה) ודאי שלא יעמוד על 68 מיליון ₪ לשנה (2013). ענף החלב יתפרנס מייצור ושיווק ולא מפוליטיקה. המלחמה תתנהל על ליבו של הצרכן ולא על שכנוע פקידים וארגון לובי.
בסופו של התהליך ייווצר איזון וכל גורם ימצא את מקומו בשוק: יבואנים, יצרנים, רפתנים ומחלבות. "ילדי ישראל" לא יישארו ללא חלב... גבינות, חלב ומוצרי חלב מכל העולם וגם מישראל יימצאו על מדפי הסופרמרקט. כמו בכל ענף – הצרכן יקבע למי יש זכות קיום. קשה לנחש את העדפות הצרכנים בעידן החדש, קשה לנחש את מידת היצירתיות והמקוריות של היצרנים הישראלים לאורך כל שרשרת החלב בתנאי שוק תחרותיים. ייתכן שדור הרפתנים והיצרנים הישן לא יסתגל ויקום דור חדש אשר לא ידע את תנובה...
חקלאות – יותר פקידים מחקלאים
חשיבותה של החקלאות לכלכלת ישראל הולכת וקטנה עד כדי הפיכתה לגורם זניח. בעשור הראשון של שנות ה- 2000 היא מהווה פחות מאחוז וחצי מהתוצר של מדינת ישראל ופחות משלושה אחוזים מהיקף היצוא וממספר המועסקים בישראל. ראוי להקדיש פרק לחקלאות בגלל ההשפעה המזיקה של הפוליטיקה החקלאית על ההיסטוריה הכלכלית שלנו. החקלאות היא, כפי הנראה, אחד מהכישלונות הכלכליים היקרים בתולדות מדינת ישראל מבחינת היקף ההשקעות הממשלתיות בענף. חלקה של החקלאות בתוצר הלך והצטמצם עם השנים, אך הנזק הכלכלי ממשיך להצטבר. העיוותים המלווים את הענף מתנקזים אל מנגנון מחיר מוצרי המזון ותורמים את חלקם ליוקר החיים בישראל.
החקלאות בישראל נבנתה על פי הדגם הקומוניסטי – הלאמה מלאה של אמצעי הייצור, במסגרת תכנון וניהול מרכזיים על ידי הממשלה. אמצעי הייצור העיקריים – קרקע ומים נשמרו בידי הממסד הפוליטי ("המדינה") – הם חולקו למתיישבים בחינם, בצורה של נחלאות ומכסות מים, אבל מבלי לתת לחקלאים זכות קניין עליהם ולכן הם אינם סחירים.
התכנון המרכזי הקפדני, החל מקבלת אשראי דרך רכישת תשומות (דשנים, לולים, חממות וכו'), הרשאות לגידול (מכסות ייצור) ועד לשיווק המרכזי (כגון אגרסקו, תנובה ועוד) התחיל להתפורר כבר באמצע שנות ה- 80.
החקלאות הקומוניסטית הישראלית לבשה צביון ייחודי שהשם המתאים לה הוא "בולשביזם גליצאי" – דהיינו, קומוניזם עם אלמנט של התחכמות, רמאות והסוואה בנוסח המיוחס ליהודי גליציה שבפולין: העסק לא נוהל ישירות על ידי הממשלה כמו בברית המועצות, אלא על ידי "החקלאים" עצמם, למעשה – ארגוני החקלאים – ארגוני קניות, שיווק, ייצור. ארגונים שהיו למעשה זרועו הארוכה של הממסד הפוליטי והמפלגה אך תחת שמות הסוואה...
אחרי כמאה שנות חקלאות ציונית, מהן עשרות שנות חקלאות ישראלית, החקלאות עדיין "מונשמת" מלאכותית ע"י משלם המיסים (בין היתר באמצעות חומות מכס גבוהות), מתקשה להתחרות במוצרי חקלאות שמעבר לים וגם לא באלה המיוצרים ע"י החקלאות הערבית-פלשתינית. זאת, למרות שהסקטור החקלאי זכה להעדפה בולטת על פני סקטורים אחרים, משך עשרות שנים, וכמעט שלא נחסך ממנו דבר.
חקלאים איכותיים
כל משקיע הון סיכון, יודע שהגורם החשוב בעסק, הוא איכותם האישית של היזמים. ובכן, החקלאות בארץ, בניגוד לארצות רבות בעולם, התברכה מיומה הראשון, בחקלאים בעלי איכויות אישיות גבוהות ביותר. לא "איכרים נבערים מדעת" כמו בכפרי אירופה, לא פלאחים ערבים, יחפנים חסרי השכלה. החקלאי היהודי בארץ ישראל ניחן באינטליגנציה גבוהה, השכלה נרחבת, ואולי החשוב מכל – רמת מוטיבציה גבוהה ואמונה שלמה ב"אידיאולוגיה החקלאית" – ספק אם היה שני לו בארץ אחרת כלשהי.
איכותו האישית והמקצועית של החקלאי טופחה באמצעות בתי-ספר חקלאים רבים (בית-הספר החקלאי מקווה-ישראל נוסד עוד טרם החלה ההתיישבות היהודית החדשה). כבר לפני מאה שנים, נשלחו אגרונומים לארץ ע"י הברון רוטשילד כדי לסייע לחקלאים הראשונים, ואיכרי המושבות גם שלחו את בניהם ללמוד אגרונומיה במיטב האוניברסיטאות באירופה. עם הקמת המדינה הפכה החקלאות למקצוע אקדמי ואלפי סטודנטים סיימו לימודיהם בפקולטה לחקלאות. הוקמו מכוני מחקר חקלאיים שהעסיקו מאות חוקרים. מומחי חקלאות ישראלים נשלחו לייעץ ברחבי העולם ובהצלחה. חידושים ישראלים היו לשם דבר בעולם החקלאי – החל משיטות השקיה וכלה בפיתוח זנים מיוחדים של פירות, ירקות, צמחים וזרעים.
הגורם האנושי, אם כך, היה הטוב ביותר שניתן להעלות על הדעת.
גם "הגורם האנושי" שובש בזכות המעורבות הממשלתית בחקלאות: בשנות החמישים החליטה הממשלה שקבוצות עולים מסוימות יהיו חקלאים. הממשלה החליטה גם היכן יוקמו היישובים "החקלאיים" ובאיזה ענפים הם יעסקו. כך נזרקו אל החקלאות, בעל-כורחם, עולים חדשים במסגרת "מושבי עולים" – שלא היה להם מושג קלוש בחקלאות... המושבים נזקקו ל"הנשמה מלאכותית" במשך עשרות שנים מכספי משלם המיסים.
מוטיבציה יוצאת דופן
משך עשרות רבות של שנים הייתה החקלאות מילה נרדפת להגשמת הציונות – יהודים שבים לארץ אבותיהם לעבד את האדמה. לא היו חילוקי דעות אידיאולוגים – איכרי המושבות ראו בחקלאות הגשמה עצמית ותנועות השמאל ראו את ההתיישבות החקלאית השיתופית כהגשמת הסוציאליזם. תנועות הנוער ותנועות העלייה, בתי הספר, המורים, המחנכים והתקשורת – כולם הטיפו ל"הגשמה" – התיישבות חקלאית. וכדברי השיר הנפוץ אז:
"שורו הביטו וראו
מה גדול היום הזה, היום הזה
אש יוקדת בחזה
והמחרשה –
שוב פולחת בשדה"
גורם המוטיבציה והאמונה, אם כך, היה מהמעלה הראשונה.
הישגים מקצועיים
חקלאים ישראלים זכו להכרה בינלאומית ללא עוררין בענפים שונים. ידע חקלאי ישראלי הופץ ונקלט בהצלחה ברחבי תבל. מומחי חקלאות ישראלים היו לשם-דבר בתחומים רבים.
בסיס החקלאות
קרקע ומים הם גורמי הייצור הראשיים של תעשיית החקלאות. המגזר החקלאי, רובו ככולו, קיבל את הקרקע בחינם! זול מזה לא יכול להיות...
והמים... מאז קום המדינה... בחצי חינם. אבל גם את יתר גורמי הייצור קיבלו כמעט בחינם – החל מרפתות ולולי תרנגולות וכלה בחממות ובמערכות השקיה.
רכישת גורמי ייצור, אם כך, לא הייתה הבעיה.
מימון החקלאות
המגזר החקלאי לא סבל ממחסור במשאבים כספיים. גם בתקופה שהבנקים בישראל בקושי הילוו כסף למיזמים, זכתה "ההתיישבות העובדת" להזרמת הון ממשלתית ("אשראי מכוון") נדיבה. במקביל, זכתה ההתיישבות לסיוע שווה-כסף רב בזכות תעריפי חשמל מועדפים, תשלומים מופחתים לשירותים שונים כגון שירותי בריאות וחינוך. מייזמים שונים הוקמו בהתיישבות השיתופית ע"י מוסדות מדינה, הסוכנות וההסתדרות כגון "בתי הבראה" אליהם נשלחו פועלים ועובדים מהעיר לחופשה שנתית. אולפנים לקליטת עליה שמומנו ע"י הסוכנות ומשרד הקליטה, מחנות עבודה של תנועות הנוער, יחידות צבא שעבדו בקיבוצים (נח"ל) ומתנדבים מחו"ל שהופנו לעבודה בקיבוצים. תשלומים לביטוח לאומי היו על פי תחשיב מיוחד ומס הכנסה כמעט ולא שולם.
"הון חוזר", אם כך, היה בשפע.
הגנה מתחרות
המגזר החקלאי חוסן ממתחרים! הממסד הפוליטי שחפץ היה בטובת החקלאים, אטם את מדינת ישראל מפני יבוא מתחרה של תוצרת חקלאית. כדי לקבל אישור לייבא מוצר חקלאי, צריך לעבור שבעה מדורי גיהינום וצריך שיווצר מצב הקרוב לקטסטרופה מבחינת זמינות הפרי או הירק המסוים בארץ. גם התחרות הפנימית נאסרה – החקלאי מוכר את תוצרתו למועצת הייצור ואינו מתחרה עם עמיתיו. החלב נמכר לתנובה (שהייתה בבעלות ארגוני החקלאים, הופרטה רק בשנת 2006 ונמכרה לענק מזון סיני בשנת 2015), התפוזים למועצה לשיווק פרי-הדר והביצים למועצת הלול.
תחרות חיצונית "רצחנית" לא הייתה בתוקף חוק. הממסד קבע את המחירים. כך הייתה חקלאות הישראלית ל"עסק" נדיר שפועל בתנאים של ודאות רבה.
תכנון מרכזי קפדני
אולי הכישלון הכלכלי נבע מחוסר "תכנון"? מהעדר "יד מכוונת"? ממיעוט "חקיקה וסדר"?
לא!!! מאז הקמת המדינה, החקלאות היא מהמגזרים המתוכננים ומסודרים ביותר בישראל. הענף מתוכנן לפרטי פרטיו. החקלאי קיבל הוראות מה לגדל, כמה לגדל, מה העלויות, ואיזה מחיר יקבל עבור התוצרת. הממשלה קבעה היכן יקומו יישובים, מי רשאי להקים יישוב, קבעה את מחיר המים, והחליטה כיצד לחלק את מכסות המים. הממסד החקלאי תכנן "מכסות ייצור" (היקף הגידולים שהחקלאי רשאי לגדל) כמעט בכל תחום. הממסד קבע את המחיר שהחקלאי יקבל עבור תוצרתו, לאיזה סיטונאים ישווק בשוק המקומי ודרך מי ימכור את תוצרתו לייצוא. החוק, הסדר והתכנון המרכזי ירדו לפרטי פרטים עד כדי כך שחל איסור על פרדסן, להוביל ברכבו הפרטי יותר מ- 72 תפוזים (זו אינה בדיחה, זה חוק!) .
אם הכול כה טוב... אז למה כל כך רע? – זו השאלה ששאל החבר בוריס בכנס חקלאים, חברי המפלגה הקומוניסטית, שהציג את "הישגי" החקלאות בברית-המועצות. שנה לאחר מכן, שוב נערך כנס חקלאי, בו שיבחו בכירי המפלגה את החקלאות הסובייטית. בשלב השאלות הצביע מישה ושאל: אם הכול כה טוב... אז לאן נעלם בוריס? |
פשיטת הרגל
עם קריסת הדגם של החקלאות המתוכננת והמנוהלת מלמעלה, התחיל בסוף שנות ה-80 מבצע הצלה וחילוץ נרחב של חקלאים וארגוניהם שנעשו חדלי פירעון (פשיטת הרגל נחשפה בציבור. לפני כן, היא הוסוותה באמצעות הזרמת "תקציבים"). המבצע טרם הסתיים ועלותו למשלם המסים כבדה: הממשלה כיסתה את מרבית החוב לבנקים, הבנקים מצידם מחקו חלק קטן מהחוב, והחקלאים התחייבו להחזיר ברבות הימים את השאר... החקלאות בישראל שהתבססה על המושבים והקיבוצים לא מצליחה להתקיים ללא הזרמה מתמדת של סכומי ענק (מיליארדי דולרים) מכספי משלם המיסים.
כישלונה הכלכלי של החקלאות הישראלית נובע מהחלטת הפוליטיקאים ש"המדינה" צריכה לעסוק בחקלאות, שיש צורך בחקיקה "להסדרת החקלאות", ואין להניח לכוחות השוק, צרכנים וחקלאים לקבוע את מבנה הענף, הרכבו ודרך התנהלותו. השקפה זו הפכה ענף כלכלי רגיל לביצה פוליטית: השקעות עתק זרמו לפי החלטות פוליטיות, מוסדות מיותרים הוקמו, קבוצות לחץ פוליטיות התארגנו, ג'ובים חולקו ומקורבים התעשרו.
גרוש הבנים
המושבים, שהתבססו על משק פרטי ושיווק משותף, נאלצו לגרש את בני משפחתם מהמושב כי החוק מאפשר רק ל"בן ממשיך" אחד להישאר. כך נמנע מבני המשפחה העיסוק בחקלאות ובמקביל שכרה המשפחה פועלים ערבים, ולאחר מכן תאילנדים...
חקלאים במעמד אריסים
בחשכת ימי הביניים היו רוב האיכרים "אריסים". הם עיבדו את קרקעות בעל האחוזה, חיו כ"ברי-רשות" על האדמה ושילמו מס לאדון הקרקעות. קיומם הפיזי ועתידם הכלכלי – היו בידיו.
חוקית, מעמד המושבניק הוא כמעמד אריס הגר על אדמה שאינה בבעלותו. הקרקע בבעלות מנהל מקרקעי ישראל. בספר החוקים של מדינת ישראל הם מוגדרים כ"ברי-רשות"!
בכל זאת יש הבדל: בעל הקרקעות בימי הביניים נהנה מחיי רווחה על חשבון האריסים המנוצלים. בעל האחוזה הישראלי – הממשלה – אינו חי על חשבון האריסים המנוצלים, אלא רק מזרים להם כספים בלי סוף על חשבון יתר האזרחים...
התלות המשחיתה
משרד החקלאות, מתכנן כאמור את חיי נתיניו ומקצה מיכסות ייצור בענפים שונים: מיכסות גידול לתרנגולי הודו, מיכסות חלב וביצים, מכסות מים ולעיתים סובסידיות והטבות אחרות. המיכסות וההטבות מועברות לוועד המושב (האגודה) והוא שמחלק את המיכסות לחברי המושב. לוועד עוצמה רבה והשליטה בו לוותה תמיד במאבקים כוחניים ולפעמים אף אלימים. קניית התשומות מבוצעת דרך ארגוני קניות משותפים בשליטת הועד. הועד החליט למי להעניק הלוואה ובאיזה עסקים "משותפים" להשקיע בעוד שכל חברי המושב ערבו להלוואות ולהשקעה...
גם מכירת משק של מושבניקים זקוקה לאישורו. הוועד גם מעסיק את עצמו במשרות "הכרחיות" – מזכיר, מזכירה, מנהל חשבונות, קניין ועוד – כולם על חשבון האריסים, חברי המושב. לא פלא איפה שהשחיתות הפכה לנחלת הכלל. כדי להתפרנס צריך למכור תוצרת בסתר ובמזומן, הלוואות לאגודה אין צורך להחזיר כי החוב של "כולם". במזומן ובהלוואות בנו את הוילה, אך האגודה והמושב פשטו רגל...
הקיבוץ – דיכוי הפרט בחסות האידיאולוגיה
הקיבוץ, כיום נחלת ההיסטוריה, סבל מריכוזיות גבוהה מאשר המושב. התא המשפחתי לא היה קיים מבחינה כלכלית, כך שרמת השעבוד של הפרט בקיבוץ הייתה גבוהה יותר.
הקיבוץ נבנה על עקרונות יסוד בלתי-מוסריים ולכן נכשל, כפי שנכשל הגוש הקומוניסטי. הפרט לא היה הערך העליון, אלא "הקבוצה", ועל הפרט להקריב ולשעבד עצמו למען "הקבוצה". זכויות היסוד לחירות, הזכות לרכוש והזכות לפעול למיצוי אושרו של הפרט נאסרו ודוכאו. אפילו היחסים בין ילדים להורים הוכתבו ע"י הקבוצה – הילדים נותקו מהמשפחה וגדלו בנפרד "בבתי ילדים".
חלק ניכר מהקיבוצניקים חשו בסתירה שבין החינוך האידיאולוגי-סוציאליסטי שספגו מיום לידתם, לבין שאיפותיו הטבעיות של האדם, ופעלו מי בסתר ומי בגלוי נגד הזרם. המערכת כמובן נלחמה, וראתה בהם "חריגים". הם עצמם חשו רגשי אשמה ויסורי נפש קשים.
הקיבוץ – אווירת השקר והכזב
הסתירה הפנימית ואווירת השקר ליוו את הקיבוצניק משחר נעוריו: כילד, שמע בלחש ובתריסים מוגפים שאסור לגלות לחברים שהמשפחה ירשה את דירת הסבתא בעיר. דירה שאמורה הייתה לעבור לבעלות הקיבוץ. הוא שמע שאבא של איציק קיבל את האוטו היחיד בקיבוץ כי הוא נוסע לישיבות המפלגה בעיר לעיתים תכופות... והוא ידע שמי שמקורב לרכז העבודה מקבל את "הג'ובים" הטובים. כאשר גדל, סרב לעבוד במשמרת שלישית במפעל כי הוא לא "פראייר" ומסיבה זו גם לא חזר מהפסקת צהריים... שיפטרו אותו... כך נאלץ הקיבוץ לחסל עוד אחד מעקרונותיו – "העבודה העצמית" ולהעסיק "מתנדבים", גרעיני נח"ל, שכירים ותאילנדים... "עבודה שכירה" אינה פשע בחברה נורמלית, אך היא נגדה את האידיאולוגיה הקומוניסטית של מייסדי הקיבוצים.
המשבר הנפשי
המשבר החברתי-נפשי נתן אותותיו: תסביכים נפשיים על רקע פרידת ילדים מהתא המשפחתי, החיים עם השקר המתמיד ודיכוי הפרט, בנוסף לרמת החיים הנמוכה – גררו תנועת עזיבה המונית. סיכוייו של בן קיבוץ שהגיע לעיר, בחוסר כל, "להתייאש מהחיים" גבוהים. לכן, בני הקיבוצים הגיעו למקום ראשון בירידה מהארץ בשנות השישים והשבעים (עזרה זהר "סדום או חלם").
רוח ההתנדבות
לפני קום המדינה ובעשורים הראשונים להקמתה, חונך הנוער בקיבוצים לתרום למולדת, להיות "פייטרים" ולעמוד בחוד החנית של הציונות הלוחמת. זו הסיבה העיקרית לאחוז הגבוה של בני קיבוצים ביחידות מובחרות בצה"ל ובקורס טייס. גם הלחץ החברתי במסגרת הצפופה והלוחצת בקיבוץ תרמו לכך.
למרות זאת קשה להתעלם ממוטיב תת-הכרתי שבהחלט תרם להצטרפות בני קיבוצים לצבא-קבע. באותה תקופה נחשבה עזיבת קיבוץ כמעט לעריקה, אם לא לבגידה. "עזיבה" לצבא-קבע אפשרה לקיבוצניק לאכול את העוגה וגם להשאירה שלמה ובמקרים רבים היה הצבא לשלב ביניים בהליך ההתנתקות מהקיבוץ. הצבא אפשר לצעיר להוכיח את עצמיותו באופן שקשה לממש ברפת של הקיבוץ – לזכות בהכרה, בעצמאות, בכבוד ובהילה חברתית. כל זאת, מבלי להיחשב כ"בוגד".
הקיבוצניק לא "פראייר"
החקלאי במושב עבד 12 שעות ביום בחקלאות כי רוב הכסף נכנס לכיסו, לרוב במזומן... החקלאי הערבי עובד 16 שעות ביום כי הכל נכנס "שחור" לכיסו. הקיבוצניק, למרות שאינו עצלן מטבעו, לא היה מוכן להיות ה"פראייר" של החברים ציגלר וסוניה ו"לקרוע את התחת" עבורם – ולכן פשטה החקלאות בקיבוץ את הרגל למרות המשאבים האדירים שקיבלו כמתנה. במקביל לגסיסת החקלאות קיבלו הקיבוצניקים אשראי נדיב מכספי משלם המסים לבניית "תעשייה" – מוגנת מתחרות, ברוב המקרים. אותם התהליכים שגרמו לייבוש השדות ולקמילת החממות, הביאו גם את התעשייה הקיבוצית לפשיטת רגל – לא לפני שקיבלה סדרת הנשמות מלאכותיות מקופת הציבור המתדלדלת. אין ספק שהחקלאות במושבים ובכפרים הערבים הצליחה יותר מאשר בקיבוצים.
כך אי-אפשר לקיים חקלאות או תעשייה – "משבר הקיבוצים" צף עלה.
כל משפחה בקיבוץ חייבת לאזרחי מדינה כ- 130,000 $ (לפחות...)
בסוף שנות השמונים נאמד החוב שצברו הקיבוצים ב- 4.5 מיליארד דולר. ואילו חובות המושבים התקרבו ל- 2 מיליארד דולר! סכום חובות החקלאים גבוה מתקציב הביטחון באותה תקופה !
אם נניח שיש כ- 35,000 משפחות בקיבוצים וכ- 30,000 משפחות במושבים, נקבל נתון מדהים – כל משפחה בקיבוץ חייבת לאזרחי המדינה כ- 130,000 $ (במחירי 1990). כל משפחה במושב חייבת לנו כ- 70,000 $. למרות כל "הסדרי החובות", את הכסף לא נראה לעולם...
חובם האמיתי לציבור כפול ומשולש וקשה לחישוב; צריכים להיכלל בו כל יתר "המתנות" להם זכו במשך השנים: מענקים נדיבים לחקלאות ולתעשייה, מים וחשמל במחיר מסובסד, תחשיבים שונים למס-הכנסה ולביטוח לאומי והמחיר המוגזם אותו נאלץ הציבור לשלם בחנות ובשוק עבור תוצרתם המוגנת מתחרות.
סוף עידן הקיבוץ ותחייתו
במהלך שנות התשעים החל הקיבוץ לשנות פניו. החברים החלו בהדרגה להשיל מעליהם את "הקיבוץ". רק השם נשאר. חדרי האוכל המשותפים נסגרו, משכורות לפי תפוקה, ניהול עסקי, מנהלים חיצוניים, רכוש פרטי, רישום נחלות בטאבו, הקמת שכונות מגורים למכירה לציבור הרחב, השכרת חנויות ענק, מרכזי קניות ועוד. במקביל לנטישת הסוציאליזם החלו לפרוח העסקים.
זרועות התמנון החקלאי
עיוות
החקלאות היא אחד מהתחומים המעוותים וביורוקרטים ביותר בישראל ולכן נזקה המצטבר למשק כה רב. כמעט כל מגזרי החקלאות כפופים למערכות תכנון מרכזיות הנמצאות תחת פיקוח ריכוזי-ממשלתי המונע תחרות, יוצר ביורוקרטיה יקרה ומעיקה. המערכת המסובכת והיקרה דורשת סבסוד ממשלתי וגוררת מידי פעם "עודפי תוצרת" המושמדים (ביצים, עופות, חלב, ועוד ). מבנה כזה מזמין שחיתות, עבריינות, העדפה מפלגתית ופרוטקציה. את המחיר משלם ציבור הצרכנים בכיסוי חובות החקלאים, דרך הסבסוד המתמשך של החקלאות, ובשוק – עת נדרש לשלם מחיר גבוה לעגבנייה מאשר מחיר שהיה נקבע במערכת תחרותית.
עסק מנותק מלקוחות ומספקים
החקלאי נותק מהצרכן – הוא לא מכר את תוצרתו "לקליינטים". אך בכך לא די, הוא גם נותק מהספקים שלו – הוא לא קנה ישירות מהספקים. גם חופש ההחלטה מה לגדל וכמה לגדל נלקחו ממנו (מכסות ייצור ומכסות המים). כל כלכלן, או יועץ עסקי מתחיל, הבוחנים תכנית עסקית המוגבלת באיסורים אלה יגיע מייד למסקנה – אין סיכוי !
איך זה בכל זאת מחזיק מעמד ?
כיצד, למרות הכל, מצליחה מערכת מעוותת זו להתקיים עשרות שנים?
המושבניק עצמו מתפרנס לא רע, אך במחיר הפרת חוק קבועה (חוק מיותר כמובן). שרשרת של עבירות מהנץ החמה ועד לשקיעה... עבירות על חוקי המס, עבירות על תקנות החקלאות השיתופית, עבירות בניה ושימוש חורג... המושבניק יודע שהוא עבריין. אך הוא אינו יודע שהוא עבריין על חוקים מיותרים. לחלקם יש ודאי רגשי אשמה נסתרים על היותם עבריינים...
אם נוסיף לכך את הסובסידיות, ההגנה מתחרות ואת היצירתיות והחריצות הטבעיים של חקלאי העובד עבור משפחתו, נבין איך חלקם מצליח להתפרנס אפילו מחקלאות... בישראל.
יותר פקידים מחקלאים
הממסד הקים, סביב החקלאי הבודד, עשרות מנגנונים מסובכים ויקרים המעסיקים אלפי פקידים ברמות שונות, להלן חלקם: ארגוני קניות לריכוז הרכש של החקלאים, אגודות חקלאיות מקומיות, תנועות התיישבות מפלגתיות אליהן מועברות מכסות הייצור הקובעות כמה מותר לכל ישוב לייצר באותו ענף, מועצות ייצור כגון המועצה לענף הלול או מועצת החלב – מונופולים שרק דרכם מותר לחקלאי לשווק את תוצרתו, ארגוני מגדלים – גופים ממונים מטעם תנועת ההתיישבות הקובעים את המחיר שיקבל החקלאי עבור תוצרתו. "תנובה" – לשווק בארץ, "אגרסקו" – לייצוא ומנגנונים רבים אחרים: המרכז החקלאי, "ניר" וברית פיקוח, רשם האגודות, "מקורות" עשרות מפעלים כושלים השייכים "לאגודות" ומעל כולם – משרד החקלאות.
חברת אגרסקו (בבעלות משותפת של הממשלה, תנובה וארגוני הקניות החקלאיים) שלטה על כמעט כל היצוא החקלאי. החברה התנהלה כמו כל עסק ללא "בעל בית" וצברה חובות של מאות מיליוני שקלים. בסוף 2011 נמכרה לאיש עסקים פרטי.
לא פלא שהממסד החקלאי מעסיק כנראה יותר פקידים ממספרם של חקלאים היהודים (העובדים בפועל).
חסימת החקלאים
כמעט כל המנגנונים הנכפים על החקלאים פועלים כמונופולים בחסות החוק – מגבילים תחרות, מגבילים רכש חומרי הגלם, ואוסרים על שיווק חופשי. במגזרים רבים אסור לגדל או לייצר ללא רשיון. כדי להיות סיטונאי צריך רישיון ויש תחומים בהם קיים רק סיטונאי אחד... בנוסף, דרוש רישיון לעיבוד התוצרת, אחסון, הובלה, יבוא.
מאחר ורשימת המגבלות והאיסורים ארוכה, נדרש גם מערך של פקחים מטעם משרד החקלאות כדי לאכוף את האיסורים. חקלאים שמנסים להתחמק מזרועות התמנון וליצור קשר עסקי ישיר עם הצרכן או החנות הופכים ל"עבריינים".
פקחים ושוטרים רשאים להחרים את פרי עמלם ה"לא חוקי". מותר על פי החוק להחרים גם את הטנדר המוביל את הציוד החקלאי, להטיל קנסות ומאסר, לשלול זכויות למים, זכויות לזרעים ולרכישת ציוד. ראוי לשים לב למינוח – החקלאי לא יכול לקנות כאדם חופשי, בעל האחוזה מעניק לו "זכויות"!
החקלאי חסום מכל הכיוונים ע"י הממסד החקלאי. קל להעניש אותו. אם הוא חפץ להתפרנס בכבוד ולהרחיב את עסקיו הוא חייב אחת מהשתיים – להיות מקורב לפקידי הממסד, או לגלות יוזמה ולחמוק מהם, מתוך תקווה שאם ייתפס יצליח איכשהו להסתדר...
הובלת תוצרת חקלאית (אפילו כמות קטנה), ללא תעודת משלוח רשמית של הגוף האחראי לשיווק, עלולה לגרום להחרמתה באחד ממחסומי הביקורת של משטרת החקלאות. פקחי משרד החקלאות מצליחים להחרים מדי שנה אלפי טונות של פירות, ירקות ועופות. חקלאי שרוצה למכור עופות, ישירות, שלא דרך מנגנון הגזלנים, נאלץ לעקוף גם את אחד מהמנגנונים הממשלתיים ההכרחיים – הפיקוח הוטרינרי. בריאות הציבור עלולה להיפגע .
פרנסה לאלפי פקידים וכוח לממסד הפוליטי
שלל ההגבלות והאיסורים, כפיית המחירים המלאכותיים והתכנון המרכזי השרירותי נועדו לקיים את תמנון הממסד החקלאי אלפי פקידיו מנהליו ובכיריו... תוך יצירת תלות מוחלטת של החקלאים.
כך צוברים ראשיו גם עוצמה פוליטית המונעת שינוי. שחיתות, שוק שחור, "הברחות" ועבריינות הם חלק בלתי נפרד של השיטה. בסדרת תחקירים שפרסם ידיעות אחרונות ב- 1991 תוארו "הברחות" ורכישות היתרים לייצור ע"י קשרים פוליטיים... גם בקיבוצו של שר החקלאות לשעבר...
תמנון רב-זרועות זה נהנה כמובן ממשכורות נאות, רכב צמוד, לשכות, ארוחות במסעדות, "כנסים מקצועיים" בבתי מלון, ו"שליחויות מקצועיות" לחו"ל. המרוויח העיקרי משיטה זו הוא כמובן הממסד הפוליטי. המערכת מאפשרת לפוליטיקאים לצבור כוח ע"י מאות מינויים, הבטחת משרות והזרמת תקציבים. התלות הדדית – החקלאים וגם הלובי החקלאי אוחזים את הפוליטיקאים בגרונם. הפוליטיקאים חוששים מה"לובי החקלאי", יציר כפיהם, שאינו מאפשר שינוי.
המינוח "לובי חקלאי" מטעה. בדמיוננו מיד עולה ציבור חקלאים משופמים עם מעדר ביד האחת כשהשנייה אוחזת בהגה הטרקטור ...
הסבסוד הנסתר והבזבוז הגדול
עניבת החנק הביורוקרטית מפקחת גם על התשומות לחקלאות. החקלאי אינו חופשי לרכוש מכונות, ציוד חקלאי, מספוא, זרעים, או חומרי הדברה ישירות מהספק והיבואן. ברוב המקרים עליו להצטייד באישורים ורשיונות – ומשזכה בהן הוא זכאי במקרים רבים גם לסבסוד. מאז אמצע שנות ה-90 הוקל הרסן.
הסבסוד הנסתר הגדול ביותר של החקלאות הוא באמצעות מחירי המים ועלות הקרקע החקלאית. סבסוד המים לחקלאות גרם לבזבוז, ניצול-יתר ולאסון אקולוגי של המלחת מי-תהום וייבוש המאגרים הטבעיים, תוך האשמה הצינית ומתמדת של הציבור העירוני בבזבוז מים... ההתקפה היא ההגנה הטובה ביותר... (ראה פרק המים).
סבסוד המים בתוספת יתר ההחלטות השרירותיות גורר גידולים חקלאיים שייתכן שבתנאי שוק חופשי הרכבם היה שונה. לדוגמא – משך שנים גידלו כותנה הצורכת כמויות מים אדירות בנגב הצפוני. הגידול התאפשר רק בזכות מחיר המים הזול (כחמישית ממחיר המים בעיר)... חקלאים רבים שאינם מנצלים את המכסות שלהם (חלקם כבר מזמן אינו עוסק בחקלאות...) אינם יכולים חוקית למכור את המכסות או להשכירן למי שזקוק להן. אם הם לא ינצלו את המכסות קיים חשש רציני שמקורות תשלול אותן מהם. לכן הם צריכים לחפש דרכים להפטר מהמים, אחת הדרכים – למכור אותם בשוק המים השחור... ולהפוך לעבריינים.
אלפי חקלאים אינם מעוניינים לעבד את הקרקע. חלקם פשוט גרים במושב בגלל איכות החיים. את הקרקע אסור למכור – היא אינה שלהם. אסור גם להשכיר אותה על פי חוק. אסור לבנות עליה כי היא "קרקע חקלאית". בקיצור... קרקע מבוזבזת שממתינה להשתלטות בכוח של עבריינים או ערבים.
מי מרוויח כלכלית מהשיטה
גם חלק מהחקלאים. אמנם, הם נאלצים לקבל את תכתיבי המחירים של מועצות הייצור והשיווק, את מגבלות הייצור הכפויות וגם לקיים את הביורוקרטיה באמצעות היטלי חובה. חלקם נאלצים להיות עבריינים. אך אלה "המקורבים לצלחת" – זוכים. מועצות הייצור ומשרד החקלאות מחלקים את מכסות הייצור והשיווק לפי "קריטריונים", אך קשה להבין מדוע קיבוץ שער העוף קיבל מכסת ביצים גבוהה ואילו מושב גבעת-ים קיבל רק ¼ מכסה.
מרוויחים הסיטונאים המורשים ובראשם "תנובה" להם הוענקו רשיונות השיווק... תנובה הייתה שייכת לכאורה לחקלאים, אך מעשית היא בבעלות פקידיה ומנהליה... מכאן ועד שוחד, שחיתות, ואפליה הדרך קצרה.
הצרכן, שכולם "דואגים לטובתו", סובל בגלל מחירים הגבוהים ממחירי שוק חופשי וכן ממחסור בסוגי פירות, בחלק מהשנה, כתוצאה מחסימת יבוא.
הרווחים הנובעים מפער התיווך ומתקציב הממשלה מתחלקים, כרגיל, לרווח כלכלי ולרווח פוליטי. הרווח הכלכלי נופל בחלקן של מועצות הייצור והשיווק, ארגוני הקניות, ארגוני המגדלים ויתר הארגונים החקלאים ומבטיח את עצם קיומם ואת הג'ובים לעסקני החקלאות.
היתרונות הפוליטיים צמחו מתוך הכוח שניתן בידי הפוליטיקאים להשפיע על חלוקת מכסות, סובסידיות, הרשאות להעלאת מחירים, הקלה בפירעון חובות, הלוואות זולות והטבות אחרות לחפצים ביקרם. מבחינה כלכלית שווה נטל העלות הנוספת למס המוטל על הצרכנים. תקבולי מס זה לא מגיעים למשרד האוצר, אלא מנותבים ישירות לממסד החקלאי ואל מיעוט מועדף של חקלאים.
כך הצטבר כוח פוליטי רב-השפעה בידי ה"סקטור החקלאי" המורכב כנראה רובו מעסקנים ופוליטיקאים, ומיעוטו מחקלאים – ללא כל פרופורציה לחלקו באוכלוסיה או לחלקו בכלכלת המדינה.
האבסורד שבשיטהלהמחשת הנזק והאבסורד שבשיטה ננסה לדמיין שהממשלה תחליט "לארגן" את ענף הנעליים כמו את החקלאות. יבוא הנעלים ייאסר, אלא במקרים מיוחדים שרשת ה"סופרסל" תקבל רשיון לארגן "שבוע איטליה". חומרי הגלם (עור, דבק ומסמרים) ירכשו רק דרך ארגוני קניות מונופוליסטים. ושר הנעליים יקים מועצות ייצור ושיווק: המועצה לייצור ושיווק נעלי ספורט, מועצת נעלי הילדים, מועצת נעלי הנשים וכו'. כדי לעשות "סדר" בענף הנעליים הפרוע תקבל כל מועצה מכסת ייצור שנתית לכל סוג נעליים. מועצת הייצור הענפית תחלק את מכסות הייצור ליצרני הנעליים השונים המפוזרים בארץ וגם תקבע את המחיר לצרכן... כמובן כדי להגן עליו... שיווק יתבצע אך ורק דרך המועצה לשיווק נעלים (יש מועצה נפרדת לכל סוג נעליים ...). הובלה של יותר מ-4 זוגות נעליים תחייב הצטיידות בתעודת משלוח. מי שייתפס ללא תעודת משלוח מקורית שמונפקת ע"י המועצה לייצור ולשיווק נעלים צפוי להחרמת נעליו, לקנס, מאסר והחרמת רכבו... שלא לדבר על ביטול מכסת העור והמסמרים שהוענקו לו. יצוא נעלים עצמאי ייאסר בתכלית האיסור. לא ייתכן שמפעל נעליים מיפו יתחרה עם מפעל חיפאי בשוק הנעליים בגרמניה. כל היצוא יתבצע דרך חברת "יצונעל" המשותפת לממשלה ולהסתדרות. רק 120 סיטונאי נעלים מורשים המחזיקים בתעודת "סיטונאי נעליים מורשה" יורשו לשווק נעליים לחנויות. רשיון זה שווה הון. מאז החלת "חוק הנעל" והסדרת ענף הנעליים חלה עלייה תלולה במחירי הנעליים. הענף צריך לפרנס גם מנגנון ביורוקרטי של אלפי פקידים. האינטרס הישיר של מועצות הייצור והשיווק הוא לשלם כמה שפחות ליצרן הנעלים ולמכור במחיר יקר לסיטונאי. קיימת בעיה עם מפעלי נעליים שחורגים ממכסת הייצור. חוסר התחשבותם בטובת הציבור ונטייה פלילית של חלקם, יוצרים עודפי נעליים. אשתקד נאלצה המועצה לייצור ושיווק נעלי ילדים להשמיד כ- 360,000 זוגות נעלי ילדים כדי למנוע את הצפת השוק וקריסת המחירים. הצעת ארגון הסעד "נעליים ליחפנים" לשלוח את הנעליים לרצועת עזה נדחתה כלא-מעשית . כדי למנוע הברחות בלתי חוקיות של נעליים, גייסה מועצת הנעליים מאות פקחים, יוצאי יחידות קרביות, אשר מקימים מחסומים בדרכים ובודקים משאיות וטנדרים. קשה במיוחד להתגבר על הברחת הנעליים מיהודה ושומרון; גם בדווים מבריחים נעלים ממצרים, על גבי גמלים, דרך מדבר סיני. שיחות של שר הנעליים, עם שר המסחר המצרי, הסתיימו בלא-כלום. בנאום לאומה שנשא השר ערב ראש השנה, תקף השר קשות את העבריינים שבקרב יצרני הנעליים, הפוגעים בשיווק המאורגן ובטובת הציבור. השר הציג הוכחות שנעליים פירטיות מזיקות לרגלי ילדים וקשישים ודרש תקציב נוסף לאכיפת החוק. השר דחה את הטענות שמכסות יצור הנעליים מחולקות לפי ההשתייכות המפלגתית של מפעלי הנעלים. כמו כן, דחה על הסף את הידיעות בעיתונות שמועצת נעלי הנשים תרמה לקרן הבחירות של מפלגת העם. נשמע בלתי אפשרי? נראה מגוחך? אלה פניה של החקלאות הישראלית ! |
החקלאות הערבית – שגשוג ללא "טובות"
בניסויים רפואיים וחברתיים דואגים מתכנני הניסוי ל"קבוצת ביקורת" עליה לא מיושם הניסוי. קבוצת הביקורת פועלת במקביל למערכת בה נערך הניסוי וכך ניתן להסיק מסקנות השוואתיות. מול הניסוי הישראלי-יהודי של חקלאות, הפועלת תחת אידיאולוגיה סוציאליסטית של תכנון וניהול מרכזיים – ניצבת קבוצת ביקורת טבעית – הכפר הערבי.
החקלאי הערבי לא קיבל סובסידיות או תמיכה ממשלתית. משרד החקלאות לא תכנן עבורו את הגידולים – אין מכסות ייצור. התוצרת משווקת ישירות לצרכנים ומחיריה נקבעים ע"י השוק ולא ע"י מועצות הייצור והשיווק היהודיות. כמעט כל המשפחה גרה בכפר על בניה ונכדיה, אין מגבלות של "בן ממשיך". בעונה הבוערת מתגייסים כולם לעזרה – גם הבן שלומד באוניברסיטה... הממסד החקלאי לא חונק את החקלאי הערבי.
והתוצאה – שגשוג והתפתחות מסחררת בכפרים הערבים, בתים מדהימים נבנים והכפר מתפשט. חלק מהערבים שוכרים אף קרקעות מהמושבים היהודים... וכדברי מנהל אגף הירקות של "אגרסקו" (הארץ 10.12.86):
"... קיימת סכנה להגמוניה של החקלאות היהודית בענף הירקות... החקלאים הערבים מקדימים את היהודים בפיתוח חממות חדישות... "
חטא "התכנון המרכזי"
בברית המועצות לשעבר וביתר ארצות מזרח אירופה נאסרה החקלאות הפרטית והוקמו "קולחוזים" – מעין קיבוצים לייצור ועיבוד חקלאי משותף. הקרקעות הולאמו וכך גם החקלאות והתעשייה. הפרט הוקרב למען "הכלל". הממשלה תכננה את החקלאות במסגרת תוכניות חומש, קבעה מכסות ייצור לכל גידול ונקבע מחיר ממשלתי לתוצרת. התוצאה – פשיטת רגל מוחלטת ותפוחי אדמה שנרקבו בשדות. הכישלון החוזר של תוכניות החומש תורץ לרוב ע"י מנהיגי המפלגה ב"פגיעת מזיקים" ו"פגעי מזג האוויר". הבדיחה הרוסית גרסה שמאז המהפכה הקומוניסטית מזג האוויר גרוע...
הקולחוזים נכשלו כי האיכרים סירבו לעבוד בשביל אחרים ותחת פיקוחם של פקידי המפלגה שמונו לנהל את הקולחוזים. אדם מוכן לעבוד קשה רק אם הוא נהנה מפירות עבודתו.
אדמות רוסיה ואוקראינה, רחבות הידיים ושופעות המים, כונו לפני עליית הקומוניסטים לשלטון כ"אסם התבואה של אירופה". החקלאות המרכזית המתוכננת, תחת השלטון הקומוניסטי, לא הצליחה להאכיל את העם הרוסי. השלטון הקומוניסטי הסיק מסקנות חלקיות ואפשר לחקלאים לעבד חלקות פרטיות זעירות ליד בתיהם וראה זה פלא: קרקעות פרטיות אלה, שהיוו פחות מ- 3% מהאדמות ברוסיה ,הניבו למעלה מ-50% מהתוצרת החקלאית שהגיעה לשווקים ונמכרה ישירות לצרכנים!! (יודעי דבר טוענים היום, כי חלק מתוצרת הקולחוזים פשוט נגנבה על ידי החקלאים שהצהירו כי גידלו אותה באופן פרטי...).
חוקי החקלאות הישראלית לא אפשרו לתוצרת חקלאית לחמוק מהשיווק המאורגן... למזלנו יש "הברחות" ויש חקלאים ערבים... בפרוס שנות אלפיים הותרה הרצועה במקצת, ובחלק מהענפים הותרו יוזמות שיווק, יבוא ויצוא, אך גם זאת במסגרת "רישיונות".
אין תחליף ליזם החופשי
פקידים אינם יכולים להחליף את מנגנון השוק בקביעת מחירים, בהקצאת משאבים, בתכנון מוצרים ובשיווקם – אלא לגרום לשיבושם של תהליכים אלה. מנגנון המחירים החופשי מסמן ליזם הבודד היכן להשקיע תוך שקלול זהיר של סיכונים מול תועלת. ה"יזם הבודד" הוא החקלאי, אך גם ספק הזרעים וגם חברת השיווק, ולבסוף – הירקן בחנות. תכנון ממשלתי מרכזי תמיד טועה, לא רק בגלל שהוא בלתי אפשרי, אלא גם בגלל הצורך לקיים מנגנון פרזיטי מיותר ויקר והשיקולים הפוליטים המושחתים המלווים אותו – חלוקה למקורבים לצלחת .
תכנון מרכזי בלתי אפשרי הואיל והאדם אינו כל-יכול, אפילו לא ועדה או משרד ממשלתי. הידע האנושי, היכולת, הכישרונות והניסיון מבוזרים בין מיליוני אנשים. שיתוף פעולה מרצון ביניהם אפשרי רק במסגרת של שוק חופשי, כאשר כל פרט משתדל להפיק את מירב התועלת לעצמו. שיתוף פעולה זה הוא שיוצר את השילוב המנצח והיעיל לרווחת כולם.
התכנון המרכזי – כישלונות סדרתיים... על קצה המזלג...
שרי החקלאות ויועציהם המומחים החליטו שצריך לגדל פרחים. כסף ציבורי חולק ביד נדיבה לחקלאים שחפצים ביקרם, מאות חממות הוקמו ללא בדיקה (כי הכסף – חינם), נוצרו עודפים, התמוטטות ופשיטת רגל...
יש מכסות ייצור לביצים, אך כמובן שהחקלאים חורגים מהמכסות ומועצת הלול קולטת את העודפים. מידי מספר שנים מושמדות עשרות מיליוני ביצים, או מיוצאות במחירי הפסד. כך גם פטמי הודו... ענף ההודים זכה לסבסוד נרחב ורבים נכנסו לענף בזכות המענקים. עם קיצוץ הסובסידיות התמוטט הענף והחקלאים קיבלו פיצויים...
ענף החלב נע גם הוא בין עודפים, כאשר יש סובסידיות, לבין שנים של מחסור שמחייב יבוא אבקת חלב מחו"ל...
ענף פרי ההדר, שהיה סמל ישראלי מראשית המאה הקודמת, כמעט וחוסל. השלטון התורכי והבריטי לא קיימו מועצות ייצור ותכנון... הפרדסנים גידלו תפוזים, יצאו תפוזים לחו"ל והרוויחו. השלטון הישראלי המציא את חוק הפיקוח על פרי הדר, הקים את המועצה לשיווק פרי הדר והוקמו מנגנונים מנופחים. הפרדסן נותק מהשוק ונאסר עליו למכור תפוזים כרצונו. המחירים נקבעו שרירותית ע"י הפקידים, במקום ע"י המפגש עם הצרכנים. גם היצוא רוכז בידי הממסד. בפדיון מהיצוא שולמו קודם כל משכורות הפקידים במנגנוני הממסד... ובסוף נשאר גם משהו לפרדסן... התוצאה – הפרדסים נעקרו!
ישראלים המבקרים בשווקים באירופה ובארצות הברית נדהמים למראה שפע הירקות והפירות, בכל עונות השנה (אבטיחים וענבים נמכרים שם גם בחורף), באיכות מדהימה ואפילו במחירים זולים מאשר בישראל.
חקלאות חופשית אינה מבטיחה את החקלאים מטעויות, כישלונות, עודפים ולעיתים מחסור בתוצרת. חקלאות חופשית כן מבטיחה מינימום טעויות, את המחיר הזול האפשרי, עודפים או מחסור נדירים (ותיקונם של אלה על ידי מנגנון מחירים גמיש שמגיב לעודף תוצרת בירידת מחירים במקום בהשמדת תוצרת). וחשוב מכל – את מחיר הכישלון משלם החקלאי שטעה ולא ציבור משלמי המיסים.
האם החקלאות בישראל כדאית?
התשובה הקצרה: אי אפשר לדעת. הכינוי הקולקטיבי "חקלאות" אינו מאפשר תשובה לשאלה. כ"עסק" ממשלתי החקלאות אינה כדאית. גם אי אפשר לשאול "האם ענף המתכת או הפלסטיק כדאיים בישראל?". כלכלה מודרנית תלויה פחות באוצרות טבע או במיקום המדינה. את "היתרון היחסי" יוצר היזם הבודד שהוגה רעיון, מתמחה, מייצר, אורז ומשווק. יש בישראל יצרני מוצרי פלסטיק כדוגמת "כתר פלסטיק" שהיו למותג בינלאומי, יש יצרנים בענף המתכת כדוגמת "ישקר" מנהריה שהתמחו במוצרי מתכת ייחודיים ואיכותיים. אחרים ניסו ונכשלו.
כאשר הענף כה מעוות קשה מאד למדוד הצלחה וכדאיות, יש להניח שאם המדינה תמשוך את ידה הבוחשת בחקלאות – נדע סוף סוף מי מצליח. יהיו רבים שיצליחו גם בשוק הבינלאומי בזכות פיתוחים חקלאיים ייחודיים. ייתכן שתתבסס חקלאות גידולי ירקות ופירות לאספקה לשוק המקומי שתצליח אפילו להתחרות ביבוא חופשי של ירקות ופירות בזכות הקרבה הגיאוגרפית לצרכנים.
למרות העיוותים הנובעים ממבנה הענף, החקלאות הישראלית מתייעלת בהתמדה ומתוחכמת מתמיד. חקלאות חופשית מכבלי הממסד כנראה שתשנה את אופי הגידולים והרכבם. ייתכן שענפים מסוימים יפרחו ואחרים יקמלו. ייתכן שכל הענף יתרחב ויצמח. ראו את התייעלות תפוקת גידולים נבחרים לאורך השנים. גם השימוש במים התייעל, ובייחוד הניצול החוזר של מי קולחין מטוהרים שמהווים כיום כ-40% מצריכת המים בחקלאות.
לא קונספירציה שטנית
עיוותי החקלאות בישראל לא נוצרו על ידי כנופיה פוליטית, חורשת מזימות, שתכננה בסתר מבנה מעוות שייטיב איתה על חשבון הציבור. העיוות נוצר כתוצאה מאמונה באידיאולוגיה שגויה שאת תוצאותיה לא חזו מראש. מקימי המדינה בחרו לפתח חקלאות בדרך היחידה שהבינו: האידיאולוגיה הסוציאליסטית. הם האמינו שתכנון מרכזי על ידי הממשלה אפשרי, יעיל והכרחי.
מרגע שהחקלאות "התגלגלה" לידי הפוליטיקאים, התפתחו העיוותים בכל שלב. בכל צומת החלטה, שקלו פקידים ועסקנים את ההחלטות בהתאם לאינטרסים האישיים והכיתתיים שלהם.
"הלובי החקלאי" הוא לובי פקידי הממסד החקלאי – מגעם העיקרי עם ירקות הוא במסעדה של בית המלון... |
הנהג הישראלי גרוע ביחס לעמיתיו במערב
כלל לא בטוח. רמת התשתית הגבוהה במערב מאפשרת גם לנהג בעל ביצועים אישיים נחותים לנהוג באופן סביר. לדוגמה: קל מאד לחנות בחניון אמריקאי בו מסומנים מרווחים גדולים בין מכונית למכונית. הנהג החונה לא צריך לתמרן את הרכב כדי לחנות באופן אופטימאלי – בסיבוב הגה בודד מתייצבים בחניה. בחניון ישראלי, לעומת זאת, צריך להפעיל יתר מיומנות בתמרון ובתכנון.
פרופ' יהודה כהנא (ביטאון הפקולטה לניהול באוניברסיטת תל אביב, אפריל 2003) טוען: "...נוהגים לציין את ישראל כמדינה בעלת תרבות נהיגה פרועה ושכיחות תאונות גבוהה בהשוואה לארצות המערב... קביעה זו אינה מבוססת על ניתוח מעמיק של הבעיה... ניתוח השוואתי בין-לאומי אשר מנטרל אפקטים סביבתיים שונים, מוליך למסקנה שישראל אינה כה גרועה... מאחר שרמת התפתחות התחבורה בישראל נמוכה יחסית לרוב מדינות המערב, הרי שיש לצפות לשכיחות גבוהה יחסית של תאונות אצלנו. בפועל, השכיחות הנצפית בישראל נמוכה מהצפוי..."
מדבריו של פרופ' כהנא משתמע, שעל פי רמת התשתית הנמוכה צריכים היו להיות בישראל הרבה יותר תאונות. כלומר, איכות הנהג הישראלי – שלמד איכשהו להסתדר בבלגן – מחפה על התשתית הדפוקה.
באירופה קיימת רשת רכבות צפופה ומפותחת יחסית לישראל
במדינות קטנות באירופה, ששטחן דומה לשטח מדינת ישראל מגיע אורך מסילות הברזל לפי-3 לערך מאשר בישראל. צפיפות מסילות הברזל באירופה אינה מעידה על הצלחתה או חיוניותה של הרכבת. רוב המסילות הונחו שם כבר במאה ה-19 בטרם המצאת המכונית. הרכבת הייתה אמצעי התחבורה היבשתי העיקרי. שחקן יחיד על המגרש. השימוש ברכבת באירופה אינו מעיד על חיוניותה או הצלחתה (רק כ-6% מהנסיעות מבוצעות באמצעות רכבת). סלילת קווי רכבת חדשים מועטה ביותר ורבים הקווים שמבוטלים. היתרון באירופה הוא שהמסילות כבר קיימות ותחנות הענק כבר בנויות 120 שנים; ולמרות זאת – ההפסדים כבדים. את הרכבות המהירות מאד ביפן, צרפת וסין ניתן לראות כתחליף לטיסות פנים ארציות. פרויקטים אלה עדיין נחשוניים וימים יגידו אם העסק המהיר גם כדאי כלכלית.
קווי תעופה למדינה הם "נכס אסטרטגי" ששום מדינה לא מוותרת עליו
אכן, כמעט ואין מדינה שמנהיגה "שמים פתוחים" לגמרי ומאפשרת לכל דכפין לטוס אליה וממנה. "נכס כלכלי אסטרטגי" הוא עסק שמצליח לאורך זמן לגבש לובי של פוליטיקאים שמגן עליו מתחרות. ובהקשר של חברות תעופה – מגן מתחרות של חברות זרות. "האסטרטגיה" היא הדולר בחסות הפוליטיקאים. לכל מדינה "נימוקים לאומיים" משלה, ובישראל – כמובן, הנימוק האולטימטיבי: ביטחון. התירוץ הישראלי הוא שבזמן מלחמה כוללת, שעלולה לפרוץ בישראל אחת לעשרים או שלושים שנה, עלולות חברות זרות להפסיק לטוס לכאן. בשם נימוק זה דופקים את האזרח הישראלי שבעים שנה. האזרח נענש פעמיים: מייקרים לו את הטיסות וגם מקטינים את רווחתו הכלכלית על ידי מניעת תיירים מלהגיע לישראל.
גם בתקופות של מלחמה, כגון מלחמת המפרץ והאינתיפאדה, לא חדלו מטוסים זרים מלטוס לישראל. תדירות הטיסות ירדה בגלל שתיירים לא טסים לאזורי מלחמה אבל לא בגלל הפסקת טיסות יזומה של חברות התעופה. חברות תעופה יחדלו מלטוס לישראל רק אם תישקף סכנה ממשית לבטיחות המטוסים בקו לישראל. סכנה כזאת לא ארעה, למעט יום השבתה אחד במבצע "צוק איתן" (2014), אך ייתכן שבעתיד נימצא בא. לדוגמה: איום של טילים נגד מטוסים משטחי יהודה ושומרון החולשים על נתב"ג. במקרה כזה גם חברה ישראלית לא תסתכן.
גם אם נקבל את הטענה שאחת לארבעים שנה עלול להיווצר מצב זמני בו חברות תעופה לא יסכימו לטוס לישראל (אבל כן יהיו נוסעים שירצו לטוס...) ניתן לפתור זאת בדרכים אחרות כגון מענק ממשלתי לכל טיסה נכנסת. או חכירת מטוסים על ידי המדינה. אין צורך להשקיע מיליארדי דולרים במשך עשרות שנים כדי לפתור בעיה (שבינתיים קיימת רק תיאורטית) ועלולה לצוץ לפרק זמן קצר שניתן לתת לה מענה בסכום פעוט יחסית.
בגלל ביקוש גבוה אין מקומות טיסה לישראל בפסח
מידי שנה חוזרות על עצמן החדשות המרעישות שאי אפשר לרכוש כרטיס טיסה לישראל. אין מקום פנוי. המחסור בטיסות אינו נובע מהביקוש המוגבר אלא מהגבלת היצע הטיסות לישראל על ידי משרד התחבורה שמגביל את מספר הטיסות של חברות זרות. טיסות מישראל ואליה "מוסדרות" על ידי הממשלות בהסכמים דו-צדדיים. כדי לאפשר לחברת אל על להרוויח, לא מאשרים לחברות זרות להטיס נוסעים מעבר לקיבולת של אל על. הגבלת מספר הטיסות מאפשרת גם למנוע ירידת מחירים כתוצאה מהגדלת ההיצע.
כך מפסידים עסקים ישראלים הכנסות מתיירים שאינם מגיעים: החל מבתי מלון וכלה במסעדות ובנהגי מוניות. כך נגרעים מקומות עבודה מענף התיירות.
השקעה בתשתית תחבורה מניבה תשואה גבוהה ביותר למשק
לא כל השקעה בתשתית מניבה תשואה גבוהה. התשואה בהחלט תלויה ברמתה הנוכחית של התשתית אותה משפרים. ככל שהתשתית מפגרת יותר סביר שההשקעה בשיפור מניבה תשואה גבוהה, אך מעבר לרמת תשתית מסוימת – כל השקעה נוספת תניב תשואה נמוכה ואפילו שלילית – דהיינו, בזבוז כסף. קו רכבת חדש שמוביל לשום-מקום מניב כלום תשואה...
השימוש בתחבורה ציבורית אינו נפוץ ומפותח בישראל
לא הגיוני. אם שיעור המינוע בישראל הוא הנמוך במערב, כ- 350 מכוניות לכל 1000 תושבים (2013), הרי ששיעור השימוש בתחבורה הציבורית צריך להיות מהגבוהים במערב, אלא אם מניחים שעם ישראל הולך ברגל לעבודה.
ואכן, מנתוני השוואה בינלאומיים מתברר כי (זאב קליין, גלובס 30.3.06) "השימוש בתחבורה הציבורית, מסך השימוש הכולל בתחבורה בישראל, הוא מן הגבוהים במדינות המפותחות... גם שיעור השימוש באוטובוסים בישראל, כאמצעי להסעת המונים, גבוה ביחס לרוב מדינות OECD, ורק שתי מדינות מקדימות אותה: סלובקיה וצ'כיה."
הסובסידיה לתחבורה הציבורית (אגד ודן) נועדה לעודד את השימוש בתחבורה הציבורית במחיר שווה לכל נפש
תקציב הסובסידיה לקואופרטיבים לתחבורה עמד על 3.1 מיליארד ₪ (2013).
מספר האוטובוסים בתחבורה הציבורית כמעט ולא השתנה ב- 20 השנים האחרונות, כ- 5,700 אוטובוסים. בתקופה זו גדלה האוכלוסייה בערך ב- 40%.
עד שנת 2012 הועברו כ-25% מקווי האוטובוס לזכיינים אחרים המפעילים את קווי האוטובוס "המופרטים" במחירים נמוכים בכ-35% ממחירי אגד וברמת שירות גבוהה יותר. בקיצור, גם בלי סובסידיות אפשר להוזיל את תעריפי הנסיעה ועוד להרוויח. בנוסף, יש בארץ כ- 16,500 אוטובוסים זעירים (מיניבוסים) וכ- 15,000 מוניות – שוב, בלי סובסידיה.
כאשר יש סובסידיה לא צריך להתאמץ ולהתייעל. מקבלים שכר לא רע גם ללא מאמץ – כ- 18,000 ₪ נטו לחבר קואופרטיב (ב-2008). נהג שכיר מרוויח כ- 9,000 ש"ח ברוטו.
מעניין לבדוק מה שווי הרכוש שצברו חברי אגד באמצעות גופים הקשורים לאגד (כגון נצבא – חברת הנדל"ן של אגד שבבעלותה תחנות ונכסי נדל"ן אחרים). לא נתפלא אם שווי הרכוש גדול מסך הסובסידיות שאגד קיבל מאז קום המדינה. סובסידיה לעשירים.
חייב להיות פיקוח ממשלתי על ענף המוניות כדי לבסס רמת שרות גבוהה
חייב להיות פיקוח אך לא "ממשלתי". פיקוח ממשלתי הוא בלתי יעיל ורשלני. על כך כבר עמד מבקר המדינה בדו"ח מספר 42:
סעיף 43: "...אין מעקב אחרי הרשעות הנהגים לצורך הפקת לקחים".
סעיף 44: "...על אף השיעור הגבוה של עבירות שהתגלו במבצעי הפיקוח נותר היקף הפיקוח מצומצם ביותר... במצב זה, הסיכוי של נהג להיתפס בביצוע עבירות הוא קטן. גם הקנסות המוטלים על העבריינים הם בדרך כלל נמוכים ואינם מרתיעים".
סעיף 45: "הפיקוח על ענף המוניות נעשה בעיקר ע"י טיפול בכ- 1,000 תלונות שהציבור מפנה למשרד בכל שנה. התלונות הן על רמת שירות ירודה, בעיקר הפקעת מחירים והתנהגות שאינה הולמת נהגים".
סעיף 47: "...בירורן של תלונות רבות נמשך זמן רב, אף שנתיים או שלוש שנים."
סעיף 52: "...הביקורת העלתה, שבמחוז ירושלים, נהג אחד החוקרים לסגור תיקים בלי לקבל את אישורה של מחלקת התביעות... גם חוקר במחוז חיפה סגר תיקים בלי אישור".
סעיף 53: "...הביקורת העלתה, שהחוקר במחוז ירושלים, נשא ונתן עם נהגים שהוגשו נגדם תלונות ואם הנהג ניאות לתרום סכום כלשהו לליב"י או לגוף אחר, או להתנצל לפני המלין, סגר החוקר את תיק התלונה ולא העביר אותו למחלקת התביעות".
מנגנון השוק והתחרות שתתפתח בעקבות הסרת המגבלות הממשלתיות (ביטול הדרישה לרישוי מוניות וביטול המספר הירוק) יכולים להציע שיטות פיקוח יעילות יותר. ראשית, החוק יחייב נוהלים מסוימים כגון שלט אלקטרוני בולט על גג המונית שיציין את תעריף הנסיעה או את מחויבות הנהג ללוח מחירים ידוע מוסכם. אין ספק שבעידן החדש יתאגדו מוניות במסגרת חברות גדולות או קואופרטיבים למוניות שבמסגרת התחרות ביניהן ידגישו את איכות השרות ומחירו. חברות אלו יקימו מנגנון פנימי לטיפול בתלונות לקוחות כפי שקיים בתחומים אחרים. אין צורך בפיקוח ממשלתי על איכות שירות המוניות כפי שאין פיקוח ממשלתי על איכות השרות במספרות, בחנויות נעליים או בבתי כלבו.
רישוי ממשלתי למוסכים וליבואני חלקי חילוף לרכב נועד למנוע כניסת גורמים "בלתי אחראיים" לענף.
כמעט כל אחד יכול כיום לפתוח מוסך. גם "גורמים בלתי אחראיים". תמורת סכום מתאים ניתן לקנות או לשכור אישור לפתיחת מוסך ע"י שימוש בשמו של בעל "תעודת האומן" הממשלתית. כלומר, האיסורים והמגבלות לא מונעים פתיחת מוסך אלא רק מייקרים את התהליך.
כמו בתחומים רבים אחרים, בהם קיים "רשיון עיסוק" ממשלתי, מטרתו העיקרית היא צמצום התחרות בענף – מתוך תקווה שה"מורשים" יוכלו להפיק רווחים גבוהים יותר מאשר בתנאי תחרות מלאה. לדוגמה: איגוד מתווכי הנדל"ן יזם את "חוק המתווכים" לפיו צריך רשיון מתווך. כך גם שמאי המקרקעין, משרדי נסיעות, יועצי השקעות ועוד. כולם דואגים אך ורק ל"טובת הציבור". המינוח "גורמים בלתי אחראיים" הוא מילה נרדפת ל"מתחרים חדשים". כפל לשון. ההגנה הטובה ביותר לציבור הצרכנים ניתנת ע"י תחרות חופשית בין מציעי השירותים על המחיר ואיכות השירות כאשר פעולות בלתי חוקיות צריכות להתברר במישור המשפטי.
הממשלה צריכה לפקח על מחירי הדלק כדי למנוע רווחים מוגזמים לחברות הדלק על חשבון הציבור.
"פיקוח ממשלתי" מבוצע ע"י פקידים ופוליטיקאים שמסתתרים לעיתים מאחורי "ועדות", "מומחים" ו"תחשיבים". פיקוח יקר. כל אלה חשופים ללחצים מצד אינטרסנטים. כמעט 60% ממחיר הדלק הם מיסים.
דווקא הפיקוח הממשלתי הוא שמקבע מחירים גבוהים. הפיקוח צריך להתבצע על ידי כוחות השוק, תוך תחרות מלאה, שתתאפשר לאחר הסרת המגבלות הממשלתיות מענף הדלק. לכוחות השוק אין צורך בועדות, מומחים ויועצים. הנהג פשוט לא חוזר לתחנת הדלק היקרה וכך נקבע לבסוף המחיר.
ראוי לציין שענף הדלק אינו בנוי מחברות פרטיות חופשיות אשר "רק" המחיר לצרכן מפוקח על ידי הממשלה. הממשלה מעורבת עמוקות בשוק הדלק החל מהיבוא וכלה בדלק שנשאב אל מיכל המכונית. קרטל שמתחלק בין 4 חברות דלק כאשר כללי המשחק והמחירים, כמעט לכל אורך השרשרת, נקבעים על ידי השלטון.
העדר פיקוח ממשלתי על הקמת תחנות דלק יגרום להקמת תחנות דלק "פירטיות" העלולות לפגוע בסביבה.
"תחנות פיראטיות" קמות כי יש מקומות בהם הצרכן מסתפק בתחנת דלק פשוטה שתמכור דלק בלבד ובזול... ואפילו לא תהיה מצוידת במשאבה לניפוח אויר בצמיגים... החקיקה הקשוחה הקיימת מכתיבה את מבנה תחנת הדלק, היקף השירותים ואפילו את שטחה.
דווקא השיטה הקיימת, בה אין סיכוי לאזרח רגיל מן השורה להקים תחנת דלק ונדרשים 8 שנים ו- 80 אישורים היא שגורמת לתופעת התחנות ה"פירטיות". "פירט" הוא שודד ים. התחנות הלא מאושרות עונות לדרישות הנהגים - הן לא "הרעים". דווקא התחנות המאושרות הן השודדות את הנהג... נהנות ממרווחים שיווק המוגנים ע"י הממשלה ויוצרות את הרקע שמצמיח את התחנות המאולתרות.
שחרור ענף הדלק ופתיחתו לתחרות מלאה תאפשר הקמת מגוון תחנות דלק – הצרכן יקבע למי יש זכות קיום והיכן. התחרות תוזיל מחירים ולתחנה מאולתרת לא יהיה יתרון כמו שאין יתרון לחנות נעליים בגודל של דוכן עיתונים...
סלילת כבישים "ללא חשבון" תגרום לכיסוי הארץ באספלט, לפגיעה בשטחים ירוקים ולפגיעה בלתי הפיכה באיכות החיים.
מיתוס נוסף של ה"מחלקה להפחדת הציבור". שטח כל הכבישים הבינעירוניים בישראל מכסה לדברי בנק ישראל רק % 0.05 משטחה של מדינת ישראל (כחמש מאיות האחוז). הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה טוענת לעומת זאת ששטח הכבישים הבינעירוניים גדול פי חמישה... כלומר כ- 57 קילומטרים מרובעים. גם אם ניקח את הנתון הנדיב של הלשכה ואם נרכז ונסדר את כל כבישי ישראל האחד ליד השני נקבל ריבוע שאורך צלעו 7.5 ק"מ. ריבוע זעיר ביותר על מפת המדינה... באירופה מכסים הכבישים שטח הגדול פי 3 עד פי 12 מאשר בישראל כ-% 0.6 וגם שם לא ניכרת פגיעה "אנושה" בשטחים ירוקים. גם אם נסלול רשת כבישים משוכללת ונרחבת מאשר באירופה, ולכך צריך לשאוף, יכסה צרוף כל שטח הכבישים גם יחד ריבוע שצלעו 18 ק"מ בלבד!
אופנתי להתנגד לסלילת כבישים בשם איכות החיים. האם פקק תנועה של קילומטרים רבים הוא שיפור באיכות החיים? האם זיהום האוויר הנובע מכך ועלויות הבלאי לרכב ובזבוז הדלק גם הם שיפור באיכות החיים?
ביטול המכס על רכב יגרור עלייה תמידית במספר המכוניות עד שהמדינה תיסתם.
ביטול המכס צריך להתבצע במקביל להשקעה מסיבית בהרחבת תשתית הכבישים והמחלפים. בעידן החדש יוקדשו למשימה זו כמעט כל הכנסות המדינה ממיסי דלק.
לא תתכן "עליה תמידית" במספר המכוניות. בארצות הברית יש כ- 1000 מכוניות לכל 1000 תושבים מעל גיל 15. ממספר זה כבר קשה לעלות. תאורטית, מספר המכוניות המכסימלי היכול לנוע על הכביש, בעת ובעונה אחת, שווה למספר הנהגים ולא למספר המכוניות. הנוהג במשאית לא יכול באותו זמן גם לנהוג ברכבו הפרטי... בחברת השפע בישראל, בעידן החדש, מספר המכוניות יגיע לרוויה כנראה ברמה של 800 עד 900 מכוניות לכל 1000 נפש. מכאן ואילך יגדל המספר האבסולוטי של המכוניות על הכביש לפי קצב הגידול הטבעי של האוכלוסייה. גידול זה מצטמצם למינימום ככל שעולה רמת החיים ויגרור גידול מתון בלבד במספר המכוניות. לכן אין חשש שהמדינה "תיסתם" מרוב מכוניות...
גם אם יגיע מצב ש"הכבישים ייסתמו" – אנשים יפסיקו לקנות או לנהוג במכוניות שלהם. אין צורך בצווים כפויים לצמצום מספר המכוניות. מנגנונים טבעיים יווסתו את מספר המכוניות על הכביש אם תהיה צפיפות-יתר. המטיפים לצמצום מספר המכוניות לא מתכוונים אל עצמם, הם דומים לנוסעים באוטובוס שצועקים "לא לעלות יותר – אין מקום..."
עלות גיוס כסף על ידי המדינה נמוכה מעלותו ליזם פרטי – לכן על המדינה לבצע פרויקטים של תשתית בעצמה.
בפרויקטים גדולים של תשתית משתתפת המדינה במימון הפרויקט – בדרך כלל באמצעות "מענק הקמה". כבישים, רכבת קלה, מתקני התפלת מים ועוד. להשקפתנו, עדיף כמובן להעביר את מלוא הסיכון וההשקעה ליזם פרטי אך השיטה הקיימת היא הרע במיעוטו.
אמנם עלויות גיוס ההון על ידי המדינה נמוכות משמעותית, אך זה אינו השיקול העיקרי בשיתוף יזמים בתשתיות. הסקטור הפרטי יעיל יותר בעמידה בלוחות זמנים, בהקמה ובתפעול שוטף. אילו כביש מספר 6 היה נסלל על ידי המדינה היינו עדיין תקועים היום בבניית המחלף השני... למועצת הרשות של הכביש היו מתמנים דירקטורים לפי מפתח מפלגתי, מאות עובדים מיותרים היו מתקבלים לפי מפתח משפחתי, ובאחרית הימים, לאחר שסלילתו הייתה מסתיימת, ועד העובדים היה סוגר את הכביש פעמיים בשנה לרגל אסיפת עובדים במחלף נתניה...
סלילת נתיב נוסף בכביש באר שבע דימונה, על ידי מע"צ, נמשכה כעשר שנים – הכביש הפשוט ביותר לסלילה – ללא מחלפים, ללא רמזורים, כמעט ללא הפקעות...
תאונות דרכים רבות נובעות מנהיגה במהירות מעל למותרת בחוק
עיקר התאונות הקטלניות והקשות נגרמות תוך נסיעה במהירות מותרת כחוק. על פי נתוני המשטרה למהירות העולה על המותר חלק שולי בגרימת תאונות קטלניות. כך עולה מכתבה של בני ברק (ידיעות אחרונות, 6.3.03):
"...אגף התנועה אינו עושה אבחנה בין מהירות לפי החוק לבין מהירות מסוכנת [נהיגה במהירות מותרת אך חורגת מהנדרש לפי תנאי הסביבה. מותר לנהוג בעיר במהירות של 40 קמ"ש – חוקי. אבל חובת הזהירות מחייבת לזחול ליד בית ספר בשעות הצהריים – את זה קשה לאכוף, קשה למדוד]... נהיגה במהירות העולה על החוק גרמה רק ל- 13 תאונות קטלניות (מתוך 489 תאונות קטלניות שאירעו ב- 2002) שהן 2.65% מכלל התאונות הקטלניות... מהירות מופרזת בתנאי השטח שבו ארעה התאונה [אך מותרת על פי החוק] גרמה ל- 67 תאונות קטלניות – 13.7% מכלל התאונות הקטלניות."
גם בקטגוריית התאונות שמוגדרות כתאונות קשות (לא קטלניות) התמונה דומה: רק 1.9% מהתאונות הקשות נגרמו בגלל מהירות העולה על החוק. לעומת 12.5% מהתאונות הקשות שנגרמו בגלל מהירות מופרזת [אך מותרת על פי החוק] בתנאי השטח בו ארעה התאונה.
הדו"ח השנתי של אגף התנועה של המשטרה עושה לעצמו חיים קלים ומגדיר את "המהירות" כגורם מספר 1 לתאונות הקטלניות אבל אינו מספר שברוב המקרים בתאונות קטלניות – הנהג נסע מהר אבל חוקי. קשה למשטרה לאכוף "מהירות מסוכנת" אך חוקית – כזו שאינה מתאימה לתנאי הסביבה – מהירות שמתעלמת מחובת הזהירות של הנהג. אבל המשטרה צריכה בכל זאת להראות שעושים משהו... אז מקימים מלכודות-מהירות בעיקר בקטעים שנהיגה מהירה בהם אינה מסוכנת (כבישים רחבים, חסרי תנועה וללא הולכי רגל...).
שר התחבורה (מאיר שטרית): ענף המוניות מתנהל באי-סדר מוחלט
"נוצר מצב של איש הישר בעיניו יעשה... חאפרים ותחנות פיראטיות פועלות ליד תחנות מורשות... "
לחיי החאפרים. הם מגדילים את היצע המוניות וגם מורידים מחירים. הצרכן מרוויח. אכן צריך "סדר" בענף המוניות, אבל הסדר צריך להיקבע על ידי השוק ולא על ידי הממשלה. כאשר תהיה תחרות בין חברות מוניות על קווים, מחירים ואיכות שירות – השוק כבר יעשה "סדר". חברה שתתן שירות גרוע, מונית מטונפת ונהג לא אדיב – תפסיד נוסעים ותחדל מלהתקיים.
רכבות הן שרות מהיר – הרכבת מביאה אותך ליעדך במהירות
כאשר אנו נוהגים במכונית בנתיבי איילון והרכבת חולפת במהירות על פנינו נראה לכאורה שהרכבת מהירה. התמונה מטעה: צריך לבדוק את מהירות ההגעה ליעד מרגע היציאה מהבית ועד לרגע בו מגיעים אל היעד. הבדיקה תעלה תמונה שונה: צריך ללכת לתחנת האוטובוס, להמתין לאוטובוס, להגיע לתחנת הרכבת, להמתין לרכבת ("לא להגיע ברגע האחרון"), לנסוע ברכבת, ללכת לתחנת האוטובוס לאחר הירידה מהרכבת, להמתין שוב לאוטובוס, לרדת מהאוטובוס וללכת ברגל למשרד. מיעוט זניח של הנוסעים גרים ליד תחנת הרכבת היוצאת או עובדים במרחק הליכה מתחנת הירידה. גם אם קטע הנסיעה עצמו מהיר יותר הרי שהזמן הכולל הנדרש להגיע ליעד ארוך מאד.
רכבת מובילה מספר גדול של נוסעים בנסיעה אחת. יש לה נפח הסעה גדול מאוטובוס או רכב פרטי שסותמים את הכבישים
ההשוואה אינה נכונה. משווים לכאורה קו רכבת קלה וכביש דמיוני שמקביל לה. ואז החלופה לכאורה היא שיירה של אוטובוסים במקום הרכבת... את קו הרכבת הקלה צריך להשוות ל"פרוזדור הסעה" בסביבת תוואי הרכבת. במרחב זה נעים מספר קווי אוטובוס, מיניבוסים ורכבים פרטיים. לפרוזדור ההסעה שבתוואי הרכבת יש כושר הסעה גבוה מאשר לרכבת, הוא הרבה יותר נוח לנוסעים במבחר הקווים היעדים ולוחות הזמנים לעומת הקו היחיד הקשיח של הרכבת הקלה; וכמובן זול לאין שיעור. כלל לא בטוח שאוטובוס מסיע בעיר פחות נוסעים מאשר קרון רכבת. צריך לזכור שאוטובוס עולה כ- 1 מיליון שקל (2013) ואילו מחיר קרון רכבת כ- 6.8 מיליון שקל (2012). פי שבעה. האוטובוס מתחלק בעלויות ההשקעה בכביש עם כלי רכב אחרים בעוד שהשקעות העתק בקו רכבת מיועדות אך ורק לרכבת.
מחקר שבוצע בלוס אנג'לס בדק את נפח ההסעה של קו הרכבת הקלה העמוס ביותר מול מספר הנוסעים (נוסע-קילומטר) בקווי אוטובוס מקבילים בפרק זמן זהה, העלה כי נפח ההסעה של האוטובוסים היה פי שלושה גבוה יותר! למרות שקרון רכבת ממוצע באותן שעות עומס היה דחוס פי שניים בנוסעים מאשר אוטובוס.
(Source: Thomas A. Rubin and James E. Moore II, "Better Transportation Alternatives for Los Angeles," Reason Public Policy Institute, Policy Study No. 232, September 1997, p. 12.)
הרכבת הקלה תקטין את מספר כלי הרכב הפרטיים בכביש
כנהג במכונית פרטית אני מקווה שנהגים אחרים ישביתו את רכבם ויעלו לרכבת כדי שלי יהיה נוח יותר בכביש...
במציאות צפוי שהרכבת תגזול נוסעים בעיקר מקווי האוטובוס – לא על חשבון מכוניות פרטיות (ספק אם מישהו ביצע מחקר כזה בישראל על המשתמשים ברכבת ישראל).
במקומות שונים בעולם לא מתגשמות התחזיות של יוזמי הרכבת לגבי מספר הנוסעים העתידי. באורח פלא, מספר הנוסעים תמיד נמוך מהתחזיות. להשקעות בקווי רכבת יש תכונה הפוכה: העלויות תמיד גבוהות בהרבה מהחזוי... לשתי תכונות הפוכות אלה יש היגיון רב, אם הלובי התומך ברכבות היה מדייק בתחזיות ובעלויות הרי שלא היו ממהרים לאשר השקעות ציבוריות ברכבות...
הרכבת מסיעה המונים ולכן היא יעילה יותר כלכלית
מחיר הנסיעה ברכבת גבוה בישראל ממחיר כרטיס אוטובוס או מונית שירות באותו כיוון. המחיר אינו משקף החזר כלשהו על ההשקעה בעוד שמחיר כרטיס האוטובוס (בקווים הפרטיים) משקף את כל העלויות כולל השקעה בציוד (אוטובוסים). ובאשר להשקעות בתשתית: ניתן לראות את מרכיב המיסוי שגלום בדלק בו משתמש האוטובוס כהחזר למדינה על השקעה בתשתית הכבישים בה האוטובוס משתמש. הכנסות הרכבת אינן תורמות להחזר השקעות העתק בתשתית.
חישוב נכון היה מראה שהרכבת יקרה בהרבה מאוטובוס או מונית וייתכן שאפילו יקרה מרכב פרטי.
רכבת היא אמצעי תחבורה המוני שעוזר לניידות של השכבות החלשות בחברה
לא ידוע לנו על סקר שמפלח את הנוסעים ברכבת לפי השתייכות חברתית. על פניו נראה ש"השכבות החלשות" משתמשות ברכבת הרבה פחות מחלקן באוכלוסיה.
אם אכן השקעה ברכבות היא השקעה גרועה בדרך כלל, והכסף נשרף – הרי שהוא לא מועיל לאף אחד. מיליארדי שקלים שיורדים לטמיון מאיטים את הצמיחה הכלכלית שהיא הדרך היחידה שיכולה להעלות את רמת החיים של האוכלוסייה ובכלל זה את רמת החיים של השכבות החלשות.
אין טעם לסלול כבישים נוספים כי כל כביש חדש מייד יתמלא במכוניות
אם כביש מתמלא במכוניות סימן שהוא חיוני מאד ומספק ביקוש שהיה "חבוי" קודם לסלילתו. הכביש החדש מעניק יתרון לנוסעים בו, שאלמלא כן לא היו משתמשים בו. הכביש החדש כפי הנראה מקצר את הדרך לייעד או שהנסיעה בו נוחה יותר. או שניהם גם יחד.
ההשקפה שהדרך הטובה ביותר לחסל ביקוש היא להפסיק לייצר את המוצר תמוהה. ההיגיון העקום אינו שונה מהחלטה של תנובה להפסיק לייצר מעדן חלב מצליח שנחטף מהמדפים משום שהחברה לא עומדת בביקוש...
הצגת פריטית לפי תגיות תחבורה
שלישי, 24 אפריל 2012 04:23
מדינת מישיגן בארה"ב ביטלה את חובת הקסדה לאופנועים
במדינת מישיגן בארצות הברית בוטל חוק בן 40 שנה המחייב רוכבי אופנועים לחבוש קסדה. האם המדינה רשאית להכריח אותנו להגן על עצמנו (בהנחה שהקסדה אכן מועילה ברוב המקרים)? הרי רוכב קטנוע עלול להזיק רק לעצמו.
פורסם ב- 2012
רביעי, 04 אפריל 2012 04:01
בריטניה תפריט את הדואר המלכותי - למרות "כישלון" הפרטת הרכבת
לבריטניה יש ניסיון לא טוב עם הפרטת הרכבת בתחילת שנות ה-90. לא בטוח ש"הפרטת הרכבת נכשלה", אבל בטוח שהיא לא הצליחה. יש בכך לקח לימודי גם לישראל – אם יגיע יום בו ינסו להפריט את הנמלים, הרכבת או הדואר.
פורסם ב- 2012
תגיות:
שבת, 25 יוני 2011 00:00
תקן חניה ''חדשני'' אך מטומטם בתל אביב – ''ניצחון'' נוסף לירוקים
חניה אחת לכל 5 דירות - זהו תקן החניה החדש. מגדל משרדי הממשלה בת"א כבר נבנה כך. קומץ החניות שוייך כמובן ל"פקידים בכירים". אלה שתפקידם "לחנך" את ה"המון הנבער" להשתמש בתחבורה ציבורית.
פורסם ב- 2011
תגיות:
שבת, 07 מאי 2011 00:00
ניהול ממשלתי - והפעם, הכישלון בשדה התעופה
תקלת דלק המטוסים המזוהם שערורייתית מאשר נראה על פני השטח. ספק אם "בעיית הריכוזיות במשק" קיימת בחברות המסחריות. אין ספק שהיא קיימת בסקטור הממשלתי המנופח והמונופוליסטי. ריכוזיות שעלולה לעלות בחיי אדם.
פורסם ב- 2011
תגיות:
רביעי, 01 ספטמבר 2010 15:39
חוקי תנועה - רגולציה ממשלתית הכרחית
האם מעורבות ממשלתית הכרחית בהסדרת חוקי תנועה? למה כמעט כל הדרכים בבעלות ציבורית? שאלות איתן מתמודדים כל חסידי הכלכלה החופשית.
פורסם ב- 2010
שלישי, 01 אפריל 2008 15:45
שמים פתוחים, עכשיו!
עד כה נשלטה התעופה האזרחית על ידי מגבלות חמורות שהטילו הממשלות, במסגרת הסכמי תעופה דו צדדיים בין המדינות. מעכשיו יוכלו כל החברות האמריקאיות לטוס לכל עיר באנגליה, ולהיפך. מה אתנו?
פורסם ב- 2008
קשה בלי ממשלה אפילו בעידן החדש
הקושי שבהפרטת תשתית התחבורה היבשתית
הרכבות מסובסדות, אבל גם הרכב המוטורי זוכה לתשתית כבישים "חינם". אפילו חברה פרטית, שסוללת כביש אגרה בהון פרטי, זוכה לסבסוד ממשלתי כבד: עלות הקרקע, הוצאות הפקעת הקרקעות, סלילת כבישי רוחב, הכשרת דרכי גישה לכביש האגרה ועוד. אולי (רק אולי) – אם הרכב המוטורי היה נושא בנטל של "שווי השימוש הריאלי" בתשתית הכבישים – הייתה נסיעה ברכב פרטי מתייקרת ולא היה צורך בסבסוד הרכבת. קשה ליזם פרטי ליזום פרויקט תחבורתי (כדוגמת גשר, מחלף, או מנהרה) כאשר הוא צריך להתחרות בתשתית מתחרה מסובסדת. לכן, "יוזמה פרטית" בתשתיות תחבורה נתמכת גם היא באופנים שונים על ידי המדינות.
קשה מאד לחשב מי מסובסד ובאיזה שיעור. במצב הקיים נראה שאין חלופה יעילה לבעלות הציבורית על תשתית התחבורה היבשתית. יחד עם זאת, לא נובע מכך שהממשלה צריכה להשתלט גם על אמצעי התחבורה שעושים שימוש באותה תשתית. סובסידיות כבדות בענף התחבורה מחד, והמיסוי הכבד על רכב פרטי מאידך, תרמו לשיבוש מנגנון השוק בתחום התחבורה שבלאו הכי מסובך באופן טבעי.
מערכת הכבישים היא בין ענפי התשתית הבודדים בהן נדרשת השקעה ממשלתית. את ענפי התשתית האחרים ניתן להפריט בקלות יחסית (קלות טכנית לא פוליטית...) – אפשר לחייב את הצרכן בדיוק רב לפי מידת השימוש שהוא עושה בתשתית – בטלפון עבור שיחות, ובחשמל לפי קריאת המונה. אין בעיה בביטול הרגולציה על שוק הטלפונים בזכות ההתפתחות המהירה של התקשורת הסלולרית והתחרות בין הספקים. הפרטת משק החשמל קשה קצת יותר בגלל מגבלות טכנולוגיות – חשמל חייב לעבור בכבלי חשמל ועדיין אין שיטות אלטרנטיביות שתאפשרנה לצרכן הבודד לבחור בין ספקים שונים. לעומת זאת, קשה להפריט את מערכת הכבישים, למעט מספר כבישי אגרה.
הקושי נובע בעיקר מהעדר חלופות תחרותיות. כאשר נהג צריך לנסוע במכוניתו מתל-אביב לנתניה – קיים רק כביש אחד שמספק לו את שירות הגישה. אין לו אפשרות סבירה לבחור בין מספר כבישים מתחרים המציעים מחירים שונים לנסיעה. קיימת גם בעיה טכנית זמינה וזולה כיצד לחייב נהגים עבור השימוש בכביש. ייתכן שפיתוחים טכנולוגיים בעתיד הלא-רחוק יאפשרו הפרטת מערכת הכבישים. לדוגמה, גרסא משוכללת של מערכת הזיהוי של כביש 6 – כל מכונית תצויד בשבב שישדר את מרחק הנסיעה ושעת הנסיעה למחשב של החברה מתפעלת הכביש (גם בתוך העיר) והנהגים יחויבו בסוף החודש בדיוק רב עבור השימוש בתשתית הכבישים לפי פרמטרים שונים כגון משך הנסיעה, סוג הרכב (משאיות הגורמות נזק גבוה לתשתית יחויבו למשל בתעריף גבוהה יותר), היטל זיהום אוויר לפי גודל המנוע וסוגו ועיתוי הנסיעה (נסיעה בשעות העומס תהיה יקרה מאשר נסיעה בלילה). כל עוד טכנולוגיות אלו אינן זמינות במחיר סביר וכל עוד אין חלופה טכנולוגית לכבישים, תאלץ הממשלה לצערנו לממן חלק ניכר של תשתית הכבישים.
במקום משרד תחבורה: רשות תחבורה עצמאית או מחלקה במשרד הפנים
משרד התחבורה יבוטל ותקום רשות-תחבורה. מנגנון הרשות יהיה קטן מהמשרד הממשלתי וכמובן שלא יהיה בו "שר תחבורה". לרשות התחבורה יהיו 3 עיסוקים עיקריים בלבד – גביית מסי דלק, תכנון כבישים ותוואי תחבורה אחרים, מימון ופיקוח על סלילה ותחזוקת כבישים, תקני בטיחות וכדומה. כחלופה לרשות התחבורה, ניתן להסתפק במחלקת תחבורה במשרד הפנים – מנהל מחלקה במקום שר, לשכה, דובר, נהג ועוד...
השינוי אינו רק בשם. "מחלקת תחבורה" שמחולקת למספר מדורים היא קיצוץ משמעותי בדרגי ניהול מיותרים. קיצור פירמידת הניהול והנמכתה מגבירים את היעילות, מקטינים הוצאות, ומצמצמים את אטרקטיביות הפוליטיזציה.
התחבורה היבשתית לא תמומן מתקציב המדינה
משק התחבורה יהיה סגור, כלומר – לא ימומן מתקציב המדינה. הכנסות רשות התחבורה יהיו ממיסים על דלק לרכב. כל המסים על דלק לרכב ייועדו לפיתוח ותחזוקה של רשת הכבישים. לאחר תקופת מעבר של תנופת סלילה של כבישים ומחלפים, אשר בתנאים אופטימליים שישררו בעידן החדש תמשך 10 עד 15 שנים, תהיה בישראל תשתית הכבישים המפותחת בעולם. תחזוקת התשתית ושיפורה ישולמו כאמור ממסי הדלק. באופן זה תמומן התחזוקה ע"י בעלי הרכב ביחס ישר לשימוש בתשתית – יותר נסיעות – יותר דלק – יותר מסים.
הסכום הנגבה כמיסוי על ענף הרכב גבוה פי שלושה עד ארבעה מהיקף השקעות המדינה בתשתיות תחבורה. המיסוי על רכב משמש כאמצעי למימון תקציב המדינה הכללי. לכן, אי אפשר לנתק את המיסוי על רכב מרפורמה כללית בשיטת המיסוי (ראו פרק מיסים באתר).
העיקרון המנחה חייב להיות שהמשתמשים בתשתית ישלמו את עלותה, ללא סבסוד כלשהו. אין הצדקה שזוג קשישים, ללא רכב פרטי והממעטים להשתמש אפילו בתחבורה הציבורית, ישלמו מסים ישירים או עקיפים כדי לממן משפחה מהמעמד הבינוני שבבעלותה 2 מכוניות פרטיות. המנגנון הפשוט ביותר לחיוב כלי רכב עבור השימוש בכביש הוא מיסוי על דלק. ככל שנהג משתמש יותר בכביש הוא גם צורך יותר דלק.
הנמלים ימומנו על ידי המשתמשים – יבואנים ויצואנים – אגרות נמל בהתאם להיקף השימוש. נמלי האוויר ימומנו על ידי הנוסעים והמשתמשים בתובלה אווירית. ואגרות רכב יממנו פעולות נקודתיות שונות כגון העברת בעלות, מבחן שנתי וכדומה.
מכוניות זולות ללא מכס
במקביל להשקעה בתשתית יבוטל כל המיסוי על יבוא רכב וחלפים (גם כיום מוחזר חלק ניכר מהמכס ומס הקניה אל רוכשי הרכב באופן מפלה). ראוי לציין שבעידן החדש מדינת ישראל כולה תהיה אזור סחר חופשי ללא מכסים. גיל הרכב בכבישים ירד ותשופר תחזוקתם. לא תהיה מגבלה על יבוא מכוניות משומשות (מכונית משומשת בחו"ל מאבדת אחרי שנתיים עד 50% ממחירה), אך ספק אם יהיה כדאי לייבא (כי גם בישראל המכוניות תהיינה זולות). להערכתו של פרופ' משה בקר מהטכניון בחיפה ויועץ תחבורה של ועדת הכלכלה של הכנסת (הארץ 14.12.97) החיסכון למשק מנזקי תאונות דרכים שניתן למנוע ,עקב שיפורי תשתית, יגיע לסכום עתק של כ- 1.7 מיליארד דולר בשנה.
הגידול הצפוי במספר כלי הרכב יעלה את הסכומים הנגבים ממסי דלק ויאפשר הקטנה מתמשכת של מס זה. רשות התחבורה תעביר חלק מכספי המסים לרשויות המקומיות (ביחס ישר לשטח הכבישים בהן) לתחזוקה ושיפור תשתית התחבורה העירונית.
כבישי אגרה
כביש האגרה הראשון שנסלל בישראל הוא כביש חוצה ישראל – פרויקט חיוני ביותר שגם מתנגדיו החריפים ספק אם מחרימים נסיעה בו... חוצה ישראל הוא כביש מופרט לכאורה בבעלות חברה פרטית ובמימונה. מבנה ההסכם עם החברה המקימה הוא למעשה מתן זיכיון להרוויח כסף בטוח, הואיל ואם יהיו לחברה הפסדים יכסה זאת לבסוף משלם המסים. קרוב לוודאי שללא הבטחה זו שום יזם לא היה נכנס להימור בישראל. אפילו בהפרטה חלקית זו טמונים יתרונות חשובים – עצם הביצוע המהיר ותחזוקתו היעילה. אילו מע"צ (ששמה שונה לחברת נתיבי ישראל) היו סוללים את הכביש הוא היה נחנך באחרית הימים והיה נחסם מספר פעמים בשנה עקב עיצומי עובדים... בניית הכביש הוא הישג ופריצת דרך משמעותית.
צריך לאפשר ליזמים ליזום, להציע ולבנות כבישי אגרה ומנהרות אגרה לכל אורך הארץ ולרוחבה. יזם שיסלול כביש אגרה בעידן החדש ייקח על עצמו את מלוא הסיכון. לאור ההצלחה של כביש 6 ייתכן מודל כזה. ניהול רשלני יגרור לפשיטת רגל וכונס הנכסים ימכור את הכביש ליזם אחר. רשות התחבורה תפקח על רמת הכביש ועמידתו בתקנים. את התעריפים יקבע היזם ללא פיקוח. אם יקבע מחירי שימוש גבוהים מידי יקטן מספר המשתמשים. אם התעריפים הגבוהים שיגבה, יניבו תשואה גבוהה, תאותת התשואה למשקיעים נוספים להיכנס לענף. היזם יהיה חופשי לנצל את תוואי הכביש מלבד לתחבורה גם לשימושים אחרים כגון הנחת כבלי טלפון, חשמל וסיבים אופטיים לתקשורת והשכרתם למפעילים פרטיים. הוא יוכל להקים מיזמי דרך שונים כגון תחנות דלק, מלונות דרכים או מסעדות לאורך התוואי מבלי להזדקק לאישורים וללא ביורוקרטיה. בעתיד הרחוק, אם יהיה כדאי – יוכל אולי לסלול רכבת עילית, תחתית או מנהרה מתחת לכביש על חשבונו ועל סיכונו. קשה יהיה להימנע ממעורבות ממשלתית – לפחות בכל הקשור להבטחת זכויות שימוש בקרקע, זכויות מעבר והפקעת קרקעות.
רכבות בבעלות פרטית
הרכבת תופרט. ליזם לא תוענק בלעדיות. הפיקוח של רשות התחבורה יישא אופי בטיחותי. קווי הרכבת יהיו חופשיים לקבוע את מחיר הנסיעה, תדירות הנסיעה וכו'. חברת הרכבת תוכל לעשות שימוש נוסף בתשתית, כגון שימוש בסיבים האופטיים המונחים לאורך המסילות למכירת שירותי תקשורת, השכרת השימוש בתוואי המסילות לספקי תשתית אחרים כגון קווי ביוב, מים וחשמל. הרכבת תוכל "אפילו" להקים חברת אוטובוס שתתמחה בהסעות אל תחנות הרכבת ומהן. הממשלה לא תסבסד רכבות. ירצו יזמים להקים קו רכבת מהירה לירושלים (שבינתיים נבנה כבר על ידי המדינה...) – יממנו זאת. תרצה קבוצה אחרת לסלול רכבת לאילת – תבורך. ציבור הצרכנים יחליט באיזה אמצעי תחבורה להשתמש ללא הכוונה וסבסוד מלאכותיים ע"י הממסד.
יתכן שתמחור נכון של עלות השימוש בכבישים הציבוריים (מס הדלק) ותמחור עלות הנסיעה בכבישי האגרה ומנהרות האגרה יהפכו את הרכבת לכדאית ותחרותית במסלולים מסוימים, בייחוד אם תציע יתרון איכותי ומהיר. רכבת צרפתית מהירה גומעת את המרחק בין ת"א לחיפה או בין ת"א לירושלים בכ-20 דקות ואילו רכבת ריחוף מגנטי כגון זו שנחנכה בסין (2003) תגיע לחיפה ב-12 דקות. ייתכן שקיים שוק לנסיעה אטרקטיבית כזאת – את היקף השוק וצידוקו הכלכלי יקבע ציבור הצרכנים ולא החלטה ממשלתית.
קודם להפרטת הרכבת צריך להחליט על מודל ההפרטה. להלן מספר אפשרויות (יש נוספות):
> תשתית המסילות נשארת בבעלות המדינה. הרכבות והתחנות מופרטות ביחידה אחת למפעיל אחד. המפעיל רשאי לגבות מחיר נסיעה כרצונו. עליו להתחרות מול אמצעי תחבורה אחרים: מכוניות, אוטובוסים, מוניות. המפעיל ירכוש מהמדינה את הרכבות והתחנות. עליו להביא בחשבון עלויות כגון פחת, חידוש ושדרוג ובהתאם לכך להציע את מחיר רכישת הרכבת.
> תשתית המסילות וגם התחנות נשארת בבעלות המדינה. תפעול קווי הרכבת השונים נמכר למספר זכיינים.
> מכירה מלאה של הרכבת, כולל התשתית והקרקעות. המשקיע יחויב להפעיל את קווי הרכבת לתקופה מינימלית של 15 שנים ולאחר מכן להחליט כרצונו. אפילו לסגור את העסק ולעשות שימוש אחר, רווחי יותר בתשתית.
צריך לזכור שהפרטת הרכבת לא תתבצע על רקע המבנה הכלכלי הנוכחי של מדינת ישראל, אלא כחלק של רפורמה כללית ומלאה (העידן החדש) בכל התחומים. בעידן החדש, לדוגמה, קרקע לא תהיה משאב שמבטיח התעשרות בטוחה (ראה פרק קרקעות ובניה).
נראה שהמודל המועדף הוא הפרטת התפעול של כל הרשת ליזם אחד לתקופה ארוכה מאד וללא הענקת בלעדיות. התחנות (יושכרו ליזם), המסילות והקרקע יישארו בבעלות המדינה. הקרונות והקטרים יועברו לבעלות היזם. המדינה תהיה מעורבת בהגדרת תקני בטיחות ובהפקעת זכויות דרך למסילות חדשות. בהחלט יתכן שמספר שנים לאחר מכן יסתבר שלא כדאי להפעיל רכבת ברוב הקווים, או בכולם. כלומר, עלויות התפעול וחידוש הציוד כה גבוהות שבמחיר הריאלי של כרטיס נסיעה ברכבת שום נוסע לא יעלה. המשקיעים יצטרכו לשבור את הראש על שימוש אלטרנטיבי בתשתית שבידם בהתאם לטכנולוגיות ולתנאים התחרותיים באותו זמן. גם במקרה כזה לא צריך להתאבל על הרכבת – אילו נשארה הרכבת בבעלות ממשלתית, הייתה בולעת סובסידיות של מיליארדים מידי שנה. בור ללא תחתית.
ספק אם משקיע פרטי היה יוזם רכבת לבית שאן, או מסילה מהירה לירושלים בגלל השקעת העתק הנדרשת (4.5 עד 6 מיליארד ₪) – כדי להרוויח צריך שכל נוסע ברכבת בשנת 2005 ייסע גם פעם בשנה לירושלים, לפחות. כלומר, נדרשים לפחות 50 מיליון נוסעים בשנה לירושלים... יזם פרטי לא היה משקיע בקו הישן לירושלים 500 מיליון ₪ כאשר כמעט אף אחד לא השתמש בקו זה... מומחה תחבורה שצוטט בעיתון דה מרקר (12.8.05) טען שהמסילה מתאימה לרכבות קיטור שנוסעות במהירות ל 40 קמ"ש. הקו הישן שודרג עקב החלטה אישית, יותר מתמוהה, של ראש הממשלה אריאל שרון. לפוליטיקאים, לעתים, אין בעיה לחתום על צ'קים שמנים... השיקולים שלהם שונים. הפרטת הרכבת אולי תצליח להחזיר חלק מהשקעות סרק אלה...
אוטובוסים – עצמאיים, תחרותיים וללא סובסידיה
תופסק לחלוטין מעורבות הממשלה בתחבורה הציבורית. לא יהיה פיקוח על מחירי הנסיעה שיקבעו ע"י השוק ויופסק הסבסוד המסורתי של הקואופרטיבים אגד ודן, בשיעור של כ-3.1 מיליארד ₪ בשנה (2013). הענף יפתח לתחרות חופשית. הממשלה לא תחלק זיכיונות או "קווים", כפי שאינה מחלקת זיכיונות בענף ההובלה או ענף הסעות ילדים ועובדים. כל יזם או חברת אוטובוסים יוכלו להציע שירותי תחבורה. מיקומי תחנות יקבעו בתאום הרשויות המקומיות. חברות האוטובוס יוכלו להחליט על גודל האוטובוסים ומחירי הנסיעה – יהיה עליהן להתחרות בשירות המוניות, הרכב הפרטי והרכבות.
"החגיגה" בקואופרטיבים הותיקים תסתיים. התחרות תגרום לירידת מחירים תלולה יותר מהירידה בשנים 2001/04, לאחר הפרטת מספר קטן של קווי אוטובוס ע"י הממשלה.
שחרור המוניות
ענף המוניות ישוחרר מכבלי הממסד. ה"מספר הירוק" יבוטל. יוסר הפיקוח ממחירי הנסיעה אך מונית תחויב בלוח אלקטרוני חיצוני שיציג את מחיר הנסיעה אליו מחויב הנהג לפי החלטתו או תעריף החברה אליה שייך. כדי להיות נהג מונית צריך יהיה רק לקנות רכב ולרכוש פוליסת ביטוח. החוק יחייב נהג מונית להציג במונית את תעודת הביטוח במקום בולט. סביר שחברות הביטוח יסרבו לבטח, לדוגמה, נהג שהוא עבריין תנועה מועד.
התחרות בשוק תעניק יתרון לנהגים שיהיו חברים בתחנות מסודרות או בחברות מוניות. אלה יוכלו להשקיע בפרסום ולצבור מוניטין. הנהג הבודד יתקשה גם להשקיע במערך קליטת הזמנות טלפוניות ומערכות מתקדמות אחרות. הטכנולוגיה נותנת ותיתן גם לכך מענה כפי שפועלות האפליקציות סלולאריות של "גט-טקסי" ו"אובר".
לא יהיה צורך ברישיון או בזיכיון לקווי שירות מוניות עירוניים או בין עירוניים. המוניות יוכלו להתחרות באוטובוסים בכל קו שיחפצו או להפעיל מיניבוסים בכל גודל שיחליטו עליו. שפע המוניות והעדר תשלום עבור "מספר ירוק" ימנעו העלאות מחירים. בתנאים אלה יזמים יקימו חברות מוניות שיתנהלו כעסק לכל דבר, עם תקציבי ניהול פרסום ושיווק, ויעניקו מבחר שירותים כולל שירותי "מוניות שיתוף" בהם מונית אחת אוספת מספר נוסעים במקומות שונים ליעד אחד משותף.
שחרור ענף המוניות יחייב פיצוי לבעלי "מספר-ירוק" שרכשו אותו בהון רב. רשות התחבורה תפצה כל בעל "מספר ירוק" בסכום משתנה, בהתאם למספר השנים שחלפו מרכישת המספר. נהג שרכש מספר לאחרונה יקבל סכום גבוה. נהג שרכש את המספר לפני שנים רבות יקבל פיצוי נמוך הואיל ומאז הוא הספיק להחזיר לעצמו את ההשקעה. אם נניח שפיצוי ממוצע למספר ירוק יעמוד על כ-100,000 ש"ח תעמוד עלות הפיצוי ל-15,000 המוניות בישראל על כ-300 מיליון דולר. סכום הזהה לחסכון הנובע בשנה אחת בלבד מתשלום הסובסידיות לאגד ודן. ענף המוניות המשוחרר יוסיף אלפי מקומות עבודה למשק ויגדיל את הכנסת הנהגים שלא יצטרכו לקנות או לשכור "מספר ירוק".
זמינות המוניות תקל על ניידות האוכלוסייה בערים ותקטין את הצורך במקומות חניה לרכב פרטי. התחרות תוזיל את מחיר הנסיעה (או תייקר בשעות מסוימות) ותעלה את איכות השירות. שחרור ענף המוניות יתרום גם הוא את תרומתו הצנועה להקטנת כוחו של הממסד הפוליטי ומקורביו.
עולו של "הטסט" השנתי לרכב
אחת ממטרותיו העיקריות של "הטסט" היא בדיקה אם הרכב אינו "מזויף" – דהינו, רכב שהוברח, רכב שהחליפו בו מנוע לדגם בעל נפח גדול יותר תוך התחמקות ממיסוי וכדומה... ה"קומבינות" הללו לא תהיינה כדאיות בעידן החדש ולכן גם "חקירה" זו במסגרת "הטסט" מיותרת.
גם בתחום זה צריך להרחיב את התחרות ולהקטין עול ביורוקרטי נוסף מעל צוואר הנהג הישראלי. כל מוסך מורשה ומוכר על ידי יבואן רכב יוכל להעניק אישור כשרות בטיחותי ("טסט") במסגרת הטיפול התקופתי.
ייתכן שחברות ביטוח ידרשו, לדוגמה, חובת הצגת אישור תקינות בלמים, צמיגים והגה, ממוסך, בעת חידוש ביטוח ברכב ישן מאד. האישור יוצג לחברת הביטוח כתנאי לחידוש הביטוח. אין צורך ב"טסט" מטעם המדינה. כאמור, היקף קבוצת "הרכב הישן" יקטן מאוד בעידן החדש.
שחרור ענף המוסכים מהחיבוק הממשלתי
ענף המוסכים ישוחרר מפיקוח ממשלתי ומהצורך ברישיונות. כך תגבר התחרות על חסדיו של הצרכן. המוסכים יצטרכו לשווק את עצמם. מוניטין, מחיר ואיכות השירות הם שיקבעו. רוב המוסכים כיום הם מוסכים מורשים מטעם יבואני הרכב וממילא מחויבים לעמוד בדרישות היצרנים (שהם רציניות וענייניות יותר מדרישות הסרק של משרד התחבורה). הסרת המגבלות תגדיל את מספר המוסכים ותאפשר גם לרשתות זכיינות של מוסכים מחו"ל לפתוח סניפים בישראל. מחירי הטיפול במוסכים יצנחו.
מוסך רשאי לפתוח כיום מי שיש בידו תעודת הסמכה מטעם משרד התחבורה. גם אז, הוא רשאי לעסוק אך ורק בתחום התמחותו – ברשימת ההתמחויות יש כ- 35 מקצועות שונים. אם יש לך תעודת הסמכה במיזוג אוויר, וכדי לפרק את המזגן עליך לפרק את כרית האוויר, הרדיאטור (המצנן) ואולי גם את האלטרנאטור (מחולל החשמל) – הרי שאתה עבריין כי אסור לך לגעת במערכות אלה. אין לך הסמכה להם.
אזרח שרוצה לעסוק בענף תיקוני-רכב חייב לעבור הכשרה ארוכה, לימודים וכן עבודה מעשית ארוכה במוסך מורשה. למוסכים הוותיקים יש כמובן אינטרס מובהק בשמירת המצב הקיים שמקשה על מתחרים חדשים להיכנס לענף וגם מחייב מתלמדים לעבודת התמחות אצלם. יש להם יתרון חשוב נוסף: את רישיון המוסך המורשה אפשר תמיד "להשכיר" בממון רב למכונאי בעל ניסיון שמעוניין להקים מוסך עצמאי, אך אינו מוכן להתנסות בנתיב הייסורים הממשלתי לקבלת הרישיון. המכונאי "החדש" עובד תחת שמו של בעל המוסך הוותיק שפרש לגמלאות. קומבינה לעקיפת החיבוק הממשלתי. העלות הנוספת – כמובן על חשבון בעלי הרכב. מי שמסתובב באזורי המוסכים בדרום תל אביב נתקל בוודאי בשלטים מאירי עיניים המתנוססים מעל למוסכים הנושאים שמות בעלי המוסך מהעבר הרחוק... מוסך אייזנברג ובניו שמזמן מתופעל על ידי משפחת מזרחי... ישראבלוף.
קטגוריות המקצועות של משרד התחבורה כבר מזמן לא רלבנטיות בעידן מערכות הרכב הממוחשבות. רוב הידע המקצועי מצוי בידי יצרני הרכב ולא בידי המדריכים של משרד התחבורה. אמנם, יש תכנית במשרד התחבורה לאחד את המקצועות השונים... תכנית מאז שנת 1998.
משרד התחבורה מנסה מזה מספר שנים "להסדיר" מחדש את ענף הרכב. קיימת הצעת חוק "חוק רישוי שירותי רכב". קראו את סבך הרגולציה החדש הצפוי. הכול כמובן בשם "הגברת התחרות והסדרת הרגולציה בענף הרכב".
בעידן החדש תאומץ הגישה האמריקאית: כל אדם יוכל להקים מוסך, לרכוש את הידע המקצועי בכוחות עצמו, להשקיע בכלי עבודה ובמחשבים ולצבור מוניטין כדי לשכנע לקוחות. בדיוק כמו טכנאי מזגנים או מקררים. לא תהיה התערבות ממשלתית, דרישות סף ומגבלות. השוק יוצר את המגבלות ללא עזרת הפוליטיקאים: רק מכונאי מנוסה יעז לפתוח מוסך עצמאי ולשכנע משקיעים לסכן את כספם במיזם. כדי להתחרות בוותיקים הוא יעניק הנחות ולא יסתמך על "מחירון היצרן"...
מי צריך להעניק רשיונות נהיגה ?
כיום מוענקים רישיונות נהיגה ע"י בוחני משרד הרישוי. לגוף המפקח והאחראי על הבוחנים, המורכב מפקידי מדינה, אין אינטרס ישיר או תמריץ לקיים מערך בחינה יעיל איכותי וענייני. משרד הרישוי, לדוגמה, לא מפסיד כסף אם הבוחן "העביר" נהג לא מוכשר טסט בגלל שיקולים זרים, ונהג זה גרם לתאונה חודשים ספורים לאחר קבלת הרישיון. גם הבוחן לא ניזוק מכך אישית. יעידו על כך עשרות המקרים שנחשפים בתקשורת על שוחד ועבירות אחרות הקשורים לתחום זה.
חברות הביטוח הן הגוף הטבעי להענקת רישיונות נהיגה. החוק יחייב חברת ביטוח שהעניקה רישיון נהיגה גם לבטח את הנהג החדש ולשאת באחריות, בשנתיים הראשונות, לכל נזק שייגרם בתאונה בה היה מעורב הנהג החדש, מקבל הרישיון מטעמה.
אוכלוסיית הנהגים החדשים היא צעירה מטבעה ולכן מהווה קהל יעד בעל פוטנציאל עסקי גבוה עבור חברות הביטוח. כדאי לחברת הביטוח לקשור אליה צעירים בתחילת דרכם. חברות הביטוח יעסיקו בוחני רישוי נהיגה מטעמן. חברות הביטוח יעילות ומיומנות בניתוח סיכונים. הן יפעילו מנגנון רישוי נהיגה טוב ממשרד רישוי ממשלתי. חברת ביטוח תינזק אם בוחן מטעמה יכשיל נבחנים על "שטויות" ומאידך גיסא ייגרם לה נזק כספי אם בוחן יאשר רישיון לנהג לא ראוי – מערכת תמריצים ואיזונים שאינה קיימת במשרד ממשלתי .
משרד הרישוי – קיום בספק
העידן החדש הופך את אגף הרישוי לאגף ממשלתי מיותר נוסף. אם הממשלה לא מעורבת ביבוא רכב וחלפים, אם אין מכס על מכוניות, אם חברות הביטוח מעניקות רישיונות נהיגה, אם התקן המאומץ לרכב הוא אמריקאי, אירופאי או יפני ואין יותר תקן ישראלי אז תפקיד אגף הרישוי מצומצם.
פקידים ספורים במשרד הפנים יוכלו להשתלט בקלות על רישום רישיונות הנהיגה – מידע שיועבר ישירות ממחשבי חברות הביטוח. כך גם לגבי הקצאת מספרי רכב ליבואנים ורישום בעלות על רכב.
במערכת זו בעלי הרכב כמעט ולא יצטרכו לשלם אגרות. שביתות במשרד הרישוי, התור למבחני נהיגה ושביתות מסורתיות של בוחני נהיגה... יהיו לנחלת העבר. נדבך ביורוקרטי נוסף יוסר והחיסכון הכספי לתקציב המדינה יוקדש לשיפור תשתית התחבורה...
מאז סוף שנת 2004 צפויה הפרטה של כל אגף הרישוי. ההחלטה להפריט את אגף הרישוי משאירה כמעט את כל המרכיבים הנוכחיים על כנם כמעט ללא שינוי.
תאונות דרכים – היום שאחרי...
תאונות דרכים ופקקים בכבישים ניתן לצמצם אך לא להדביר. תשתית מעולה, אימוץ תקני בטיחות, תאורה ושילוט אירופאים או אמריקאים (לא חייבים להמציא את הגלגל), גיל הרכב הצעיר ועלויות התחזוקה הנמוכות יקטינו את מספר תאונות הדרכים. תוספת כבישי האורך והרוחב תקטין את הצפיפות בכבישים. חלק ניכר ממיליוני השעות המבוזבזות כיום בכבישים ובפקקי תנועה יהפכו לשעות עבודה יצרניות ולשעות פנאי מועילות. מה יהיה היקף השיפור? קשה להעריך.
בעשור שבין השנים 2004-2014 שופרה חדות תשתית הכבישים בישראל. במקביל, חלה ירידה חדה במספר הנפגעים וההרוגים בתאונות דרכים. ייתכן שהירידה מושפעת גם בשיפורים טכנולוגיים במיגון המכוניות. אופיו של הנהג הישראלי לא השתנה, מספר כלי הרכב בכבישים על משנת 2000 עד 2014 בלמעלה מ-1.1 מיליון מכוניות! עליה של כ-60%. גם הנסועה (סה"כ המרחק שכל כלי הרכב נסעו יחד) עלתה בשיעור דומה. ראו את הגרפים המרשימים:
כאן המקום לסגת לרגע מהתקינות הפוליטית המקובלת ולהצביע על חלקם הגדול של ערביי ישראל בתאונות הדרכים. ערביי ישראל מהווים כ- 20% מהאוכלוסייה, אך כמעט מחצית מהרוגי תאונות הדרכים (2013) הם ערבים. מה הסיבה? תשתית כבישים לקויה ורכב ישן יותר במגזר הערבי, אך בהחלט גם זלזול מקובל ב"חוקים של יהודים".
בניגוד לדיעה הרווחת, מדינת ישראל היא אחת מ-11 המדינות הבטוחות לנהיגה בעולם! מספר תאונות הדרכים הוא מהנמוכים בעולם. ואם נתעלם בסטטיסטיקה מהמגזר הערבי, אז אנחנו כנראה ב"חמישייה הפותחת".
אין בישראל "מקום נידח" – הכול קרוב
למהפכת התחבורה במדינה קטנה כמו ישראל השלכות עומק רבות על כל תחומי החיים. זמינות הרכב הפרטי, נגישות קלה לכל מקום, המחיר הנמוך והתחרות בין חלופות רבות ויעילות של תחבורה ציבורית יהפכו כמעט את כל שטח המדינה לאזור מגורים ותעסוקה אחד. מגורים בעתלית ועבודה בחולון, לגור בשלומי ולעבוד בחיפה – יהיו לתופעות שגרה. מחירי הדיור ירדו וזמינות מקומות העבודה תתאזן בין האזורים השונים – המרחק לא יהווה מגבלה לעבודה – בתקופת שפל כלכלי תתפזר התעסוקה באופן אחיד יותר על פני המדינה.
תחבורה אווירית – שמים פתוחים
חברת אל על שהופרטה, תצטרך להתחרות ללא שיירי ההטבות הממשלתיות. כיום כל המדינות מגיעות להסכמים בנוסח "אתם תטוסו חופשי אלינו ואנחנו נטוס חופשי אליכם". השמים בישראל יפתחו לתחרות. כלומר, ישראל לא תדרוש הסכם דו-צדדי עם מדינות זרות כמקובל, או לפחות לא תגביל את מספר הטיסות לישראל. כל חברת תעופה שתרצה לטוס לישראל – תבורך. המדינה לא תתערב בענף התחבורה האווירית, אלא בנושאים המתחייבים מתקנים בינלאומיים. כל יזם שיעמוד בתקנים בינלאומיים מקובלים יוכל להקים חברת תעופה.
הממשלה לא תתערב בקביעת מחירי טיסות, איזו חברת תעופה רשאית לטוס, מספר הטיסות, סוגי שירות שיוצעו לנוסעים, או בסוג המטוסים שיופעלו – כל עוד נשמרות הוראות החוק בענייני בטחון, בטיחות, רעש וכדומה. בתנאים אלה יפעלו בישראל מספר חברות תעופה פרטיות מתחרות לנוסעים ולמטענים. התחרות תקבע את מגוון השרותים שיסופקו ואת מחירם.
ציבור הנוסעים יחליט לאיזו חברה תהיה זכות קיום. חברה פרטית רשאית לשלם משכורות כרצונה ולחלק כרטיסי חינם כאוות נפשה... אך ספק אם תנהג כך. ייתכן שאחת או יותר מהחברות יפשטו את הרגל, אך לא הציבור יישא את מחיר ההפסדים, אלא בעלי החברה כמו בכל עסק אחר. "השמים הפתוחים" אינם ערובה לבום תיירותי – הם אחד מהמרכיבים החשובים.
ניהול נמלי אוויר
כל עוד נתב"ג הוא שדה התעופה הבינלאומי היחיד בישראל – קיים קושי בהפרטתו בעיקר בגלל העדר תחרות. מצב זה עשוי להשתנות בעתיד. בעידן החדש יוכפל וישולש התוצר לנפש בישראל ויגרור גידול תלול בסחר ובתנועת הנוסעים בנמלים. בנסיבות אלו כדאי יהיה ליזמים להקים שדה או שדות אלטרנטיביים – על אי מלאכותי מול תל אביב, בנבטים או במיקום אחר. שדות התעופה העתידיים יהיו בבעלות פרטית מלכתחילה.
את שדות התעופה הקטנים כגון בחיפה, אילת, ירושלים יש להפריט באופן מלא ולאפשר להם לקלוט טיסות בינלאומיות (אחרי השקעות מתאימות). צריך לשקול את האפשרות להפוך את הסבת אחד משדות התעופה הצבאיים במרכז הארץ לשדה תעופה פרטי מתחרה בנתב"ג. עד אז יופרטו וייפתחו לתחרות בנתב"ג כל התחומים האפשריים. מנהלת הנמל תהיה גוף מתאם בלבד בין כל חברות השירותים הרבות שתפעלנה בנתב"ג. בטחון הנמלים ימומן מתקציב המדינה. בעתיד, לאחר הפרטת שדות התעופה הקטנים והקמת שדה בינלאומי נוסף – ניתן יהיה להפריט את נתב"ג באופן מלא ולהשאיר את ההחלטה היכן לנחות ומהיכן להמריא בידי חברות התעופה.
בשנים האחרונות מדובר על הקמת שדה תעופה בינלאומי על אי מלאכותי בים. יוזמה זו צריך להשאיר לסקטור הפרטי. אם יוקם שדה תעופה בים – עליו להיות פרטי לחלוטין ולהתחרות בנתב"ג.
ניהול נמלי ים
את נמלי הים ניתן להפריט ביתר קלות מאשר את נמל האוויר (קלות טכנית, לא פוליטית...). מזחים יוחכרו לחברות ספנות. יזמים יוכלו להקים מזחים נוספים שיהיו בבעלותם, או אפילו נמל פרטי נוסף. בהעדר מכס על יבוא (ראה פרק מסחר ותעשייה) לא תהיה בנמלים בעיית אחסון. ניתן יהיה לשנע בקלות ובמהירות מטענים אל מחוץ לנמל ללא עיכובים ביורוקרטים. שירותי הנמל – מחסנים, ציוד, שינוע, פריקה והטענה – יופעלו ע"י קבלני משנה שיתחרו זה בזה על איכות השירות והמחיר. לא יחולקו זיכיונות ומונופולים וכל מתחרה חדש יבורך.
בתחילת 2005 החלה הרפורמה בנמלים. רשות הנמלים פורקה והוקמו 3 חברות נמל נפרדות וחברת פיתוח אחת משותפת. ברשות הנמלים ז"ל היה דירקטוריון אחד – כעת יש 4 חברות ממשלתיות וארבע דירקטוריונים שצריך לאייש (אין ספק שהמושבים הריקים כבר אוישו). הרפורמה היא בהחלט צעד קטן בכיוון הנכון ויש לדהור הלאה במהירות ולהפריט את החברות. ייתכן שזה המרב שניתן להשיג כאשר אין מהפך בתפיסה הכוללת כיצד ראוי שמדינת ישראל תתנהל ועל איזה יסודות רעיוניים עליה להתבסס.
בשנת 2015 יצאה לדרך רפורמה חשובה במסגרתה ייבנו שני הנמלים הפרטיים בחיפה ובאשדוד. לא מושלם, אבל בהחלט מהפך. קשה להעריך את ההשלכות של הקמת הנמלים הפרטיים, איך בפועל תתבצע "חלוקת העבודה" בין הפרטיים לוותיקים? איזה וועד עובדים יצמח בנמלים החדשים? רפורמה זו תיצור שיווי משקל חדש ותקל על "מקצה שיפורים" בעתיד.
תחבורה עירונית
עיקר הבעיה בגושים העירוניים היא בכניסות וביציאות בשעות העומס. קיימות מספר דרכים להקל על עומסים אלה אך בוודאי שלא בשיטת האיסורים הגורפת – איסור כניסה למרכז העיר. יוזמי הצעות מסוג זה בטוחים כי להם, אישית, יינתן בשעת הצורך אישור כניסה בתוקף "מעמדם ותפקידם".
התחבורה הפנים עירונית תופרט ויבוטלו כאמור המגבלות הקיימות על מוניות ומחירי נסיעה. לרשות התושבים יעמדו מספר אמצעי תחבורה מתחרים לכניסה וליציאה מהעיר. מערך רכבות, אוטובוסים, מיניבוסים, מידיבוסים ומוניות בגדלים שונים – ירחיבו את בסיס התחבורה הציבורית. ייתכן שיזמים יקדמו רעיונות לא שגרתיים כגון השכרת מכוניות ננסיות לנהגים שיחנו את רכבם בחניון מחוץ לעיר. מחירי הנסיעה ייקבעו על ידי השוק ללא הכתבה ומעורבות ממשלתית. התחרות היא שתפקח על המחירים.
החקיקה החדשה תקל על רשויות מקומיות להקים חניונים במרכזי הערים בכל מקום אפשרי: מתחת גינות ציבוריות, מתחת למגרשי משחקים בבתי הספר ומתחת למתחמי רחובות רחבים. אין סיבה שרחוב מרכזי ורחב כמו אבן גבירול, החוצה את כל תל אביב, לא יארח מספר חניונים תת קרקעיים. בתל אביב הוקמו בשנים האחרונות מספר קטן של חניונים כאלה. נציין לדוגמה את החניון שמתחת לבית הספר תל נורדאו באזור דיזנגוף-פרישמן ואת החניון שמתחת לרחוב בזל בתל אביב. החקיקה תאפשר לרשויות מקומיות למכור זיכיונות להקמת חניונים למשקיעים פרטיים ולקצר למינימום את הליך אישור התכניות והדיון בהתנגדויות. לא יהיה פיקוח על מחירי החניה – השוק יקבע את המחיר. מחיר חניה גבוה באזור מסוים יאותת למשקיעים שכדאי להקים באותו אזור חניונים נוספים ומחיר החניה ירד.
האזור עם מצוקת החניה הגבוהה ביותר הוא מרכז תל אביב. בשנת 2003 התקבלה החלטה בעירייה לבנות חניון של 5,000 מקומות חניה מתחת לכיכר רבין במרכז העיר. החניון יכול ליצור מהפך חיובי בהפחתת גודש תנועת כלי הרכב המחפשים חניה, בזיהום האוויר והרעש. המתנגדים המקצועיים לכל בניה ופיתוח (ארגוני הירוקים) חברו לאינטרסים כלכליים (בעלי "חניון גן העיר" הסמוך), הגישו כרגיל עשרות התנגדויות ומספר מקומות החניה קוצץ ל-1,000 בלבד. למרות זאת, כוחו של לובי המתנגדים גבר והחניון לא הוקם עד עצם היום הזה.
הרשות המקומית לא תתערב ולא תקבע תקני חניה לבנייני משרדים או לבנייני מגורים (ראה פרק קרקעות ובנייה). ירצה יזם לבנות לפי תקן של 4 חניות לדירה – שיבנה. ירצה יזם לבנות דירות ללא חניה – זו זכותו אם הוא סבור שיצליח למכור את הדירות. בשנים 2001/2002 התקבלו עצות אחיתופל לצמצום כפוי של תקני החניה בבנייני משרדים כדי להקשות על חיי העובדים ולאלצם לא להיכנס עם רכב פרטי לעיר... שוב בולט העיקרון – להרוג את החולה כדי לחסל את המחלה...
בעידן החדש יחליט כל אחד כיצד להגיע אל מרכז העיר בהתאם לשיקוליו והעדפותיו ולהבדיל מהיום – יעמדו לרשותו שפע חלופות נוחות ובמחירים שונים. למרות הגידול הרב הצפוי במספר המכוניות (פי שלושה ויותר מאשר כיום) יקטנו הצפיפות והעומס במרכזי הערים. יצטמצם הזמן שנהג בתל אביב "מבלה" ב"סיבובים" כדי לחפש חניה ויוצר תנועה וזיהום מיותרים.
שחרור ענף הדלק
הממשלה תחדל ממעורבות בענף הדלק למעט גביית מיסי דלק ע"י רשות התחבורה, או בנושאים הקשורים במישרין לביטחון המדינה. יבוא נפט גלמי, זיקוק נפט, יבוא תזקיקי נפט, ייצור דלק ושיווקו הם עניין עסקי טהור. הממשלה לא תקנה, לא תכתיב לחברות ממי לקנות, לא תחתום עם המדינות המפיקות על הסכמי רכישה ולא תפקח על מחירים בשום שלב. חברות חדשות יוכלו להיכנס לענף ללא צורך ברישיונות ואישורים, ניתן יהיה לייבא דלק על סוגיו השונים ולשווקו. התחרות תהיה בכל שרשרת אספקת הדלק מהרכישה בחו"ל ועד למיכל הדלק ברכב. הרשויות לא יתערבו בהליכי הקמת תחנות דלק. החוק יחייב תחנת דלק בכיסויי ביטוח מתאימים כולל נגד נזקים סביבתיים. החוק יגדיר תקנים סביבתיים ובטיחותיים. חברות הביטוח הן שידרשו את האישורים המתאימים המעידים על עמידה בתקנים. מספר תחנות הדלק יגדל פי כמה (הכדאיות הכלכלית היא בעיה של היזמים) וגם התחרות ביניהן. הדלק לצרכן יוזל.
המדינה תחזיק מלאי דלק לשימוש אזרחי בשעת חירום. הצבא יאגור את מלאי הדלק הנדרש לשימוש צבאי בעת חירום.
מס הדלק הוא מרכיב חיוני בעידן החדש הואיל והוא מקור המימון היחיד לתשתית הכבישים. תשתית זו כאמור, כולל חלקה הציבורי, לא תמומן מתקציב המדינה. מס הדלק יהיה בשיעור אחיד לכל סוגי הדלק.
המכונית הפרטית – מעבדות לחירות
במקביל לפיתוח הדרמטי של תשתית הכבישים לרמה הגבוהה בעולם, יוסר לחלוטין המיסוי על יבוא רכב וחלפי רכב (בעידן החדש לא יהיה מכס – כל המדינה תהיה אזור סחר חופשי). ההוזלה הדרסטית במחירי המכוניות, במקביל לעליה המהירה ברמת החיים של כל שכבות האוכלוסייה, תהפוך את המכונית הפרטית למוצר עממי ביותר ואת רמת המינוע בישראל לאחת מהגבוהות בעולם. עלות אחזקת מכונית פרטית תקטן מאד בזכות עלויות ביטוח נמוכות (מחיר הרכב ירד), בזכות החלפים הזולים והתחרות בענף החלפים ובזכות מחירי הדלק התחרותיים.
עלויות הביטוח יקטנו משמעותית לא רק בזכות ירידת מחיר המכונית, אלא גם בזכות הקטנת התמריץ לגנבי הרכב – חלקם יפרוש מהענף... כאשר החלפים כה זולים לא כדאי לפרק רכב גנוב... סיבה נוספת לירידת מחירי הביטוח תיזקף לזכות הקטנת מספר תאונות הדרכים הואיל וגיל הרכב ירד, הבלאי יקטן ועלות התיקונים תוזל (לא יהיה מכס על חלפים; יש תחרות מוגברת בין המוסכים עקב הגידול במספרם בהעדר חסמי כניסה ממשלתיים לענף).
ענף יבוא הרכב וחלפיו ישוחרר ממגבלות ממשלתיות ומהצורך ברישיונות ואישורים. ירצה יזם לייבא מכוניות מיצרן רכב כלשהו – יוכל לייבא ללא צורך באישור. היזם יצטרך לעמול ולשכנע את הצרכנים שלרכב החדש יש יתרונות, יש "אבא", אספקת החלפים מובטחת וחברות הביטוח מוכנות לבטח את הרכב החדש בישראל. החוק יחייב כל יבואן להיות מבוטח כנגד תביעות צרכנים. מעורבות מכבידה של מכון תקנים ישראלי מיותרת.
משרד התחבורה למקומו הראוי – מחלקה במשרד הפנים
להשקפתנו, מעטים התחומים במדינה שתפעולם זקוק למשרד ממשלתי שבראשו עומד שר (ראה פרק דמוקרטיה). "מיניסטר" הוא בהכרח פוליטיקאי שמתחלף לעתים קרובות וגורר אתו שרשרת מינויים פוליטיים. מינוי שר בראש ארגון ציבורי מגדיל ומרחיב בהכרח את פירמידת הניהול – לא רק בכמות ה"מנהלים" אלא גם מגביה את סולם השכר וההוצאות. בתחומים מקצועיים כמו תחבורה די במחלקת תחבורה במשרד הפנים. מנהל מחלקה במקום שר, מנהל מדור במקום מנהל אגף, משרד במקום לשכה, סובארו במקום וולבו; אפילו לא יהיה צורך במאבטחים של השב"כ...
בעידן החדש תשתית הכבישים תתנהל כמשק סגור באחראיות "רשות כבישים" עצמאית. עיקר תפקידה יצטמצם לגביית מסי דלק והקצבתם לסלילה, שיפור ותחזוקת כבישים. הרשות גם תתכנן ותסלול כבישים. פעולות אלה יבוצעו באמצעות מהנדסים וקבלנים פרטיים. הרשות גם תאשר יוזמות פרטיות לכבישי אגרה ומנהרות אגרה. העיקרון המנחה יהיה – עדיפות לבעלות פרטית על פני בעלות "ציבורית". הסיכון הכספי יהיה על היזם והפרויקט יהיה בבעלותו. פרויקטים אחרים שהרשות תיזום יבוצעו ע"י קבלנים או ימכרו במכרז לחברות פרטיות כאשר מלוא ההשקעה ומלוא הסיכון יהיו עליהם.
נסקור את הפעילויות העיקריות של משרד התחבורה כיום כדי להיווכח שבעידן החדש המשרד יהיה מיותר. אם בכל זאת יוותרו מספר תפקידים הכרחיים שלא עמדנו עליהם – די יהיה במחלקת תחבורה צנועה במשרד הפנים כדי לעסוק בכך.
תחבורה יבשתית – הממשלה כמעט שלא תהיה מעורבת בתחבורה. תפעול הרכבות – פרטי, המוניות חופשיות, האוטובוסים במסגרת חברות פרטיות מתחרות. הכבישים באחריות רשות הכבישים.
חברת נתיבי ישראל (מע"צ לשעבר) – תתמקד בתכנון ובניהול עליון של פרויקטים ותחזוקת תשתית – הרחק מביצוע עצמי או ניהול ישיר. צעדים לכיוון זה נעשו בשנת 2005, עת אורגנה מע"צ במבנה חדש והחלה למנות מנהלי פרויקטים חיצוניים.
מנהל הספנות – עוסק בעיקר ברישום כלי שיט, רישוי שייטים ורישוי כלי שיט, מעגנים, מרינות וכדומה. קרוב לוודאי שניתן להפריט את רוב פעילותו. שום חברת ביטוח לא תבטח כלי שיט ללא אישור תקינות מגוף בעל הכרה מקצועית. שום בעל יכטה לא ישים מבטחו בשייט שלא למד את המקצוע בבית ספר מוכר. את שאריות מעורבות המדינה – בעיקר בקשור לנושאי בטיחות, הגדרת תקנים וכדומה ניתן לארגן כמדור ספנות במחלקת התחבורה שבמשרד הפנים.
מנהל התעופה האזרחי – תפקידיו יצומצמו לניהול הנובע משיקולי ביטחון, בטיחות, תקנים והסכמים בינלאומיים. גם גוף זה ניתן לארגן כמדור במחלקת התחבורה שבמשרד הפנים.
רכב פרטי – כאמור, המדינה כמעט ולא תהיה מעורבת בתהליכי יבוא רכב, רישוי רכב ורישוי נהיגה למעט בנושאים כגון רישום רכב ורישום עיקולים.
הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים – בעידן החדש, כאשר הצפיפות בכבישים תהיה מהנמוכות בעולם, התשתית – מהמפותחות בעולם, גיל הרכב ירד ובטיחותו תעלה – לא יהיה צורך ברשות על פעילותה "החינוכית". ספק אם היא תורמת לבטיחות בדרכים אפילו כיום. הדרך הוודאית בה תוכל הרשות לתרום לצמצום מספר תאונות הדרכים היא חיסולה וסגירתה. תקציבה השנתי (156 מיליון ₪ בשנת 2014) יושקע בתשתית בטיחותית במקום במשכורות עובדים ודירקטורים. את משימת "חינוך הציבור" יבצעו טוב יותר עמותות לא-ממשלתיות כגון עמותת אור ירוק. (מצגת על הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים – כאן). הכלכלן, דר' יעקב שיינין כיהן במשך מספר שנים כיו"ר הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים. דר' שיינין כותב בדו"ח שפורסם באפריל 2015 שהירידה בהיקף תאונות הדרכים בעשור האחרון כלל לא קשורה לפעילות הרשות... הוא מעז וכותב שעיקר פעילות הרשות היא "העברת תקציבים לגופים שלישיים" (מעל מיליארד שקל ב-7 שנים).
השירות המטאורולוגי – יופרט וימכור את שירותיו לרשתות רדיו, טלוויזיה עיתונות, צה"ל ולכל המעוניין. פעילות אחרת שלו, בעלת אופי מחקרי תעבור לאוניברסיטאות.
רשות שדות התעופה – מיותרת. כל נמל תעופה יהיה חברה עצמאית. תפקידי הרשות יבוזרו אל שדות התעופה. רוב הפעילות הפנימית בנמלי האוויר תבוצע ע"י קבלני משנה.
רשות לחינוך והכשרה ימית – בעידן החדש, המדינה לא תהיה מעורבת בחינוך מקצועי. לכל מקצוע מבוקש יינתן מענה ע"י בתי ספר פרטיים (ראה פרק החינוך) ובוודאי שלא באחראיות "משרד התחבורה".
הקרן לבטיחות בדרכים – עלה תאנה נוסף לפוליטיקאים. הקרן מיותרת בעידן בו הבטיחות מתבצעת הלכה למעשה.
שרשרת הפקידות המיותרת – אפשר בלי
כיום, כאשר הביורוקרטיה הממשלתית מעורבת עמוקות בתחבורה צריך כמובן "שר תחבורה". כאשר יש "שר" מובן מאליו שצריך "סגן שר" ולפעמים אפילו מספר סגני שרים. ואיך אפשר בלי מנכ"ל? הרי השר וסגניו עסוקים רק "בקביעת מדיניות". מנכ"ל זקוק תמיד למשנה מנכ"ל כי המנכ"ל עסוק באמת רק בדברים החשובים ביותר... למנכ"ל וסגנו כפופים אגפים. לכל אגף צריך סמנכ"ל בכיר ובמשרד התחבורה יש לפחות 8 כאלה. בל נשכח שלכל סמנכ"ל יש גם "מנהלי אגפים בכירים" שעושים את העבודה, כי הסמנכ"ל אחראי באמת רק לעניינים החשובים ביותר באגף שלו. ותחת כל אלה מכהנים "סגנים בכירים" שלכל אחד מהם יש לפחות סתם סגן ומשנה לסגן הבכיר. לכולם יש לשכות, רכב צמוד, מזכירות ועוזרים ואולי גם נהגים ו"זכויות" רבות אחרות.
את תחתית הפירמידה מאיישים מאות עובדי משרד התחבורה שחלקם הגדול עובד במשרדים מיותרים. ואם כבר קיים משרד ממשלתי, עם כל כך הרבה עובדים, אז מתעורר צורך ב"מנהל משאבי אנוש", מנהל "מערכות מידע", "יועץ משפטי", מחלקי תה ואנשי בטחון מחטטי תיקים בכניסה לבניינים...
לא נשכח את הרשויות והגופים האחרים הכפופים למשרד התחבורה בהם השר ממנה "דירקטורים" או "חברי מועצה" שגם הם ברוכי כישרונות ו"זכויות". בולט בהעדרו במשרד התחבורה – "מדען ראשי". כיצד יתכן שבמשרד כה חשוב עדיין אין "מדען ראשי"?...
התיאור "הפיוטי" נכון גם למשרדים ממשלתיים אחרים.
קשה להעריך את היקף ההוצאות שיחסכו לתקציב המדינה בעידן החדש כתוצאה מביטול משרד התחבורה, ביטול תאגידים או הפרטתם, ויישום יתר השינויים המבניים. נראה שסכום החיסכון לתקציב המדינה יהיה בהיקפים של מיליארדי ש"ח בשנה וכך גם התרומה למשק.
מחשבות יצירתיות על פתרון בעיות תחבורה בישראל
פרק זה נכתב בשנת 2003, לפני המצאת האייפון. לא היו סמארטפונים וכמובן שלא אפליקציות (וגם לא GPS). למכשירים הסלולארים אפילו לא היה מסך צבעוני... השארנו את הקטע המקורי שבהמשך, לא רק מטעמי נוסטלגיה. הקטע שנראה אז דמיוני לחלוטין, מדגיש עד כמה קשה לחזות את ההתפתחות הטכנולוגית, מהירותה ואת השפעתה על חיי היום יום. העתיד צופן תמיד הפתעות טכנולוגיות מדהימות שקשה לדמיין.
רעיון לסטארט-אפ: סלוללר + GPS = תחבורה ציבורית עירונית יעילה וזולה
חברת תחבורה בעלת מגוון רכבי הסעה בגדלים משתנים: מוניות קטנות, מיניבוסים, אוטובוסים קטנים, בינוניים וגדולים. אין תחנות הסעה קבועות. אין קווי נסיעה קבועים. בכל העיר מפוזרות מאות תחנות אוטובוס ממוספרות. לכל תחנת עצירה מספר סידורי בן 4 ספרות. המרחק בין תחנה לתחנה קצר מאד – נניח 300 מטר. כלומר, תמיד נימצא במרחק הליכה שאינו עולה על 150 מטר מתחנה כלשהי.
כדי לנסוע מהבית אל יעד כלשהו, אנחנו צריכים להתקשר למחשב החברה. המחשב מזהה את הטלפון ממנו התקשרנו, מבקש מאיתנו להקיש סיסמה אישית בת 4 ספרות. אמצעי זיהוי זה יאפשר לחייב את חשבון הטלפון שלנו בעלות הנסיעה. המחשב ישאל אותנו מה מספר תחנת היעד ואז נקיש מספר בן 4 ספרות, המחשב ישאל מה מספר תחנת היציאה: שוב נקיש מספר בן 4 ספרות של התחנה הסמוכה לביתנו. המחשב ישאל מה מספר הנוסעים, שעת היציאה הרצויה ומידת הדחיפות. ככל שהנסיעה דחופה יותר מחיר הנסיעה יעלה עד למחיר ששווה למחיר נסיעת ספיישל מיוחדת. ככל שגמישותנו תגדל ומספר הנוסעים גבוה יותר יקטן מחיר הנסיעה. לקוחות משתמשי SMS יוכלו לשלוח הודעה ישירות מהטלפון הסלולארי: די במשלוח הודעה של 13 ספרות כדי להזמין נסיעה: תחנת מוצא, תחנת יעד, שעה, וקוד דחיפות [xxxx][yyyy][zzzz][A].
מחשב חברת ההסעות יודע בכל רגע נתון היכן נמצא כל כלי רכב שלו, את מספר הנוסעים בו ויעדיהם. הוא גם יודע את העומס בכבישים ויכול להעריך על סמך מידע היסטורי שמצטבר בו ומתעדכן מידי יום את זמן ההגעה ליעד. המחשב גם מרכז את כל אלפי הדרישות להסעה שנקלטות באופן שוטף.
המחשב שולח נהג ורכב בגודל מתאים, במסלול האופטימלי ואוסף נוסעים ליעדים קרובים או ליעדים שונים לאורך המסלול. מחיר הנסיעה נקבע לפי שעת הנסיעה (בשעות העומס המחיר עולה), מספר הנוסעים לאותו יעד, ומידת דחיפות הנסיעה. מחיר נסיעה של אוטובוס מלא, שאוסף נוסעים בראשון לציון, לאצטדיון הכדורסל ביד אליהו יהיה נמוך לעומת מחיר נסיעה באותו מסלול של לקוח שמבקש להגיע לשם בדחיפות. במקרה הראשון יפנה המחשב אוטובוס או מידיבוס של 20 נוסעים לאסוף את הלקוחות, במקרה השני תישלח מונית ספיישל. שעת ההגעה של ההסעה אל תחנת היציאה תתעדכן מידי 30 שניות בהודעות SMS אל הטלפון של האדם הממתין בתחנה וכך גם מחיר הנסיעה. ככל שרכב אוסף יותר נוסעים בדרך – תקטן עלות הנסיעה. ייתכן למשל שצעיר שיצא ממועדון בו בילה לפנות בוקר ורוצה לשוב אל ביתו יקבל הערכת זמן הגעה של ההסעה לשעה 3.30 והמחיר 40 ₪ כי הוא גר בשכונה מרוחקת. לפי ההודעה עליו להמתין בתחנה כ- 10 דקות. המחשב המרכזי מעדכן את הרכב שיצא אליו לאסוף עוד נוסע במסלול דומה. הצעיר מקבל עדכון שזמן ההמתנה מתארך בשתי דקות אבל מחיר הנסיעה ירד ל-25 ₪ (כי נוסע נוסף הצטרף).
אם תושב רחובות רוצה להגיע ליוקנעם המחשב יארגן לו הסעה לפי מידת הדחיפות ושעת היציאה המתוכננת ויאסוף נוסעים אחרים באותו כיוון. המחשב גם יתאים את גודל רכב ההסעה לביקוש. ייתכן שאותו נוסע מרחובות יתבקש להחליף רכב בתחנה באזור נתניה כי מנתניה נקלט ביקוש של 4 נוסעים שגם הם מבקשים להגיע ליוקנעם. אל דאגה, הנוסע הרחובותי לא ימתין בתחנה יותר משתי דקות – הרכב מנתניה מתוזמן להגיע לתחנה בדיוק בזמן שההסעה מרחובות חולפת שם. רכב שנתקע עקב תקלה או תאונה מדווח על כך, ומיד ינותב לשם רכב חלופי. המחשב מזהה מיד תקלות יוצאות דופן: המתנה ממושכת מידי, שינוי פתאומי לא מתואם במסלול – כל תופעה חריגה מועברת לטיפול אנושי.
אפשר לשכלל את הדגם כרצוננו. ייתכן אפילו שלחברת ההסעות כלל לא יהיו כלי רכב. היא בסך הכול מפעילה מחשבים, מכשירי GPS, תוכנת ניווט ותאום משוכללת ותוכנה לניהול הגבייה והתשלומים לנהגים. כל נהג עצמאי מוזמן להשתתף ברשת ההסעות. כל מה שנדרש ע"י חברת ההסעות הוא רישיון נהיגה מתאים, עבר נקי מרבב, פוליסת ביטוח מחברת ביטוח מוכרת ורכב במצב תחזוקתי מעולה. הנהג אינו גובה כסף – הוא מקבל את התשלום בסוף החודש מחברת ההסעות עם פרוט ההסעות שביצע. הפירוט תואם לפלט המחשב שברכב שלו.
למעשה, כל אזרח יכול להצטרף לרשת ההסעות, לא חייבים להיות נהגים מקצועיים. אם אתם נוסעים ברכב הפרטי שלכם מידי יום מהבית בנתניה אל מקום עבודתכם בקריית המדע ברחובות, מדוע שלא תרוויחו משהו? הצטרפו לרשת ההסעות ומחשב החברה ינחה אתכם לאסוף נוסעים בדרך הלוך וחזור.
הרעיון אינו דמיוני ומבוסס על טכנולוגיות קיימות. הבעיה היחידה, כמובן, היא הרגולציה והמגבלות הפוליטיות הנובעות מהמשטר הקיים. מי מרים את הכפפה?
מנהרות כבישים מתחת לגוש דן
בעיית התחבורה הקשה היא במישור החוף בין חיפה לאשקלון. ברצועה זו קשה למצוא תוואים פנויים לכבישים. ניתן להרחיב למקסימום אפשרי את כל הכבישים הקיימים, אך באזורים הצפופים לא יהיה מנוס מחציבת רשת מנהרות תת-קרקעיות בהן יסללו כבישי אורך ורוחב. ה"גרעין הקשה" של בעיית התחבורה מצוי במשבצת של כ-30 ק"מ אורכה וכ-12 ק"מ רוחבה, בין רעננה בצפון לראשל"צ בדרום, ובין חוף הים לפתח תקווה. אם נחצוב רשת צפופה של מנהרות מתחת למלבן זה באורך מצטבר של כ-150 ק"מ תתאפשר גישה מהירה ונוחה לכל מקום בגוש דן המורחב כמעט ללא צורך בהפקעת קרקעות ותהליכים משפטיים מייגעים ואינסופיים. עלות סלילת רשת מנהרות זו (שיכולה לשמש גם כמקלט גרעיני בזמן חירום) עומדת בהערכה גסה על כ-8 מיליארד דולר (התחשיב מבוסס על עלות כריית מנהרות הכרמל שאורכן כ-5 ק"מ ועלותן כ-270 מיליון דולר). אם נביא בחשבון שכיום משלם ענף הרכב לממשלה בין 3 ל-4 מיליארד דולר בשנה מסים ואגרות נגיע למסקנה שמימון ציבורי של רשת מנהרות זו היא משימה אפשרית. בעידן החדש, אין ספק שהסקטור הפרטי יוכל לקחת על עצמו את ההשקעה והתפעול של רשת המנהרות (בגיבוי חקיקה מתאימה).
במלבורן שבאוסטרליה נחצבה מנהרה מתחת לעיר באורך של 22 ק"מ אשר מהווה את שדרת התחבורה הראשית של העיר. מנהרה זו קיצרה את משך הנסיעה בעיר לפחות בחצי ואת זמן ההמתנה בפקקים לעשירית. פרויקט גדול מזה נבנה בבוסטון בארה"ב (Big Dig).
אורך המנהרות המוצע ארוך פי שניים מכל תוואי הרכבת הקלה המתוכננת בגוש דן. עלותן נמוכה מהשקעה ברכבת תחתית על עשרות התחנות, המסועים והמעליות. תחזוקת כבישי מנהרות זולה לאין שיעור לעומת תפעול שוטף של רכבת. מהניסיון העולמי עולה כי מרב הסיכויים שגם בתל אביב נאלץ לסבסד מידי שנה את הרכבת באמצעות מיסים. במנהרה, לעומת זאת, יכולות לנסוע "רכבות גמישות" שנקראות אוטובוסים ומיניבוסים שהנוסעים בהם לא כבולים לתוואי מסילות קשיחים.
בנוסף לסלילת הכבישים והמנהרות החדשים לאורך הארץ ורוחבה יועלה תקן השילוט, התאורה והמחלפים לרמת הבטיחות הגבוהה ביותר האפשרית. ההשקעה תוחזר במלואה למשק מצמצום נזקי תאונות ובלאי רכב. המימון – כאמור, ממיסי הדלק.
ייתכנו כבישי מנהרה חד כיווניים לפי שעות היום – עד לשעות הצהריים תנוע התנועה לכיוון אחד ואחר הצהריים תשנה התנועה את כיוון הנסיעה במנהרה אל מחוץ לעיר. נהג יוכל להיכנס לכביש מנהרה בפתח תקווה, תמורת אגרה, ולצאת כעבור מספר דקות באזור הסיטי של רמת גן או תל אביב. העומס בכבישים העיליים ירד.
גשר-כביש מעל הים לאורך מישור החוף
חלופה נוספת לפתרון בעיית צפיפות הכבישים במישור החוף היא השימוש בים. רצועת התחבורה הבעייתית משתרעת לאורך מישור החוף. ניתן לבנות גשר לאורך מישור החוף, על המדף היבשתי בים, ועליו כביש אגרה מהיר עם יציאות וכניסות אל הערים שלאורך החוף – החל מאשקלון ועד לחיפה. גם חלופה זו כמעט ואינה כרוכה בהפקעת קרקעות. הטכנולוגיה קיימת וישנן חברות בינלאומיות שמסוגלות לבצע פרויקט זה ובמהירות.
קיימים בעולם מספר גשרים ארוכים מאד מעל ים. ראו בקישור את הגשר באורך של 42 ק"מ בסין. הגשר נבנה במשך 4 שנים... בעלות של כ- 1.5 מיליארד דולר (סכום השווה בערך להפסד המצטבר, כולל הסובסידיות, של רכבת ישראל במשך כ-6 שנים). גשר-אגרה דומה מתפקד כבר שנים רבות בפורטוגל.
שקיפות פרויקטים בתחום התשתית
היקפם הכספי הגדול של הפרויקטים החל מבניית מחלף וכלה בתחזוקה שוטפת של כביש מהיר אשר יבוצעו כולם בידי קבלנים פרטיים – מחייב שקיפות מלאה.
לכל פרויקט יפתח אתר אינטרנט שיציג את הפרויקט ובנייתו בשקיפות מלאה, ברמת פרוט מרבית ובפורמט אחיד ונוח לעיון. הכול יוצג באתר: תכנון, עמידה בלוחות זמנים, חריגה מתקציבים, שמות קבלנים וקבלני משנה, מהנדסים, יועצים, דוחות של מפקחים ורואי חשבון, וכמובן – כל תשלום שבוצע.
אין חשש שאזרח מן השורה יתעמק בפרטים... אך בוודאי שהתקשורת וקבלנים מתחרים, שלא זכו במכרז, יגלו עניין... אפילו גורמים פנימיים, מתוך החברות הקבלניות עלולים לגלות פערים בין הדיווח למעשה ולהדליף מידע החוצה מסיבות אישיות שונות... השקיפות תקשה על בזבוז, על תשלומים חריגים וקומבינות אחרות.
תכנית יעקב רסלר למלחמה בתאונות דרכים
בכל משאית ואוטובוס יותקן מד התרעת מהירות אלחוטי ואוטומטי. ברגע שנהג עובר על המהירות המותרת תדלק נורה אדומה ומצפצפת בתא הנהג והנתון ישודר למחשב המרכזי של המשטרה. כל נהג משאית או אוטובוס יצויד ברישיון נהיגה מגנטי אותו יצטרך להעביר במשאית כדי שזו תתניע. פרטי הנהג ישודרו גם הם.
נהג שצובר, נאמר, חצי שעה של מהירות מופרזת יקבל קנס ושלילת רישיון ללא משפט וללא אפשרות ערעור. צבירה גבוהה יותר של שעות מהירות מופרזת יגררו משפט ועונשים כבדים יותר. רכב שייתפס ללא מד מהירות תקין יורד מהכביש יושבת לחודש, נהג שלא הזדהה עם כרטיס (כלומר השתמש בכרטיס של מישהו אחר...) יישלל רישיונו לתקופה. שוטר לא יצטרך לעצור את המשאית כדי לבדוק אם מתקן ההתרעה פועל... הוא יקיש את מספר המשאית שנוסעת לפניו אל תוך המחשב שבניידת ויקבל מייד מענה אם הנסיעה הנוכחית מדווחת, כולל שם הנהג. מד ההתרעה יכול גם לשמש כ"קופסה שחורה" לניתוח גורמי תאונה.
פיקוח אלקטרוני על עקיפה מסוכנת ב"פס לבן"
במקום להתקין מצלמות-מהירות בכבישים בהם אין בעיה לנסוע במהירות, יותקנו מצלמות ב"כבישים אדומים" או בקטעים עם פס לבן מפריד שהעקיפה בו מסוכנת. נהג שיבצע עקיפה מסוכנת – יצולם וייענש.
תחבורה - מציאות
הבעלות הציבורית על תשתית התחבורה
תשתית התחבורה היבשתית בעולם שונה מהותית מענפי משק אחרים. הענפים האחרים, בהם אנו דנים באתר זה, ראשיתם ביוזמות פרטיות שחלקן הולאמו בשלב מאוחר על ידי המדינות (באופן חלקי או מלא): חברות חשמל, בתי חולים, חקלאות, תעשייה, תקשורת ועוד – כולם צמחו מיוזמה פרטית. לעומת זאת, תשתית התחבורה הייתה מלכתחילה ציבורית – השבילים, הדרכים העתיקות, הכבישים שהחליפו את השבילים – כמעט כולם צמחו באופן טבעי או נסללו על ידי השלטון.
אמרה סינית עתיקה גורסת – "השביל חכם מן ההולך בו". ואכן, קיים היגיון טבעי במסלולי הדרכים העתיקות – אלפי שנים של ניסוי וטעייה שיפרו את התוואי שנכבש ברגליהם של ההולכים והרוכבים. כל קיצור דרך, או שיפור – אומצו כתוואי חדש יעיל מקודמו. הדרכים נולדו "ציבוריות". הדרך אל המעיין, הדרך אל שדות הציד, הדרך אל הנהר, הדרך אל הכפר השכן.
דרכים לרוב לא היו מקור הכנסה כלכלי ולכן לא היו בבעלות פרטית; אולי בגלל שהשביל היה שם מאז ומתמיד ומעצם קיומו נובע שזו הדרך היעילה ביותר בין שתי הנקודות – קשה היה ליזם פרטי להציע חלופה יעילה יותר ולהרוויח מכך.
דרכים כן נוצלו כמקור הכנסה – בעיקר על ידי מלכים, ראשי שבטים ושודדים שניצלו תוואים קריטיים לגבייה של מיסים, דמי חסות או ביזה. הכנסות אלה כמובן שלא יועדו לשיפור תשתיות...
מאחר והדרכים היו ציבוריות מאז ומעולם – טבעי היה שהמדינה (או הממלכה) ימשיכו לתחזק ולפתח אותם. כך גם הדרכים העירוניות. תנופת סלילת הכבישים בארץ ישראל החלה בשנות העשרים על ידי השלטון הבריטי.
בעת החדשה הומצאה התחבורה המוטורית (הרכבת במאה ה-19). רכבות היו בראשיתן יוזמה פרטית, אך מכיוון שבתקופה זו כבר קיימות מדינות, צריך היה להעניק לחברת הרכבות זיכיון – זכויות דרך, זכויות מעבר. בארצות הברית הונחו חלק מהמסילות (למרחקים גדולים) באזורים בהם לא הייתה תביעת בעלות לאף אחד. ברבות הימים הפכו קרקעות תוואי הרכבת לרכוש חברת הרכבות. פסים הונחו על ידי חברות הרכבות לאזורים אליהם היה פוטנציאל לשינוע סחורות ונוסעים. לחברות הרכבת היה תפקיד חשוב ב"כיבוש המערב" בהציען תחליף יעיל, זול ובטוח לשיירות הכרכרות, המוכרות מסרטי הקולנוע, אשר נעו מערבה. באמצע המאה ה-19 ניהלו חברות הרכבות קמפיין פרסום – "סע איתנו למערב וקבל קרקע חינם במחוזות החדשים"...
עם התפתחות המכונית, החלו הרכבות לצבור הפסדים במהירות. הממשלות לא אפשרו לרכבת ללכת בדרך כל בשר – בעקבות כרכרות הסוסים (משיקולים פוליטיים ואידיאולוגיים). ולכן, כמעט בכל העולם הולאמה רשת הרכבות – הן מפסידות ומונשמות מלאכותית על ידי סבסוד ציבורי. נראה שרק פריצת דרך טכנולוגית בתחבורה המסילתית תוכל להחזיר עטרה ליושנה – דהיינו, להפוך את הרכבת לכדאית כלכלית.
מדוע לא השקיעו בתשתית ?
פוליטיקאים משקיעים ב"פרויקטים" שמניבים תשואה פוליטית בטווח הקצר. הואיל וכמעט כל ממשלות ישראל נפחו נשמתן בטרם סיום קדנציה מלאה, צריך הפוליטיקאי הישראלי להשקיע כספי ציבור ב"פרויקטים" שיניבו תוצאות פוליטיות רצויות תוך 2-3 שנים לכל היותר...
מה לעשות, אך סלילת כביש בישראל (אפילו הרחבת כביש פשוט יחסית לביצוע כגון באר שבע- דימונה נמשכה כ-10 שנים) נמשכת בדרך כלל שנים ארוכות מאד. כתוצאה מכך "לא כדאי" לפוליטיקאי להשקיע בכבישים כי את הכביש יחנוך בטקס רב-רושם שר התחבורה שיכהן 12 שנים לאחר מכן... עדיף משיקולים פוליטיים "להשקיע" בסובסידיה לאגד או ב"מכון לחקר התאונות" שבראשו עומד פעיל מרכז המפלגה... בין כך ובין כך אי אפשר להאשים שר מסוים בתשתית הכבישים המפגרת – "כולם אשמים"...
ההשקעה בתשתית תורצה פעמים רבות כמענה ל"יצירת מקומות עבודה" – ובתור שכזו – יש לה "לובי". מאידך, כאשר יש "קיצוצים" – ותמיד יש – נוח יותר לקצץ בתשתיות מאשר בשכר עובדי הנמל או האוניברסיטה...
ההשקעה בתשתיות איטית הואיל והתמורה הפוליטית להשקעה זו נמוכה. גם אם במקרה תוכרז תוכנית השקעות שאפתנית לעשר שנים, הרי "במשבר" התקציבי הראשון – תמיד אפשר לקצץ את השקעות התשתית לטובת סעיף הוצאות אחר שתועלתו הפוליטית מיידית.
עוד על תשתית הכבישים... זיהום אויר, בלאי רכב מואץ ומפגע בטחוני
תשתית הכבישים הנחותה (יחסית) בישראל גורמת לנזקים רבים מעבר לתאונות דרכים, חוסר נוחיות ובזבוז זמן. הצפיפות בכביש גורמת לנהגים לשהות על הכביש מספר שעות כפול ומשולש מהנדרש לחציית מרחק הנסיעה. בלאי כלי הרכב עולה כתוצאה מ"שעות מנוע" מיותרות ואין ספור מחזורי האצה ובלימה. מצבם הפיזי הלוקה של כבישים רבים תורם גם הוא לבלאי מואץ של כלי הרכב. שעות המנוע המיותרות מגדילות פי כמה את צריכת הדלק וזיהום האוויר ומאיצות את פחת ההון במשק. כל אלה גם יחד תורמים להקטנת ניידות האוכלוסייה ולנטייה להצטופפות במרכז, להאטת הפעילות המשקית ופיזורה.
מחסור בחניונים במרכזי הערים מגדיל את זיהום האוויר הצפיפות והרעש – נהגים נאלצים לנסוע "סיבובים" מיותרים כדי לחפש חניה ולבצע עשרות מחזורי האצה ובלימה מיותרים.
הזנחת כבישים בלויים גורמת לבלאי מואץ עוד יותר ומגדילה עד פי שלושה את הוצאות השיקום. עלות תיקון של כביש שמור היא רק שליש מעלות השיקום של כביש בלוי (דו"ח מבקר המדינה מס' 40).
על ההשלכות הביטחוניות של רשת הכבישים הלקויה לא מרבים לדבר: בעת גיוס אוגדות המילואים לקראת העלייה ללבנון ב-1982 נוצר פקק תנועה לאורך עשרות קילומטרים על הכביש הצר המחבר את טבריה, ראש פינה וקריית שמונה. במשך כמעט יום שלם עמד "הצבא הטוב במזרח התיכון" בפקק תנועה... וכל זאת בתנאים אידיאלים – לא היה זה גיוס מבוהל כמו במלחמת יום כיפור, לא היה חסר זמן לתכנון הגיוס. הזרמת הכוחות לא התנהלה תחת לחץ של תרחישי אימה – טילים סורים וקטיושות חיזבללה המכוונים לצירי התנועה הצרים. תשתית התחבורה החסרה עלולה להפוך למלכודת ללא מוצא לצבא המתגייס ולאזרחים הממהרים לשוב למשפחותיהם תחת התקפת פתע של טילים.
בשנים האחרונות דובר לא פעם על תרחיש בו נאלץ לפנות, בהתראה קצרה, את אוכלוסיית גוש דן. כיצד יתפנו כמיליון וחצי אזרחים אל הרי ירושלים, יהודה ושומרון, או אל הנגב במקרה של "התרעה גרעינית ממוקדת" ?
מה רצוי למשק – רכבת, כביש או אוטובוס ?
בכל המדינות נמצאת רוב תשתית התחבורה בבעלות ממשלתית: כבישים, נמלי אוויר וים, מסילות ברזל וחלק מחברות התעופה. כתוצאה מכך, תמחור נכון של שימוש בתשתית וקביעת מחיר לצרכן עבור שימוש זה קשים ביותר. מה שוויו בשוק של נמל אשדוד? איך מתמחרים את גורם הבלאי העיקרי לכבישים – משאיות ואוטובוסים? אמצעי תחבורה עושים שימוש לא רק בתשתית היבשתית (כביש או מסילה) אלא גם בתשתית סביבתית כגון זיהום אוויר – איך מתמחרים את כמויות הזיהום שפולט רכב פרטי, אוטובוס, או פליטת הזיהום של תחנת הכוח החשמלית שמזינה את הרכבת הקלה והנקייה...
האם מחיר כרטיס הנסיעה ברכבת צריך לשקף גם את החזר ההשקעה בבניית המסילות, התחנות והגשרים? אילו הרכבת הייתה בבעלות פרטית – וודאי שהיזם היה נוהג כך. אבל אז כרטיס הרכבת היה יקר מאד ומייד הייתה עולה הטענה הצודקת שגם בעלי הרכב הפרטי לא מממנים את סלילת הכבישים, הרמזורים והמחלפים ולכן נסיעה ברכב פרטי זולה יותר.
במצב הקיים, הממשלה קובעת שרירותית ומקרית את מחיר הנסיעה ברכב פרטי, אוטובוס או רכבת. על האחד (הרכב הפרטי) מוטלים מסים כבדים אבל תשתית הכבישים מוענקת בחינם, האחרים (אוטובוס ורכבת) זוכים לסובסידיות. בהיעדר שוק תחרותי חופשי, המחירים היחסיים של שירותי התחבורה – מקריים. האזרח מפעיל שיקול הגיוני לפי העלויות והמחירים המקריים שקובעת הממשלה ובהתאם לכך מחליט על סדרי העדיפויות שלו – באיזה כלי תחבורה להשתמש. החלטה זו, המתבססת על מחירים שאין להם קשר אובייקטיבי למציאות כלשהי, גורמת לעיוות ולבזבוז משאבים. יתכן לדוגמה שתמחור נכון של תחבורה יבשתית (תוך שקלול כל המרכיבים) היה מכתיב מחיר גבוה לשימוש ברכב בנזין פרטי לעומת מחיר זול במיוחד לנסיעה ברכבת. אך יתכן גם ההפך – שעלות הנסיעה האמיתית ברכבת צריכה להיות כה גבוהה, לעומת רכב פרטי, שהשקעה במסילת ברזל היא בזבוז זועק לשמים. ותתכן גם אפשרות שבתוואי אחד הרכבת תהיה כדאית ואילו בתוואי אחר – תפסיד.
בניגוד לענפי משק אחרים, נראה שיציאה מלאה של הממשלה מפעילות בשוק התחבורה אינה אפשרית ובייחוד לא ממעורבות בתשתיות התחבורה, אך בהחלט ניתן לצמצם את מעורבותה למינימום. למרות שחלק מהעיוותים יישאר איתנו, הפרטה וביטול סבסוד יתרמו לשינוי המחירים היחסיים של השימוש באמצעי התחבורה השונים. ההחלטה היכן להשקיע תעבור לאזרח: מי שיקנה כרטיס לרכבת יממן את ההשקעה ברכבת ומי שימלא דלק במיכל יממן את תשתית הכביש.
המרחקים בארצות-הברית קצרים מאשר בישראל!
מרחק הנסיעה ברכב לא נמדד רק בקילומטרים. נכון יותר למדוד מרחק נסיעה גם לפי פרמטרים אחרים – עלות הנסיעה, משך הנסיעה ונוחיות הנהיגה. את הנהג לא מעניין שהמרחק הפיזי הוא "רק" 10 ק"מ כאשר הנסיעה נמשכת שעה, עלות הדלק והחלפים גבוהה והשילוט בדרך מטעה ומעצבן.
מחיר הדלק בארה"ב פחות ממחצית המחיר בישראל. גם מחיר המכוניות וחלקי החילוף כמחצית מהמחיר בישראל, ואילו ההכנסה הממוצעת נטו למשפחה בארה"ב גדולה פי- 2 לערך מאשר בישראל. לא יהיה מוגזם להעריך כי עלות הנסיעה ברכב פרטי, במונחים של זמן עבודה ממוצע, גבוהה בישראל פי כמה מאשר בארה"ב. במילים אחרות – הישראלי עובד פי- 4 מאשר האמריקאי כדי לנסוע מרחק זהה. כל זה מבלי להביא בחשבון את מימד הנוחיות, הרוגע ("העצבים...") והבטיחות. אם כך, נסיעה מחיפה למעלות שבגליל המערבי, מרחק של כ- 34 ק"מ, שקולה אולי לנסיעה של כ- 8 ק"מ בארה"ב! – לכן, במונחים אמריקאים – מעלות שבגליל יכולה להיחשב כשכונה של חיפה!
מחיר גבוה לרכב ולחלקי חילוף משפיע כמובן על גיל הרכב ועל בטיחותו. צפיפות המכוניות בכבישים – גם היא אינה תורמת לבטיחות. גורמים אלה ואחרים תורמים להגדלת מספר תאונות הדרכים.
איך מגיעים בנוחיות מדימונה לבאר שבע ?
:הקטע הבא על דימונה מסתמך על נתונים מ-2006, אך בהחלט רלוונטי וראוי לחיקוי בכל הארץ
תושב דימונה שחפץ לנסוע לבאר שבע בתחבורה ציבורית מצלצל לתחנת מוניות מקומית, מציין את שעת הנסיעה הרצויה ומספר הנוסעים המצטרפים. לפעמים הוא נשאל אם יוכל להקדים או לאחר במחצית השעה. בשעה המוסכמת ממתינה המונית בכניסה לביתו ואוספת בדרכה עוד מספר נוסעים שהזמינו שרות. מחיר הנסיעה לבאר שבע 10₪ (מחיר נסיעה באגד עמד ב- 2003 על 11 ש"ח וירד בעקבות התחרות ל-9.80 ₪). מחיר נסיעה מיוחדת (ספיישל) בתוך העיר לכל יעד עומד על 12 ₪. המחירים נכונים לנובמבר 2006. השירות מהבית קיים כבר מזה מספר שנים. המוניות בדימונה מציעות שרות ייחודי נוסף: נסיעה מיוחדת מכל כתובת אל כל יעד בעיר במחיר אחיד – 6 ₪ (הנהג רשאי לאסוף בדרך נוסעים נוספים). שרות האוטובוסים של אגד אינו יכול להתחרות במוניות בגלל המבנה הקשיח של קו אוטובוס. הקו הפנימי של אגד בדימונה סובל, כפי הנראה, מהפסדים ורק נוסעים בודדים נעזרים בו.
אין להניח שנהגי המוניות בדימונה מפסידים. זו פרנסתם. הם לא מקבלים סובסידיה כלשהי, נהפוך הוא – הם משלמים מסים. מידי מספר שנים עולה טענה מצד דוברי אגד. נגד שירותי הסעות "פירטיות" בגליל – בעלי מיניבוסים המתחרים קשות באגד ,66) חלקם 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע ובמחירי אוטובוס. גם נהגי השרות מתפרנסים בכבוד. הם לא מקבלים סובסידיה.
שלטון אגד ודן
קואופרטיבים נוסדו עוד לפני קום המדינה בתחומים שונים: תעשייה, צרכנות (סופרמרקטים) וגם תחבורה. קואופרטיב הוא עסק ששייך לחברים בו שבדרך כלל גם עובדים בו ומנהלים אותו. לכל חבר שותפות שווה בקואופרטיב (המניה). דומה לקיבוץ.
ראשי היישוב, חדורי אידיאולוגיה סוציאליסטית, הקימו את הקואופרטיבים (והקיבוצים) מתוך אמונה אידיאולוגית שזו הדרך הנכונה. התיאוריה קרסה, ומהר מאד הסתבר שחברי הקואופרטיבים בני אנוש נורמאליים ונוהגים כמו כל קפיטליסט – שומרים את המניות במשפחה, מסרבים לצרף חברים "מבחוץ", מעסיקים שכירים בשכר נמוך, ובראש מעיינם – רווח אישי.
בינתיים, צברו הקואופרטיבים לתחבורה כוח פוליטי – אלפי חברים, משפחות ואזרחים תלויים בהם לפרנסתם. לאחר קום המדינה גרסה האידיאולוגיה השלטת שהמדינה צריכה לדאוג לתחבורה וגם לפרנסה (של מקורביה). בחסות האידיאולוגיה זכו הקואופרטיבים לתחבורה להגנה מתחרות ולהעברה של משאבי מדינה אליהם.
במשך עשרות שנים שלטו בתחבורה בציבורית בישראל שני הקואופרטיבים הגדולים אגד ודן – הוענק להם זיכיון ממשלתי בלעדי להסעת רוב משתמשי התחבורה הציבורית. חלק קטן מקווי הקואופרטיבים הועבר במהלך 2002 למספר מתחרים אחרים, שגם בהם אסור להתחרות – יש להם "זיכיון".
בקואופרטיבים לתחבורה אלפי חברים וגמלאים אשר יחד עם משפחותיהם מהווים כוח אלקטורלי לא מבוטל שהשתייך בעבר, ברובו, למפלגות הפועלים ששלטו במדינה ביד רמה עד לסוף שנות השבעים. כוחם הפוליטי במרכז המפלגה ובמוסדותיה היה משמעותי ובתקופה מסויימת אף כיהן בכנסת ח"כ מטעם אגד. עד סוף שנות השבעים, כאשר לרוב המשפחות בישראל לא היה רכב פרטי, שביתה באגד ודן הייתה משתקת למעשה את המדינה. אפקט הדומה לאיום חברת החשמל "לסגור את השלטר".
הכוח להזיק, בשילוב הכוח הפוליטי, אפשר לקואופרטיב התחבורה לסחוט מהממשלה מדי שנה, מאז קום המדינה, מיליארדי שקלים. דמי-חסות פוליטיים אלה נקראים עד היום – "תמיכות בתחבורה הציבורית". |
בשנת 2005 עמד הסכום על כ- 1.6 מיליארד ₪, בעבר היו הסכומים גבוהים יותר. הסבסוד הישיר ובמזומן הוא רק קצה קרחון "הפרוטקשן החוקי". בדצמבר 2005 אישרה ועדת הכספים של הכנסת להעביר לאגד מענק של 5.4 מיליארד ₪ למימון הסכם הסובסידיות למשך 10 השנים הבאות. סבסוד מראש! אגד "הבטיחה" לשפר את השירות ולהתייעל... (יהודה גולן וליאור ברון, מעריב 29.12.05). כסף עכשיו, התייעלות אחר כך...
עלות ההפעלה הכוללת של תחבורת האוטובוסים (כולל עלות רכש האוטובוסים) נאמדה בשנת 2013 בכ- 6.2 מיליארד ש"ח. הסובסידיה הממשלתית לאוטובוסים עמדה על כ- 3.1 מיליארד ש"ח.
סיוע עקיף הוזרם לקואופרטיב ולחבריו משך עשרות שנים גם בדרכים אחרות – הקצאת קרקעות (במחירים מיוחדים) להקמת תחנות אוטובוס מרכזיות במרכזי הערים. אלה היו ה"קניונים" בעשורים הראשונים שלאחר קום המדינה. קרקעות הוקצו גם במקומות אחרים, מגרשים לבניית בתים לחברים, אשראי ממשלתי לרכישת אוטובוסים, פנסיה נדיבה ומוקדמת מהמקובל וכדומה. קשה להעריך את היקף ההזרמה הממשלתית, מכספי האזרח הישראלי, לכיסיהם העמוקים של הקואופרטיבים לתחבורה אך ודאי שההזרמה מצטברת למיליארדי דולרים רבים ואינה נופלת בהיקפה המצטבר מהכספים שהועברו לסקטורים "מועדפים" אחרים.
הקואופרטיבים לתחבורה צברו נכסים רבים, הקימו חברות בת שמתמחות בהשקעות שונות. קואופרטיב דן (שהפך לחברה בע"מ) הוא הבעלים של חברת הנדל"ן א.מ.ד. שבבעלותה מגרשים במקומות היקרים בישראל. כך לדוגמה מקימה דן מגדל מגורים יוקרתי – מגדל ארלוזורוב בצפון הישן של תל אביב. המגדל בן 29 קומות צפוי להניב הכנסות של כ-1.3 מיליארד שקל לדן. אין פסול בעסקי הנדל"ן של דן, יש פגם בהושטת היד האחת לגריפת סובסידיות ממשלם המיסים, בעוד היד השנייה גורפת רווחי עתק מפעילות עסקית.
מונופול מוגן ע"י הממשלה שזוכה להזרמת כסף תמידית מכספי משלם המיסים חייב לפתח מערכת פנימית מושחתת כי אין דרך אחרת לחלוקת ה"שלל" בין החבר'ה. מרדכי גילת (ידיעות אחרונות 7.6.2002) סוקר קצה של אותו קרחון בעקבות מסירת אבטחת האוטובוסים בהיקף של 40 מליון ש"ח בשנה ללא מכרז לזוכה מאושר וכן הפרישה לפנסיה מוקדמת של מנחם נויוביץ, חבר הנהלה ותיק, שמייד עם "פרישתו" מונה ליו"ר אחת מחברות הבת של אגד בשכר חודשי של 50,000 ש"ח: "...במוסד הזה כבר נחשפו מעשי שוחד, מרמה, סחיטה, קשרים עם העולם התחתון, שכירת בריונים לניפוץ גולגלות של יריבים, הטמנת רימונים, האזנות סתר, גניבות ענק, בילוים במלונות פאר בחו"ל על חשבון החברים – חגיגות שחברי אגד הגונים העניקו להן את השם "פסטיבל צ'אוצ'סקו" [שליט רומניה הקומוניסטית לשעבר]. רוב גיבורי הפסטיבלים האלה כבר עזבו את אגד עמוסים בכסף רב." |
כדרכם של פוליטיקאים מימים ימימה, נדחתה כל ביקורת על המעמד המיוחד שניתן לקבוצת הלחץ של הקואופרטיבים לתחבורה. כולם האמינו בחשיבותו של אגד למפעל הציוני. הצורך בסובסידיות נומק כמובן "בטובת-העם", טובת "השכבות העניות" והחובה לקיים תחבורה ציבורית לדימונה בנגב ולשלומי בגליל.
נהגי המוניות בדימונה, המיניבוסים ה"חאפרים" בגליל מצליחים להתחרות באגד וזאת ללא אגורה של סובסידיה ומתנות אחרות – ולמרבית הפלא – גם באזורים שאגד לכאורה מפסיד בהם...
למה קשה להשיג מונית?
צעיר שמעוניין לרכוש את מקצוע הספרות ולהגיע לרגע המאושר בו גבר או אישה יפקידו בידיו את שיער ראשם צריך לעבור תהליך מייגע: תחילה עליו להתקבל לאחד מבתי הספר לספרות הפועלים בדרך כלל בחסות מספרת צמרת. ברוב המקומות נדרש תשלום ולא נמוך. לאחר לימודים, הדרכה ואימונים הוא רשאי לספר לקוחות, במסגרת בית-הספר ובהשגחת מדריך.
הלקוחות שבאים להסתפר אצל חניכים משלמים מחיר מוזל עבור התספורת ולעיתים מקבלים את השירות חינם. לאחר הסטג' ורכישת ניסיון מעשי ינסו הצעיר או הצעירה להתקבל לעבודה באחת מהמספרות. התהליך המסודר נוצר ע"י כוחות השוק – אין חוק, אין פיקוח על מחירים, אין התערבות ממשלתית. אף אחד לא בודק ומפקח אם ספר ללא "הכשרה מספקת" יתחזה לספר מומחה ויפתח מספרה...
עכשיו נתאר לעצמנו שפוליטיקאים, בעקבות הבטחה לתרומה של לובי הספרים הותיקים, יחוקקו את חוק הטיפול בשיער תשס"ח...
שר התעשייה והמסחר ימנה את עו"ד כהן לתפקיד "רשם הספרים". כל ספר שיעבור מבחנים של משרד המסחר והתעשייה יקבל תואר "ספר מורשה" תמורת אגרה שנתית קבועה בשיעור של 1000 $. בכל הארץ יהיו רק 5 בתי ספר מאושרים למקצוע הספרות. מחיר התספורת יקבע ע"י משרד המסחר והתעשייה כפי שיפורסם מעת לעת. מספרה חדשה לא תוכל לקום במרחק הקטן מ- 300 מ' ממספרה ותיקה. תתנהל מלחמת חורמה נגד "חאפרים" ומספרות פיראטיות הפועלות ללא רישיון. איגוד המספרות יפעל להגבלת מספר הרישיונות החדשים המוענקים מדי שנה לספרים חדשים כדי "לא למוטט את הענף", פרסום ייאסר כדי לשמור "על כבוד המקצוע". והמנכ"ל הפורש של המשרד הממשלתי ייקח לעצמו 20 רישיונות להקמת מספרות וישכיר אותם בשוק הפתוח. מה התוצאות הצפויות לחוק כזה – עשרות רבות של פקחים, פקידים ומנהלים חדשים יתווספו לסקטור הציבורי, אלפי עבריינים חדשים ייווצרו – כל ה"חאפרים" וה"פירטים". מאות תביעות מסוג חדש יציפו את בתי המשפט ויתנו תעסוקת סרק לשוטרים, שופטים ופקידים נוספים. אלפי ספרים וספרות יאלצו לשלם אגרה שנתית גבוהה עבור כלום.
הלקוחות, וכמעט כולם נזקקים לספר, ישלמו את המחיר: תוך מספר שנים ייווצר מחסור בספרים והתורים יתארכו. המחיר האחיד שייקבע ע"י הממשלה עבור תספורת יגרום לירידה באיכות השירות ותשלום "שחור" כדי לקדם את התור. ספר מוכשר לא יוכל לזכות בתשלום ביחס ישר לכישוריו. בגלל המחסור בספרים הם יתאמצו פחות כדי לרצות את הלקוחות, בין כך ובין כך הלקוחות עומדים בתור...
זה המצב בענף המוניות!
הענף כבול בחוקים, בתקנות, והמחירים קבועים. נדרש רישיון להפעלת מונית, יש לשלם אגרת רישיון ומספר הרישיונות החדשים מוגבל. ההתערבות הממשלתית גורמת נזק לנהגים, לאזרח ובעיקר – מאלצת את מבקשי הרישיונות לשלם עשרות אלפי דולרים על כלום. הנהגים ששוכרים מוניות נאלצים לשלם מאות דולרים מיותרים מידי חודש כדי שבעלי הרישיון יוכלו לקבל תשואה נאותה על ההשקעה המלאכותית שלהם.
מחיר הרישיון למונית, שנקנה במקור מהממשלה, נע בין 30,000 $ לבין 70,000 $ (תלוי בתקופה). אפשר לרכוש את הרישיון בשוק הפרטי במחיר גבוה יותר שמשתנה בהתאם למצב הכלכלי במדינה. את הרישיון אפשר גם להשכיר במחיר של 300$ עד 500 $ לחודש. זכייה ברישיון ממשלתי משמעותה רווח הון מיידי של עשרות אלפי דולר. בדצמבר 2004 הועלה מחיר אגרת הרישוי למונית מ- 160,000 ₪ ל- 205,000 ₪ עקב דרישת בעלי המוניות לצמצם את התחרות בענף (למנוע "הצפה" של השוק). ערב העלאת המחיר הייתה הסתערות על משרד התחבורה, ביניהם אנשי עסקים שאינם קשורים לענף המוניות. תוך זמן קצר הוגשו ואושרו כ- 1,000 רישיונות חדשים... תשואה מיידית של 28% על ההון בחודש, ללא סיכון.
מגבלות הכניסה המלאכותיות לענף פוגעות בנהגים פוטנציאלים המחויבים להיות שכירים שנים ארוכות. נגרם מחסור במוניות ובקווי שירות וזמן ההמתנה למונית מתארך. מספר קווי השירות מוגבל, בעיקר בעקבות לחץ מסורתי שמפעילים אגד ודן על משרד התחבורה. המגבלות גם יוצרות סיכון מיותר. קיימים אלפי נהגים, מוניות ומיניבוסים "חאפרים" – שאינם מבוטחים. לנהגים אלה אין ביטוח מתאים להסעת נוסעים ולא בגלל רשלנותם – אי אפשר לבטח הסעת נוסעים במוניות ללא רישיון למונית. "חאפר" היא גם מונית מאושרת וחוקית שמסיעה נוסעים בקו ששייך לחברה אחרת, או מיניבוסים בגליל שמסיעים נוסעים בתשלום.
ענף המוניות כבול ומרובה תקנות וחוקים: משרד התחבורה קובע את מספר הרישיונות החדשים להפעלת מונית שיחולקו מידי שנה, מי זכאי לרישיון, מחיר האגרה לרישיון, סוגי המוניות, אופי קו השירות, מסלולי מוניות השירות, תעריפים, מספר הנוסעים במונית, סוג הרכב ועוד. המעורבות המלאה והעמוקה של הממשלה בענף גורמת לנזק כלכלי למשק בגלל העסקת מנגנון ממשלתי ביישום הביורוקרטיה בענף, בגלל האילוץ להשקיע מיליוני דולרים מידי שנה ברישיונות במקום בהשקעות יצרניות, בגלל הגבלת התחרות והגבלה על יצירת מקורות תעסוקה.
מבקרת המדינה ציינה כבר בדו"ח מס' 42 משנת 1991 שענף המוניות הפך "מטרה לספקולנטים" ע"י רכישת רישיון במחיר הרשמי ממשרד התחבורה ומכירתו לאחר מכן במחירי שוק הגבוהים יותר. העובדה שניתן לרכוש רישיון למונית בשוק החופשי, כמעט ללא מגבלה, וכן העובדה שכמעט כל בעל רישיון נהיגה יכול לעבוד כנהג מונית שכיר משמיטות את הטיעונים "האידיאולוגים" לשלל התקנות וההגבלות ומבליטות את "האמת הפוליטית" – מהגבלת מספר המוניות נהנים בעיקר הקואופרטיבים אגד ודן וכן ותיקי הענף ששומרים כך על מחירו הגבוה של רישיון המונית שבידם – וכמובן פקידי משרד התחבורה, יתכן שזו הסיבה העיקרית למצב הקיים.
מסלולי הנסיעה של מוניות שירות מוגבלים ואין לנסוע חלילה במקביל לקווי האוטובוסים. אסור למונית לאסוף נוסעים מתחנת אוטובוס (תקנה שכמובן לא נאכפת) והמפקח על התעבורה מאשר רישיונות לקווי שירות בהתאם ללחצים המופעלים עליו. באוגוסט 2006 קרא שופט בית המשפט העליון, אליקים רובינשטיין, למשטרה לחקור טענות של ארגון מוניות השירות כי משרד התחבורה ארגן "רפורמה" שתוצאתה תאפשר לאגד להשתלט על ענף מוניות השירות. לדברי הארגון, משרד התחבורה חדל להעניק רישיונות חדשים, למעט רישיונות שהוענקו למקורבים לבכירים במשרד התחבורה... (לפי פרסומים בעיתונות חולקו ערב "הרפורמה" מאות רישיונות לאנשי הליכוד והעבודה...).
"הרפורמה" נועדה להכביד את הרגולציה על הענף באמצעות דרישות המכתיבות מספר מינימאלי של מוניות בקו, הגבלת מסלולים, הפקדת ערבות בנקאית. עוד נקבע ב"רפורמה": מוניות השירות יהיו גורם "משלים אך לא מתחרה" בתחבורה הציבורית... והכול כמובן לטובת הציבור...
עיוותים נוספים– האגרה הגבוהה מקשה על נהגים חדשים להצטרף לענף ומקטינה את מקורות התעסוקה. חיוב נהג מונית לעבוד כשכיר במשך תקופה ארוכה, בטרם יהיה זכאי ל"מספר ירוק", מקטין את הכנסותיו הפוטנציאליות. התעריפים הקבועים גורמים לפעמים לחוסר כדאיות לנהגים לעבוד בשעות העומס כאשר התנועה איטית. נהגי המוניות משלמים אגרות גבוהות המועברות למעשה כסובסידיה למתחריהם – אגד ודן... קיימת גם אפליה ברווחיות הנסיעה בין נהג ששכר את רישיונו בשוק החופשי במחיר גבוה לבין נהג שזכה בהגרלה הממשלתית במחיר נמוך (בגלל מרכיב החזר ההון).
הגבלת התחרות בתחבורה הציבורית פוגעת בעיקר בעשירונים הנמוכים באוכלוסייה הואיל והם המשתמשים העיקריים בתחבורה הציבורית.
הרכבת – סימני התאוששות – אמיתיים או מדומים
הרכבת סבלה מפיגור חמור, ונותרה עד לשנים האחרונות ברמת רכבת המנדט הבריטי. את הפיגור רב השנים של הרכבת יש לזקוף בעיקר לכוחו הפוליטי של קואופרטיב האוטובוס, וגם לאינרציה הטבעית של הממשלה והעדר קבוצת לחץ של עובדי הרכבת...
רק בשנים האחרונות, יתכן שעקב היחלשותם הפוליטית של אגד ודן, החלה הרכבת להתפתח. הרכבת אוחדה עם רשות הנמלים ונהנתה מעודפי המזומנים שבקופת הרשות. למרות העלייה החדה במספר הנוסעים, רכבת-ישראל מפסידה מדי שנה ונזקקת לסיוע ממשלתי לרכישת קרונות, קטרים ולתפעול שוטף.
כלל לא בטוח אם "התאוששות הרכבת" אמיתית או מדומה וכי הזרמת התקציבים ל"אישוש הרכבת" כדאית. קרוב לוודאי שהרכבת תזדקק להנשמה מלאכותית תמידית.
ההפסדים בשורת ההפסד ("רווח נקי") מטעים. צריך להוסיף להם את הסובסידיה שמקבלת הרכבת מידי שנה שנכללת בשורת "ההכנסות". הפסדי הרכבת מידי שנה, בשנים האחרונות, מתקרבים למיליארד שקל בשנה!
אגדת הרכבת כפתרון אולטימטיבי
כמעט כל מערכות הרכבות בעולם נושאות הפסדים כבדים; כך באירופה ובאמריקה וכך גם בישראל. רכבת נוחה מאד אם מקום העבודה סמוך לתחנת הרכבת ותחנת היציאה סמוכה לבית. אם כדי להגיע לעבודה באמצעות הרכבת נזדקק ל- 2 אוטובוסים, רכבת אחת, לשוטט 300 מטר ברגל בתחנת הרכבת ואחר כך להמתין לרכבת, אז הנהג הממוצע יעדיף רכב פרטי ובצדק. באירופה, בה רשת הרכבות מפותחת ביותר, מתבצעות פחות רק כ- 6% מהנסיעות באמצעות הרכבת והשימוש ברכבות הולך וקטן.
יש להניח שבישראל לא נגיע לרמת הרכבות האירופאית ומידת השימוש ברכבת יהיה נמוך יותר – הישועה לא תצמח מרכבת ישראל ובוודאי שלא רכבת בבעלות ממשלתית (רכבת בהפסד מתמיד חייבת להיות ממשלתית...); רכבת בבעלות ממשלתית סובלת בהכרח מתופעות של כל עסק ממשלתי – שגרת עבודה שמגדילה את ההפסדים עוד יותר. רכבת עשויה להקל במשהו על עומס התחבורה אך בהחלט לא יכולה להיות הפיתרון הגורף. בעל מכונית יעדיף, ברוב המקרים, בייחוד במרחקים הישראלים הקצרים, נסיעה ברכב פרטי. מזגן, רדיו טייפ, דיבורית לטלפון, גמישות ופרטיות מלאה עדיפים על פני המתנה בתחנת אוטובוס שיסיע אותנו לתחנת רכבת, שם נמתין לרכבת, נרד ממנה ונמתין לאוטובוס השני אל העבודה, ומתחנת האוטובוס הסופית נלך ברגל עד למשרד – וכל זה בחום של 30 מעלות.
לא "לכולם יש רכב" – מספר המכוניות בישראל הנמוך במערב!
בציבור הישראלי רווחת הדעה כי "לכולם יש מכונית". ואכן, למראה הפקקים המזדחלים בכניסות לערים בשעות הבוקר ואחר הצהרים נראה שלאמונה זו יש על מה לסמוך ו"כמעט לכל אחד" יש רכב פרטי.
מסתבר שלא כך פני הדברים. עיננו רואות את צפיפות כלי הרכב, אך מספר המכוניות בישראל נמוך מאוד!
מספר כלי הרכב לכל 1000 תושבים, נתון המוגדר כ"רמת המינוע", הוא מהנמוכים במערב. בישראל (2013) יש כ- 350 מכוניות לכל 1000 תושבים, כאשר במערב אירופה עומדת רמת המינוע על למעלה מ- 600 מכוניות לכל 1000 תושבים ובארצות הברית כ- 800 מכוניות לכל 1000 תושבים.
הנה השוואה של רמת המינוע בקרב אוכלוסייה שמעל גיל 15:
רמת המינוע בישראל נמוכה מאשר בסלובקיה וקרואטיה שנמצאות בתחתית הרשימה באירופה.
לעומת רמת המינוע הנמוכה בישראל – צפיפות כלי הרכב בכבישים היא מהגבוהות במערב! צפיפות גבוהה מעידה על תשתית כבישים מפגרת (הערה: מדד השוואתי של "צפיפות" בכביש הוא נתון סטטיסטי בעייתי מהסיבות הבאות: המדד מתעלם מאיכות הכביש, רוחבו, וריבוי הכבישים עם תנועה דלה במדינות בעלות שטח גדול).
יתרונות הרכב הפרטי
המכונית הפרטית מסיעה אותנו בדיוק לאן שברצוננו להגיע – כמעט מדלת לדלת (אם יש חניה...) ולא מגבילה אותנו לתחנות עצירה שרירותיות. לוח הזמנים נתון לשיקולנו והנהג אינו כבול ללוח הזמנים של האוטובוס או הרכבת שברוב הפעמים אינו תואם למציאות. המכונית מאפשרת פרטיות מלאה: אפשר לשוחח בטלפון או עם עצמנו, אפשר לשיר או לקלל, מותר לחטט באף, לשחרר כפתור במכנס, להסיר נעליים ומגוון פעולות אחרות, אישיות לחלוטין... מרחב פרטיות מוגן.
כמעט בכל המקרים, הנוסע ברכב פרטי מגיע מהר יותר ליעדו. שום כלי תחבורה ציבורי אינו יכול להתמודד עם יתרונות אלה. לכן, אין סיכוי שאזרחים יוותרו על רכבם הפרטי, באופן גורף, למרות שטיפת המוח והקמפיין הציבורי המתמשך.
גם מבחינה כלכלית, ברוב המקרים אין עדיפות לתחבורה הציבורית, אפילו אם רק נהג אחד נוסע במכונית הפרטית, וכמובן כאשר ברכב יש 2 או יותר נוסעים. עלות (ההוצאה השולית) של נסיעה עירונית למרחק של 4 ק"מ במכונית פרטית, לדוגמה, אינה שונה בהרבה ממחירו של כרטיס אוטובוס. אם נסיר מכרטיס האוטובוס והרכבת את מרכיבי הסבסוד המלאכותיים יתרונו הכלכלי של הרכב הפרטי עוד יעלה, למרות עלויות החניה.
ומה על זיהום האוויר של הרכב הפרטי או צריכת האנרגיה הגבוהה שלו?
אם המחיר ללא סבסוד משקף גם עלויות אנרגיה בנסיעה ועלויות אנרגיה בייצור (המכונית או האוטובוס), עלויות חומרי הגלם וכדומה – הרי שגם בסעיף זה אין יתרון בולט לתחבורה הציבורית. הנתונים אינם בידנו – כדאי למשל לבדוק את צריכת הדלק הממוצעת של קואופרטיב דן לכל נוסע. צפויות הפתעות.
היתרון הבולט של תחבורה ציבורית הוא בניידות שמתאפשרת לבעלי הכנסה נמוכה, ילדים, קשישים ואחרים שאין להם אפשרות או את ההון הנדרש להשקעה ברכב פרטי.
התנועה לדיכוי המכונית הפרטית
מאז קום המדינה שלטה המגמה להגביל את מספר המכוניות הפרטיות, הרבה לפני הולדת הגופים "הירוקים". בשנים הראשונות אסרו והגבילו את הייבוא והיה צורך ברשיון יבוא מיוחד. בשנים שלאחר מכן פשוט הטילו מיסוי רצחני על יבוא מכוניות. בכירי הממסד הפוליטי במפלגות, בכנסת, בצבא, בממשלה, בסוכנות, בהסתדרות, וביתר "המוסדות" נהנו כמובן מרכב פרטי (של המוסד בו עבדו) ללא כל בעיה – המגבלות לא נועדו להם.
משה דיין, שהתפטר בראשית שנות השישים ממשרד החקלאות, רכש לראשונה בחייו רכב פרטי על חשבונו. כששמע את המחיר אמר: "לא העליתי בדעתי שמחירה של מכונית כה גבוה" (עזרה זהר – "סדום או חלם").
הפקידות הממשלתית ובכירי הממסד הפוליטי שמעולם לא קנו מכונית על חשבונם, או שילמו את הוצאות התיקונים והדלק מכיסם – אישרו בקלות חוקים והיטלים על המכונית הפרטית.
ב-1985 הציע שר הכלכלה "לבדוק שיטות לייקור השימוש השוטף ברכב (הארץ 3.7.85) וב-2002 הועלתה הצעה בכנסת לצייד את מכוניות חברי הכנסת ב"קוז'ק" (תאורת גג וסירנה כמו לניידת משטרה) כדי שלא יסבלו חלילה מתשתית הכבישים הגורמת לפקקי תנועה.
בשנים האחרונות הצטרפו ל"תנועה לדיכוי המכונית הפרטית" גם אזרחים ירוקים תמימים. אופנתי לשאת נאומים חוצבי להבות נגד המכונית הפרטית ובעד תחבורה ציבורית. בתום הכנס נכנסים רוב המשתתפים לרכבם הפרטי ונוסעים הביתה... קיימת גם "התנועה לענישת הנהגים" שמטיפה להטיל קנסות על נהגים שיכנסו למרכז העיר בשעות מסוימות... ברור שליוזמי ההצעה יהיה תו מיוחד על שמשת מכוניתם המאפשר להם תנועה חופשית... מהנדסי העיר שקיבלו את ההצעה לצמצם את תקן החניה בבנייני משרדים חדשים בעיר כדי לאלץ את העובדים בבניינים אלה להגיע לעבודה בתחבורה ציבורית במקום ברכבם הפרטי – להם כמובן יש חניה שמורה בחצר העירייה...
"התנועה לדיכוי המכונית הפרטית" שואבת את האידיאולוגיה מאותו מקור ממנו צמח הקומוניזם – האליטה מטיבה לדעת מההמון הנבער מה טוב לו ולכן עליה "לחנך" את ההמונים ולכפות עליהם.
מחיר המכונית הפרטית – הנזק למשק
מחירה של מכונית פרטית בישראל גבוה בערך פי-2 ממחירה לצרכן בארה"ב או בגרמניה. הפרש המחיר נובע מהמיסוי הכבד המוטל על יבוא רכב לישראל – מכס, מס קניה ומע"מ. להלן מספר השלכות מזיקות הנובעות מהמחיר "המנופח" של הרכב הפרטי:
הוצאה גוררת הוצאה – המחיר המנופח לרכב פרטי, שנגרם כאמור ע"י מיסוי ממשלתי, גורר גם מחיר גבוה לחלפים וגם פרמיות ביטוח גבוהות כדי לבטח את המסים הממשלתיים הכלולים במחיר הרכב. כמחצית הפרמיה מיועדת ל"ביטוח" המסים...
כדאיות גניבת רכב – המחיר המנופח הופך את גניבות הרכבל ענף כדאי ביותר ויוצר "תעסוקה" למפרקי רכב וסוחרי חלפים "משומשים". מחיר הרכב הגבוה מהווה תמריץ לגנבי הרכב ומאפשר להם רווחים גבוהים. המיסוי הגבוה הוא סובסידיה לגנבים. גנבי הרכב גונבים רק ½ מכונית... החצי השני הוא גניבת המיסים המושקעים במכונית.
מגניבות הרכב מרוויחה גם ממשלת ישראל (מהמיסוי על הרכב החדש שנאלצים לקנות), וגם הרשות הפלסטינית (שגניבות הרכב הם ענף כלכלי חשוב שם). קואליציה מוזרה של ממשלות, חברות וגנבים.
ייקור מוצרים ושירותים – מכוניות וכבישים הם מוצר תשתית שמחירו משפיע כמעט על כל תחום אחר. יוקר הרכב והתשתית החסרה מייקרים את כל המוצרים והשירותים במדינה וגוררים הוצאות מיותרות לכל האזרחים – גם לאלה שאינם בעלי רכב. הטכנאי שמגיע לתקן את המקרר בביתנו מחייב אותנו עבור תיקון המקרר. מחיר התיקון כולל כבר את הזמן שהטכנאי בזבז בפקקים ואת עלות הרכב והדלק. במחיר מצרכי המכולת נכללת גם עלות הובלתם. ההוצאה על הובלת מוצרים בקירור, לדוגמה, גבוהה משמעותית ככל שמשך הנסיעה בפקקים מתארך.
יוקר דירות בעיר ופיזור אוכלוסייה – יוקר הרכב והתשתית הלקויה פוגעים בניידות האזרחים ומגדילים את הצפיפות בערים המרכזיות. רמת הניידות הנמוכה גוררת עליה במחירי הדירות במרכזי הערים. שוב כולם משלמים את יוקר הרכב והתשתית. תושב אור-עקיבא, גם אם בבעלותו מכונית פרטית אך אין לו "רכב צמוד" ואינו מקבל "החזר הוצאות רכב" לא יכול לעבוד בחולון בעיקר בגלל עלויות הנסיעה הגבוהות ומשך הנסיעה. כך תורמים הרכב והתשתית לגידול בפערי השכר לפי מיקום גיאוגרפי.
עליית גיל הרכב – יוקר התחזוקה והרכישה של רכב פרטי מקשה על החלפת מכוניות ישנות, גורם לעלייה בגיל הרכב הנע בכבישים ולהזנחת תחזוקתו.
"הלב ממריא אל על" – ואלה תולדות
אל על הייתה חברה ממשלתית כ- 55 שנים והופרטה בשנת 2005. במשך למעלה מ-10 שנים הופעלה החברה ע"י כונס נכסים, בתחרות על תואר המועמדת הנצחית להפרטה. ההיסטוריה של אל על היא דוגמה טובה להתנהלות "עסק ממשלתי". ראוי ללמוד את ההיסטוריה של אל על כדי לחזק את ההבנה שלממשלה אסור לנהל עסקים.
מאחורי המונח "המוביל הלאומי" מסתתר תבשיל אופייני לחברות "לאומיות" – מונופול חסין תחרות שמוגן ע"י הממשלה, מועצת מנהלים שחבריה ממונים ע"י הממסד הפוליטי וחקיקה מתאימה להגנת "זכויות העובדים". התבשיל מאפשר לפוליטיקאים למנות את מקורביהם לג'ובים ב"חברה הלאומית" ואלה יכולים להחזיר טובה לפוליטיקאים. "חברה לאומית" יכולה להעניק לפוליטיקאי שירותים שונים החל מקבלת מוצרים ושירותים חינם, ועד למינויים לאנשי שלומנו במנגנון החברה. הפסדי "חברה לאומית" מוסברים תמיד בגורמים אובייקטיבים או ניהול כושל שאף אחד לא אשם בו. נחיצות החברה לעם היושב בציון בלתי מעורערת ונסמכת בעיקר על נימוקי בטחון לאומי או נימוקים ציוניים אחרים. הפסדים מתמשכים לא מאיימים על קיום החברה ומכוסים תדיר מהקופה הציבורית. השחיתות בצמרת החברה מדגימה לעובדים כיצד צריך לנהוג כדי לשפר את מצבם. תוך זמן קצר הופכים העובדים לבעלים למעשה של ה"חברה הלאומית" הכושלת. השוק מציב גבולות קשוחים לחוסר אחריות או ניהול כושל של בעלי חברה פרטית – פשיטת רגל ואובדן מוניטין של הבעלים. לא כך ב"חברה לאומית", אשר מגיעה לשיא בשלותה כאשר העובדים הופכים את החברה לכלי לסחיטת כסף מהממסד (ומהאזרח) תוך שהם נזהרים שלא לפגוע ביתרונות שהחברה מעניקה לפוליטיקאים, גם אם יתרונות אלה מתכרסמים עם הזמן (הועד מתנגד למינוי "פוליטי"...). שיווי משקל זה בין הכוחות המנצלים את ה"חברה הלאומית" דומה במקצת לאזור פעילות של שתי משפחות "מאפיה" הגובות דמי חסות משטח המחולק ביניהן. ההבדל – ב"חברה לאומית" הסחיטה ממשלם המיסים חוקית למהדרין. |
ועכשיו נחזור לאל על – "המוביל הלאומי":
"מתחילה תמכה הממשלה באל על בצורה יוצאת דופן. היא הרשתה לה לגבות מחירים מופרזים (בהשוואה לקווים דומים בעלי אורך שווה), היא קנתה לה צי מטוסים מבלי לחייב את החברה בריבית, היא הרשתה לה לגבות בטיסות קבוצתיות יותר כסף מישראלים מאשר מזרים, היא אפשרה לה לשלם הרבה פחות מס הכנסה מהמגיע, חלק גדול ממשכורות הטייסים שולם בלירות שטרלינג ולצורכי מס חושבה במשך תקופה ארוכה לירה שטרלינג כלירה ישראלית (כאשר היחס האמיתי היה 10:1), היא הכריחה את פקידיה, אנשי הצבא וכו' לטוס באל על בלבד. היא מכרה לאל על דלק במחיר נמוך יותר וגבתה פחות אגרות מכפי שדרשה מיתר החברות. היא הכריחה את חברת ההובלה של תוצרת חקלאית (קא"ל) להיכנע לאל על, אף שזה העלה את מחירי הובלת התוצרת. היא קיצצה בכנפי החברות לטיסות-שכר (צ'רטר) במידה שאין דומה לה בשום מקום באירופה, תוך פגיעה בתיירות."
(עזרה זהר "סדום או חלם")
מספר עובדי אל על נסק לשמים בשיטת "חבר מביא חבר" ובשיטת "הכל נשאר במשפחה". בתקופות השיא הגיע מספרם ל-400 עובדים לכל מטוס, כאשר בחברות תעופה פרטיות בעולם המספר עמד על 200-100 עובדים למטוס.
לא פחות מאחד עשר ועדי עובדים דאגו ל"זכויות העובדים" בחברה. כאשר למעשה היו אלה אחת עשרה "משפחות" שגבו דמי חסות מהנהלה כנועה. כל ועד נקט בעיצומים בתורו, "אסיפות עובדים" בזמן העבודה ושיבוש טיסות. כמו בכל "חברה לאומית" חברי הוועד לא עבדו בפועל, אך קיבלו משרדים ומשכורות מאל על תמורת עיסוקם היחיד – הגנה על "זכויות העובדים" – ולעובדים היו זכויות רבות – חלקן שריר וקיים עד עצם היום הזה והכל – חוקי: כאלף עובדים הועסקו בשבתות וקיבלו תוספת שבת של 325% וכמובן יום מנוחה חליפי. אורכו של הסכם העבודה עם ועד הדיילים היה 200 עמודים(!) שהכילו "זכויות" לרוב, לדוגמה: אחרי כל טיסה נשארים בחו"ל 3 – 2 ימים במלון טוב על חשבון החברה וחוזרים לארץ בטיסה כנוסעים... לא כעובדים. בשורות המושבים האחורית הוכשרה לדיילים מחיצת שינה מיוחדת... עובדים בחברה זכאים כמובן לכרטיסי הטיסה חינם, תלושי אוכל במחיר מצחיק ובעבר הורשו גם להביא חינם לארץ מכשירי חשמל ואף מקררים ואמבטיות...
בשנת 1997 החליט מנהל טיסת וסס היוקרתית לניו-יורק לשמור את חמשת המקומות האחרונים במחלקת העסקים לחבריו שטסו בחינם במקום לתת אחד מהם לנוסע שהיה זכאי לשדרוג (דרור מרום, גלובס 25.7.02). באפריל 2002 נטש קברניט אל על, ניר צוק, מטוס עמוס נוסעים ממש לפני ההמראה לניו יורק מפני שלחברו (שטס חינם) היה מקום "רק" במחלקת עסקים ולא במחלקה הראשונה. רק לאחר 3 שעות אותר טייס מחליף לצוק. הטייס הנוטש "נענש" ואולץ לשלוח למנכ"ל מכתב התנצלות...
בשוק התעופה העולמי פועלות בהצלחה חברות תעופה פרטיות לטיסות זולות. ההוזלה מתאפשרת בעיקר ע"י יעילות וצמצום השירותים הניתנים לנוסעים. מסתבר שיש נוסעים שמוכנים להביא לטיסה סנדוויץ' מהבית במקום לקבל ארוחה במטוס... ניסיונות להקים חברות כאלה בישראל הוכשל ע"י אל על ומשרד התחבורה ורק בשנת 2009 החלה חברת הלואו-קוסט הראשונה לטוס לישראל.
בשנות התשעים הצטרפו לשוק התעופה הישראלי הבינלאומי חברות ארקיע וישראייר, אך הקושי העיקרי לתחרות באל על היא השליטה הממשלתית בזכויות לקוי-טיסה סדירים. זכויות מונופוליסטיות אלה מועברות מסורתית לאל- על. ארקיע וישראייר ניסו שנים רבות לקבל לפחות את קווי הטיסה שאל על לא מפעילה, או מפסידה בהם, אך ה"מוביל הלאומי" העדיף (2002) להעביר קוים אלה לחברות זרות כגון הקו לוינה שהועבר לאוסטריאן איירליינס או הקו לסנט פטרסבורג שהועבר לחברת תעופה רוסית. ומי אומר שאין תחרות? באוקטובר 2002 "התחרו" ארקיע ואל על על הזכות להטיס את ראש הממשלה אריאל שרון לארצות הברית. "המוביל הלאומי" זכה ב"תחרות" בהציעו מחיר הפסד (גלובס 13.10.02). אל על יכולה להציע "מחיר הפסד" כי את ההפסד לא שילמה אל על אלא אזרחי ישראל !
רעיון הפרטת אל על עלה "ברצינות" כבר בסוף שנות ה-80. מאז כולם היו מאוחדים בדעה שיש להפריט את אל על אך מעשית כל אחד התנגד... לפחות 5 שרי תחבורה התחלפו, מנהלים ודירקטורים לרוב – וכולם הצליחו, ללא מאמץ רב, להכשיל את ההפרטה. אל על נשארה כל אותן שנים בבעלות ממשלתית מאותה סיבה שחברות ממשלתיות ומוסדות רבים אחרים בישראל משתייכים לממשלה: פוליטיקאים מסרבים לוותר על מקורות כוח למינוי מקורביהם לדירקטוריונים ומשרות בכירות, כיבודים, טיסות חינם, סיורים "לימודיים" בחו"ל, ושכר על השתתפות בישיבות הנהלה. יואל פלדשו מנכ"ל אל על שפרש מתפקידו בנובמבר 2000 תמצת זאת באיפוק בראיון לגלובס (שלומית לן 15.11.2000): "...הדירקטוריון של אל על ממונה ע"י פוליטיקאים. ובפוליטיקה מה שמדריך זה אמוציות, לאו דווקא חשיבה מובנית ושקולה... מטבע הדברים הם ממנים כאלה שהם יותר מהסוג שדומה להם...".
גם אחרי שהחברה הופרטה אמר אלי כהן, מנכ"ל משרד התיירות שפרש (אמיר מרום, מעריב 30.5.06): "...זו לא מדינה שיש לה חברת תעופה, זו חברת תעופה שיש לה מדינה... הקו המנחה של הירשזון (שר התחבורה) היה לא להילחם באל על". אלי כהן התייחס לסירובה של אל על לאפשר לחברות תעופה אחרות להגדיל את תדירות הטיסות לישראל.
תחבורה אוירית – שלטון המונופולים
התחבורה האווירית נשלטת בידי כמעט-מונופול של אל על. החברה הופרטה בסוף שנת 2004. על פי פרסומים בעיתונות, הסכם ההפרטה מיטיב מאד עם אל על בעיקר בהגבלות על שילוב מתחרה ישראלי נוסף. שתי המתחרות הקטנות יותר (ארקיע וישראייר) מנהלות מאבקים פוליטיים מתמשכים לקבלת אישורי טיסה ליעדים מתחרים לאל על. חברת אל על פעלה במשך תקופה ארוכה עד להפרטתה במצב של פשיטת רגל מתמדת וקבועה והופעלה מאז 1981 ע"י מפרק "זמני". עובדה שכלל לא השפיעה על רמת השכר בחברה וכמות ההטבות שחולקו ליקיריה. רק בחברה ממשלתית יכול היה טייס לבטל טיסה בגלל שלחברו הטוב לא שוריין מקום במחלקה הראשונה... התובלה האווירית של תוצרת חקלאית נשלטת בידי מונופול של חברת ק.א.ל. (עוד מונופול ממשלתי) ואילו קליטה ואחסון מטעני אויר נשלטים בידי חברת ממ"ן.
כרגיל, מעורבות ממשלתית יוצרת זיקה פוליטית בין אנשי העסקים החפצים בהגנת עסקיהם מתחרות, לבין הפוליטיקאי שבידו הכוח לשבש את התחרות. העיתון דה מרקר (גיא לשם, 8.9.06) כינה את הקשר בין בעלי אל על לבין שר התחבורה (שאול מופז) "רפובליקת בננות": שר התחבורה מינה ועדה שתבדוק מחדש את סוגיית "פתיחת השמיים לתחרות – מדיניות השמים הפתוחים". העיתון חושף שבעלי חברת אל על המופרטת, איזי בורוביץ' "...פעל מאחורי הקלעים בחברה הממשלתית נתיבי איילון, בה הוא משמש כיו"ר – להכשרת מינויו של יועצו הפוליטי לשעבר של מופז, דוד לוי, לתפקיד משנה למנכ"ל. תפקיד שלא היה קיים שם בעבר." כולם כמובן מכחישים קשר כלשהו לעניין.
גם אחרי הפרטת אל על – קווי התעופה הסדירים הם למעשה קרטל. קרטל דו-צדדי של אל על עם חברת תעופה זרה. הקרטל "מוסדר" כך: "המוביל הנקוב" הישראלי (אל על) מתחלק בהכנסות בקו עם "המוביל הנקוב" הזר, כאשר לשום חברת תעופה אחרת אסור לטוס באותו קו (למעט טיסות שכר). שני חברי הקרטל אפילו מוכרים האחד את הכרטיסים של השני ומתחלקים בהכנסות ("קוד שרינג").
נמלי אוויר וים – הטבות בחסות הכוח להזיק
נמלי האוויר מופעלים ע"י רשות שדות התעופה. נמלי הים אורגנו בתחילת 2005 כחברות ממשלתיות נפרדות. גופים ביורוקרטים ממשלתיים אשר בזכות כוחם להזיק, באמצעות נעילת שערי הכניסה והיציאה מהארץ, הצליחו לסחוט הטבות מפליגות מממשלות ישראל. עובדיהן זוכים לשכר מהגבוהים במשק והטבות אחרות לא מבוטלות כגון כרטיסי טיסה חינם. מובן שתפקידי המפתח מאוישים במינויים פוליטיים.
שכר העובדים הגבוה והעסקת כוח-אדם מיותר מייקרים את שירותי הנמל והתובלה על חשבון האזרח. באמצעות שביתות תכופות ואיומי שביתה – מזכירים עשרת ועדי העובדים בנמל מי בעל הבית האמיתי של "החברה הממשלתית".
נתב"ג, המשמש כשדה תעופה בינלאומי יחיד, גם הוא מונופול.
תאונות דרכים
את תאונות הדרכים אי אפשר "למגר". תמיד יהיו פצועים והרוגים. אחריות הממשלה לתאונות נובעת בעיקר מאחריותה לרמת תשתית הכבישים. כמה צריך להשקיע? קשה להחליט, אבל סביר שרמת הצפיפות, איכות הכבישים, תקני הבטיחות והשילוט – צריכים להגיע לרמה המקובלת במדינה המתקדמת בעולם. באופן זה "הגורם האנושי" יהפוך לסיבה העיקרית לתאונות ולא תשתית לקויה.
מספר ההרוגים בתאונות הדרכים בשנת 2004 עמד על כ-500 בשנה, מספר הפצועים עומד על כ- 22,000 בשנה. שיפורים בתשתית הכבישים והמחלפים וכן שיפורים טכנולוגיים בכלי הרכב הורידו בעקביות את מספר ההרוגים ל-300 - 370 לשנה. את נזק הצער והכאב וכן את הנזק הכלכלי שנגרם לקרובי משפחת ההרוג, או הפצוע, קשה לאמוד.
לעומת זאת ניתן לאמוד את הנזק הכלכלי הנגרם למדינה ולמשק כתוצאה ממוות או פציעה בתאונת דרכים. מחקר שנערך ע"י הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים (אוגוסט 2001) פרט אומדן לעלות הכלכלית של תאונות:
תאונה בין שני כלי רכב עם 2 הרוגים ופצוע קשה עלותה - 6.5 מיליון ₪ הולך רגל שנדרס למוות , הנזק הכלכלי - 3 מיליון ₪ תאונה עם פציעה קלה של אדם אחד עלותה - 23,000 ₪ תאונה בה נפצעים קל 2 נוסעים - 28,000 ₪ התנגשות חזית – אחור עם פציעה קשה של שני נוסעים - 562,000 ₪ |
חישוב גס מאוד, על סמך נתונים אלה, יעלה כי מחיר התאונות למשק עומד על כ- 5 עד 10 מיליארד ₪ לשנה. הערכה זו תואמת מחקר שהוצג על ידי דר' קובי פלג, מנהל המרכז לחקר טראומה מכון גרטנר, לפיו עלות הטיפול הרפואי בנפגעי תאונות דרכים עומדת על כ- 7.8 מיליארד ₪ בשנה – לא כולל אובדן כושר עבודה והפסדי שכר (הוצאות רפואיות מיידיות: 2.4 מיליארד ₪, הוצאות רפואיות עתידיות: 1.4 מיליארד ₪, סיעוד מתמשך: 4 מיליארד ₪ בשנה). הערכת עלות הרוג בתאונה (מעודכנת לשנת 2012) עומדת על כ-5.58 מיליון ש"ח.
לא נטעה אם נעריך שהעלאת רמת התשתית והורדת הצפיפות בכבישים תחסוך רק בסעיף תאונות הדרכים עלויות של מיליארדי ₪ בשנה (הטווח הרחב תלוי באמינות "התחשיבים") וכמובן צער וכאב רב. נחיתות התשתית גורמת לנזק כלכלי בהיקף דומה עקב עיכובי תנועה, פקקים ויעילות תפעולית נמוכה של משק התובלה (דר' משה בקר 2003).
חלק ניכר של תאונות הדרכים נגרם כתוצאה מתשתית גרועה ומפגרת: כבישים דו מסלוליים עם גדרות הפרדה ימנעו תאונות חזיתיות, שילוט נכון ימנע טעויות נהגים ומעבר חד מנתיב לנתיב, צפיפות נמוכה בכבישים תצמצם תאונות חזית-אחור ותאפשר נסיעה מהירה ללא תאונות. הדוגמאות רבות.
המקור: דו"ח ועדת שיינין יולי 2005
(הערה: אין לנו נתונים כיצד חושבו "המקדמים", נקווה שההשוואות בוצעו באותה צומת או באותו קטע כביש לפני השיפור ואחריו. ובתנאי שלא חלף זמן רב מידי בין ה"לפני" וה"אחרי" ושאופי התנועה באזור לא השתנה ועוד גורמים לא עניינים שעלולים לשבש סטטיסטיקות השוואתיות... בכל מקרה, הגיוני למדי ששיפור תשתית מפחית תאונות דרכים...).
משנת 2000 עד 2012 חלה ירידה של כ-40% במספר תאונות הדרכים לקילומטר נסועה (תאונות עם נפגעים, וגם תאונות עם הרוגים).
הסטטיסטיקה של גורמי התאונות על פי משטרת ישראל חסרת ערך מנקודת מבט זו. על פי נתוני המשטרה, ברוב התאונות אשם "הגורם האנושי". נתונים אלה מתעלמים מהשפעת התשתית הלקויה על "הגורם האנושי", לדוגמה: "מהירות מופרזת" תגרום לפחות תאונות בכביש רחב, ללא רמזורים ובצפיפות רכב נמוכה, עברות "אי ציות לרמזור" ו"אי מתן זכות קדימה" יצטמצמו אם מספר המחלפים והכיכרות יגדל על חשבון הצמתים המרומזרים, "אי שמירת מרחק" תגרום לפחות תאונות אם רמת הצפיפות בכבישים תפחת, ליקויים מכנים ברכב יפחתו אם יופסק המיסוי הרצחני על רכב וחלקי חילוף וגיל הרכב בכבישים ירד. ממשלות ישראל בחרו להשקיע במדבקות פרסומת ותשדירי טלוויזיה במקום בתשתית וכדברי גבי בן הרוש, יו"ר מועצת המובילים ( גלובס 3.9.02):" ... על כולם ללכת הביתה. צריך לפרק את הרשות לבטיחות בדרכים. מיליונים מתבזבזים על מבצעי סרק ועל שעשועים של קופירייטרים".
ההסברה הרשמית טוענת שברוב התאונות אשם "הגורם האנושי". התשתית צריכה להיות ברמה שלא יהיה צורך להיות נהג לוליין-וירטואוז כדי להימנע מתאונה. תשתית תחבורה ברמה גבוהה מצמצמת את טעויות הנהגים, ואת חומרת הפגיעה כאשר הם טועים.
בתחום התחבורה ותאונות הדרכים קל לפוליטיקאים להאשים את הציבור. הנהג הישראלי "לא אדיב", "לא ממושמע" – "הגורם האנושי" אשם בתאונה. "הגורם האנושי" הוא האליבי של הפוליטיקאים כדי לחמוק מאחריות. קל יותר להשקיע 20 מיליון ש"ח ב"פרויקט חינוך נהגים" מאשר 2 מיליארד ש"ח בתשתיות. |
(הערה: גם סטטיסטיקה זו בעייתית: "הרוג בתאונה" בישראל נחשב רק המסכן שנהרג במקום התאונה, אך אם הוא נפטר בבית חולים אחרי שבועיים הוא סתם מת ולא נמנה בין הרוגי התאונה. לא בטוח שהמדד אחיד בכל העולם. גם שיטת מדידת הקילומטרג' של כלי הרכב בעייתית. לא קיים רישום מרכזי מדויק – יש הערכות ולא בטוח שהן על בסיס זהה בכל המדינות).
קרוב לודאי שהשקעה מסיבית בתשתית תחבורה ובתשתית בטיחותית תניב תשואה כלכלית חיובית למשק. השקעה מסיבית בתשתיות מקטינה את מספר תאונות הדרכים באופן תלול למרות הנסיקה בכמות כלי הרכב בכבישים:
יבוא הרכב – מועדון 10 משפחות
שמונה עד עשר משפחות לערך עוסקות ביבוא רכב זה מספר עשורים. ענף יבוא הרכב הוא מהעשירים, היציבים והריכוזיים במשק הישראלי. הכל נשאר במשפחה וגורמים חיצוניים כמעט ולא הצליחו לחדור לענף. כתבת תחקיר על הענף שפורסמה ע"י דובי בן גדליהו (גלובס 21.11.02) טוענת שהענף רווחי ביותר לשולטים בו וסביב כל החברות יבוא הרכב התפתחה רשת מסועפת מאד של עסקים בתחומי פעילות אחרים. יחד עם זאת, הענף תחרותי ביותר בין היבואנים השונים. חסמי התחרות העיקריים נובעים מהגנה ממשלתית שאינה מאפשרת תחרות על מותגים זהים.
כמו בענפים רבים אחרים בכלכלה הישראלית – דרכו של "הסקטור הפרטי" צלחה לא מעט, בזכות רשת הגנה שטווה סביבו הממסד הפוליטי והכל כמובן משיקולים של "טובת הציבור"... תקנות המקשות על יבוא אישי של רכב חדש ומשומש, תקנות המגבילות יבוא מסחרי של רכב חדש (יש צורך ברישיון מיוחד כדי לזכות בתואר "יבואן רכב"), הגבלות על יבוא חלפים לא מקוריים ללא אישורי יצרן הרכב (כגון צמיגים) ועוד. כדי לסבך ולהקשות עוד יותר על יבוא הרכב גובשו במשך עשרות שנים מאות "דרישות תקינה" בהן צריך לעמוד רכב המיובא לישראל. רשמית נועדו הדרישות להגביר את בטיחות הרכב, לפקח על זיהום אוויר וכדומה... כלומר, כרגיל – "להטיב עם העם"... נתקשה להאמין שקומץ המהנדסים הממשלתיים שמעולם לא עבדו במפעל רציני לייצור רכב בארה"ב, ביפן או באירופה, לא התנסו במחלקת מו"פ של ג'נרל מוטורס ודומיה (שתקציב המו"פ השנתי שלה הוא בסדרי גודל של תקציב השנתי של רוב משרדי ממשלת ישראל גם יחד) יכולים ומוכשרים להכתיב דרישות "ייחודיות לישראל". אלפי מהנדסי חברות טויוטה, מרצדס וג'נרל-מוטורס טרם הגיעו לתגליות של קומץ הטכנאים הממשלתיים המוכשרים במכון התקנים הישראלי...
ארצות רבות בהן מפעלי ייצור רכב, מאמצות "דרישות תקינה" לרכב מיובא כדי "להגן" על הייצור המקומי ולהקשות על היבוא. בישראל לא מייצרים רכב ויתכן שחלק מהתקנות המגבילות הן מורשת ההיסטוריה "המפוארת" של המפעלים שיצרו את מכוניות הדגל הישראליות "כרמל" ו"סוסיתא" מנוחתן עדן. לא נתפלא אם מאחורי חלק מהתקנים עומדים קשרים ולחצים של יבואן א' כדי להקשות על יבואן ב'. כך למשל הותנה יבוא רכב מארה"ב בהתקנת פנסי חזית מיוחדים העונים לדרישות אירופאיות, או שינוי הכיוון שאליו פונה המפלט. חברת פורד-ארה"ב נאלצה להשקיע כמעט מיליון דולר כדי להתאים את הפנסים בדגם "טרייסר" ל"תנאים הישראלים" (גלובס 4.10.02). ראוי לציין שלקראת סוף שנת 2002 אמורים היו להתבטל חלק מדרישות התקינה הייחודיות (אבל רק על רכב אמריקאי...) גם כאן קשה להשתחרר מהתחושה שקצת פוליטיקה לא הזיקה. ניסיונות לפתיחת שוק הרכב הפרטי לתחרות לא צלחו (מעריב 4.12.02): "...התהליך הראשון, שנועד לאפשר לגופים עסקיים נוספים לייבא ולשווק רכב בישראל, טורפד למעשה ע"י משרד התחבורה, שבו ליבואני הרכב יש לובי רציני ביותר...".
אגרות יקרות וביורוקרטיה ענפה
בנוסף למיסוי הישיר על רכב פרטי ודלק, גובה הממשלה אגרות גבוהות מנהגים ובעלי רכב. רוב הכנסות הממשלה מאגרות נובעות מענף התחבורה (אגרות משרד המשפטים במקום השני) – החל מאגרת העברת בעלות וכלה באגרות רדיו...
יוקר תחזוקת הרכב נובע כמובן מגובה המיסוי על חלקי החילוף ומיוקר העבודה במוסכים. מחיר שעת עבודה במוסך גבוה מאד. אך גם "שעה" של מוסך לא תמיד נמדדת לפי השעון התלוי על הקיר, אלא לפי שעון מסתורי הקרוי "שעתון היצרן"... לפי שעון זה, מספר השעות ביממה גבוה בהרבה מ-24 שעות... פתיחת מוסך בישראל היא משימה קשה בגלל הצורך ברישיון ממשלתי והתהליך הביורוקרטי המורכב שיש לעבור. הקשיים הביורוקרטים תורמים להקטנת התחרות בענף ולייקור השירות.
על פי ירחון חשב (2013) המתמחה בשמאות ובמחירים במשק, עומדת ההוצאה החודשית לאחזקת מכונית ממוצעת בנפח של 1600 סמ"ק (כולל החזר הון, פחת, ביטוח, רישוי, דלק ותיקונים – הנוסעת 15,000 ק"מ בשנה) על כ- 2,760 ₪ לחודש. סכום מדהים בהתחשב בכך ששכר עבודה החציוני עומד על כ-6,541 ₪ למשרת שכיר. אחזקת מכונית משומשת נמוכה יותר.
סעיף ההוצאה העיקרי בקניית רכב (בייחוד רכב חדש יחסית) הוא פחת מחיר הרכב. הפחת על מחיר המכונית בישראל גבוה יחסית ומחציתו נובעת מהפחת על מרכיב המיסוי ברכב... פחת מלאכותי יציר ידי הפוליטיקאים. מכונית חדשה שעולה כ-120,000 ₪ מפסידה ממחירה בשנה הראשונה כ- 22,000 ₪ – חלק ניכר מההפסד נובע מהמסים ש"השקענו" בקניית המכונית.
איך מצליחים, בכל זאת, להתמודד עם הביורוקראטיה? – מאכערים
תופעת המאכערים ידועה ומוכרת. מאכער הוא מומחה להתמודדות מול הביורוקרטיה הממשלתית בתחום מסוים בו האזרח הקטן מתקשה לקבל שירות נאות. הטרטור, הטפסים, אובדן הזמן והתשלומים הנדרשים כדי לעמוד בדרישות המשרד הממשלתי עלולים לעיתים להוציא את האדם הסביר מדעתו. המאכער המומחה, הוא מיופה כוח, הממלא במקומך את הטפסים, יודע למי בדיוק לגשת, וממי לקבל את החותמת.
המאכער בדרך כלל גובה תשלום בשחור על שירותיו בהתאם לסוג השרות. למאכער יש "קשרים" במשרד הממשלתי. לעיתים הוא משלם גם משהו לפקיד, או שולח לו שי לחג, הוא יודע כיצד להגיע בזריזות לראש התור, ולעיתים די במומחיותו כדי לעקוף מכשולים ובוֹרוֹת שאזרח קטן נופל בהם. במשרדי הרישוי פועלים עשרות מאכערים בעזרתם ניתן להעביר טסט בקלות (לפעמים אפילו ללא הרכב...), לאשר נגרר לרכב, לקבל אישור על שינוי מבנה רכב וכדומה. המאכערים חיוניים לתפקודה של כל כלכלה ריכוזית עתירת ביורוקרטיה ורגולציה.
במהלך שנת 2006 הועלה רעיון אווילי במשרד התחבורה למסד את ענף המאכערים. כלומר, יהיה "רישיון מאכער" ותחול עליהם חובת רישום... מעכשיו יקום ענף פרנסה חדש: "מאכער חאפר" – המאכערים שאינם רשומים...
ומי עוד נהנה מה"חגיגה" ?
שוק הדלק בישראל נשלט ברובו ע"י מונופול בתי הזיקוק (בית הזיקוק באשדוד הופרט בשנת 2006 ונקנה על ידי חברת פז) והחברות הגדולות – פז, דור-אלון, דלק וסונול, הרוכשות במשותף את הדלק המיובא לישראל. "מדיניות הרכישה" נקבעת ע"י הממשלה באופן שקשה לחברות להפסיד... המחירים מוסכמים... העובדים והבכירים זוכים למשכורות מהגבוהות במשק... והמתדלקים בתחנות שכר-רעב...
קרטל הדלק תורם להעלאת מחירי הדלק ובחסות הממסד הפוליטי נאסר יבוא חופשי של דלק לסוגיו (תזקיקים). הקמת תחנת דלק היא משימה כמעט בלתי אפשרית לאזרח מהשורה – סיכוייו להצליח הם כסיכויי הזכייה בלוטו. השליטה הממשלתית בענף הדלק נעשית לא רק באמצעות הענקת ה"זיכיון להרוויח" לחברי הקרטל, אלא מתחילה כבר בשיטת רכישת הנפט הגולמי, בחירת הספקים, סוג הדלק הנרכש, איכותו, מחירו, אופן הובלתו לארץ, זיקוקו לדלקים שונים, שאיבתו, אחסונו ומכירתו לצרכן. מעורבות הממשלה מגיעה לפרטים הקטנים ביותר כגון החלטה על מיקום תחנת דלק, שטח התחנה ושטח השירותים הנלווים לתחנה.
במבנה הריכוזי של המשק הישראלי לכל "אח" יש "אח גדול" יותר ומקושר יותר. חברת פז היא מהגדולות והחזקות בישראל, אך יש חזק ממנה כפי שמעיד מודי בן שך, מנכ"ל פז (גלובס 6.12.02): "...כדי להיות תחרותיים, להתייעל ולצמוח החליטה פז לייבא בעצמה מוצרי דלק... ידענו שלכל מוצרי הדלק יש תקן בינלאומי מחייב... בישראל – היצרן המקומי-ממשלתי – ראה את התחרות, מה עשה? פנה לפקידי הממשלה ושכנע אותם לשנות את התקן לאלתר, ואף בנה מתקן ייצור מיוחד עבורו..."
תקשורת – מיתוסים
הממשלה צריכה לספק "שידור ציבורי"
לפחות 9 וועדות הגישו המלצות מאז סוף שנות השישים. אף אחת לא ערערה על המיתוס של הצדקת "השידור הציבורי". "הציבור" אינו גוף אחיד, אלא מורכב מקבוצות ויחידים רבים ושונים. אין פקיד, גם אילו היה נטול אינטרסים, שמסוגל לתכנן שידורים שיתאימו לכולם. באמצעות "השידור הציבורי" והפיקוח על השידור הפרטי כופה הממשלה על הציבור חשיפה לתכנים שהקומיסרים החליטו שהם "לטובת הציבור". האליטות ששולטות במדינה ובממשלה רואות חובה "לחנך" את עמך הנבערים, ולשטוף את מוחו של ה"עם" בכפיית תכנים באמצעות השידור הציבורי. זהו שריד של מנטאליות בולשביסטית הגורסת שהאליטות, באמצעות כוח הכפייה של השלטון צריכות "לחנך", "לשפר", או "להשביח" את העם הנבער.
רק חברות פרטיות המתחרות בשוק פתוח יכולות לספק שידור ציבורי מרבי – שידור שמתחרה על העדפותיו של האזרח (להבדיל מהעדפות האליטות). הפיתרון ל"שידור הציבורי" אינו בהגברת הפיקוח, או ב"ניהול תקין" של רשות השידור, אלא בסגירתם של אלה. כל אחד יוכל לשדר כרצונו, בשעות שירצה, ותכנים שירצה – הציבור יחליט למי יש זכות קיום.
צריך לחייב את רשתות הטלוויזיה להקצות חלק מהכנסותיהן להפקות מקור ישראליות כדי לעודד יצירה מקומית.
אי אפשר לכפות "תרבות" על אזרחים – זאת למדו מזמן גם במדינות דיקטטוריות. הציבור בישראל חשוף למספר רב של ערוצי טלוויזיה ואי אפשר לכפות עליו לצפות בתוכנית "ישראלית מקורית". אם תוכנית לא מעניינת – הצופה מחליף ערוץ. הדרך לשבות את ליבו ועיניו של הצופה אל תוכנית ישראלית מקורית הוא לקלוע לטעם הציבור ולהתחרות בהצלחה באיכותן של תוכניות מיובאות. דרך אחרת – אין.
האילוץ הפוליטי להעביר כסף לכיס "אומנים ויוצרים" ישראלים הוא מס לכל דבר שמוטל על האזרח. מס שקיים בזכות לובי פוליטי חזק של גופים שמייצגים או מתיימרים לייצג את אמני ישראל. אין חשיבות לכמות הכסף שתועבר ל"יצירה מקומית". הכסף לא משפיע על העדפותיו של הצופה בטלוויזיה – אם התוכנית לא מעניינת ומהנה – מחליפים ערוץ.
מנהלי ערוץ פרטי חשים את רצונות הציבור והעדפותיו יום יום ושעה שעה. ערוץ פרטי שואף לרתק את קהל הצופים כדי שלא יגע במקש בורר הערוצים... אם מנהלי הערוץ יבחינו בדרישה גוברת ליצירה מקורית מכל סוג שהוא, הם ייענו לרצון הצופים, ללא צורך בכפייה ממשלתית. "הלובי התרבותי" דורש לכפות על הצופה תוכניות מקוריות בניגוד לרצונו החופשי (אחרת לא היה צורך בלובי). אין בכך תועלת ומס התרבות מיותר.
הלובי התרבותי מנסה, כמו כל לובי אחר, לסחוט כספי ציבור (כסף שנלקח מאזרחים אחרים בכוח) לטובת חבריו. אומנים אמיתיים (ללא מרכאות) – חיים מאומנותם הנמכרת לציבור ללא כפיה ולא ממענקים ממשלתיים. אבל במדינה שלוקחת כסף מאזרחיה ומחלקת אותו לאחרים, פראייר מי שלא נלחם בכל כוחו כדי לקבל כמה שיותר מהקופה הציבורית ישירות, או באמצעות חוקים ותקנות כגון חיוב כמותי ל"תוכן מקורי".
אנשי עסקים מודעים לכוחו הפוליטי של ה"לובי התרבותי". במדינה בה התקשורת כבולה בידי פוליטיקאים יש יתרון לאיש עסקים שמגייס לצידו לובי כדי לזכות בהטבות מהשלטון. כך עולה ממכתב של פורום היוצרים הדוקומנטריים הישראלי למעריב (20.12.02) במסגרת הויכוח עם ערוץ 10:
"...איך לא התביישו בעלי ההון כשהיו בתחתית לבוא להתחנן על כיסם כי פורום היוצרים יעמוד לימינם במאבקם להשגת רשיונות, הנחות, הפחתות בדרישות וזיכיונות במליוני שקלים. אז ידעו היטב היכן מצוי הכוח היצירתי הלוחם והאיכותי של היצירה הטלוויזיונית בארץ".
יש צורך לאומי בתחנת רדיו צבאית – גלי צה"ל
בכל מדינה דיקטטורית יש תחנת רדיו צבאית. יש דיקטטורות בהן הרדיו הממשלתי הוא בעצם "התחנה הצבאית". בישראל החיילים וגם האזרחים חופשיים להאזין לתחנות כרצונם. יש ערוצי מוזיקה אחרים איכותיים ועם לוח שידורים משובח. גלי צה"ל חייבים להתחרות על אוזן המאזינים ולכן תוכן השידורים לא יכול להיות שונה בהרבה מהמתחרים. לכן, אין שחר לטענה כאילו לגלי צה"ל יש "יעוד" שונה. מה ההבדל בכל זאת? – גלי צה"ל ממומנים מכספי משלם המסים. חסות משרד הביטחון מאפשרת לגלי צה"ל לנהוג בבריונות כלפי המוזיקאים הישראלים כפי שכותב גל אוחובסקי (מעריב 15.1.03): "... גלי צה"ל ומשרד הביטחון... פשוט הפסיקו לשלם [תגמולים על השמעת מוסיקה]... הגיע כנראה הזמן שהתחנה... תהפוך לאזרחית – או תעלם... כל זה לא יקרה... יש כאן יותר מידי אינטרסים...".
הפרטת גלי צה"ל תכניס לקופת המדינה מיליונים רבים בזכות מוניטין התחנה ותחסוך למשלם המסים עשרות מיליוני שקלים מידי שנה.
יש להקים רשות לאומית לתקשורת שתאחד את כל הגופים המפקחים בענף
את הגופים המפקחים, מעניקי הרשיונות והזיכיונות, האוכפים, והמצנזרים לא צריך לאחד – צריך לבטל.
הקמת הרשות הלאומית לתקשורת לא תשנה דבר באופיו של ענף התקשורת בישראל. תפקידה "לייעל" את שלטון הפוליטיקאים בענף, כולל מועצת הקומיסרים המוצעת לענייני תרבות – "מועצת תכני השידור"...
ספקטרום התדרים הוא "מוצר במחסור". מספרם המוגבל של התדרים מחייב פיקוח והקצאה ממשלתית
ככל ששוק התקשורת יתפתח, ילך ויחריף המאבק על קבלת תדרים. יזם לא יכול להקים חברת תקשורת ללא תדר שיעמוד לרשותו, כפי שקבלן לא יכול לבנות בניין ללא קרקע. מספר התדרים מוגבל כמעט כמו שטחי קרקע. "כמעט" – הואיל ופיתוחים טכנולוגיים בעתיד עשויים להגדיל את כמות השידורים שניתן לדחוס בספקטרום התדרים.
אמת, ספקטרום התדרים מוגבל. זו בדיוק הסיבה שיש להוציאו מידי הפוליטיקאים. כיום התדרים מולאמים והממשלה מחליטה למי להקצות תדר ולאיזה שימוש: תחום מסוים יוקצה לשידורים FM, חלק אחר לשידורי טלוויזיה וחלק אחר לטלפונים סלולריים... וכמובן – חלק נכבד לרשויות הממשלתיות (כגון צבא). כיום, הקצאת תדר לגוף עסקי מלווה בסדרת מגבלות ולחברה העסקית אין זכות קניין בתדר בו היא משתמשת. באופן זה, אם יזם או חברה חדשה זקוקים לתדר עבור מוצר חדש או שירות חדש הם צריכים לפנות ל"וועדת התדרים" במשרד התקשורת ולהתחנן. כל מי שאוחז בתדר קיים, נאחז בו כבקרנות המזבח, וילחץ על הפוליטיקאים להמשיך ולהחזיק בו. למחזיק בתדר קשה גם לשנות את השימוש שהוא עושה בו.
מערכת ריכוזית זו יוצרת מחסור מלאכותי בתדרים, מאבקי כוח פוליטיים וכיפוף ידיים. ישנם היקפים לא מבוטלים של תדרים שאינם מנוצלים, או מנוצלים באופן חלקי ובזבזני, גם ע"י הצבא. אין כיום מנגנון שמאפשר ניוד תדרים לשימושים כדאיים יותר ומשתלמים עסקית. בשוק פתוח וחופשי, מוצר שמוגבל בכמותו, ימצה במהרה את השימושים היעילים ביותר. אם יזם חדש זקוק לתדר בשוק פתוח ותחרותי הוא פשוט יפנה לאחד מהבעלים של התדרים וירכוש את התדר ממנו או יחכור אותו. החברות שבבעלותן תדרים, בשוק תחרותי וחופשי, ישתמשו בהם לצרכים שהציבור מעריך יותר ומוכן לשלם יותר – קול, תמונה או תקשורת נתונים. כדי לבטל את "המחסור בתדרים" צריך להפריט את הספקטרום התדרים ומחירם יקבע ע"י השוק.
ספקטרום תדרים מולאם ע"י הפוליטיקאים הוא בלם נוסף לקידמה ולצמיחה טכנולוגיים. ה"וועדה" יכולה להרוג טכנולוגיה חדשה פשוט ע"י החלטה ביורוקרטית שהתדר "מגיע" לגוף אחר. תפקיד המדינה הוא כמו ברישום בעלות על קרקעות: להגדיר את תחומי התדר, רישום הבעלות וכדומה.
מדוע "חשוב" שרשות השידור תהיה רשות ציבורית ולא עסק פרטי?
התשובה נמצאת בדו"ח מבקר המדינה שפורסם ב - 8.10.02:
• העסקה של מאות עובדים נוספים מעבר להרשאה (באמצאות פטנט של "שוברי תשלום" במקום משכורת).
• אין נוהל שמבטיח דיווח, פיקוח ובקרה נאותים על עסקת עובדים.
• 94 אחוז מעובדי רשות השידור הועסקו על פי חוזה "מיוחד" (לא קשה לנחש מה זה "מיוחד"). 22 הועסקו בחוזים "צמודי מנכ"ל" (גם חוזה זה אינו מותיר מקום לדמיון) ויש עוד סוג חוזה ליחידי סגולה שנקרא "חוזה כוכבים" – כינוי "גזעי" למה שנקרא בשפה עממית חוזה "בוחטה". השכר הממוצע בחוזים האלה נע בין 19 ל-40 אלף ₪ בחודש.
• עובדים רבים צברו מאות "ימי חופשה" כל אחד. עדות לעשרות שנים בהן כלל לא יצאו לחופש ועבדו ימים כלילות...
• לשליש מהעובדים דרגה גבוהה יותר מאשר תפקידם. לכשישית מהעובדים דרגת שכר גבוהה בשתי דרגות מתפקידם ויש מאושרים ששכרם גבוה ב-4 עד 10 דרגות מאשר מגיע להם לפי תפקידם.
ולבסוף... הכול נשאר במשפחה... בבדיקה מדגמית אקראית מסתבר שכמעט לשישית מהעובדים יש קרוב משפחה שעובד ברשות השידור...
חשוב שרשות השידור תהיה בבעלות ציבורית כי רק "בעסק" ציבורי אפשר להבטיח את המשך ה"חגיגה".
אנשי הוועד המנהל ברשות השידור מבינים בתקשורת
אורי פלאח, חבר הוועד המנהל מטעם המפד"ל:
"...אנחנו מינוי פוליטי... צריך להיות מטומטם או צבוע כדי לצפות מאתנו להתנהג כאנשים אובייקטיבים וחסרי פניות. ברור שאני בא לשרת מטרה פוליטית . אני מבין משהו בתקשורת? אני מבין בזה? לא אני ולא כל אחד אחר מחברי הוועד המנהל. אף אחד לא בחר אותנו בגלל הכישורים שלנו... לבקש מאתנו שיקול ענייני זו דרישה נאיבית או קנטרנית, ובכל אופן, לא מציאותית. רשות השידור היא לא עיתון עסקי, שבו בוחרים את העיתונאי הטוב ביותר לתפקיד". (ידיעות אחרונות 27.7.90).
הנהלת רשות השידור מבצעת החלטות המתקבלות במוסדות הציבוריים
כך על פי חוק רשות השידור. במציאות, ההנהלה והמנכ"ל יכולים להתעלם כליל מ'המוסדות הציבוריים'. כך אכן קורה לעיתים תכופות, היו תקופות שהמנכ"ל אפילו החרים את ישיבות הוועד המנהל... וכדברי מבקר המדינה (דו"ח 1999 עמ' 13-14):
"...חברי ועדות הגופים הציבוריים, המגיעים לישיבות עם החלטות מוכנות מראש לפני שהדיון החל... אנשים שאינם מסוגלים להתעלות מעל לנטיות הפוליטיות שלהם ושל שולחיהם... רודפי שערוריות ופרסום הקונים לעצמם שם באמצעות הדלפות... השמצות... רואים בכהונתם זו קרש קפיצה לקידום פוליטי... המנכ"ל מחרים את ישיבות הוועד המנהל, המליאה ומוסדות רשות השידור... בניגוד מוחלט לחוק..."
ההצדקה המקובלת לשליטת המדינה בענף התקשורת היא יישום "מדיניות ציבורית". המציאות מוכיחה שאפילו את "השליטה" המדינה אינה מסוגלת לבצע. "השליטה הממשלתית" מצטמצמת במקרים רבים למינויים ולהפקת טובות הנאה פוליטיות אחרות.
חייבים להסדיר את שידורי הרדיו הדיגיטאליים
שידורים אלחוטיים דיגיטאליים שולחים אותות רדיו שהומרו לחבילות מידע כמו בתקשורת בין מחשבים. נדרש מקלט רדיו דיגיטאלי מיוחד שימיר אותות אלה לצלילים. בשידור דיגיטאלי אין הפרעות קליטה הדדיות כמו בשידור האנלוגי המסורתי וניתן לקלוט באותו תדר בכל הארץ. הצליל נקי באיכות DVD וניתן במקביל לשדר הודעות על צג המקלט כמו בנגן MP3. שידורים דיגיטאליים קיימים בארצות הברית כבר משנת 1992. בישראל אסור. אסור כי המחוקק עדיין לא "הסדיר" את השוק. בשנת 2004 הממשלה החליטה. בשנת 2005 נולד חוק. בשנת 2006 יכריעו ועדות "בשאלות סבוכות", שאלות כגון: מה יעלה בגורל תחנות השידור הוותיקות? איך תחולק עוגת הפרסום? מי יהיה בעל הבית של התשתית? איזה מכרזים יפורסמו? מי יהיה הרגולאטור שיעניק את הרישיונות? מה יהיו הקריטריונים לחלוקת הרישיונות?
שאלות "כבדות" ומיותרות. די אם בתחילת שנות התשעים הממשלה הייתה מוכרת את זכות הקניין והשימוש בתדרים הדיגיטאליים לכל המרבה במחיר ויוצאת מהמשחק. כבר מזמן היינו זוכים לגלוש בין עשרות תחנות משדרות. התחרות הייתה מצמצמת את מספרן. מי שמשיג די מאזינים – יחיה. מי שלא מעניין את המאזינים – יסגור את העסק. אם חסידי סאטמר או הרב עובדיה ישיגו די תרומות או מפרסמים – קולם הדיגיטאלי יישמע – אין מניעה שלכל פלג דתי תהיה תחנת שידור משלו... משלם המיסים לא משתתף ולא מסתכן – הבעיה היא של היזם. מי שרואה כאן עסק שישקיע, בעיה שלו.
למעשה, כבר כיום, וגם בישראל ניתן להתחבר באמצעות המחשב הנייד לאינטרנט, לשבת בבית קפה, או על מדשאת האוניברסיטה ולקלוט אלפי תחנות רדיו וטלוויזיה מכל העולם, מברזיל ועד ליפן, כולל רשת ב'. כל אחד יכול לפתוח תחנת שידור באתר אינטרנט ולהפוך בן רגע לשדרן. השאלה הפעוטה היא מי יאזין לו. אין וועדות מסדירות, אין תדרים, אין רישיונות ואין רגולאטורים. חופשי – העסק פועל נהדר ללא התערבות ממשלות.
חייב להיות פיקוח ממשלתי שימנע מילדים ונוער לצפות בסרטים אלימים, סרטי מין ואימה
סבא בהיותו נער צעיר, החליף עם חבריו, קלפים עם צילומי פורנו בשחור-לבן. אבא בצעירותו הסתגר בשירותים עם מגזינים אמריקאים וחוברות זימה, במסיבות צפה עם החבר'ה בהקרנת סרטי 8 מ"מ כחולים "מחתרתיים". הנכד כבר קנה קלטות וידיאו לוהטות והנין בן ה-13 גולש באתר אינטרנט מזוויע... המבוגרים תמיד אסרו אבל הצעירים הסתדרו... תמיד מגיע גיל בו אי אפשר לחסום את הסקרנות.
הויכוח על הגורמים המשחיתים את לב הנוער מעולם לא הוכרע וכנראה שגם לא יוכרע – לא בישראל ולא בתבל. אין תשובה מדעית באיזה גיל מותר לצפות, באיזה גיל מותר לעשות, מה מידת ההשפעה של סרט אלים, או של סדרת טלוויזיה מצוירת הטובלת בדם יצורים דמיוניים האוחזים בנשק יום הדין.
בהעדר תשובה אובייקטיבית צריכה הרגולאציה לעבור אל ההורים והמשפחה. אם קבוצת הורים די גדולה תצדד בדרוג והגבלת סרטים לפי רמת אלימות ומין – השוק ייתן לכך מענה: רשת כבלים תפרסם שאצלה יש קידוד-גיל לסרטים והורים יעדיפו להיות מנויים על אותה רשת כבלים. אם אין ביקוש כזה מצד הורים אז גם פיקוח ממשלתי מיותר. בשני המקרים אין צורך בוועדה ממשלתית שתחליט מה טוב ומה רע לדעת חבריה הממונים על פי מפתח מפלגתי.
יש להטיל סנקציות על מפיקי תוכניות טלוויזיה שמשלבים פרסומת סמויה בתכנים
פרסומת סמויה היא חשיפה של מוצר שמשתלב בעלילת הסרט או התוכנית. כאשר השוטר בסרט לוגם קוקה קולה או משתמש במחשב נייד של HP. פרסומת זו כשמה כן היא – סמויה. היא לא מפריעה לשטף העלילה והאירועים ולמעשה אינה מפריעה לצופה. בישראל נערך בילוש ומצוד על מפיקים שבתוכניותיהם צץ, אפילו באקראי, איזשהו מוצר מסחרי מזוהה.
בעולם מתפתחת הנטייה דווקא להעדיף פרסום זה על פני קליפ של שלושים שניות. ריבוי מכשירי DVR (המקליטים) ומכשירי הקלטה שמספקות חברות הכבלים, מאפשרים לצופים לדלג על קטעי פרסומות. מחקרים בארה"ב מוכיחים כי כאשר לצופה יש כלי לדילוג על פרסומות הוא אכן עושה זאת. נראה שהמודל הוותיק של טלוויזיה מסחרית הבנוי על מקבצי פרסומות עומד בפני שינוי, וכך גם כלי המדידה – הרייטינג. צפייה בתוכנית שוב אינה ערובה לצפייה בפרסומת המשולבת בה.
מדוע ממשלה צריכה בכלל להתערב? מדוע חיוני למנוע פרסומת גלויה או סמויה? מה זה עסקם של הפוליטיקאים אם יש או אין פרסומות, היכן ובאיזה תדירות? אם קיים ביקוש לשידור ללא פרסומות או עם פרסומות מוגבלות – השוק ימצא פיתרון לדרישה זו.
איך להקצות ערוצי טלוויזיה מסחריים: בשיטת ה"רישיונות" או ה"זיכיונות"
ויכוח שמתעורר מפעם לפעם. בישראל (וברוב המדינות) אסור לשדר ללא אישור ממשלתי. "זיכיון" כשמו כן הוא – קבלת זכות בלעדית לשידור באזור מסוים. "רישיון" אינו בלעדי. ייתכנו מספר בעלי רישיונות לשידורי רדיו ארציים שיתחרו ביניהם. אף אחד לא יכול להצטרף לתחרות אם אין לו רישיון. "זיכיון" הוא "רישיון" בלעדי.
כללי המשחק זהים לרוב בעלי הרישיונות. לעומת זאת, כאשר מוענק זיכיון תופרים לכל בעל זיכיון בלעדי תנאים משלו שמוכתבים מלחצים ודילים. זיכיונות ערוץ 2 שונים מאלה של ערוץ 10. זיכיון שידורי הלוויין של יס שונים מאלה של הכבלים. מעל שתי השיטות מרחפים גופים מפקחים – רגולאטורים; אלה קובעים את המגבלות, את היקף השידורים, תוכנם, מחירים ועוד. עשרות פקידי ממשלה, עסקני מפלגות ו"אנשי ציבור" שלא עשו עסק מימיהם, שרובם אפילו לא עבדו בשוק הפרטי, קובעים מי ראוי להיכנס לענף וכיצד יתפעל את העסק.
שתי השיטות (רישיונות וזיכיונות) פסולות. ענף התקשורת צריך להיות פתוח לתחרות חופשית. מי שמעוניין להשקיע עשרות מיליוני דולרים בהקמת ערוץ טלוויזיה – שישקיע. הצופים בבית יחליטו אם יש לו זכות קיום ולא וועדה.
כדי לזכות בזיכיון מוועדה ממשלתית נדרש יזם עם תכונות אחרות מאשר יזם שצריך להתמודד ולהצליח מול שוק של מיליוני צרכנים. כדי לשכנע מיליוני צרכנים לצפות בערוץ מסוים צריך להיות איכותי, מעניין, מרתק. כדי לשכנע וועדה צריך קשרים, קומבינות ולעיתים לשחד פוליטיקאים...
צריך לחייב את ערוצי טלוויזיה במכסת מינימום של שידורים מהפריפריה
כללי הרשות השנייה מחייבים הקצאת מכסות שידור לפריפריה, עידוד יוצרים מהפריפריה והפקות מקור ישראליות.
אף אחד לא יעלה על הדעת לחייב בית חולים במכסת העסקה של מנתחים שגדלו בעיירת פיתוח. אף אחד לא יחייב את חיל האוויר ש- 15% מבוגרי קורס טיס ישתייכו ל"פריפריה חברתית". ומדוע שלא לחייב כל קבוצת כדורסל לשלב בחמישייה הפותחת לפחות שחקן אחד מהנגב?
הקסם שבכלכלה קפיטליסטית הוא בהתעלמותה מדת, מין , גזע ופריפריה – המצוינות קובעת. הצרכן הוא שקובע מי יהיו השחקנים. התחרות קובעת ולא הפקידים. אפילו ממשלת דרום אפריקה בתקופת האפרטהייד (ההפרדה הגזעית) נאלצה לסדוק את מדיניות האפליה הגזעית נגד שחורים כאשר דובר בתחרות אמיתית – תחרויות ספורט. כדי לנצח נאלצו לשלב אפילו ספורטאים שחורים מצטיינים בתחרויות...
מוסדות הרגולאציה הם גופים ציבוריים אובייקטיביים שמשרתים את הציבור
גופי הרגולאציה משרתים בדרך כלל את האינטרסנטים הפוליטיים שמממנים את חברי המוסד. כלל לא חשוב שראשית דרכם גובתה באידיאולוגיה שמצדדת בפיקוח ציבורי "לטובת האזרח". בפועל מתקיים מאבק מתמיד בין חברות השידור והתקשורת לבין המוסדות המפקחים: לחצים, דילים, פגיעה במתחרים באמצעות הרגולאטורים. בזבוז משאבים כספיים ויצירתיים.
המוסדות המפקחים החליטו שצריך ערוץ חדשות – שישדר חדשות בלבד. קבוצת משקיעים "חדשות ישראל" קיבלה את הזיכיון. אחד מהמשקיעים היה איש הקולנוע יורם גלובוס. לאחר מספר שנים של סכסוכים בתוך הקבוצה – לא יצאו מהמיזם שום חדשות והזיכיון בוטל. את סיפור הרקע מביאה לילך סגל (גלובס 30.12.04): "...אחרי שכבר אין רישיון והקבוצה לא שווה דבר, 'רכש' גלובוס את חלקם של יריביו... ורץ לבקש חזרה את הרישיון המוחרם... 'שיטת מצליח' הישראלית.
...הרגולאציה בתחום הטלוויזיה... מערימה קשיים... מגבלות בלתי אפשריות... האמת היא שזה לא כל כך נורא... הכול דיבורים. את הרגולאטורים ניתן לסובב לכל כיוון שרוצים... למה זה צריך לעבוד בצורה כל כך עקומה? מי צריך את זה?... שתי מועצות מייצרות ניירות למכביר... כמעט כל החלטה של הרגולאטורים מתבררת כניתנת להפיכה. הם נראים עסוקים בעיקר בקביעת כללים ואחר כך במציאת הדרך להפרתם..."
"עוגת הפרסום" המצומצמת בישראל אינה מאפשרת התרת פרסום בערוצי טלוויזיה נוספים או בכבלים
זעקה שחוזרת על עצמה כל פעם שמציעים להתיר פרסום לערוצי טלוויזיה נוספים או בכבלים. כמובן שהזעקה מקורה בשחקנים הקיימים שדואגים להכנסותיהם. כך זעקו גם בעלי העיתונים ובעלי בתי הקולנוע בתחילת שנות ה-80 בעיצומו של הוויכוח על הקמת ערוץ 2 המסחרי. לפני שנים, כאשר על הכבישים היו פחות מכוניות פרטיות, היו נוסעים באוטובוס הדחוס צועקים לנוסעים אחרים שרוצים לעלות – "האוטובוס מלא, אין מקום"...
כאשר פקידי ממשלה מחליטים כמה מותר לפרסם ומה מספר ערוצי הפרסום הנחוצים – מוכרחים להיווצר עיוותים. בדיקה השוואתית של עלויות פרסום בטלוויזיה (תומר עובדיה, גלובס 26.5.05) מעלה כי עלויות הפרסום (ל-1000 חשיפות) בישראל יקרה ב- 400% מאשר באירופה. הסיבה כנראה במיעוט יחסי של ערוצים מסחריים.
בכל מקרה, אין זה מתפקיד הממשלה לכפות חלוקה של"עוגת הפרסום" ולמנוע תחרות באמצעות הענקה או מניעה של רישיונות.
במדינה קטנה אין מקום לחברות טלפון סלולרי נוספות ולא לערוצי טלוויזיה מסחריים נוספים.
לא פוליטיקאים ולא "ועדות ציבוריות" צריכים לקבוע מי יהיו המפעילים בשוק התקשורת, האם ייכנסו לשוק מפעילים חדשים, מי ירחיב את פעילותו ולאיזה תחום. האם מותר להתאחד, מה יהיה הרכב הבעלות ושאלות אחרות מסוג זה.
מעורבות פוליטית בהחלטות אלה היא מרשם בטוח להקפאת חדשנות והתפתחות – מקור פרנסה לשתדלנים, עורכי דין ודיונים משפטיים סבוכים ומתמשכים. וכמובן, פתח לשחיתות ולהתעשרות קלה על חשבון הציבור. התשובה לשאלה צריכה להינתן ע"י השוק והתחרות. החברות העסקיות יצטרכו להשקיע את הונם ומרצם בתחרות ובעסקים במקום התמודדות בלתי פוסקת עם "הגופים המסדירים".
הממשלה צריכה להבטיח שלא תהיה בעלות צולבת בין רובדי תקשורת שונים: בינלאומית, פנים ארצית, או ניידת כדי לשמר את התחרות בענף.
"סבסוד-צולב" – הוא הוזלת שירות (או מוצר) אחד שממומנת על ידי ייקור שרירותי של שירות אחר. פעולה זו מעניקה לחברה את היכולת להכות ולשבור כל "מתחרה", יעיל וזול ככל שיהיה ולהרחיקו מהשוק.
בעידן החדש לא יהיו חברות ממשלתיות – החברות תהיינה כולן פרטיות. התחרות על חסדיו של הצרכן תהיה עזה וכך לא תתעורר בעיה של "סבסוד צולב".
בעיית "סבסוד צולב" אמיתית קיימת רק בחברה ממשלתית או חברה פרטית שנהנית מהגנה ממשלתית. מקור המימון ל"סבסוד הצולב" מגיע כמובן מכספי משלם המסים. בזק למשל יכולה [הייתה], תאורטית, להשתמש בהכנסות מטלפון פנים-ארצי כדי להוזיל שיחות בינלאומיות לרמה כה נמוכה שתגרום לפשיטת רגל של החברות המתחרות בתקשורת לחו"ל. בזק, כשהייתה חברה ממשלתית, יכלה להרשות לעצמה "סבסוד צולב" כי לא חששה מפשיטת רגל – משלם המסים ישא בסוף בנטל. אם בזק המופרטת תהייה חברה פרטית מלאה, שמתחרה בשוק קשוח בכל התחומים וללא "הסדרים" ופיקוח על מחיריה, היא תאלץ לייקר שיחות מקומיות כדי לסבסד שיחות לחו"ל – כי אין מקור ממשלתי לסבסוד. במקרה זה המתחרים האחרים בשוק השיחות המקומיות ייהנו מבריחת לקוחות בזק. כאשר השוק פתוח לתחרות, ואף חברה לא מוגנת ע"י "זיכיון ממשלתי", אין כל בעיה עם "סבסוד צולב" – כל "מבצע" של רשת מזון הוא בדרך כלל "סבסוד צולב" – מבצע לגיטימי של הוזלות.
כצרכנים, לא מעניינים אותנו שיקולי התמחור של הספק. לא מפריע לנו אפילו אם הוא מוכר במחירי הפסד. אנחנו בוחרים את המוצר המתאים לנו ובזה נגמר הסיפור. אין שום צורך ב"עזרה" מגוף ממשלתי.
הממשלה צריכה לשמור על "תחרותיות בענף"
כל מה שממשלה צריכה לעשות כדי "לשמור על תחרותיות" זה להימנע מלהתערב. לא "לעשות". כל "סיוע" ממשלתי לתחרות בולם תחרות. החשש הוא שבהעדר התערבות ממשלתית עלולה חברה אחת להשתלט על השוק וליצור מונופול.
בשוק חופשי, תחת סחר חוץ חופשי ממגבלות, מכסים, ורישיונות לא יכול להיווצר מונופול שיפגע בצרכן. אלה נוצרים אך ורק בחסות ממשלות. יתכן מצב שבשוק מסוים יהיה רק ספק יחיד, אך גם הוא מאוים ממוצרים חלופיים. חברת התוכנה מייקרוסופט היא ספק יחיד בתחום מעבדי התמלילים, מערכות הפעלה ועוד. האם היא מונופול דורסני שפוגע בצרכן? החברה מתמחרת את מוצריה באופן זהיר כדי שמרב הצרכנים ירכשו את המוצר ובדרך זו תשיג את מקסימום הרווח. כדי להצליח, החברה חייבת לדאוג לצרכי הלקוח באופן שרוב מכריע של הלקוחות יהיו מרוצים כל הזמן. אם החברה תזניח חזית כלשהי יקום לה מתחרה מהר מהצפוי.
רק רגולאטור ממשלתי יכול לקבוע מחיר הוגן בשוק בעייתי כמו טלפוניה
החברות הסלולריות משלמות לבזק עבור העברת השיחות בקווי בזק אל ביתו של המנוי. כיום קובע הרגולאטור את המחירים בהתאם ללחצים או "דילים".
רגולאטור ממשלתי לא יכול לנחש את מחיר השוק. לכן, יתכנו שתי אפשרויות: או שהחברות החדשות משלמות מחיר גבוה מידי עבור שירותי בזק ואז העלות מתגלגלת לצרכן, או שהמחיר נמוך מידי ואז בזק מסבסדת למעשה את החברות החדשות. תסבוכת לא פשוטה...
הרגולאטור מסתבך והולך וסופו לקרוס תחת כובד משקלו. כבר כיום ספק אם למישהו מפקידי משרד התקשורת יש ראיה כוללת איך "העסק" מתפקד ומה המהלכים הבאים. ועדות חדשות צצות מעת לעת ומגישות המלצותיהן, משקיעים פוטנציאלים באים והולכים, תקנות חדשות, תביעות ופסקי דין.
האירוני שבעניין הוא שתכליתה המוצהרת של הרגולאציה היא לאפשר ולעודד תחרות... אך בסופו של יום הרגולאטור משפיע למעשה באמצעות הסדריו ותקניו מי יהיו השחקנים ומי ירוויח. קיימת גם סכנה שעול הרגולאציה והמחויבויות בפניהם ניצבת חברה חדשה, בצרוף מלאכותי של מחירים נמוכים מידי, דווקא יקשו על כניסת מתחרים חדשים לענף... ושתשתית חדשה מקבילה לבזק לא תקום... כך נמנעת תחרות בשם "עידוד התחרות"...
עיוות גורר עיוות חדש. כל עוד בזק הייתה חברה ממשלתית (עיוות מס' 1) – חברה מסובסדת בשוק ללא תחרות – חייבת הייתה הממשלה לקבוע את כללי המשחק (עיוות מס' 2). עם הפרטת החברה, כניסת חברת הכבלים לטלפוניה ותפוצת הטלפונים הסלולאריים – לא נותרה הצדקה לקיומה של רגולאציה ממשלתית.
הממשלה צריכה לחייב כל חברת טלפון להעמיד את קוויה לשרות חברת הטלפון המתחרות בה ("קישור גומלין") ולהכתיב את המחיר אותו תחייב החברה עבור קישור החברה המתחרה.
אם חברות הטלפון המתחרות בשוק יהיו בעלות גודל משמעותי אז חברות הטלפון יגיעו להסדרים בינם לבין עצמן, במו"מ מסחרי חופשי, על קישורי גומלין ועל מחירם.
ה"מחיר" הוא התשלום של מנוי חברה אחרת כאשר הוא מחייג אלינו אם אנחנו מנויים בחברה שונה. לדוגמא: אם אנחנו מנויי סלקום ומנוי בזק מחייג אלינו – כמה משלם מנוי בזק עבור השימוש בתשתית סלקום להשלמת השיחה כדי להגיע אלינו.
חברה שלא תגיע להסדר קישוריות עם החברה או חברות אחרות, מגבילה את מנוייה, ואת התועלת שהם מפיקים מהמכשיר. חברת טלפון שלא מקושרת לאחרות כורתת את הענף עליו יושבת לכן אין צורך בכפייה ממשלתית – השוק כופה על חברות הטלפון להגיע להסכמים ביניהן במו"מ חופשי.
הבעיה קיימת לכאורה לגבי חברת טלפון חדשה שרוצה להשתלב בשוק. לחברה חדשה יש מספר מנויים קטן והיא עלולה בעתיד לנגוס ממנויי החברות הותיקות הגדולות. לחברה ותיקה אין סיבה כלכלית לאפשר לחברה חדשה וקטנה קישור אל מנויי הותיקה. הפער העצום בין מספר המנויים של חברה חדשה לותיקה הופך את קישור הגומלין ביניהן לבלתי מעשי בגלל התועלת המועטה שצומחת לחברה הותיקה. להפך, התמריץ הכלכלי הוא "לחנוק" את החברה החדשה. יתכן (רק ייתכן) שחברת סלקום לא הייתה מצליחה להתבסס בשוק אם חוקי הרגולאציה לא היו מאלצים את בזק ופלאפון לאפשר למנויי סלקום הצעירה להתקשר אל מנויי בזק ופלאפון.
כיום יש בישראל מספר חברות סלולאריות ועוד מספר חברות טלפון נייח בצעדיהן הראשונים. התחרות ביניהן תקבע את מחיר השוק לשיחות ולקישורי גומלין. בהעדר רגולאציה תוכל חברה חדשה להשתלב בשוק רק אם תציע חידוש טכנולוגי או שיווקי משמעותי. לחברה חדשה יש יתרון על פני חברה ותיקה ומסורבלת ביישום ובאימוץ טכנולוגיה חדשה.
לדוגמא: אם תתפתח טכנולוגיה זולה שתאפשר למנוי סלולרי שיחות ברדיוס עירוני מוגבל אך במחיר אפסי. תתכן רכישת מכשירים כאלה לצורכי תקשורת פנים-משפחתית בלבד. לחברה חדשה כזאת אומנם לא יהיו הסכמי קישור עם חברות טלפון אחרות (כי לאחרות לא כדאי לשתף פעולה) אך במשך הזמן, עם הגידול במספר משפחות המנויים – יגדל גם כוחה של החברה החדשה במו"מ מול הותיקות.
אין ספק, שאם בתנאי תחרות חופשית, מחיר קישורי הגומלין בין החברות היה "מרקיע שחקים"; או שחברות הטלפון לא היו נוהגות באופן רציונלי ולא היו מגיעות להסדרי קישור-הדדי מרצונן החופשי, היה מופיע בשוק פתרון טכנולוגי לבעיה. אולי קופסת מיתוג ביתית שמאפשרת למנוי להתחבר לכל הרשתות האחרות. עד לאמצע שנת 2005 היה מותקן בעשרות אלפי משרדים בישראל מכשיר שנקרא "מתאם סלולרי" המחובר למרכזיית הטלפון במשרד ומאפשר לכל עובד בחברה לחייג משלוחת טלפון למנויי סלולרי ישירות, שלא דרך קווי בזק (כאילו שהעובד החזיק ב-3 טלפונים על שולחנו). "מתאם סלולרי" עקף את בזק וחסך למשרד את עלות השיחות לבזק כאשר מחייגים למנויי סלולרי. החסכון היה משמעותי למרות שהמתאם הסלולרי פרימיטיבי למדי, מגושם, יקר וכלל לא בטוח אם היה "חוקי"... זכות הקיום ל"מתאם הסלולארי" נבעה ממחירים שרירותיים עליהם החליטו מוסדות הרגולאציה. כאשר אותם מוסדות החליטו לחייב את בזק במחירים נמוכים יותר, כבר לא היה כדאי לחייג באמצעות "מתאם סלולארי". זול יותר היה לחייג מבזק ישירות למספר סלולארי... "הטכנולוגיה" פותחה רק בגלל מעורבות הרגולאטור...
הממשלה צריכה לחייב חברות טלפון למכור שרותיהן לחברות טלפון מתחרות
מטרת חברה עסקית היא יצירת רווח לבעלי מניותיה – ביניהם אזרחים רבים שהשקיעו את מיטב חסכונותיהם במניותיה (ישירות, או באמצעות קופות גמל, קרנות נאמנות וקרנות פנסיה). רגולאטור, הכופה על חברת טלפון להעניק שירותים לגוף מתחרה ובמחיר נמוך, פוגע בהתחייבות החברה כלפי בעלי מניותיה. כפייה זו אינה שונה במהותה מחוק דמיוני שהיה מחייב כל חנות נעלים להקצות מקום בחלון הראווה כדי לפרסם את החנות הנעלים המתחרה שמעבר לרחוב.
חברות הטלפון יודעות מראש את כללי המשחק ודואגות לפצות עצמן מראש על פגיעה מלאכותית בהכנסותיהן. "הדילים" הנעשים עם רשויות השלטון מגלמים מראש את הנזק הצפוי מכפייה ממשלתית – כפי הנראה באמצעות "שריון" הכנסות בדרכים אחרות.
חברה שנפגעת מכפייה ממשלתית חייבת "לפצות" את עצמה – ה"פיצוי" הוא על חשבון הצרכן – מקור ההכנסה של החברה. מחירים בשוק החופשי נקבעים ע"י הצע וביקוש. התחרות קובעת את שיווי המשקל. כאשר ממשלה מטילה מגבלות על המסחר החופשי, נוצר מנגנון ממשלתי ש"אחראי" על תפקוד החברות המסחריות בענף. מנגנון פוליטי זה לעולם יהיה דו-סטרי: המועצה שמפקחת ומגבילה היא גם תמיד זו שמאשרת "הקלות" והטבות. ב"עסקה" עם השלטון, בשוק בו מוכתבים מחירים ע"י השלטון, החברה צריכה להגיש לפוליטיקאים "תחשיבים". התחשיב" מפרט את דרישתה – נכללים בו מקדמי בטחון גבוהים לצורך מו"מ עם הפקידים. אין ספק שבדרך זו משלם צרכן הטלפון ו\או משלם המסים סכום גבוה מאשר היה משלם על קניית השרות ללא משטר כפייה.
בשירותי טלפון נייחים (בזק) יש מקטעים שאינם כלכליים ולכן יש לכפות על חברות שמפעילות טלפונים נייחים חובת שירות אוניברסלי לכל דורש.
מאחורי מיתוס זה מסתתר חשש שללא כפיה ממשלתית יעלו חברות הטלפונים בעידן החדש את המחירים באזורים מרוחקים ממרכז הארץ.
ישראל מדינה זעירה שכמעט אי אפשר להבחין בה על גבי הגלובוס... אין כמעט יישוב בישראל ש"רחוק" מריכוז עירוני. מספר ה"ישובים הנידחים" זניח ביותר. התחרות בעידן החדש, ללא רגולאציה, מתחילה במצב בו בכל מקום בארץ יש קווי בזק, ובמקביל – כל הארץ מכוסה ברשת סלולרית. ייתכן תאורטית שבאזור "מרוחק" מסוים, נניח בגבול הלבנון, תנצל חברת בזק המופרטת את כוחה המונופוליסטי (כי עדיין אין לה מתחרים בגליל העליון) ותכפיל את תעריפיה שם.
כדאי לבחון אם הצעד הלא-פופולרי כה נורא. לאזור "מרוחק" בגליל יש יתרונות ויש חסרונות לעומת רמת גן לדוגמא. היתרונות בגליל רבים – האוויר הצח, איכות החיים, הבית הפרטי הגדול, טבע ירוק, פירות זולים... כמובן שבגליל יש גם חסרונות – תאטרון יקר (כי צריך לנסוע לחיפה), ביקור במשחק כדור-סל עוד יותר יקר (כי צריך לנסוע בדרך כלל לתל-אביב), יתכן שגם המוצרים בחנות המכולת המקומית יקרים יותר ובמגוון מוגבל. לא יקרה אסון אם גם התייקרות של שיחות הטלפון ביישוב ה"מרוחק" תצטרף לחסרונותיו.
אם בזק תייקר מאוד את תעריפיה בגבול הלבנון, עליה לחשוש מחדירת מתחרים לאזור. הכדאיות למתחרים תעלה, תיווצר שם תחרות והמחירים שוב ירדו. בנוסף, אין להתעלם משיקול יחסי הציבור של חברות עסקיות בעידן תחרותי. תדמית החברה בציבור חשובה כיום לכל חברה עסקית. חברת טלפון "שתגזים" באפליית תעריפים עלולה לכרות את הענף ממנו היא מתפרנסת – היא עלולה ליצור עוינות כלפיה וקרקע נוחה למתחרים לשכנע לקוחות גם באזורים אחרים לנטוש את ה"חברה המגעילה"...
רשיונות לחברות טלפון או אינטרנט יינתנו ע"י הממשלה אך ורק למפעילים שיוכיחו יכולת פיננסית, כישורים טכנים ויעמדו בתנאים אחרים.
התערבות הממשלה צריכה להיעשות רק באמצעות חקיקה כללית כגון: איסור שימוש בטלפון למטרות הסתה, איסור העברת בעלות על חברה לגורמים עוינים למדינה, העמדת שירותים לטובת מערכת הביטחון, שיתוף פעולה עם מוסדות המדינה בזמן חירום וכדומה.
המדינה לא צריכה להתערב בשיקולים עסקים של יזמים. יזם שמקים חברת טלפון פרטית צריך להשקיע סכומים ניכרים – עשרות מליוני דולר, ואף יותר, בהקמת תשתית מינימלית, שיווק ופרסום. לא המדינה צריכה לבדוק את יכולתו וכישוריו. בעידן החדש לא המדינה ולא הממשלה הם לקוחות היזם, אלא ציבור הצרכנים. אם יזם לא יגייס את המומחים המתאימים ואת יתר בעלי הכישורים הנדרשים הרי שהעסק ייכשל והשקעתו תרד לטמיון. בעלי המניות שהשקיעו במיזם הם שצריכים לדאוג ולא הממשלה. הסיכון של הצרכן בענף הטלפונים אפסי יחסית לסיכון הנלקח לדוגמא בעת קניית דירה או מכשיר חשמלי לבית (מקרר, מחשב, תנור...). אם חברת טלפון תפשוט את הרגל אז המנוי יכול לעבור מייד לאחת מהחברות המתחרות. הנזק זניח. אם חנות מוצרי אלקטרוניקה פושטת רגל ייתכן שהצרכן יפסיד אלפי ₪. למרות זאת, הממשלה והמדינה לא דורשים מבעלי חנויות מוצרי חשמל להוכיח יכולת פיננסית וכישורים.
כדי למנוע ריכוז עוצמה בגוף יחיד יש לאסור על בעלויות צולבות בתחום התקשורת להפריד את השוק לרבדים שונים (בינלאומית, פנים-ארצית, סלולרית וכו')
באותו נימוק אפשר להמשיך ולפרק את חברות הטלפון לרבדים נוספים כגון: חברה למתן שירותי מודיעין (144), חברה למכירת מידע (זמני המראה ונחיתה). בשוק תקשורת הנשלט ע"י המדינה, בו מוענקים רשיונות והיתרים והתחרות מוגבלת, אכן עלולה להיות בעיה בבעלות אחת על מספר עסקי תקשורות מקבילים. לעומת זאת, בשוק תחרותי ופתוח, ללא חסמי כניסה ממשלתיים, אין חשש "מבעלויות צולבות". נהפך הוא – ייתכן שההחלטה על פיצול חברה היא שרירותית לגמרי ומזיקה למשק ולאזרח כי המבנה האופטימלי הוא חברה מאוחדת ומשולבת. לדוגמה: הממשלה החליטה על הפרדה בין חברות טלפון המספקות שיחות בינלאומיות לבין שיחות מקומיות. יתכן בעתיד, כאשר השוק יהיה פתוח לתחרות וחופשי ממגבלות, שהמבנה האופטימלי שהשוק יוצר הוא דווקא חברות תקשורת שמאחדות שיחות בינלאומיות עם מקומיות ואולי גם עם שירותי אינטרנט וטלוויזיה. יזם בשוק התחרותי יאחד חברות רק אם יש בכך יתרון מול מתחריו. כפיית פיצול על היזם פוגעת בצרכן. החשש העיקרי הוא שהיזם יסבסד פעילות אחת, כדי "לשבור" מתחרה, על חשבון פעילות אחרת. בשוק תחרותי רשאי יזם לעשות זאת אך הוא מסתכן בהפסדים ובחשיפת האגף העסקי שצריך לשאת בנטל הסבסוד. גם כיום יש סבסוד צולב, כמעט בכל חברה גדולה – כמעט כל "מבצע" של חברה הוא סבסוד מוגבל בזמן של קו המוצרים "שבמבצע" על חשבון מוצרים אחרים. התחרות במשק מגבילה את "המבצע" בזמן. תעשיין שיתמיד "במבצע" לאורך זמן יפשוט רגל.
הצגת פריטית לפי תגיות תקשורת
שני, 01 אוקטובר 2012 07:42
ארתור אוכס שולצברגר ז"ל
ארתור אוכס שולצברגר ז"ל היה מבעלי הניו יורק טיימס. סיפור קלאסי של משפחת מהגרים יהודית. העיתון נרכש על ידי סבו ב- 1896 שהתחיל כמחלק עיתונים. בהספד ארוך שפורסם בניו יורק טיימס לא הוזכרה המילה "יהודי".
פורסם ב- 2012
תגיות:
רביעי, 16 מאי 2012 15:11
הממשלה לחברות הסלולאר: להרגיל את הסוס לקיצוץ בכמות העשב
ראוי לחשוד בפוליטיקאי שרוצה "לעודד" - גם בשר תקשורת ש"מעודד" תחרות בסלולאר. כהתחלה צריך היה לסגור את משרד התקשורת, לשלוח הביתה את הגופים המפקחים ואת אלפי התקנות לפח. כחלון, כצפוי, בחר בדרך הפוכה.
פורסם ב- 2012
רביעי, 04 אפריל 2012 04:01
בריטניה תפריט את הדואר המלכותי - למרות "כישלון" הפרטת הרכבת
לבריטניה יש ניסיון לא טוב עם הפרטת הרכבת בתחילת שנות ה-90. לא בטוח ש"הפרטת הרכבת נכשלה", אבל בטוח שהיא לא הצליחה. יש בכך לקח לימודי גם לישראל – אם יגיע יום בו ינסו להפריט את הנמלים, הרכבת או הדואר.
פורסם ב- 2012
תגיות:
שישי, 15 יולי 2011 00:00
העיתון הכלכלי ''גלובס'' הפך לעיתון ''חברתי''
העיתון "גלובס" הציג "תוכנית" מטעמו לפתרון "בעיית המחירים". רעיון פופוליסטי שמנוגד לכל לוגיקה כלכלית וניסיון היסטורי מצטבר. תמוה מאד שאין בעיתון שום כתבה שמבקרת את האג'נדה המזיקה.
פורסם ב- 2011
תגיות:
שבת, 05 מרס 2011 00:00
ואם מישהו היה מחלק לחם וחלב חינם?...
הצעת החוק נגד חלוקה חינם של עיתון "ישראל היום" היא פגיעה בחופש הפרט של קוראי ובעלי העיתון - אפילו אילו היה עיתון מפלגתי מוסווה. אם המימון פרטי ואינו על חשבון משלם המיסים מותר למפלגה גם לחלק קפה חינם.
פורסם ב- 2011
ראשון, 07 מרס 2010 15:40
לסגור את רשות השידור
הממשלה לא רק שאינה מסוגלת לנהל רשות שידור – היא גם לא צריכה לנהל אותה. אין זה מתפקידה של המדינה לכפות שידורים על אזרחיה ולהתעסק בהפקות טלוויזיה.
פורסם ב- 2010
תגיות:
רביעי, 16 דצמבר 2009 15:41
בזק: איך תרמה המדינה לרווח של 300% לחיים סבן
אין להניח שבפרק הזמן הקצר שסבן החזיק בבזק נתגלו מרבצי נפט מתחת למרכזיות בזק, או שפוטנציאל השוק של החברה התרחב פלאים. אפילו ההתייעלות הארגונית בחברה אינה ההסבר לקפיצת הערך.
פורסם ב- 2009
תגיות:
שישי, 20 מרס 2009 15:43
שחררו את המסך
אין סיבה שממשלה תעסוק בבידור או בשידורי רדיו וטלוויזיה. צריך להפריט או לבטל את הערוצים הממשלתיים כולל רשת א' , ב' , ג' , גלי צה''ל, ערוץ 1.
פורסם ב- 2009
תגיות:
שבת, 30 אוגוסט 2008 15:44
צאו לנו מהווריד – שחררו את המסך
בשידורי הרדיו והטלוויזיה הכול כמעט אסור, הכול מפוקח. המדינה, באמצעות פקידיה, קובעת מי רשאי להקים ערוץ שידור, מה ישודר בו ובאיזה תמהיל, אפילו באיזה שעות.
פורסם ב- 2008
תגיות:
ראשון, 06 יולי 2008 15:45
הפרטת השידור הציבורי
מי צריך רשות שידור ציבורית? תפקידה העיקרי הוא אספקת ג'ובים לעסקנים ופנסיה לשדרנים ותיקים.
פורסם ב- 2008
תגיות:
שחרור ענף התקשורת מעול הפוליטיקאים
מהפכת התקשורת בעידן החדש תחסוך אלפי משרות סרק מיותרות בסקטור הציבורי הממומנות כיום התקציב המדינה, ומאות מליונים שקלים אחרים המתוקצבים למימון הרשויות ומועצות התקשורת לסוגיהן.
הסרת עול הרגולטור מצוואר חברות התקשורת תאפשר הקטנת עלויות, שחלקן ודאי יגיע לכיסו של הצרכן בעקבות התגברות התחרות. ענף התקשורת יוכל לצמוח, להתרחב ולהגיב במהירות לחידושים בעולם, ליצור אלפי מקומות עבודה חדשים ולהגדיל את חלקו בצמיחה המואצת של כלכלת ישראל. מגילת האיסורים הקיימת תמחק. חברות התקשורת יתמקדו בהתמודדות עסקית על ליבו וכיסו של הצרכן במקום להשקיע בהתגוששות ו"תחמון" הרגולטורים.
סגירת משרד התקשורת ללא הקמה של "רשות תקשורת"
פתיחת ענף התקשורת לתחרות תביא לכך שהענף יהיה יעד אטרקטיבי ביותר להשקעות וליוזמות חדשות לצד מפעילי התקשורת הקיימים שירחיבו את פעולתם ויתאימו אותה לסביבה התחרותית החדשה.
סגירת משרד התקשורת וגופי הרגולציה לסוגיהם תקצר דרסטית את משך הזמן הנדרש ליזמים ליישם רעיונות חדשניים בשוק. גופים קטנים יוכלו להצטרף לשוק התקשורת ללא צורך באישורים והיתרים להגברת התחרות, החדשנות ומגוון השירותים.
יבוטלו תעסוקות הסרק שנוצרו במערכת המעוותת, עתירת הגופים הפרזיטים הרובצים כיום על צוואר הענף. מדינת ישראל תתייצב בראש החזית הטכנולוגית העולמית ביישומי תקשורת (לא רק בפיתוחים). התנאים החדשים יגררו גידול משמעותי בהשקעות בענף וייווצרו אלפי מקומות עבודה חדשים.
סכום עתק יחסך למשלם המסים בעקבות סגירת רשויות הפיקוח השונות, ביטול משרד התקשורת, ביטול רשות השידור, הפרטת ערוץ 1, קול ישראל וגלי צה"ל, סגירת מועצת הכבלים, מועצת הרשות השנייה ויתר הגופים המסדירים. אלפי משרות מיותרות יבוטלו ויחסכו מיליארדי שקלים מידי שנה לתקציב המדינה. החיסכון יתורגם להקטנת המיסוי, הגדלת ההכנסה הפנויה של הציבור והעלאה נוספת ברמת החיים בישראל.
סגירת רשות השידור והפרטת כל הערוצים הממשלתיים
אין סיבה שממשלה תעסוק בבידור ובשידורי רדיו וטלוויזיה. כל הערוצים הממשלתיים כולל רשת א' , ב' , ג' , גלי צה"ל, ערוץ 1 ואחרים יופרטו או ייסגרו. הסקטור הפרטי מציע את אותם השירותים יעיל יותר וזול יותר.
רשות השידור על כל חבריה, מנהליה ופוליטיקאים המתפרנסים ממנה תיסגר ולא תוקם מחדש. עולם התקשורת הישראלי יסתדר יפה בלעדיהם.
בשנת 2014 הוחלט "סופית" לסגור את רשות השידור, אבל מיד עם סגירתה תתחיל לפעול רשות שידור "חדשה" – זכה כשלג, יעילה, וללא פוליטיקה... כמחצית מהעובדים של "הישנה" ייקלטו ברשות "החדשה" – מה שיבטיח אימוץ מהיר של הגנים ה,חברתיים" של הרשות הישנה. העובדים שיפוטרו יצאו כרגיל ברכוש גדול ורב – פיצוי על "הזכויות".
אגרת הרדיו והטלוויזיה – הסוף
בהעדר רדיו וטלוויזיה ממשלתיים אין צורך באגרה. שידורים פרטיים ממומנים מפרסומות או דמי חיבור (כמו בכבלים).
ערוצי טלוויזיה ורדיו פרטיים ללא צורך ברשיון
יזם שירצה להקים ערוץ טלוויזיה או רדיו לא יזדקק לרישיון ולא לתנאי מינימום. הפוליטיקאים לא יכתיבו באמצעות "ועדות" או רישיונות מה לשדר, כמה לשדר ולמי לשדר. גם לא את המחיר לצרכן או כמה דקות פרסומות ישודרו. כאמור, הציבור יחליט למי יש זכות קיום. היזם יצטרך לרכוש תדרים ולהקים את העסק. הסיכון שלו בלבד – כמו בכל עסק אחר. הציבור לא יממן את ההקמה ולא את ההפסדים. אם יהיו רווחים – המשק ייהנה מהמסים.
כאשר התדרים יהיו בבעלות פרטית לא יהיו "ערוצים פיראטיים", כפי שאף אחד לא פולש ובונה בניין על מגרש בבעלות פרטית. פלישה יש רק לקרקע "ציבורית"... אם גנב ינסה לשדר "פיראטית" על תדר ששייך לחברה אחרת – אין ספק שיטופל באופן יעיל ומהיר ע"י הצד הנפגע (באמצעות רשויות החוק). יעיל מהטיפול של המדינה בשידור פיראטי הפולש ל"תדר ציבורי".
טלוויזיה: ביטול מוסדות הפיקוח והרגולציה – תחרות חופשית
כל מוסדות הרגולציה יבוטלו ובכלל זה, מועצת הרשות השנייה, מועצת הכבלים, משרד התקשורת ודומיהם. לא יהיו מגבלות ולא יהיה צורך באישורים והיתרים. מי שיחליט על הרכב התכניות, אופיין ואיכותן יהיה הצרכן באמצעות מכשיר פשוט – מתג בורר התחנות ברדיו והשלט-רחוק של הטלוויזיה. תכנית לא אהודה תוסר מהמסך על ידי החברה המשדרת, אחרת – ה"רייטינג" ייפגע והכנסות הפרסום יתמעטו.
לא עוד פוליטיקאים ו"נציגי ציבור" יחליטו מה יופיע על המסך, אלא ציבור הצופים עצמו יחליט מה ראוי – פשוט ע"י מעבר לערוץ אחר. כך יוכלו לקום ערוצי טלוויזיה חדשים וחברות כבלים בהיקפים ארציים או מקומיים. חידושים טכנולוגים יאפשרו זאת בעלויות נמוכות יותר. אופציית השידור הטלוויזיוני תפתח גם בפני סקטורים קטנים.
יתכן שייקום ערוץ טלוויזיה חרדי, ערוץ ללימודי תורה וגמרא, או ערוץ חדשות וכלכלה בלבד. שיקולי היזמים יתבססו על גודל השוק הפוטנציאלי. ייפסק הוויכוח הנצחי על כמות שעות הדת בטלוויזיה או "דיכוי הזמר המזרחי" או האם יש מקום לערוץ חדשות נוסף. אם די מאזינים ירצו מוזיקה יוונית אז חברות השידור יגיבו בהתאם לביקוש.
אין סיבה לכפות ולהכתיב לציבור במה לצפות או להאזין או את כמות הפקות המקור בעברית. ציבור הצופים הוא שיחליט באמצעות השלט. היקף הפרסום לא יוגבל ע"י הפוליטיקאים אלא ע"י הצופים. ערוץ שיגזים בכמות הפרסומות – הצופים ינטשו אותו לטובת ערוץ אחר. גם המפרסמים יודעים שערך הפרסום יורד ככל שאורכה של הפסקת הפרסומות עולה.
כמה ערוצים צריך ?
התשובה זהה לשאלת הנעלים: כמה חנויות נעליים צריך? לא הפוליטיקאים יקבעו כמה ערוצים צריך והאם צריך ערוץ חדשות או ערוץ מוזיקה קלסית, אם צריך לשדר הפקה מקומית או מערבון אמריקאי ומי ישדר את משחקי הכדור רגל של המונדיאל. ההחלטה נתונה בידי ציבור הצרכנים שמשפיע על חברות השידור והיזמים. היזמים מספקים את דרישות הציבור באופן נאמן ואובייקטיבי מכל רשות ממשלתית שהחלטותיה מוכתבות ע"י עסקנים פוליטיים ומערכות לחצים.
אם יזם סבור שיש שוק לערוץ שישדר חדשות כלכלה בלבד – שיקים ערוץ כזה על חשבונו ועל סיכונו. אם טעה בשיקולו – ההפסד יהיה מכיסו ולא על חשבון הציבור. הממשלה לא תכתיב לבעלי הערוץ את מספר שעות השידור, לא את הרכב התכניות, לא לאיזה אזורים בארץ ישדר, לא יגביל את היקף הפרסומות ולא יקבע את מחיר המנוי החודשי. בדיוק כפי שיזם מחליט לפתוח חנות נעליים ללא התערבות "מועצת הנעליים" וללא רגולטור שכופה עליו לקנות 20% נעליים מתוצרת יפו.
החברות המשדרות בערוץ 2 יוכלו להיפרד ולשדר כל אחת בנפרד בערוצים מקבילים, להתאחד לחברה אחת או להישאר במתכונתן. החברות הוותיקות יאלצו להתמודד עם התחרות הגוברת מצד עשרות ערוצים חדשים שינסו לזכות בתשומת לבו של האזרח. יזם שירצה להשקיע בערוץ חדש יצטרך לרכוש תדר מתאים בשוק החופשי. הוא לא יזדקק לאישור או היתר ממשלתי. הציבור ישתתף ברווחיו דרך מס-הכנסה אך לא בהפסדיו, אם יהיו.
הסרת הכבלים מחברות הכבלים
כיום אין תחרות בשידורי הכבלים. בתחילת שנות התשעים החליטה הממשלה כי השוק זקוק ל-5 חברות, לכל חברה הוקצה אזור בלעדי מסוים. מונופול אזורי. החברות הפסידו והתאחדו לחברה אחת – HOT, באישור הממונה על ההגבלים העסקיים. בעידן החדש יבוטלו המגבלות, תבוטל הבלעדיות וגם הפיקוח על מחיר השידור. חברות כבלים חדשות יוכלו להתחרות בכל אזור אם יהיה להן כדאי. לא יהיה צורך ברישיון, היתר או זיכיון. חברות כבלים יוכלו לשדר פרסומות, אם ירצו. ייתכן שדווקא אי-שידור פרסומות יעניק להן יתרון עסקי.
יתכן שיקומו חברות כבלים בעלי אופי דתי באזור בני ברק וירושלים. או חברת כבלים ערבית באזור ואדי ערה. השוק יקבע את היקף חבילות השידור ואת מחירן. חברות הכבלים יוכלו לפתח ולהעניק כל שרות שימצאו לנכון לרבות שירותי טלפון, אינטרנט או כל מדיה אחרת.
הפקות מקור – סוף לכפיה
כיום מחויב כל ערוץ טלוויזיה בהפקות מקור בהיקף של מאות מיליוני שקלים בשנה. מאלצים את ציבור הצרכנים בתשלום-יתר עבור סבסוד הפקות מקומיות. כפיה זו אינה שונה מחקיקת חוק עידוד הצייר המקומי שבמסגרתו יחויב כל אזרח להחזיק בביתו לפחות ציור אחד פרי מכחולו של צייר ישראלי.
בעידן החדש בתקשורת יחליט הצרכן מה התמהיל הרצוי לו בין הפקות מקומיות לבין תכניות מיובאות. היוצרים הישראלים יצטרכו להתחרות באיכות ובמחיר על ליבו של המאזין או הצופה הישראלי. חוקי הכפייה יבוטלו. רק בעידן החופשי יוכל לקום ערוץ טלוויזיה פרטי ללא צורך בוועדות, אישורים ומכרזים שישדר תכניות מקוריות של אומנים ישראלים מתחילים. ערוץ זה ישלם סכומים נמוכים לאומנים בראשית דרכם ובתמורה יעניק להם במה ראשונה.
כיום מחויבים הערוצים בהיקף כספי מסוים של השקעה בהפקת מקור, שיטה שמחייבת אותם להשקיע באומנים הידועים והיקרים יותר כדי לעמוד בדרישת החוק. ייתכן שדווקא בעידן החדש ייווצר תמריץ-אמת להפקות מקור בהיקף גדול מאשר כיום.
סוף לוועדות ול"רפורמות"
ועדת גרונאו (1997) להסדרת תעריפי בזק... ועדת בועז (1995) להקמת רשות התקשורת, ועדת פלד (1997) לארגון מחדש של מערך השידורים, ועדת ברודט (1997) לפתיחת ענף התקשורת לתחרות, ועדת רוזן (1998) להקמת רשות תקשורת, ועדת ברודט (1999) לבחינת תחום הדואר, ועדת סמסונוב (2002) להסדרת שידורים מסחריים, ועדת אולניק (2002) להקמת הרשות הלאומית לתקשורת, ועדת קרול (2002) לתחרות בתקשורת נייחת, ועדת שכטר לבחינת הסדרת השידורים המסחריים (2014) ועוד (הרשימה חלקית)...
מטרת "ועדה" היא התרת תסבוכת שנוצרה עקב יישום או אי-יישום מסקנות ועדה קודמת... אם בכלל מישהו התייחס להמלצות... תיקון עיוות באמצעות יצירת עיוות חדש. |
הציבור בישראל בטוח ש"וועדות" ו"רפורמות" ירדו עם לוחות הברית מהר-סיני והם חלק הכרחי ובלתי נפרד מחיי העם היושב בציון. מדוע לא קמה "ועדה להסדרת המסחר בנעליים" או "הועדה לפתיחת ענף מספרות הנשים לתחרות"? מדוע איש אינו רואה צורך ב"רפורמה בענף הסיידים"?
הסיבה פשוטה, ענפים אלה חופשיים מפיקוח ממשלתי, אין רשיונות עיסוק, אין מחירי מינימום או מקסימום, אין היתרים ואין מגבלות – חופש מוחלט. הדברים אינם כה מובנים מאליהם. יש והיו מדינות בהן גם ענפים אלה אינם חופשיים, ושם איש לא יגחך אם הממשלה תמנה "ועדת נעליים" ותכריז על רפורמה בייצור ומסחר בנעליים.
"רפורמה" נדרשת בענפים עתירי מגבלות ממשלתיות. שנים של מעורבות פוליטית גורמים לפיגור הענף וליצירת עיוותים. הפסקת המעורבות הממשלתית בתחום התקשורת תשים קץ לצורך בוועדות ואז גם לא יהיה צורך "ברפורמות". הרפורמות יתבצעו יום יום, ללא כותרת בעיתון, ע"י יזמים בשוק תחרותי פתוח, שיגלו הזדמנויות עסקיות חדשות. הענף יפתח מאליו ויתייצב בחזית החידושים העולמיים.
בראש "הגופים המסדירים" תמיד עומדים פוליטיקאים, אלה כפופים לחילופי שלטון תכופים ועוסקים בהישרדות פוליטית. כך נחשפת "המערכת המסדירה" ללחצים פוליטיים מצד גורמים אינטרסנטים בעלי כוח השפעה על "חברי המועצה". בנוסף, כאשר השר מתחלף מתחיל סבב מינויים חדש של הדרג המקצועי ושל הדרג "הכאילו מקצועי" הדואג למקורביו. אין שר חדש שאינו מצהיר כי הוא לא יהיה "חותמת גומי" להחלטות קודמיו... וסיבוב ביורוקראטי חדש מתחיל...
לעתים "עמוסים" חברי המועצה בטיפול בסוגיה מרכזית מסוימת ושעתם אינה פנויה לעיסוק במטלות שוטפות אחרות. למועצות תמיד "חסר כוח אדם מקצועי" ותמיד "חסר תקציב". ובהגדרתה העדינה של ועדת אולניק להקמת הרשות הלאומית לתקשורת (דצמבר 2002): "...מעורבותם של משרדי ממשלה שונים בתהליך קבלת החלטות בתחום התקשורת יוצרת מערכת קבלת החלטות שאינה שקופה לציבור, וניזונה ממערכת שיקולים רחבה הנובעת מסדר יומם של המשרדים המעורבים בתהליך..." ובעברית צחה: כל אחד דואג למקורביו!...
לחסום את הפוליטיקאים מהשתלטות על האינטרנט
בעידן המידע ברור, כי מדינות אשר יובילו מבחינה כלכלית, יהיו מדינות בהן ישרור חופש כלכלי מרבי, מדינות בהן הממשלות לא יפריעו להתפתחותו של הון אנושי – הממציאים, המהנדסים, המתכנתים והיזמים. התשתית החדשנית בעשור האחרון בחזית ענף התקשורת הוא האינטרנט. כפי שלא חזינו לפני שני עשורים את חשיבותו ומרכזיותו של האינטרנט, כך קשה כיום לחזות את שלב ההתפתחות הבא בעוד שני עשורים. ככל שקצב ההתפתחות הטכנולוגית מהיר יותר, כן תגדל רגישותו להשפעה הרסנית של פוליטיקאים. מעורבות ממשלתית בתחום טכנולוגיות המידע והתקשורת, רגולציה, הענקת זכויות מונופוליסטיות ל"זכיינים", סיבוך הענף בהיתרים, רישיונות, ועדות, מועצות והליכים משפטיים מתמשכים – גוררים לשורה ארוכה של עיוותים כלכליים, לעלויות מיותרות, ולהברחת יזמים. התוצאה הסופית תתבטא באיטיות-יתר באימוץ יישומים טכנולוגיים מתקדמים, הקטנת קצב יצירת מקומות עבודה במשק, הקטנת היעילות במשק ופיגור אחרי כלכלות אחרות בעולם.
כבר ב- 1994 החליט משרד התקשורת "לעשות סדר" בענף החדש וכי מתן שירותי גישה לאינטרנט מצריך רישיון. הנימוק כרגיל הוא "טובת הציבור". ברוב מדינות העולם אין צורך ברישיון כזה.
חברות הטלוויזיה בכבלים ניהלו מאבק יקר במשך מספר שנים על הזכות לספק שירותי גישה לאינטרנט. עיכוב יקר ומיותר. משרד התקשורת מגן על "בעלי זכויות" מתַחֲרות, גובה "תמלוגים" מאחרים, "דמי נגישות" ותשלומים עבור חידוש רישיונות והיתרים.
בלימת הקדמה מתחילה כבר בתהליך הענקת רישיונות בתחומים טכנולוגיים חדשים – הרישיון מותנה בדרך כלל בשמירה על "זכויותיהם" של השחקנים הוותיקים ואיסור תחרות בהם. לדוגמה: ספקי גישה לאינטרנט מחויבים לפעול אך ורק באמצעות חברות התשתית הקיימות (כגון בזק). אם לדוגמה תתגלה הזדמנות עסקית-טכנולוגית לפעול ישירות מול האזרח הגולש, תוקם כפי הנראה וועדה, ותחליט על "רפורמה"... הוותיקים יעתרו לבג"ץ ועורכי הדין יחגגו...
כבר בראשית עידן האינטרנט בישראל, נעשו מספר ניסיונות להחדרת טכנולוגיות חדשות אך הפוליטיקאים ("הרגולאטורים") היעילים חשפו במהרה את ה"פושעים", בעיקר בזכות סיוע שקיבלו מהשחקנים הוותיקים בענף. היוזמות נחנקו. הן נעשו בניגוד לחוקי דיכוי התקשורת. כך למשל, החלה כבר בשנת 1997 חברת גילת שירותי תקשורת לוויינית לספק קישורים לאינטרנט באמצעות לוויין, תוך עקיפת בזק. במקום לתת לשוק להחליט אם יש זכות קיום לשרות זה, הוטל איסור ממשלתי גורף על שימוש בטכנולוגיה זו. האיסורים לא נובעים מבעיות טכנולוגיות, אלא מהרצון להגן על גורמים אינטרסנטים מפני תחרות. הנימוק הרגיל – "טובת הציבור".
אין סיכוי שוועדה ממשלתית המורכבת מ"נציגי ציבור", תעמוד בקצב החידושים הטכנולוגיים ותתאים את ה"רפורמות" למציאות המשתנה במהירות. המשך המדיניות הנוכחית יגביר את קצב בזבוז המשאבים, ייקר את השירותים ויעכב, בקצב הולך וגדל את הטמעתן של טכנולוגיות חדשות במשק, המשמעות – אובדן תוצר ובלימת התקדמות טכנולוגית.
בעידן החדש יבוטלו החוקים המגבילים את ענף האינטרנט. לא יידרש רישיון לפעול ולספק שירותי אינטרנט – בכל טכנולוגיה שהיא, בכל קטע של שרשרת אספקת השרות – החל מה"מייל האחרון" המחבר את הלקוח בבית ועד לגישה ישירה לשדרת האינטרנט העולמית. חופש האינטרנט ישתלב בתחרות המלאה שתהיה בענפי התקשורת האחרים – טלפוניה, סלולר, טלוויזיה, כבלים, לוויינים ומחשבים. לא יהיו "ועדות" ו"מועצות", יבוטל הצורך בהיתרים, זיכיונות ורישיונות. לא יהיו היטלים, אגרות, דמי זיכיון ותגמולים. לא יהיו מגבלות על מיזוגים. חברות יוכלו להתאחד או להתפרק כרצונן.
תפקיד הממשלה בתחום התקשורת
עיקר תפקידה – לא להפריע, לא להתערב, לא להכתיב ולא לבלום. ספק אפילו אם יש צורך באיסור שידורי הסתה נגד המדינה או הגבלת ערוצי פורנוגרפיה בקוד חסימה. הורים שמעוניינים בחסימת פורנו יעדיפו חברת כבלים בעלת הסדר כזה. אין צורך שקומיסרים, עסקני ציבור, יצפו בתכנית טרם שידור ויחליטו מה טוב וראוי שנצפה, ויעניקו ברוב חסדם היתר. ערוץ שייפר את החוק יתבע ע"י מי שרואה עצמו נפגע.
הכנסות הממשלה מענף התקשורת בעידן החדש ינבעו אך ורק ממס הכנסה ומס ערך מוסף (או מס אחיד אחר ראה פרק מיסים) ולא מהיטלים או אגרות ייחודיות. מעט המגבלות שיהיו לענף האינטרנט יעוגנו בחקיקה מתאימה. מדובר בעיקר על עמידה בתקנים, בהסכמים בינלאומיים, או הקצאת שימוש למדינה בזמן חירום. מי שיראה עצמו נפגע (כגון הוצאת דיבה) יוכל כמובן לפנות לבית-משפט.
תפקיד הממשלה בתחום התדרים
החוק יקבע שאין לעשות שימוש בתדרים לשידורי הסתה, או שאין למכור תדרים לגורמים עוינים למדינה. ניתן לקבוע בחוק שזכות הקניין שרירה וקיימת כל עוד נעשה שימוש בפועל בתדר, ותדר לא מנוצל במשך תקופה ארוכה יוצע מחדש למכירה. ניתן לקבוע שהבעלות היא על "התדר הידוע" ביום רכישתו כי יתכן שפיתוחים טכנולוגיים בעתיד יאפשרו שימוש בתת-רצועות של אותו התדר בטכנולוגיה חדשנית ללא הפרעה לשידורי בעל התדר. אותן תת-רצועות שיאפשרו ניצול אינטנסיבי יותר של התדר יוצעו שוב למכירה. לחילופין, תדר שנקנה שייך לבעליו והוא רשאי לנצלו, או להשביתו – גם תת-רצועות של אותו תדר, שיתאפשרו טכנולוגית בעתיד, יישארו בבעלותו ותתאפשר מכירתן בשוק.
החוק גם יקבע את "עקרון הקדימות" לפיו ערוץ חדש חייב לשדר באופן שלא יפריע ויגלוש לשידוריו של ערוץ קיים. עיקר תפקוד הממשלה יהיה בהגנה על זכות הקניין באמצעות מערכת החוק והמשפט.
תפקיד הממשלה בתחום הטלפוניה
תפקיד מצומצם שאינו מצריך קיום "משרד תקשורת" או "רשות תקשורת", אלא די במחלקה זעירה במשרד הפנים שתסתייע מפעם לפעם במומחים חיצוניים. תפקידים לדוגמה:
• קביעת מספרי טלפון וקידומות בעלי מבנה אחיד. כלל לא בטוח שיש צורך בהתערבות ממשלתית כאן.
• הצעות לחקיקה – כגון חובת מתן גישה לשירותי חירום (משטרה, מכבי אש, אמבולנסים).
• הכנת תדרים למכירה ליזמים במקביל להתפתחות טכנולוגיות.
• הסכמים ותקנים בינלאומיים.
• מניעת שליטה של גופים עוינים למדינה בחברות תקשורת.
• תאום הערכות התקשורת לזמן חירום במקרה של מלחמה או אסונות טבע.
• חקיקה שתאפשר זכויות מעבר להנחת תשתיות תקשורת אל בתי מנויים.
האומנם קיים "כשל שוק" בתחום הטלפון ?
"כשל שוק" הוא מצב בו מנגנון השוק (החופשי ממעורבות ממשלתית) מתקשה ליצור איזונים ובלמים, או בכלל לספק את השרות – וכתוצאה מכך עלול להיגרם נזק לציבור הצרכנים. נזק שהיה נמנע אילו מנגנון השוק עצמו היה מפתח את האיזון – מצב בו חברות רבות המתחרות על חסדי הצרכן. תחרות המונעת התייקרות. כדי למנוע "כשל שוק" על המדינה להתערב ולקבוע כללים, להשתלט על הענף הכושל ולהפעילו בעצמה. זו התיאורייה המקובלת.
"כשל שוק" הוא מונח חביב על חסידי השליטה הממשלתית הריכוזית ועל חסידי האוטופיה הסוציאליסטית. אכן יש תחומים שמוגדרים כ"מוצר ציבורי" בהם לא קיים תמריץ עסקי להענקת השרות כי אי אפשר למנוע את השרות מ"טרמפיסטים" שמסרבים לשלם עבורו. דוגמאות מובהקות הם ביטחון המדינה ותאורת לילה ברחוב. אי אפשר למנוע את הגנת חיל האוויר מעל ביתו של אזרח אשר מתחמק מתשלום מיסים. שירותים אלה ראוי שהמדינה תעניק ותממן אותם באמצעות מיסים. שירותי טלפון ואספקת חשמל אינם נכללים בקטגוריה זו – אפשר לנתק מהשירות את סרבן התשלום. לא שילמת – לא תזכה לשירות.
כפי שהסברנו במקום אחר, המונופולים בתחום הטלפון והחשמל לא נבעו מ"כשל שוק" אלא דווקא מ"כשל ממשלה" –הענקת זכויות מונופול על ידי הממשלה לגופים מסחריים.
להלן מפורטים התירוצים העיקריים המושמעים על ידי אינטרסנטים להצדקת הרגולציה הכבדה בענף כיום. בהמשך, מתואר כיצד מנגנון השוק החופשי יכול לפתור את אותן "הבעיות" ללא רגולאציה:
החשש העיקרי – "לב הבעיה" (במקרה של ביטול רגולציה):
חברת טלפון, בזק המונופוליסטית, מגיעה כמעט לכל בית ומשרד בישראל – כל חברה חדשה שתרצה להעניק שרות נייח או נייד תצטרך לקבל קישור אל מנויי בזק. בהעדר אפשרות לחייג אל מנויי בזק איש לא יצטרף לחברה החדשה, אלא אם זו תקים תשתית מלאה מקבילה ויקרה ומספר גדול של מנויים יצטרפו אליה בעת ובעונה אחת. במילים אחרות, החברה החדשה צריכה להגיע עם בזק להסכם "קישור גומלין", במסגרתו מנויי החברה החדשה יוכלו לעשות שימוש בחוטי הנחושת (או הסיב האופטי) של בזק לצורך חיוג אל מנויי בזק. הסכם הגומלין יגדיר כמה תשלם החברה החדשה לבזק על מתן "זכות מעבר" זו. קישור גומלין כזה לא יושג במו"מ חופשי מרצון בין הצדדים כי בזק לא תרוויח מהעניין אלא תפסיד (תאפשר דריסת רגל למתחרה על חשבונה). לכן חייב הרגולאטור (הממשלה) להתערב ולאלץ את בזק לאפשר את חיבור החברה החדשה וגם לקבוע את מחירי הקישור – כמה תחייב בזק את החברה החדשה עבור שירותי הקישור אל מנויי בזק.
החשש הוא שבהעדר מעורבות הממשלה עלולה בזק, לדוגמה, ששולטת על "המייל האחרון" – קו הטלפון מהמרכזייה אל בית המנוי, לחסום את הגישה לחברות מתחרות שאינן קשורות לבזק. אם חשש זה אכן מוצדק ואכן צריך לאלץ את בזק לתת זכות גישה לכל החברות, מתעוררת השאלה מי יחליט על מחיר המעבר דרך תשתיות בזק? ומכאן הצורך לכאורה ב"רגולאטור" שיכפה על חברות הטלפון את זכות הגישה למתחרים ויקבע את המחיר שייגבה עבור השימוש בתשתיות בזק. אם כך, בתנאי תחרות חופשית ללא רגולציה, לא תוכל לקום חברת טלפון חדשה כי שום חברה ותיקה לא תאפשר לחברה חדשה להתחבר למנויי החברה הוותיקה. בכל מדינה בעולם המתקדם קיימת מעורבות ממשלתית (אם כי במידה משתנה) בתחום הטלפוניה, כאשר המוסדות המפקחים דומים למדי.
אין בעולם אחידות דעים או מודל תאורטי מוסכם כיצד לקבוע מחירים אלה. זוהי למעשה הסוגיה היחידה שאינה מאפשרת לכאורה להיפטר מהרגולטור הממשלתי. הבעיה אינה בעיית תמחור בלבד. ישנם מספר חסמים נוספים: בהעדר רגולטור – לדוגמה, בזק יכולה להערים קשיים על מתחרה חדש. לדוגמה, באמצעות חיוב קוד גישה נוסף בן 4 ספרות לכל מנויי החברה האחרת שרוצים לחייג למנויי בזק ...
סוגיית הצורך בכפייה ממשלתית של קישורי גומלין תקפה לכאורה לא רק ביחסים עם בזק, אלא בין כל חברת טלפון חדשה לבין חברות קיימות ומבוססות. קיים חשש שחברה ותיקה תחסום גישה של חברה חדשה אל מנוייה וכך לא תוכלנה לקום חברות טלפון חדשות. לדוגמה: חברת סלקום הוותיקה עלולה הייתה לחסום גישה של מנויי פרטנר (כאשר זו הוקמה). כלומר, לקוח של פרטנר או מירס לא יכול היה לחייג למנוי סלקום. לכאורה, כדאי כלכלית לחברה ותיקה להכשיל כך מתחרה חדש. לכן מחייב החוק את החברות הוותיקות להעמיד את התשתית שלהן לטובת חברות חדשות – להעניק שרות קישור גומלין למתחריהן ובמחיר "סביר".
אכן נשמע כנימוק חזק למען מעורבות ממשלתית בקטע זה. הפרכת הנימוק בהמשך.
סכנת התניית שרות בשרות אחר:
בהעדר רגולציה יכולה לכאורה חברת טלפון מבוססת, לכרוך יחד שרות שיחות בינלאומיות עם שרות שיחות מקומיות ואולי עם קישור לחברת אינטרנט אחת בלבד ולמנוע ממנוייה את האפשרות לבחור ספק אינטרנט או חברה לשיחות לחו"ל. לדוגמה, נניח שחברת בזק המופרטת והחופשית מתאחדת עם אינטרנט זהב, עם פרטנר (טלפון נייד) ועם ברק (לשיחות בינלאומיות) וחוסמת את מנוייה מלהתחבר לספק אינטרנט אחר, או לחייג לחו"ל דרך חברה אחרת. אכן סכנה לכאורה לתחרות החופשית.
למה רק "סכנה לכאורה" – ראה בהמשך.
שרות אוניברסלי שווה:
חיוב חברות הטלפון להעניק שרות לכל אזרח בכל מקום במחיר זהה. הגיון סוציאליסטי, הנשמע רומנטי ונפלא על פניו. בהעדר כפייה קיימת סכנה לכאורה שחברות הטלפון ייקרו את השירות באזורי ארץ נידחים, או יתמקדו רק במגזרים רווחיים ביותר באזורי משרדים צפופים.
אחלה נימוק חברתי.
יתרון לחברות גדולות:
ערכו של שרות הטלפון לצרכן הבודד גדל ככל שגדל מספר המנויים של החברה. מנוי של פרטנר יעדיף להתקשר למנוי פרטנר אחר ולא למספר בזק של אותו מנוי כדי לחסוך בעלויות (בעיקר אם השיחה קצרה). כלומר, למנוי נוצר יתרון ככל שחברת הטלפון שלו גדולה יותר.
"אפלייה מתקנת" לטובת חברות חדשות:
ביחסים בין חברה ותיקה ומבוססת לבין חברה חדשה עם מספר מנויים קטן יש חוסר האיזון בתועלת ששתי החברות מפיקות מהסכם קישור הגומלין ביניהן. החברה החדשה מקבלת גישה אל קהל עצום של מנויי החברה הוותיקה בעוד שלחברה הוותיקה צומחת תועלת מועטה מהגישה הניתנת למנוייה אל מספר המנויים המצומצם של החברה החדשה. החברה החדשה מרוויחה עבור מנוייה יותר.
למונופול (כגון בזק) כוח רב, כי לחברת טלפון חדשה אין ערך אם בזק לא תאפשר קישור למנוייה. בתנאים של העדר קישור למנויי בזק יכול מתחרה חדש בשוק הטלפון הנייח לשרוד רק אם יקים תשתית מקבילה אל בתי המנויים וחלק ניכר ממנויי בזק יעברו אליו בעת ובעונה אחת. תסריט דמיוני למדי.
כוחה של חברת טלפון קיימת נובע מהיותה מבוססת בשוק, ולא בגלל שרות טוב או מחירים זולים. זו הסיבה שלחברה קיימת ומבוססת אין תמריץ כלכלי לאפשר לחברה חדשה חיבור אל מנוייה. כאשר קמו החברות הסלולריות, לפני מספר שנים, היה התמריץ הכלכלי הטבעי של בזק (אילו הייתה חברה פרטית חופשית) לא לאפשר למנוי של טלפון סלולרי להתקשר למנוי בזק. אם לדוגמה תקום חברה מתחרה לבזק בטלפון נייחים אין לכאורה כל הגיון כלכלי שבזק תאפשר לאותה חברה חדשה קישור אל מנויי בזק. הבעיה נפתרת באמצעות הרגולטור – בכפיה.
האם מנגנון השוק יוכל למלא את תפקיד הרגולאטור?
חסימת מתחרים
נניח מצב של העדר רגולציה והתגשמות החשש הקיצוני: בזק מודיעה, לאחר שהגיעה להסכם עם חברת סלקום, שלמנויי טלפון של חברות מתחרות לא תהיה יותר גישה אל מנויי סלקום ובזק... מלחמה. כל המנויים מוזמנים להצטרף לסלקום ובזק. מה יהיה?
במצב כזה, מנויי סלקום-בזק ייפגעו לא פחות ממנויי המתחרים – מאות אלפי מנויים (של המתחרים) לא יוכלו להתקשר אליהם. עלויות התקשורת של מנויי סלקום-בזק יזנקו. הם יאלצו ליזום שיחות-יתר אל מנויי החברות המתחרות כי החבר/הלקוח/הספק – חסומים מלהתקשר אליהם. למנויי תאגיד בזק-סלקום ייגרם נזק. שום לקוח מסחרי לא יסכים שחלק ניכר מלקוחותיו יחסמו מלהתקשר אליו. לכן, חשש זה אינו סביר. חברה טלפון מסחרית לא מתאבדת. ייווצר מיד יתרון לחברה מתחרה שתכריז ותתחייב שכל מנוי של כל חברה מתחרה יכול להתקשר אל מנוייה.
חברות האינטרנט המספקות שירותי דואר אלקטרוני (יאהו, הוט-מייל, אינטרנט זהב , נטויז'ין ורבות אחרות) ניצבות בפני בעיות דומות. מדוע שחברה א' תאפשר גישה חופשית למנויי חברה ב'? ובאיזה מחיר? וראה זה פלא – הרגולאטור לא מתערב, וקישורי הגומלין מסתדרים ע"י כוחות השוק לשביעות רצון משתמשי הדואר האלקטרוני. קל לשער את תגובת הלקוחות אילו קיבלו הודעה שתיבת הדואר שלהם לא תקלוט יותר הודעות דואר של מנויי אינטרנט זהב לדוגמה...
ייקור קיצוני של דמי הקישוריות
מאותה סיבה לא ייתכן שחברה בודדת תקפיץ באופן קיצוני את דמי הקישוריות לשיחות נכנסות. יש לכך אפקט דומה לחסימת שיחות נכנסות. נניח שפלאפון, לדוגמה, תחייב כל מנוי של המתחרים, שמתקשר אל לקוחותיה, ב- 5 ₪ לכל דקת שיחה. תגובת המתחרים תהיה בוודאי במודעות ענק שמודיעות ללקוחותיהם להימנע משיחות יקרות אל מנויי פלאפון. כאשר נרצה לדבר עם מנוי של חברת פלאפון – נשלח לו SMS שיחייג אלינו. עלויות התקשורת של מנויי החברה החוסמת יזנקו וייווצר יתרון למתחרים. איזה מנוי יסכים שהחברה "שלו" תגביל או תקשה על שיחות נכנסות אליו? השוק יעניש את חברת הטלפון שמייקרת את השיחות הנכנסות אליה.
קישורי גומלין יהיו נחלת כולם, ובמחיר סביר. כל חברה תרצה שלמנוייה תהיה גישה למנויי החברות האחרות. ההתחשבנות בין החברות תגיע למחיר שוק מוסכם בדרך של מו"מ, פישור וגישור העדיפה על הנחתות ממשלתיות. אין צורך ברגולאטור בירושלים.
"תאום מחירים"
אין חשש שהחברות יעשו יד אחת, יתאמו מחירי תקשורת, וייקרו את השרות באופן קיצוני. צעד כזה לא יניב בהכרח רווחים גדולים יותר כי הצרכן יקטין את משך הדיבור.
קרטל מבוסס על העדר תחרות הדדית. כלומר, חברי הקרטל צריכים להסכים על מכסות של חלוקת הלקוחות ביניהם. הסכמה לאורך זמן בלתי אפשרית. הניסיון ההיסטורי בעולם מלמד שקרטל לא מחזיק מעמד – הוא מתפרק או מתאים את מחיריו למחירי השוק. הסיבה העיקרית היא שהחברה היעילה ביותר בקרטל, שיכולה להציע שירותים במחיר תחרותי ונמוך, תיכנע מהר מאד ללחצים של בעלי מניותיה לתרגם את יעילותה לרווח באמצעות הוזלת השירות ומשיכת לקוחות על חשבון מתחריה. סיבה אחרת היא שמחירים גבוהים מזמינים מתחרים חדשים לענף.
מסיבות אלה ונוספות, אין חשש לאורך זמן ממחירים "בלתי סבירים". חברה סוררת תיענש על ידי הצרכנים. מנגנוני השוק יעילים מאשר הרגולאטור בירושלים.
הקפצת מחיר שרירותית בלתי אפשרית בשוק תחרותי
על המגרש יתחרו מספר רב של שחקנים: חברות טלפון נייח, חברות סלולריות, חברות לתקשורת בינלאומית. בתנאים אלה לא יקשה על חברות הכבלים, חברות אינטרנט ואחרות להשתלב בשירות טלפוני לבתים בקצב הרצוי להן, ובאסטרטגיית חדירה שיבחרו בה (קרוב לוודאי שהחיבור הראשוני יהיה אל פלחי שוק רווחיים). טכנולוגיות חדשות שעומדות בפתח יקדמו את התחרות ויעודדו שחקנים חדשים לעלות למגרש. לא יהיו הגבלות ולא יידרשו תנאי מינימום. כבר כיום מעדיפים צעירים רבים, הגרים בדירות שכורות, לוותר על קו בזק ולהסתפק בטלפון הסלולרי. סביר להניח שאפילו הטלפון הסלולרי עשוי במהרה להפוך, גם במגזרים אחרים, לתחליף תחרותי לטלפון הנייח, או לפחות – בלם להעלאות מחירים מצד חברות הטלפון הנייח.
ההתפתחויות המהירות בתחום התקשורת מטשטשות את ההבדלים בין שווקים שהיו בעבר הלא-רחוק נפרדים. ניתן לספק שירותי טלפון נייח באמצעות כבלי הטלוויזיה וכבלי חשמל. אפשר לספק אינטרנט באמצעות טלפונים סלולרים או טלוויזיה בכבלים, אפשר להעביר שידורי ווידיאו וטלוויזיה באמצעות טלפונים סלולרים חכמים. המחשב, הטלפון והטלוויזיה מתקרבים והולכים. העתיד צופן בחובו חידושים שקשה לדמיין.
קצב התפתחות טכנולוגיית התקשורת מהיר מהרגולאטורים, ואפילו מקצב העדכון של אתר זה... השימוש באינטרנט (או האמצעי שיחליף את האינטרנט...) כפלטפורמה לתקשורת צובר תאוצה ובמחירים אפסיים. החיבור בין האינטרנט לטלפון מאפשר יישומים שנחשבו עד לאתמול לדמיוניים.
חרב התחרות היא הערובה שחברת טלפון לא "תשתולל" במחירים וגם תאפשר חיבור וקישור לכל חברה אחרת. התייקרות לא סבירה תזמין מתחרים להיכנס לענף, ותקטין את הסיכון העסקי שמתחרה חדש לוקח על עצמו.
החשש משליטת בזק בקטע ה"מייל האחרון"
החשש העיקרי נובע מהשליטה הנוכחית של בזק על הקשר לביתו של הלקוח – "המייל האחרון" (חוטי הנחושת או הסיב האופטי מהבית אל מרכזיית בזק). האם השוק יכול ליצור בלם מאזן לרצונו הטבעי של כל עסק החופשי מפיקוח, להעלאת תעריפים דורסנית גם בקטע זה?
כבר כיום ניתן להעריך מה יהיה המחיר המקסימלי שבזק עלולה לחייב עבור שירותיה בקטעים מונופוליסטים: זהו מחיר השיחה בטלפון סלולרי. אם בזק החופשית ממגבלות תעלה מחירים, ואלה יתקרבו לעלות השיחות בטלפון סלולרי, הרי שהטלפון הסלולרי יהפוך לאלטרנטיבה כדאית למכשיר הטלפון הנייח. אם נביא בחשבון את מרכיב החיוב הקבוע שבחשבון הטלפון נגיע למסקנה שמרחב העלאת המחירים של בזק מצומצם עוד יותר. מעבר לכך – הלקוחות ינטשו. אבל ספק אם בזק, החופשית ממגבלות, תמצה גם העלאת מחיר תאורטית זו. נקיטת אסטרטגיה כזו ע"י בזק תזמין מתחרים חדשים לענף.
קיימות מספר טכנולוגיות שעשויות להוות אלטרנטיבה למתן שרות "המייל-האחרון" אל בית המנוי הטלפון. לדוגמה: כבלי הטלוויזיה בכבלים, או שידורי אלחוט בתדר מיקרוגל, או אפילו מערכת סלולרית נייחת (הקישור בין המרכזייה אל הטלפון הנייח בבית הוא אלחוטי, דרך אנטנה משותפת לכל דיירי הבניין), או כל טכנולוגיה אחרת שוודאי תצוץ. המתחרים יכנסו דווקא לאזורים בהם בזק תעלה מחירים. העלאת מחירים ע"י בזק מקטינה את הסיכון שמתחרה חדש לוקח על עצמו.
השוק יוזם פתרונות נגד ייקור. הצרכנים תמיד ייבחרו בשירות הנוח והזול יותר. בעבר, כאשר החברות הסלולאריות גבו מחיר גבוה על השלמת שיחה שחויגה מחברה אחרת צצו בשוק "מתאמים סלולאריים" שהותקנו במרכזיות בחברות עסקיות רבות וחסכו עלויות יקרות. כאשר חייגנו במקום העבודה אל מנוי של טלפון נייד, מרכזיית התקשורת בעסק זיהתה לאיזו חברת תקשורת מחובר מנוי היעד אליו אנחנו מחייגים וניתבה את השיחה היוצאת דרך "מתאם סלולרי" וטלפון נייד שחוברו למרכזיה. הקו הנייד לביצוע השיחה היוצאת שנבחר היה שייך לאותה חברה סלולרית כמו נמען השיחה. כך למעשה בוצעה השיחה היוצאת כשיחה בין שני מנויי אותה חברה וזכתה לתעריף זול (שיחה בין מנויי אותה חברה הייתה זולה מאשר שיחה אל מנוי חברה מתחרה).
חשיבות ההפרטה "בכל מחיר"
חשוב להפריט כל שרות שאיננו "מוצר ציבורי" מובהק (שממילא אף חברה עסקית לא תתנדב לספק). תנאי אחד חייב להתקיים בהפרטה: הפסקת כל הגנה מתחרות לעסק המופרט: לא הבטחת מחירי מינימום, לא הבטחת בלעדיות, לא הגנה מיבוא מתחרה, לא העדפות ולא חסימת מתחרים כלשהי על ידי החוק. מתנגדי ההפרטה האידיאולוגיים תמיד יטענו שניתן היה לקבל מחיר טוב יותר, ושמוכרים נכסי ציבור בזול למקורבי השלטון (וייתכן שזה נכון...). חשיבות ההפרטה כה גבוהה שכדאי אפילו להעניק את אדמות הקיבוצים לקיבוצניקים חינם, את חברת החשמל לעובדיה, ואת הנמל לבעלות עובדיו. ובתנאי שלמחרת – הכול פתוח לתחרות. אין צדק? יכול להיות. אבל אחרת קשה לצאת מהפלונטר של עשרות שנות סוציאליזם – בהמשך הבעלות הממשלתית טמון נזק רב מהפרטה לא "מושלמת".
אין הצדקה ל"שרות אוניברסלי שווה לכל"
נניח שספק תקשורת ינצל ויכפיל את המחיר ל"ישובים בודדים בגליל" – התגובה המיידית של הצרכנים תהייה צמצום כמות השיחות וקיטון בהכנסות הספק. דווקא המחירים הגבוהים יעודדו מתחרים להציע שירותי טלפון באזורים אלה, תוך מסע פרסום שידגיש את "נבזותו" של הספק.
"שרות אוניברסלי שווה" מתעלם מכך שעלויות השרות לא תמיד זהות וקרוב לוודאי שעלות הנחת תשתית טלפון גבוהה יותר במושב בגליל מאשר ברמת-גן הצפופה. כדי ליצור תעריף אחיד במצב הנוכחי צריך להעלות במקצת את המחירים ברמת-גן כדי לסבסד את שיחות הטלפון במושב ברמת הגולן. אם נמשיך הגיון זה – צריך היה להקטין גם את עלות פעימות המונה לאמהות חד-הוריות או לקשישים... מדוע לחייב סבסוד טלפון רק על בסיס גאוגרפי?
נתעלם לרגע מרטוריקה פוליטית בסוגיית השרות האוניברסלי. מדוע בעצם זכאי מנוי טלפון ברמת-הגולן (הנחשבת בישראל ל"מקום מרוחק") לסובסידיה על חשבון הצרכנים ברמת-גן? הרי מצבם הכלכלי של חברי המושב בגולן טוב ממצבם של חלק ניכר מתושבי רמת-גן. מדוע בעצם שלא ישלמו מחיר גבוה יותר עבור שירותי טלפון? לכל מיקום יש יתרונות וחסרונות: לתושבי רמת-גן קל יותר להגיע לקניון או למשחק כדורגל. מאידך גיסא, בית ברמת-גן יקר בהרבה מאשר בגולן. תושבי רמת גן גם סובלים מפקקי תנועה ואוויר מזוהם; לעומת זאת, אפשר לרדת לרחוב לקנות פיצוחים... אין שום סיבה לסבסד את שירותי הטלפון או הטלוויזיה ברמת הגולן על חשבון תושבי רמת-גן.
שוק חופשי מפיקוח יאפשר לחברות טלפון רבות חדשות, בטכנולוגיות שונות להיכנס לשוק ולהתחרות. סביר שהתחרות תתחיל ב"שמנת" – אזורי משרדים צפופים או שכונות מגורים מבוססות. בשלב הראשון אכן ירדו המחירים באזורים אלה. עם ירידת המחירים תקטן התשואה על ההשקעה ותגדל הכדאיות לחדור לפלחי שוק נוספים ורחוקים יותר. ייתכן שמחירי השיחות לא יהיו אחידים בכל אזורי הארץ, אך יהיו נמוכים מאשר כיום. השוק, במקרה זה פועל לטובת שכבות עניות: עלויות התקשורת שלהן יקטנו – רובן מתרכזות באזורים צפופים ולא במושב מבודד ומרוחק.
אין הצדקה שענף כה דינמי יסובך, יוגבל וייבלם ע"י רשויות פוליטיות מסורבלות, בייחוד במדינה קטנה כמו ישראל, בה יישוב שנחשב ל"רחוק" נמצא במרחק פנים-עירוני בארצות אחרות.
האם באמת קיימת סכנה של "התניית שרות בשרות אחר" ?
בהעדר רגולציה, יכולה לכאורה חברת תקשורת לכרוך יחד שרות שיחות בינלאומיות ושרות שיחות מקומיות (ושירותים אחרים) ולא לאפשר לסַפַק שיחות בינלאומיות אחר לעשות שימוש בקווים שלה. או דוגמה אחרת – הקישור לאינטרנט יוגבל לספק אינטרנט אחד שמועדף ע"י חברת הטלפון.
הבה נניח, לדוגמה, שחברת בזק החופשית ממגבלות אכן נוהגת כך. יכולות להיות לכך שתי סיבות – הרצון של בזק לגבות מחיר גבוה יותר עבור השרות במסגרת החדשה, גבוה מהאלטרנטיבה של מחיר השוק התחרותי. או הסיבה השנייה – איחוד השירותים יאפשר לבזק להציע מחיר כולל תחרותי ונמוך יותר עבור החבילה. הרצון להוזיל אינו מטריד את הצרכן אך גם האפשרות להתייקרות לא צריכה להפחיד – התייקרות עלולה לסמן לחברות מתחרות על כדאיות גדלה להיכנס לתחום ולהתחרות בבזק. חברה שרוצה להתנות שרות אחד בשרות אחר – שתתנה.
חברה מתחרה עלולה להציע חבילה דומה במחיר זול יותר. ייתכן שההפרדה הכפויה כיום בין חברות לשיחות בינלאומיות לבין חברות לשיחות פנים-ארציות היא מלאכותית ומיותרת ומקומם הטבעי של השיחות הבינלאומיות הוא בחיקה של חברת טלפון אחת?
גם כיום יש לא מעט שירותים שנכללים בחבילה של בזק. לדוגמה: שרות מודיעין 144. כפי שמחוקק לא מאלץ את בזק להיפרד משרות זה, אל לו לכפות על בזק את הפרדת השיחות הבינלאומיות. השוק יעשה זאת אם יש צורך אובייקטיבי בכך.
אז איך תוכל לקום חברת טלפון חדשה בתנאים של שוק חופשי?
אכן קשה. כיום עוזרת הממשלה לחברה חדשה שזוכה במכרז להשתלב בשוק, אך מאידך גיסא מקשה עליה בהתחייבויות שונות כגון מתן שרות-ארצי, תעריפים וכדומה. בסיכומו של יום לא ברור אם הממשלה מקילה או מכבידה על מתחרה חדש. עידוד ממשלתי בסיוע והגנה על חברת תקשורת חדשה טומן בחובו סכנה לעיוותים כלכליים אפילו עד כדי הקמת חברה מיותרת שרק תפגע בוותיקות ללא הצדקה. המצב עלול להסתבך כשהממשלה תעמוד בפני דילמה אם להניח לחברה החדשה להתמוטט או להעניק לה שורת הקלות ופטורים מחובות שהותנו במכרז כדי לאפשר לה לשרוד. במקרה כזה תקומם עליה את החברות הותיקות והתסבוכת תתרחב. מקרה דומה ארע לערוץ 10 בטלוויזיה.
יזם שירצה להקים חברת תקשורת בעידן החדש לא יזדקק כלל למגע עם השלטונות. הוא יצטרך לשכנע את המשקיעים שיש מקום לחברה נוספת ושיש לו אסטרטגיית שיווק, ואולי חשוב יותר – אסטרטגיית חדירה לשוק ברת-ביצוע. בהעדר הגנה וסיוע ממשלתיים מצד אחד, וחיובים ממשלתיים מהצד האחר, תחול האחריות להצלחה על בעלי המניות של החברה החדשה בלבד. הציבור לא משתתף בסיכון – בדיוק כמו במקרה של יזם שרוצה להשקיע בהקמת סופרמרקט חדש או בית מרקחת מתחרה לסופר פארם.
הקושי העיקרי של יזם חברת טלפון חדשה הוא הרצון הטבעי של החברות הוותיקות להחרים אותו ולהקשות עליו בקישור למנוייהן – בהעדר חוק שמכריח אותן לנהוג כך. היזם יצטרך להוכיח לציבור שיש לו יתרון בתחום מסוים, אחרת אין סיבה לעבור אליו. ליזם חדש יש יתרון ביכולת לאמץ טכנולוגיה חדשה – הרבה לפני שהחברות הוותיקות המסורבלות יאמצו אותה.
ייתכן לדוגמה, יזם סלולרי חדש שיציע בשלב הראשון שרות פנים-עירוני בין בני המשפחה בלבד, או תקשורת בין עובדים באותה חברה, ובמחיר זול להדהים. למשפחות רבות יהיה כדאי להצטרף לשרות, בנוסף למנוי שהם מחזיקים בחברה אחרת. אמנם, המנויים יוכלו בשלב הראשון לתקשר רק עם בני משפחתם ועם מנויי החברה האחרים בתחום העיר בלבד... אך המחיר כדאי. בהדרגה יגדל מספר המנויים למסה קריטית שהחברות הוותיקות לא יוכלו יותר להתעלם מהם ויתחיל מו"מ לקישור גומלין.
"כאילו הפרטה" של חברת בזק
(הקטע נכתב כאשר בזק הייתה חברה ממשלתית, לפני הפרטתה ומכירתה לקבוצת סבן בשנת 2005).
ניתן לבצע הפרטה אמיתית רק כאשר מפריטים חברה אל שוק תחרותי פתוח ללא רגולציה ממשלתית. אם "מפריטים" את בזק כאשר מעליה חגים מוסדות רגולציה הקובעים את מחירי השיחות, מחיר קישור הגומלין, ועוד סידרה ארוכה של מגבלות וחובות – זו אינה הפרטה, אלא מכירה של מונופול ממשלתי לידי מונופול פרטי. רישיון לרווח הון בטוח.
כיצד, לדוגמה, נקבע "מחיר ריאלי" עבור השימוש בתשתית בזק ע"י החברות המתחרות? מי ישקיע במניות בזק כאשר רווחיה נקבעים שרירותית ע"י "ועדה" של פוליטיקאים, מי ערב למשקיעים שהוועדה לא תשנה את דעתה בעקבות לחצים פופוליסטים או אינטרסים פוליטיים מאוחר יותר?
בתנאים אלה מקבלים "הפרטה-הישראלית" – איל הון, בדרך כלל מקורב לשלטון, רוכש "גרעין שליטה", תוך קבלת חבילת הטבות ובטחונות מרופדת היטב. מחיר השיחות יקבע ע"י "וועדה" לה יגישו המשקיעים "תחשיבים". אין להניח שהמשקיע הפרטי יתנדב להפסיד. סביר, אם כך, שבעלי "גרעין השליטה" יקבלו הבטחות מוצקות שהפוליטיקאים ידאגו לרווח... לכן, הפוליטיקאים "המפקחים" תמיד יקבלו את "התחשיבים" ויעדכנו תעריפים ותנאים אחרים... הפרטה שתעלה ביוקר למשלם המיסים.
כך יוחלף המונופול הממשלתי יוחלף במעין מונופול פרטי. כל ניסיון עתידי לנגוס במונופול הפרטי יסתיים בדיונים משפטיים מתמשכים וב"הסדר פיצויים". ייתכן גם מצב הפוך, בו המשקיע, מקבל "הבטחות" מראש, אשר מתנפצות אל סלעי המציאות מאוחר יותר. אז עלול להתברר ששילם מחיר מופקע עבור ה"מציאה" הממשלתית.
אם כך, מה מטרת הפרטה לא-מושלמת של חברה ממשלתית כגון בזק? פשוט מאד – "כסף עכשיו" לממשלה המפריטה, ולא לממשלה כלשהי בעתיד. העברת סכום חד-פעמי גדול מהמשקיע אל הממשלה השלטת בזמן ה"הפרטה" כתחליף להכנסות שבזק הממשלתית אמורה הייתה להזרים מהכנסותיה השוטפות (אילו לא הייתה מופרטת), לכיסי מספר ממשלות עתידיות לאורך תקופה ארוכה. סיבה אחרת יכולה להיות: מכירה למישהו "משלנו".
הפרטה מלאה של הדואר
התפתחויות טכנולוגיות בתחום התקשורת הן האיום הכבד ביותר על עולם הדואר המסורתי. קצב הצמיחה של העברת מסרים באמצעים אלקטרונים גבוה משמעותית מזה של העברת מסרים באמצעות הדואר. תחרות עזה צמחה לדואר בתחום העברת חבילות לחו"ל באמצעות חברות רב לאומיות כגון פדרל אקספרס ובאמצעות עשרות חברות שליחויות פנים ארציות. מוסדות רבים כגון עיריות, חברת חשמל ועוד – מפיצים דואר באמצעים עצמיים.
בתחילת 2006 נפתחו לתחרות 67% משוק הדואר. לפי התכנית, עד יולי 2009 אמורים להיפתח לתחרות 90% מדברי הדואר. אין הצדקה שממשלה תעסוק במתן שירות עסקי לחלוטין כגון דואר. חברת דואר ישראל הממשלתית תופרט. הענף יפתח לתחרות מלאה ללא מגבלות וללא פיקוח. תעריפים יקבעו ע"י השוק. לא תהיה הגבלה על תחרות וכל יזם יוכל להקים חברה למשלוח והפצת דואר. בתנאי תחרות יתכן שיהיו רמות מחירים שונות למשלוח דואר לפי אזור גאוגרפי בארץ ולא רק לפי המשקל. עוד חממת מינויים לפוליטיקאים ולעסקנים תיאסף אל דפי ההיסטוריה.
שווייה של חברת הדואר לצורכי הפרטה יהיה גבוה בזכות פריסתה הארצית והיקף נכסי הנדל"ן שיהיו בבעלותה. צפויה הכנסה חד-פעמית גבוהה כתוצאה מהפרטתה.
בתוקף אמנת הדואר הבינלאומית, עליה חתומה גם מדינת ישראל, מעביר דואר ישראל כל דבר דואר שמגיע מחו"ל אל יעד בארץ ללא חיוב בתשלום וכך נוהגות גם מדינות אחרות. שירות זה ימשיך להתבצע על חשבון המדינה אך החלוקה בפועל לנמען בישראל תתבצע על ידי חברות דואר פנים-ארציות שיזכו במכרזי החלוקה האזוריים. לא תהיה מעורבות של המדינה בחלוקת דואר מעבר למקטע זה המתחייב מאמנות בינלאומיות. לא תהיה "כאילו הפרטה" ולא יהיו גופי רגולציה ופיקוח.
הפרטת ספקטרום התדרים
שידור אלחוטי "רוכב" על גלים אלקטרומגנטיים. כדי ששידור א' לא יתערבב ויתערבל עם שידור ב' יש לשדר כל אחד מהם בתדר שונה. המכשיר המשדר והמכשיר הקולט מכוונים לתדר מסוים בלבד ועושים בו שימוש בלעדי.
הממשלה היא בעלת מגוון התדרים ("ספקטרום") בתוקף החוק. מקובל לחשוב שספקטרום התדרים הניתנים לניצול לצורך שידור אלחוטי (טלוויזיה, רדיו, טלפונים אלחוטיים, טלפונים סלולרים וכדומה) מוגבל; על כן צריכה הממשלה לעשות סדר כדי למנוע "בלגן"... ברוב המקרים, דווקא כאשר ממשלה "עושה סדר" – מתרבה הבלגן...
ראשית, ישנם צרכים לאומיים – תדרים לכוחות הביטחון – לצבא, למשטרה וכדומה. שנית, ישנם תדרים שצריך להקצות לצורך שידורים ארציים כגון טלוויזיה ורדיו. ולבסוף – תדרים לשימוש חופשי של הציבור כגון בטלפונים אלחוטיים ביתיים.
בעלות ממשלתית על ספקטרום התדרים (האנלוגיים והדיגיטאליים). מזיקה למשק לא פחות מבעלות ממשלתית על קרקעות או על ענפים אחרים. השיטה נותנת כוח בידי הממסד הפוליטי להחליט למי תהיה הזכות להפעיל תחנת רדיו או טלוויזיה, שירותי טלפון ועוד. קשה להניח ששיקולי הממסד להענקת "זיכיונות" ו"רישיונות" בתחום התקשורת אובייקטיבים מאשר בתחומים אחרים...
ממשלה אינה מסוגלת לקבוע "מחיר נכון" לשימוש באותם התדרים... ייתכן שהמחיר נמוך מידי ואז החברה העסקית נהנית מסובסידיה... או שהמחיר הנדרש גבוה מידי ואז החברה הזוכה מתקשה להתחרות בשוק ושוב לבסוף הצרכן משלם. וכמובן, יש מי שזוכה בתדרים "חינם" כגון הצבא ויתר כוחות הביטחון, אלה ינהגו כדרך הטבע – מה שמקבלים חינם גורם לשימוש בזבזני ובלתי יעיל.
ערוץ הטלוויזיה הראשון (רשות השידור) מסתייע כיום ברשת משדרים מיושנת, הנחשבת ל"זוללת" תדרים. שיטות שידור דיגיטליות המקובלות בארה"ב ובאירופה מאפשרות שידור של 6 ערוצי טלוויזיה על גבי התדר האנלוגי האחד המשמש את רשות השידור. מה ערכם הכלכלי של התדרים המבוזבזים ע"י רשות שידור ממשלתית?
הפרטת התדרים ומכירתם לחברות המשתמשות יכולה להיות מקור הכנסה חד-פעמי גדול לקופת המדינה. ההפרטה תקבע ערך כלכלי לשימוש בתדרים – השוק יקבע את המחיר וישרדו אלה שיעשו את השימוש היעיל ביותר בתדרים. יזם שירצה להקים תחנת רדיו אזורית או ארצית יצטרך לקנות תדר מתאים מבעליו, בדיוק כפי שיזם שרוצה לבנות בניין קונה קרקע מבעליה. מחיר הקרקע נקבע ע"י השוק. מחיר התדרים יקבע גם הוא ע"י השוק. הצבא לדוגמה, עשיר בתדרים. הפרטת התדרים תיצור להם ערך כלכלי. צריך לאפשר למערכת הביטחון למכור תדרים פנויים וההכנסות יתווספו לתקציב הביטחון השוטף כפי שהיום מפנה הצבא קרקעות בבסיסים במרכזי ערים תמורת "פיצוי הולם". מתן ערך כלכלי לתדרים יגלה לפתע שלצבא יש עודף תדרים...
חברה שבבעלותה תדר שידור תוכל לסחור בו, להשכירו או למוכרו לגורם אחר ולכל סוג של שימוש. כפי שקורה בעולם העסקים, קרוב לוודאי שיקום יזם, בעל רעיון עסקי חדש או שונה, שיציע לחברה מחזיקת התדר מחיר מפתה עבור רכישת התדר. או לחלופין, כונס נכסים ימכור את התדרים של ערוץ טלוויזיה כושל שיפשוט רגל.
תדרי השידור האלחוטי אינם משאב סופי ומוגבל. שיפורים טכנולוגים מאפשרים את "הגדלת העוגה" – העברת יותר שידורים ברצועת תדר מסוימת. יתר על כן – שיפורים ופיתוחים חדשים מאפשרים שיטות העברת מידע שאינן כרוכות בניצול תדרים מסורתיים, כגון העברת שיחות (ובעצם, כל סוג מידע כולל טלוויזיה) באמצעות האינטרנט. ואנחנו רק בתחילת הדרך. אין ספק שחידושים טכנולוגיים יוזילו את מחיר תשתיות התדרים בשוק. חדירת שידורים דיגיטאליים וביטול הצורך ברישיונות וזיכיונות שידור תאפשר לעשרות חברות שידור לעלות למגרש. מעטים ישרדו את התחרות. הצרכן יחליט למי יש זכות קיום.
לקריאה נוספת על עקרונות להפרטת ספקטרום התדרים.
כיבוד זכות הקניין וזכויות הפרט
עד כאן הסברנו את היתרונות ה"טכניים" של שוק תקשורת חופשי ממעורבות הממסד. אך, כמו בכל תחום אחר באתר זה, החופש ממעורבות ממשלתית נובע מהגנה קפדנית על זכויות הפרט לפעול כרצונו כל עוד אינו פוגע בזכות זהה של הזולת. זכות הקניין היא חלק מהזכויות הטבעיות של הפרט.
זכותו של כל יזם להשקיע ולהקים עסק. זכותו של כל אזרח להחליט אם לקנות את שירותי העסק. משהוקם עסק, הוא קניינו הבלעדי של בעלי העסק. מדינה שמכבדת את זכויות הפרט לא יכולה להכתיב לבעל העסק באיזה מחיר למכור את שירותיו או להפקיע מקניינו תשתיות שהקים ולהעניקן למישהו אחר (כדי "לעודד מתחרה חדש").
זכותו המלאה של יזם למכור את שירותיו למי שיחפוץ והיכן שירצה – העסק ומוצריו הם קניינו הבלעדי. חברת תקשורת רשאית להחליט ששירותיה ניתנים לתושבי רעננה בלבד, ויותנו במתן שירותי אינטרנט, שיחות לחו"ל ומנוי לכבלים. אם המגבלות אינן לרוח הצרכנים – היזם ייפגע. אם יהיו לו די לקוחות בתנאים אלה, הרי שהוא מספק צורך והעדפה של צרכנים יותר ממתחרים אחרים. כל התערבות של מדינה היא פגיעה בזכויות הפרט ואינה מוסרית.
והיה באחרית הימים... מסע להמחשת העתיד
קשה להתנבא על "אחרית הימים" ובייחוד בתחום התקשורת. בקושי אפשר לחזות 5 שנים קדימה. טכנולוגיות חדשות צצות ומאיימות להפוך את קודמותיהן ללא-רלוונטיות. והאיום יוגשם ומהר. טכנולוגיות התקשורת מקיפות את כל סוגי המידייה – קול, נתונים ותמונות – הן מאופיינות כיום בראשי תיבות של 3-4 אותיות באנגלית שרוב הציבור לא מבין אותן אך יאמצן במהירות. גם החדיש ביותר יהפוך מהר מאד לנחלת העבר ויפנה מקומו לאולטרה-חדיש. והרגולאטורים בירושלים מתכנסים, דנים, מתכסחים ומתחמנים; חברי כנסת מצביעים על חוקים ותקנות – כולם טוחנים מים על נושאים שכבר לפני 2 דורות (דורות של פיתוחי אלקטרוניקה) לא היו רלוונטיים. נגביל את סיפור "אחרית הימים" לטכנולוגיות הישנות והמובנות לרובנו. זאת כדי להמחיש את המסקנה: אם מעורבות המדינה בתקשורת מיותרת כבר מאתמול – אז מעורבותה בעתיד מיותרת שבעתיים:
==================================================
שנים לאחר פתיחת ענף התקשורת לתחרות ללא מגבלות וביטול כל גופי הרגולציה, העריך פרופ' קשתי מהחוג למנהל עסקים באוניברסיטת ת"א כי הוצאות סרק של כ-2 מיליארד ₪ נחסכות למשק מידי שנה. מחצית החיסכון נובע מביטול הוצאות ישירות כגון תקציב משרד התקשורת שאיננו עוד וביטול תשלומי האגרה לרשות השידור שאיננה. המחצית השנייה מביטול מוסדות הרגולציה וההוצאות הנלוות של חברות הטלפוניה, טלוויזיה והאינטרנט.
מיד עם ביטול החוקים המגבילים ומכירת כל תדרי הרדיו, הסתבר להפתעת רבים שבעידן המוגבל היו לא פחות מ-22 ערוצי רדיו פירטיים. אשר כיסו אזורים שונים בארץ; הבולטים שבהם – ערוץ 8, ערוצים חרדיים וערוץ ילדים חובבני באזור בת-ים... כל הערוצים רכשו תדרים חוקיים וחדלו להיות "פיראטים". בנוסף, נרכשו כ-24 תדרי רדיו ע"י יזמים; ראוי לציין את רדיו-כלכלה המשדר 12 שעות חדשות כלכליות בלבד, רדיו-ספורט המתמחה בסיקור אירועי ספורט בארץ ובעולם, רדיו-קבלה המופעל מצפת והערוץ הקלסי החדש שחתם על הסכם בלעדיות עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית. כמעט כל הערוצים הוקמו למטרות רווח, למעט מספר ערוצים המופעלים ע"י עמותות. מגוון ערוצי הרדיו העלה חשש שחלקם יפשטו את הרגל אך הסיכון הוא של היזמים ולא של הציבור.
הנושא החם בחדשות הוא ערוץ הכבלים – "הערוץ המרכזי". ערוץ כבלים ותיק שמקושר לכ-180,000 מנויים אשר רואי-החשבון הגדירו את מצבו כ"חשש להמשך פעילותו כעסק חי". הדעות לסיבות ההידרדרות חלוקות אך אין ספק שתרמה לכך התחרות הגוברת בין ערוצי הטלוויזיה השונים בישראל בעקבות רפורמת החופש. מספר חברות הכבלים בישראל הגיעה ל-28 – צפיפות שיא. חלק מהחברות משרתות אזורים מצומצמים כגון שכונה בחולון, או עיר קטנה כדימונה. חלק מהחברות החדשות משדרות בהיקף ארצי. עוגת תקציב הפרסום של המפרסמים אמנם גדלה פי-3 לערך אך המלחמה העזה על תשדירי הפרסום הורידה פלאים את התעריפים והעלתה את יעילותם מנקודת ראות המפרסמים בזכות יכולת פילוח טובה יותר של קהל היעד הצופה בערוצים השונים. בערוצים מקומיים ניצן לקנות חצי דקת פרסום בכ- 4,000 ₪ בלבד – עסקים רבים שמעולם לא זכו לדריסת רגל בטלוויזיה החלו לפרסם.
חברת הכבלים הערוץ המרכזי פנתה למשרד האוצר, באמצעות חבר הכנסת מ. כהן, בבקשה לסיוע ממשלתי שימנע את קריסתה. מודעות מטעם אגוד היוצרים הישראלי פורסמו בעיתונות ותמכו בדרישה לסבסוד ציבורי לערוץ המתמוטט. בראיון עם שר האוצר באחד מעיתוני סוף השבוע אמר השר:
"...חלף העידן בו ממשלת ישראל הייתה מתערבת בעסקים. עסק מסחרי הוא עניינם של המנהלים, בעלי המניות והבנקים ולא של הפוליטיקאים. הקשר בין הון לשלטון נותק לפני שנים והממשלה שוב לא תטיל מסים על כלל הציבור כדי להציל עסק כושל..." עוד הוסיף השר: "...לפני שנים כאשר היזם שרכש את ערוץ הרדיו רשת ב' שהופרטה, פשט את הרגל – לא עזרנו גם אז... ציבור המאזינים קובע למי יש זכות קיום ולא הפוליטיקאים... אם הערוץ המרכזי יפשוט את הרגל ויפורק יוכלו מנוייו לבחור בין לפחות 20 חלופות אחרות שכפי הנראה מנוהלות טוב יותר..."
תחום הטלפוניה עבר תהפוכות רבות בשנים האחרונות. לחברת בזק קמו מתחרים – 4 חברות אזוריות קטנות יותר. יזם זריז קנה מחברת בזק את כל הקווים בצפון הארץ. מייד לאחר מכן, החלה חברת בזק הצפון להעלות את המחירים למנוייה בנצלה את היותה מונופול אזורי – חברת הטלפון הנייח היחידה המשרתת את יושבי הצפון והגולן. לאחר שהמחירים כמעט הוכפלו, דרש ועד פעולה של יישובי הצפון ממשלת ישראל להטיל פיקוח על מחירי השיחות ולהחזיר את המצב לקדמותו. חברת בזק הצפון הציגה תחשיבים לפיהם עלויות התקשורת והתחזוקה באזור גבוהות (בגלל צפיפות נמוכה של מנויים לקמ"ר). עוד טענה החברה שעלות קישורי הגומלין עם החברות האחרות מעיקה וכדי להישאר רווחית אין ברירה אלא להעלות תעריפים. הוויכוח הציבורי בעיצומו. ראוי לציין שבחודשים האחרונים החלו חברות הכבלים להעניק שירותי טלפון נייח בשולי האזור הצפוני.
כלכלן בכיר שניתח את המצב בתכנית טלוויזיה בערוץ הכלכלי הסביר שעליית מחיר השיחות בצפון יוצרת הזדמנות לחברות טלפון אחרות וביניהן חברות הטלפון בכבלי TV להיכנס לשוק הצרכנים הביתיים בצפון. אנליסטים צופים שתוך שנתיים תגיע חדירתן לכ- 60% מבתי האב בצפון. עוד הוסיף הכלכלן: "...חברת בזק צפון עלולה להפסיד לתמיד פלח רציני ממנוייה כי החברות הסלולריות מציעות מבצעים מפתים לתושבי הצפון שיתקינו טלפון סלולארי נייח. העלאת התעריפים מזמינה את המתחרים למסיבה... הלקוחות הוותיקים של בזק חשים נבגדים וחלקם לא יחזרו לבזק צפון גם אם בעתיד תוריד מחירים..."
ניסיון שיווקי מעניין נערך ע"י חברת סלולר גדולה סלוקינג (למעלה מ-1.5 מליון מנויים). חשב החברה הראה במצגת למועצת המנהלים על כדאיות בולטת בהעלאת מחיר השיחות הנכנסות (עד פי-3). מדובר בשיחות נכנסות ממנויי חברות אחרות; ומנגד – הוזלה של השיחות למנויי החברה (שיחות פנימיות בין מנוי למנוי).
המצגת נערכה לקראת דיון מוקדם בעמדת סלוקינג במו"מ הצפוי בין מספר חברות טלפון על תעריפי קישורי הגומלין ביניהן (כמה ישלם מנוי חברה א' המתקשר אל מנוי חברה ב' עבור השלמת השיחה ע"י חברה ב' אל המנוי המבוקש). לטענת החשב, רו"ח אברהם כהן, גודלה ושליטתה בשוק של סלוקינג מאפשר את המהלך הדרמטי ואף יביא להגדלת מספר המנויים בזכות הוזלת שיחות הפנים ממנוי סלוקינג אל מנוי סלוקינג אחר.
חודש לאחר מכן פסל מנכ"ל סלוקינג את הרעיון, בעקבות סקר מקיף שנעשה בין משתמשי הסלולר, לפיו התברר שלקוחות סלוקינג רואים חשיבות גדולה בקישור זול לכלל מנויי הטלפון בישראל. עוד הסתבר שבמקרה של העלאה חד צדדית במחירי השיחות הנכנסות תיווצר תופעה שמנויי חברות אחרות יתקשרו אל מנויי סלוקינג לשיחה קצרה ויידרשו ממנויי סלוקינג "לחזור אליהם" וכך יגדלו העלויות למנויי סלוקינג. הרעיון של החשב המבריק, רו"ח כהן, נגנז. סלוקינג בחרה באסטרטגיה של פשרה במו"מ על מחירי קישורי הגומלין.
שנים חלפו מאז תחילת העידן החדש בתקשורת. ישראל התייצבה בראש מדינות העולם, כמעט בכל ענף מתחומי התקשורת. חברות בינלאומיות הקימו בישראל מיזמים חדשים והשתמשו במשק הישראלי המתקדם כמעבדת ניסוי לטכנולוגיות חדשות. העדר הביורוקרטיה והעדרה המוחלט של רגולאציה, בנוסף לתשתית העסקית המפותחת הזרימו מיליארדי דולרים לענף כהשקעות זרות מחו"ל. הגדילה לעשות חברת בל האמריקאית שרכשה תדרים פנויים ממשרד הביטחון בהיקף כספי השווה ל-1/4 מתקציב הביטחון באותה שנה. דובר משרד הביטחון הודיע כי ההכנסה כולה תיועד למימון ביניים לצורך פינוי כל בסיסי צה"ל ממרכז הארץ והערים הגדולות והעברתם לפריפריה.
האופנה האחרונה בקרב חברות הטלפון היא מיזוג אנכי של חברות. חברת בזק המרכז רכשה את חברת נשר לשיחות בינלאומיות על כל הסכמיה ולקוחותיה וכן את חברת הסלולר הצעירה והמבטיחה סלונט. דובר החברה הודיע שהמיזוג יאפשר לבזק המרכז להעניק למנוייה חבילות שירות התפורות לכל לקוח לפי צרכיו ובתעריפים מפתים. מיזוג כזה היה בלתי אפשרי בעבר.
איגוד חברות הטלפון הגיע לאחרונה להסכם בעזרת מחלקת התקשורת במשרד הפנים (זה כל מה שנשאר ממשרד התקשורת המסועף שהיה קיים בעידן הקודם) לפיו כל מספרי הטלפון יהיו אחידים בני 8 ספרות. לא תהינה קידומות שונות לכל חברה כמקובל היום, ולא תהיה ספרה מזהה לאזור חיוג. מחשב מרכזי יאגור את בסיס הנתונים של הלקוחות ושיוכם לחברות השונות. מספר קבוע ילווה כל מנוי "מהעריסה לקבר"... כאשר מנוי יעבור לחברה אחרת לא ישתנה מספר הטלפון שלו, רק הסימול בבסיס הנתונים ישתנה.
ההסכם הושג לאחר ויכוח קשה בין המצדדים למתנגדים. החברות הגדולות טענו שקידומת המספר, המסמלת את חברת הטלפון אליה מחובר המנוי, חשובה לבידול עסקי ויש לכך ערך רב. חברות אחרות טענו שאין לכך כל חשיבות – כבר כיום, יש לכל חברה לפחות 4 קידומות שונות, והאזרח הממוצע מתקשה לזהות איזה קידומת שייכת לאיזו חברה. מאידך גיסא, כל מנוי יודע וזוכר לאיזו חברה הוא מחובר... ההסכם יצר רזרבה של כ-50 מליון מספרי טלפון חדשים שיספיקו לתושבי מדינת ישראל במאה ועשרים השנים הקרובות... מבלי להסתבך בקידומות חדשות עבור כל חברה חדשה שקמה או מתמזגת.
משרד התקשורת – משרד האיסורים
חטאי העבר (הלא רחוק...)
מעטים הנושאים בהיסטוריה הכלכלית של מדינת ישראל בהם טמטום העבר כה בולט ואינו שנוי במחלוקת – תחום התקשורת אחד מהם. הקורא הצעיר ודאי יפלוט – "לא יאומן", הקורא המבוגר ישמיע אנחה וייזכר בחלום השטויות. דרוש היסטוריון כלכלי כדי להעריך את היקפו הכספי של הנזק המצטבר לתוצר המדינה שנגרם ע"י מדיניות דיכוי ענף התקשורת במדינת ישראל כמעט עד לסוף שנות השמונים.
תחנת רדיו – אחת בלבד
קול ישראל (גלי צה"ל היו גורם שולי, וגם הם "ממלכתיים"). הממסד הפוליטי שלט ביד רמה באוזנינו וקבע את קו השידורים ובמידה רבה את תוכנם. עד למלחמת ששת הימים היו כ- 4 מהדורות חדשות ביום: בוקר, צהריים וערב. השידורים פסקו בחצות, עם השמעת המנון "התקווה". דממה.
שידורי טלוויזיה נאסרו
הממסד הפוליטי חשש מביקורת מצולמת. חששו היה מוצדק שהרי "תמונה אחת שווה אלף מילים"... החדשות המצולמות היחידות היו "יומני הקולנוע" שהוקרנו לפני הסרט בבתי הקולנוע – יומנים רשמיים מצונזרים ומסוננים כראוי (לא ידוע לנו על צנזורה פוליטית, ייתכן שהעורכים ידעו בעצמם מה "מותר" להקרין...). במהלך שנות השישים החלו ישראלים לרכוש את המכשיר האסור ולקלוט באמצעות אנטנה שידורי טלוויזיה מארצות ערב. כמעט בכל שכונה הייתה אנטנה בודדת, השייכת ברוב המקרים למשפחה מאושרת דוברת ערבית, סביבה הצטופפו בערב שכנים וקרובים וגם אשכנזים שלא הבינו מילה ערבית וצפו בתמונות מטושטשות ומרצדות בשחור-לבן. הממסד החל לחשוש מהשפעת התעמולה הערבית.
יתכן שהאיסור על שידורי טלוויזיה ואחר כך – השליטה הממשלתית בהם – נבעו יותר מהלך הרוח הסוציאליסטי הכללי שגרס שהממשלה צריכה לעסוק בכול. "סתם" אינרציה וטיפשות שנובעים מהשקפת עולם שגויה, יותר מאשר חשש מביקורת פוליטית.
חנוכת הערוץ הממשלתי – ובשחור לבן
בשנות השבעים נחנך הערוץ היחיד – ממשלתי ובפיקוח הדוק של הממסד הפוליטי. בשנים הראשונות השידורים היו בשחור-לבן ובערבית בלבד. הנימוק – למנוע חשיפתם של ערביי השטחים לתעמולה עוינת... כבר אז קשה היה למצוא בעולם ציוד לצילום והפקה בשחור-לבן כי בכל מדינה מתקדמת היו שידורים צבעוניים. הצבע בסרטים שהוקרנו נמחק כדי שהישראלי המדוכא יצפה במציאות בשחור-לבן. הנימוק הרשמי היה "חיסכון במטבע חוץ", כי מכשירים צבעוניים היו יקרים יותר.
בתגובה, המציא "המוח היהודי" מכשיר שנקרא אז "אנטי מחיקון" – מכשיר אלקטרוני שהחזיר לסרטים את הצבע שהפוליטיקאים מחקו... העשירים החלו לרכוש מכשירי טלוויזיה צבעוניים. איכות הצבע לא הייתה "מי יודע מה"... אבל מכשיר צבעוני היה ל- IN. כדי להקשות על רכישת מכשירים צבעוניים – הוטל עליהם מכס רצחני.
פרסום בטלוויזיה – נאסר
במשך שנים אסור היה לפרסם בטלוויזיה. כדי להבין בראיה לאחור, את הגיחוך שבטוטליטריות השלטון ראוי לצטט מתוך דו"ח ועדת בר-סלע (1982) שעסקה בסוגיית הפרסום בטלוויזיה – והמליצה לאסור: "...פתיחת ענף הפרסומת לגורם נוסף... [מעבר לפרסום ברדיו ברשת ב' בלבד] תגרום לתחרות באלה המתפרנסים כיום מפרסום ותפגע בהם.
הפרסום בטלוויזיה מוסיף מימד של אי-צדק חברתי, בכך שהוא מחזק את החזקים... תשדירי פרסום מסחריים באמצע התכניות המשודרות יפגעו מהותית ברציפות התוכנית ויגרמו לאי שביעות רצון מהתוכנית...".
ייתכן שיש צדק בקביעה שפרסומות מפריעות, אבל מדוע הממשלה צריכה להתעסק במידת ההנאה שהצרכן מפיק מהטלוויזיה?...
הקמת ערוץ 2 בטלוויזיה במטרה "להגברת נוכחותה ההסברתית של ישראל באזור"
ערוץ מרכזי זה נראה כיום כמובן מאליו לכולנו. עם עליית הליכוד לשלטון, לאחר עשרות שנים של שלטון מפלגות הפועלים, החלו לחצים להקמת ערוץ נוסף. אין לחשוד בליכוד שהלחצים נבעו מהשקפת עולם ליברלית. הנימוק העיקרי היה שערוץ 1 הוא "שמאלני מידי" ונראה שגם גורמים עסקיים לחצו קצת...
נימוקים אלה כמובן שלא נכתבו בדו"ח ועדת קוברסקי שדנה בהקמת הערוץ הנוסף. במדינה חופשית אין צורך "בוועדה", היזם פשוט מקים ערוץ ומשדר. בדו"ח הוועדה ראוי לשים לב לנימוקים הנוטפים קשקוש מילולי המאפיין דיקטטורות ש"מחנכות את הציבור":
"...הקמת ערוץ נוסף תביא לפלורליזם מחשבתי, העשרת הביטוי התרבותי, הגברת הפעילות התרבותית, הקצאת זמן שידור נוסף לקבוצות מיעוט והגברת נוכחותה ההסברתית של ישראל באזור...". המלצות הוועדה הוקפאו ע"י שלטון מפא"י החדש (ממשלת הליכוד) וזאת בלחץ בעלי העיתונים. גדודי פובליציסטים ו"מומחים" לכלכלה, טענו, שהצריכה הפרטית תגבר ויגרמו עיוותים כלכליים... סוציולוגים טענו שהפרסום יעמיק את הקיטוב החברתי... מחנכים טענו שהנוער יושחת והדתיים טענו את היתר.
רק 14 שנים מאוחר יותר התחיל ערוץ 2 בשידוריו.
קו טלפון הוענק רק למי "שמגיע לו"
הממסד הפוליטי שמר בידיו את המונופול על שוק הטלפונים. אזרח שחפץ בטלפון היה צריך להזמינו ממשרד הדואר (התקשורת) הממשלתי, לחכות שנים בתור עד להתקנה המיוחלת. המונופול איפשר להעניק קו טלפון לקבוצות וליחידים שהממסד חפץ היה ביקרם. במשך שנות החמישים הוענקו (כן, "הוענקו" – ולא קשה לנחש למי) כ- 7,000 טלפונים בשנה בלבד ובשנות השישים כ- 30,000 קווי טלפון בשנה. בתחילת שנות השמונים הגיע תור הממתינים להתקנת קו טלפון (או להעתקתו) לכ- 258,000, מהם כ- 5,000 משפחות שחיכו בתור למעלה מ- 10 שנים! הרוב חיכו בין שנתיים לארבע שנים מיום הגשת הבקשה. באותה תקופה היו כמיליון קווי טלפון ישירים בישראל. מרכזיית בזק יכלה לתפעל 2000 קווים יוצאים בלבד. השיחה ה-2001 הייתה קורסת. תשדירי שירות ממשלתיים בטלוויזיה הציגו את המאריכים בשיחת טלפון כטיפוסים גועליים ואנוכיים...
הממסד על שלוחותיו, מקורביו, בניו ובנותיו זכה לקו טלפון מיידית וללא תור.
להסרת הלחץ קבע משרד התקשורת רשימה של מקצועות מועדפים להתקנת קו טלפון – בראש הרשימה עמדו שרים, חכי"ם, צה"ל, ובתי חולים. בתחתית סולם העדיפויות: קשישים בגילאים 71-80 וסופרים... האזרח מהשורה לא היה ברשימת "העדיפואים" (מטבע לשון של להקת "הגשש החיוור"). האיסורים והביורוקרטיה "הזמינו" שחיתות והצהרות כוזבות. גם עובדי בזק (בהיותה חברה ממשלתית) חגגו – צוות של 6 עובדים היה מגיע להתקנת קו טלפון בודד – התקנה "שנמרחה" על פני יום עבודה שלם...
מונופול טלפון ממשלתי מפגר וכושל
השליטה על מונופול הטלפונים העניקה כוח רב לגורמים רבים בכל הדרגות ומכאן חשיבותו של המונופול לשלטון. התקנת שקע טלפון נוסף בבית ללא אישור וביצוע "בזק", היתה עבירה. המונופול שאף לשמור בידיו גם את אספקת מכשירי הטלפון ואסר על יבוא עצמי. אך הישראלי והשוק ניצחו את האיסורים.
ההצדקה האידיאולוגית לשליטת הממשלה בענף הטלפון הגיע מהאקדמיה הכלכלית – ענף טלפון נחשב ל"מונופול טבעי". ההשקפה הכלכלית השתלבה היטב באמונתם הסוציאליסטית של מקימי המדינה לפיה המדינה חייבת לשלוט בחברות התשתית הגדולות, ולא יזמים פרטיים נצלניים. כך יישמרו מקומות העבודה ולא יצטבר הון עתק בידי הקפיטליסטים. התוצאה כמובן הייתה ש"הבעלות" עברה למעשה לידי ועדי העובדים, התרבו אוכלי החינם, השרות התדרדר, הפוליטיקאים חגגו במינויים ושחיתות, העלויות למשלם המיסים הרקיעו שחקים והנזק לתוצר הכלכלי כתוצאה מהפיגור הטכנולוגי המצטבר היה שערורייתי.
איסורים כברירת מחדל – תקציר היסטורי
אסור לייבא מכשירים? – אז הבריחו אותם – בזק טענה שהמכשירים המוברחים מזיקים לרשת...
אסור להתקין מכשירי טלפון עם לחצנים במקום החוגות? שוב טענו הפקידים שהמכשירים "הלא מאושרים" מזיקים... הברחות פתרו את הבעיה...
אסור לייבא משיבונים ("מזכירה אלקטרונית" )? ... הישראלי הנבון לא נכנע ובדרך לא דרך הגיעו המכשירים היעילים... "בזק" שוב נכנעה.
אסורים טלפונים אלחוטיים?המאבק הפעם היה קצר יותר. הג'ינג'י שוב ניצח את הממסד.
אסור לצפות בשידורי טלוויזיה צבעוניים?מתקינים מכשיר "אנטי מחיקון" שמחזיר לסרט את הצבע שהפוליטיקאים מחקו...
אסורים ערוצי טלוויזיה פרטיים?יזמים זריזים מקימים ערוצי כבלים פיראטיים, מקימים אולפן בתקציב צנוע ומחברים את כל השכונה לכבלים הפיראטיים.
אסור להעניק שירותי שיחות בינלאומיות שלא דרך ספק מורשה?
עשרות חברות טלפון פיראטיות לשיחות בינלאומיות פועלות דרך האינטרנט ומעניקות שיחות מוזלות לחו"ל בעיקר לעובדים זרים.
אסור יבוא חופשי של מכשירי טלפון סלולארי – כל מכשיר מחויב ב"אישור סוג" מטעם משרד התקשורת. לחברות הסלולאר יש זכות וטו (וכמובן, למשרד הביטחון). בכל העולם – כל מכשיר מותר. רק ב-2012 הותר יבוא חופשי של טלפונים, בוטלה הדרישה ל"אישור סוג", בוטלה הדרישה ל"אישור סחר" שהגבילה את יבוא המכשירים לחברות הסלולר בלבד.
אסור להשתמש באביזרי בלוטות' (bluetooth) – שידור אלחוטי לטווח קצר של מטרים ספורים. השימוש הנפוץ הוא באוזניות אלחוטיות לטלפונים סלולאריים. ישראלים הבריחו לארץ טלפונים עם תכונה זו. חברות הסלולאר חסמו את התכונה במכשירים המשווקים בישראל. נוצר שוק שחור של "פותחי כרטיסי סים" לבלוטות' ותמורת סכום קטן שוחררה המגבלה... עד שמשרד התקשורת נכנע בשנת 2004. ראוי לציין שבמקרה זה עיקר ההתנגדות נבעה מצה"ל. את אותו פיתרון שצה"ל מצא בשנת 2004 אפשר היה ליישם כבר מספר שנים קודם.
אסור פרסום משולב תוכן בטלוויזיה– שיטת פרסום שמשלבת בעלילת הסרט, באופן טבעי, מוצר ידוע; לדוגמה: השחקן הראשי לוגם בהנאה קוקה קולה ברגע המותח ביותר...
על איסור כזה לא שמעו בחו"ל. גם לישראל מגיעים סרטים שבעלילתם משולבים מוצרים מסחריים שנמכרים גם בארץ כגון קוקה קולה, מקדונלד, או חברת תעופה ידועה. כך נוצר יתרון פרסומי לא הוגן למפרסמים שמוצריהם מיובאים. למפרסם ישראלי אסור.
ובינתיים, הצטבר נזק של מיליארדי דולרים לכלכלת ישראל. הנזק הבולט לעין היה בתחום הטלפון: בשנת 1984 פורסם בעיתון הארץ כי ארבעים מתוך מאה ניסיונות חיוג נכשלים (גבי קסלר 27.4.84) וגם כאשר "משיגים" שיחה – ניתוקים ורעשי רקע היו לשגרה. אנשי עסקים נואשים היו מוכנים לשלם אלפי דולרים לרכישת קו טלפון "שחור" – חיבור "פיראטי" אל שכן בעל קו, בהסכמתו או רכישת קו טלפון ממשפחת מנוי שנפטר.
מיליוני שעות עבודה ירדו לטמיון בניסיונות חיוג כושלים. חברות עסקיות קבעו את מיקומן לפי הסיכוי לקבל קו טלפון וטלקס. חברת אופטרוטק בנס-ציונה שמנתה 175עובדים ב- 1984, לא הצליחה לקבל קו טלפון (אהוד שריג, הארץ 16.12.84). אריה פינגולד, איש עסקים ישראלי מצליח מקליפורניה, אמר בראיון למעריב כי הוא רוצה לשוב ארצה ומקווה "למצוא אולם ייצור עם קו טלפון" (מעריב 24.2.84)...
חלם? טמטום? – לא!
הסקטור הפוליטי ומקורביו נהנו מהשיטה: המונופול הממשלתי ושיטת האיסורים וההגבלות גררו שרות לא יעיל. שרות ממשלתי כושל גורם למחסור במוצר. כאשר יש מחסור נוצר תור. הממתינים בתור יודעים שאפשר לקפוץ לראש התור אם מכירים את האיש הנכון – ובצומת זו נבנה כוחו של הפוליטיקאי: לספק את המחסור שייצר במו ידיו, תוך קבלת טובת הנאה כלכלית או פוליטית.
...והציבור כולו – עיתונאים, כלכלנים, אקדמיה, מומחים וחכמים – כולם שתקו. במשך עשרות שנים כולם קיבלו בהבנה את הקשקוש ואת התעמולה הממוסדת ששלטון דיכוי התקשורת חיוני והכרחי... איש כמעט לא תהה ולא שאל אם אין דרך אחרת. כולם התיישרו עם הקו. בדיעבד מסתבר שה"עבריינים" של אז היו הנורמלים היחידים בשכונה – ממציאי ה"אנטי מחיקון", מבריחי מכשירי הקצה הבלתי חוקיים (כגון משיבונים...), מתקיני השלוחות הפיראטיות ואחרים.
ההיסטוריה חוזרת. כיום, כמעט כולם מקבלים כגזירה משמים וכמציאות הכרחית את המערכת המסובכת של פיקוח ומעורבות ממשלתית חונקת של ערוצי הטלוויזיה, הלוויין, שירותי אינטרנט וטלפוניה. שוב איננו מבחינים באבסורד שיפורט בהמשך ומשוכנעים שכך צריך להיות.
ההצדקה המלומדת לשליטת הממשלה בשוק הטלפונים – "מונופול הטבעי"
הטענה הייתה (ועדיין קיימת בחלקה) שתחום הטלפון הנייח הוא "מונופול טבעי". על פי התיאוריה הכלכלית (שאנחנו משתדלים שלא לצטט כדי שלא להכביד...) – "מונופול טבעי" נוצר כאשר חברה אחת מסוגלת לספק, בלעדית, מוצר לכל השוק במחיר נמוך מאשר שתי חברות מתחרות (או יותר). יתרון טבעי זה נוצר כאשר עלויות אספקת המוצר של החברה קְטֵנות ככל שהחברה גדולה יותר – יתרון לגודל. חברה חדשה שתנסה לחדור לשוק בו קיים "מונופול טבעי" לא תצליח למכור את המוצר כי עלויותיה יהיו גבוהות מאשר אלה של המונופול הקיים. התיאוריה (הנכונה) אינה מספקת כלים כדי לקבל החלטה באיזה שלב בהתפתחות חברה האיום הופך לממשי. אין כל הוכחה שמונופול ממשלתי, או מונופול פרטי בפיקוח ממשלתי, מזיקים פחות...
החשש היה שמונופול "דורסני" יכתיב מחירים גבוהים לצרכן. בהעדר תחליפים ותחרות נאלץ לרכוש רק מהמונופול. נשמע מפחיד (לא ברור מדוע זה מפחיד שהרי מחיר המוצר בו שולט המונופול חייב להיות די זול כדי להרחיק מתחרים פוטנציאלים). לכן, הממשלה צריכה להטיל פיקוח על המחיר המרבי שהמונופול רשאי לגבות.
התערבות ממשלות (לא רק בישראל) ובחישת הפוליטיקאים, בשווקים בהם לכאורה קיים מונופול טבעי – אירעו תמיד כבר בשלבים מוקדמים. הרגולציה השתלטה על הענף עוד בטרם נראה איום באופק, כאשר הנימוק השכיח (אם בכלל נדרשו לנמק...) הוא "ידוע שטלפון הוא מונופול טבעי". ומה התוצאה: הפכו את הטלפון למונופול פרטי או ממשלתי בו הצרכן אמנם משלם מחיר נמוך, אך משלם המיסים משלם מחיר גבוה ומשק המדינה משלם מחיר גבוה עוד יותר בגלל חוסר יעילות, שחיתות בלתי נמנעת ואיכות השרות אשר יחד פוגעים בתוצר הלאומי. במציאות לא קרה שענף הטלפון הפרטי, במדינה כלשהי, הפך ל"מונופול דורסני ומזיק" וזה גרר מעורבות פוליטית. אין בעולם דוגמה להשתלשלות מקרים היסטורית בסדר כרונולוגי זה.
הטלפון בישראל היה תמיד שירות ממשלתי וכך גם ברוב מדינות העולם. הטלפון נולד בארצות הברית בסוף המאה ה-19. גם שם לא היה ולא נברא "מונופול טבעי" – צרוף של אינטרסים פוליטיים וכלכליים, על רקע תיאוריה כלכלית שלא התממשה – הביא לשליטה מוחלטת של מונופול פרטי בשוק הטלפון (חברת בל) כמעט לאורך כל המאה העשרים. שוק הטלפון בארצות הברית סיפק לכל העולם "הוכחה" שענף הטלפון הוא "מונופול טבעי" – התיאוריה הכלכלית באקדמיה תמכה "מדעית" במודל. הפוליטיקאים במדינות השונות אימצו את הרעיון; ולכן, במקרה הטוב נדרש "פיקוח ממשלתי הדוק" ובמקרה הרע, כמו בישראל – בעלות ממשלתית על משק הטלפונים.
כפי שמוסבר באתר זה, תחת משטר של חופש כלכלי, בהעדר מכס וחסמי יבוא אין חשש ממיזוגים של חברות, תיאומי מחירים, "השתלטות" על השוק וכדומה. כל ניסיון, להעלאת מחירים לא מוצדקת, יזמין מתחרים להיכנס לענף ולאזן מחדש את המחיר.
בעיית "המונופול הטבעי" מתמקדת תיאורטית במספר מצומצם של תחומים בישראל: אספקת מים, אספקת חשמל, ואולי נמל תעופה. בעבר הלא-רחוק נחשב גם תחום הטלפון, שלא בצדק, ל"מונופול טבעי" אך חידושים טכנולוגים (כגון טלפונים סלולאריים) פתרו את הבעיה.
קשה למצוא בהיסטוריה הכלכלית בעולם, מונופול או קרטל שהצליחו לאורך זמן כאשר התאפשר סחר חופשי. כל המונופולים והקרטלים ש"הצליחו" נתמכו על ידי ממשלות. עם קום המדינה היה ברור, במסגרת ההשקפה הסוציאליסטית השלטת, שענפי תשתית כגון חשמל וטלפון צריכים להיות בבעלות השלטון המרכזי. השאלה כיצד צריך להתנהל שוק הטלפון בישראל – כלל לא עלתה לדיון.
חברת הטלפון מתאימה לכאורה לתיאור של "מונופול טבעי" קלאסי. כדי להבין מדוע מקובל להתייחס כך לחברות הטלפון בכל העולם – כדאי להרחיק לארצות הברית ולהיווכח כיצד ארצות הברית, מולדת הטלפון, חנקה את התחרות בענף. כדי לקרוא כיצד התפתח שד "המונופול הטבעי" – הקש כאן .
היציאה מהחושך
בפרוס המילניום השתנתה תמונת התקשורת בישראל פלאים: שלושה ערוצי טלוויזיה (בארצות אחרות יש הרבה יותר), מספר ערוצי רדיו, טלוויזיה בכבלים, חברות טלפון מתחרות ורוב בתי האב מחוברים לאינטרנט. חשיבות ענף התקשורת בולטת שבעתיים לנוכח ערכו המוסף הגבוה. היקף התעסוקה בענף מהווה כ- 6.6% מכלל המועסקים במגזר העסקי אך ענפי טכנולוגיות המידע תרמו אצלנו (1999) 15.4% לתוצר העסקי. אפילו בארצות הברית תרומת ענפים אלה הייתה 11% בלבד. כלומר, לכל שקל שמניב תחום התקשורת נדרש פחות ממחצית כוח האדם הנדרש בענפים המסורתיים כדי לייצר אותו סכום.
השינוי החל עם הקמת חברת בזק ב- 1984 והפרדת שוק הטלפונים ממשרד הדואר (משרד התקשורת). עצם ההפרדה ממשרד התקשורת והפיכתה למוקד כוח עצמאי העניק את התנופה להוצאת שוק הטלפונים מימי הביניים שלו.
החידושים הטכנולוגים המהירים היו גורם מאיץ. ההתפתחות ביתר תחומי התקשורת לא ארעה בזכות יוזמתם של הפוליטיקאים, אלא למרות הגבלותיהם. התפתחות התהליכים ראויה למחקר נפרד – תרמו לכך חידושים טכנולוגים, התרופפות המנטאליות הסוציאליסטית וכנראה גם לחצים של אנשי עסקים המקורבים לממסד.
הממסד הפוליטי הבחין מייד בתוצרי הלוואי הפוליטיים: מנגנוני הרגולאציה החדשים, עריכת מכרזים, הענקת זיכיונות, אישורים ורישיונות. כך הוקמה רשות השידור, הרשות השניה, מועצת הכבלים והלווין, מינהלת הסדרת השידורים לציבור, ועדת התקשורת בכנסת, ארגוני מפיקים ויוצרים ישראלים. רוב דפוסי הפעולה והפיקוח הועתקו ממדינות "מתוקנות" אחרות (בריטניה, ארה"ב – שגם שם בחשו פוליטיקאים בשווקים...). הממסד אימץ דפוסי פעולה שנוחים לו. המידיה החדשה אפשרה הקמת מועצות ודירקטוריונים חדשים בהם ניתן למנות מנהלים, דירקטורים ו"נציגי ציבור". מערכת מורכבת ומסובכת של חוקים מגבילים המאיימת שוב בעידן קרח חדש על תחום כה חשוב לכלכלה ולחברה.
ומי שסבור שהטמטום היה נחלת העבר הרחוק, מוזמן לעיין בטענת פרקליטות המדינה מהעבר הקרוב (2000) לפיה "אינטרנט מהיר יפגע בחופש הדיבור"... כך טענה פרקליטות המדינה בפני בג"ץ בעניין מתן רישיון לחברות הכבלים לספק שירותי אינטרנט מהיר... (הארץ 13.02.2000).
מגילת האיסורים החדשה
כמעט שאין גורם כלשהו בענף התקשורת אשר אינו מפוקח בצורה זו או אחרת על ידי משרד התקשורת ואין החלטה בעלת השלכות מבניות אשר אינה נדרשת לאישורו. תחום התקשורת רווי בגופים "מסדירים" ובגופים "מפקחים" וכפוף לאין-ספור תקנות, חוקים, הסדרים ומגבלות וכדברי עדי בירן סמנכ"ל פרטנר: "מרוב חובות קשה למצוא שם את ההיתרים" (אפי לנדאו גלובס 15.5.02). להלן חלק קטן מרשימת האיסורים :
לערוץ 10 אסור לרכוש תכני חדשות מערוצים אחרים.
אסור לערוך ניסיונות טכנולוגים ציבוריים בתחום התקשורת ללא אישור משרד התקשורת.
אסור להשתמש בכבלי טלוויזיה להעברת שיחות טלפון. חברת הוט קיבלה אישור ב-2005.
אסורים קישורים ישירים בין מרכזיות טלפונים בעסק אל המרכזייה של חברה סלולרית שלא דרך קווי בזק.
אסור לחברות סלולריות לשתף פעולה להקמת תשתית הדור השלישי בטכנולוגיה הסלולרית .
אסור להתחרות בתקשורת נתונים בבזק.
לחברת החשמל אסור לנצל את קווי החשמל ואת רשת הסיבים האופטים שלה להעברת שיחת טלפון ותקשורת (מוצדק כל עוד חברת החשמל לא הופרטה).
לרכבת ישראל אסור לנצל את רשת הסיבים האופטיים שלאורך המסילות להעברת תקשורת.
אסור להתחרות בבזק ובכבלים בשרות האינטרנט המהיר.
אסור לחברת סלולר לתת שירותי טלפון קווי (לא סלולרי).
לחברת מד-1 המספקת תקשורת נתונים ללקוחות עסקיים אסור לתת שירותי תקשורת קולית או אינטרנט מהיר.
לעיריית ת"א אסור להניח סיבים אופטיים לתקשורת בקווי הניקוז והביוב העירוניים.
אסור למנוי בחברה סלולרית להתקשר לקבלת שירותי תוכן (לדוגמה: שערי מניות או תחזית מזג אויר) מחברה סלולרית מתחרה.
אסור להתחרות ברשות הדואר במשלוח מכתבים (שינוי הדרגתי צפוי החל מ- 2006).
אסור לערוץ טלוויזיה להציע משחקים אינטראקטיבים על המסך ללא רישיון מיוחד.
לחברות הכבלים והלווין אסור לשדר חדשות אינטראקטיביות (בדומה לאינטרנט).
אסור להפיק שידורי חדשות ללא רישיון.
אסור לערוץ מסחרי לשדר, ללא אישור מראש, של לוח השידורים ע"י מועצת הרשות.
לחברת הלוויין YES אסור לשדר פורטל חדשות שישמש שער כניסה לערוצי החדשות שהחברה מציעה (yes news ).
לחברה סלולרית אסור לתת שירותי קישור לאינטרנט.
אסור לזכייני ערוץ 2 לסטות ממכסות השידור המוקצבות לדרמה, תעודה, הפקה מקומית וסרטי טלוויזיה.
אסור להעניק שירותי ספק אינטרנט ללא רישיון.
לחברת כבלים אסור לשדר פרסומות או חסויות.
לחברת כבלים או לוויין אסור לשנות את מספרו של ערוץ משודר.
לזכייני הטלוויזיה אסור להזמין "יותר מידי" הפקות ממפיק בודד מסוים. הגבול המותר עומד על 30% מההפקות המשודרות (2005).
אסור לחרוג מהחלוקה המוכתבת בין סוגי התוכניות. כלומר, רשויות הפיקוח מחליטות את הרכב השידורים; כמה זמן יוקדש לסרטי תעודה, חדשות, תוכניות תעודה, הפקות מקוריות, סרטים ישראלים וכדומה.
אסור לפרסם את אותו מוצר יותר מפעמיים בשעה.
אסור לגוף נותן חסות לתוכנית מסוימת להעניק גם פרסים.
אסור להעביר שיחות טלפון לחו"ל באמצעות האינטרנט (אין בעיה לעקוף את ההוראה...).
אסור בכלל לספק שרותי טלפון באמצעות האינטרנט (ניתנו מספר רישיונות לניסויים ב- 2006)
אסור לשדר בכבלים ובלוויין משחקי ספורט, בתשלום לפי צפייה, ללא אישור מיוחד (לדוגמה: הוט קיבלה ב-2006 אישור לשיווק חבילת ספורט תמורת 50 ₪ לחודש).
אסור להעניק שרותי טלוויזיה באמצעות האינטרנט.
אסור להתחרות בחברות הסלולאריות ביבוא מכשירי טלפון (הקלות ניתנו משנת 2005).
אסור ליזום ערוץ כבלים ללא אישור.
לערוץ כבלים אסור לשדר חדשות (ערוץ 20 ינואר 2016).
לערוץ אסור לשדר כתבה שניתן לפרשה כ"אקטואליה", אלא אם קיבל היתר (ערוץ 20 לדוגמה).
לערוץ כבלים אסור לשדר משחק כדורסל של הפועל ירושלים (על כך נקנס ערוץ 20 ב- 151,000 ש"ח ב-2014).
אסור.
כאמור, רשימה חלקית בלבד.
המלחמה בפוליטיקאים חשובה לא פחות מהפעילות העסקית.
אין בעברית מילה מדויקת ל"רגולציה" או "רגולטור" – מונחים שגורים ושימושיים בתחום התקשורת בישראל. "רגולציה" היא אוסף המגבלות, החוקים, ההסדרים, האיסורים וההיתרים. ה"רגולטור" הוא הגוף הממשלתי האחראי על הפיקוח ויישום האיסורים – ממנו מבקשים את הרשיון, ההיתר או ביטול רוע-גזירה. ה"רגולטור" הוא לעיתים גוף ערטילאי הואיל והוא מורכב ממספר "מועצות", "ועדות" ו"מִנהלות" שבכוחן להשפיע.
סבך האיסורים דחק את חברות התקשורת למצב בו הן נאלצות להשקיע בהקמת מנגנון שכל תפקידו לדאוג שהתקנות והאיסורים לא יפגעו באינטרסים של החברות. חברות התקשורת הגיעו למסקנה שהמלחמה וההגנה מול "הרגולטור" חשובים לפעמים יותר מהפעילות העסקית השוטפת. טעות, או חוסר ערנות, עלולים לאפשר למתחרה להשיג "דיל" מה"רגולאטור" שיגרור נזק של עשרות מיליוני דולרים לחברה. כך נוצר תפקיד חדש בחברות התקשורת – "מנהל רגולציה". לחברת פרטנר יש סמנכ"ל לענייני רגולציה וכך גם בחברות האחרות.
מאמצים רבים מושקעים בהתמודדות מול הפוליטיקאים – אלפי שעות עבודה, דיונים ושכר טרחה לעורכי דין. עלויות שבסופו של יום משלם הצרכן. להלן קטעים מראיון (בגלובס, אפי לנדאו 15.5.02) עם מיכל רפאלי כדורי, סמנכ"ל הרגולציה בחברת YES: " ... אנחנו עובדים במסלול של אישורים. אני חושבת שזהו מסלול שצריך להעלם מהעולם... לכל פעולה... לכל פעולה שאנחנו רוצים לעשות, אפילו שינוי מספרי ערוצים, אנחנו צריכים את אישור המועצה. כאשר שינינו מספרי ערוצים ללא אישור, חטפנו קנסות... המועצה מורכבת מאנשי ציבור שאין להם לא הכלים ולא ראיית העולם העסקית".
"הטלוויזיה המסחרית"
ערוצים 2 ו-10 אמורים להיות ערוצים מסחריים שמקור הכנסותיהם - פרסום. אולם האידיאולוגיה הריכוזית השלטת נחרדה מעצמאות יתר ולכן הקימו הפוליטיקאים מפלצת ביורוקראטית שנקראת "הרשות השניה", שהרי "מישהו" צריך לפקח ולהחזיק במושכות. ה"רשות השניה" היא "קומיסר התוכן" - היא למעשה קובעת מה ישדרו הערוצים המסחריים.
הרגולאטור מחייב את הערוצים המסחריים, בלחץ שדולות אינטרסנטיות (כגון "ארגוני יוצרים") הפקות מקור, דרמות מקומיות וסרטי תעודה בעלות שנתית של מאות מיליוני שקלים. פקידי הרגולאטור כותבים הנחיות שמפרטות במאות עמודים את תנאי ההפקה ואפילו את גובה התשלום ל"שעת יצירה".
הערוצים המסחריים נאלצים לשלם למדינה תמלוגים ו"דמי זיכיון" עבור הזכות למכור לציבור תוכן מצולם. "זכות" שהמדינה ניכסה לעצמה. מודל זה יוצר מצב בו מתח הרווחים של הערוצים אינו תלוי בכשרונו של הערוץ להשביע את רצון הצופים, אלא בטוב ליבם של הפוליטיקאים. לדוגמה: במהלך השנים 2010/2011 "נקלע" ערוץ 10 לקשיים בגלל חוב מצטבר למדינה עבור דמי זיכיון שלא נפרעו (45 מיליון שקל). וועדת התקשורת בכנסת יכולה להחליט על עתידו של הערוץ - הם יכולים "להתחשב" בו או למצות את הדין. מנהל ערוץ "חכם" יכול "לבוא לקראת" הפוליטיקאים, ולהרחיק עיתונאי שאינו אהוד על השלטון - וכך "לסגור דיל" שיאפשר את המשך פעילותו של הערוץ. אנשי עסקים שתלויים בפוליטיקאים יודעים בדיוק היכן עובר הגבול של "חופש הביטוי" ו"זכות הציבור לדעת".
עדות מבפנים על רשות השידור
פרופ' דן כספי, ראש המחלקה לתקשורת באוניברסיטת בן גוריון, היה חבר הוועד המנהל של רשות השידור בשנים 2000-2003. את מעורבותו ומסקנותיו סיכם בספר – סליחה, תקלה! – דעיכתה של רשות השידור. פרופ' כספי נותר חסיד של השידור הציבורי. מביקורתו הקשה על רשות השידור לא נובעת המסקנה הפשוטה שרשות השידור מיותרת – לסגור. פרופ' כספי, כמו חסידים רבים אחרים של מעורבות ממשלתית בכלכלה ובחברה, מזהה את הסימפטומים של המחלה אך לא את המחלה עצמה. מומחים אלה מטילים תמיד את האשמה ב"פוליטיזציה", ב"נוהלים שגויים", ב"מינויים קלוקלים", ב"מבנה ארגוני מעוות", ב"העדר חקיקה מספקת", או ב"מחסור בתקציב". מסקנתם השכיחה תהיה: "נדרשת רפורמה" במסגרתה ישונו נהלים וייבחרו האנשים הנכונים.
חסידי המעורבות הממשלתית מסרבים להכיר ששום רפורמה לא תעזור. התחלואים מובנים במערכת כאשר "המדינה" היא בעלת העסק. אין צורך לשנות את המערכת – יש לבטל אותה. ובתחום התקשורת – לסגור את רשות השידור ואת כל מוסדות הרגולציה.
להלן ציטוטים נבחרים מספרו של פרופ' כספי:
"ככל שהעמקתי לבחון את הדברים מקרוב כן הלכה והתחזקה הערכתי שמאז ומעולם היה השידור הציבורי משאלת לב שלא התממשה, או עיוות מכוון של רעיון נשגב... רשות השידור פועלת כשידור פוליטי בכסות ציבורית... כזרוע שלטונית...
[הפוליטיזציה של רשות השידור השפיעה גם על הערוצים המסחריים]... פיקוח פוליטי ויצירה סותרים זה את זה, על כן, אפילו בוגרי רשות השידור שעברו לאכסניות חדשות, ערוצי השידור המסחריים... התקשו להשתחרר מהאקלים של שידור פוליטי, ובמקרים מסוימים אף נאלצו להסתגל למערך משולב של לחצים כלכליים ופוליטיים...
...במרוצת השנים... השתלטה ההלכה, שהמליאה והוועד המנהל [של רשות השידור], צריכים לשקף את מאזן הכוחות בזירה הפוליטית... פיקוח פוליטי מתהדק... שימור סמלי העצמאות [של רשות השידור] מסייע להכשרת הפיקוח הפוליטי...
...חילופי ממשלות הנציחו את הצורך של השליטה בשידורים לקידום אינטרסים פוליטיים... התועלת הפוליטית הייתה לאמת המידה העיקרית לאיוש המשרות הבכירות ולמינויים... מרבית המתמנים למליאת רשות השידור ולוועד המנהל שלה מפתחים מחויבות גלויה לאינטרסים הפוליטיים של מי שמינה אותם או של מי שהם אמורים לייצג... חברות מוצלחת במוסדות רשות השידור משמשת קרש קפיצה לתפקידים בזירה הפוליטית.
...חברי מליאה... כאשר הם אינם משתפים פעולה עם פוליטיקאים או עם שליחיהם הם נחשבים ל'תאונה' בהליך המינוי... לפעמים השר ומקורביו מנתקים את הקשר עמם וממאנים לשתפם... לנטרל אותם...
...המפלגות הגדולות מחלקות ביניהן את שני התפקידים הבכירים – מנכ"ל מטעם הליכוד ויו"ר מטעם מפלגת העבודה... בתנאים שכאלה מלאכת הפיקוח על אמצעי השידור לא הוטלה ברך כלל על אנשים בקיאים בשידור... אמינים שקשה לבטוח בהם [מבחינה פוליטית].
...פוליטיקאי שמפנה בקשה לעורך חדשות יודע מראש שהקו ביניהם יישאר פתוח ודו-כיווני וגם מעוניין בכך. ולהיפך, שדר או חבר הנהלה שפונה לחבר כנסת או לשר כדי לקדם עניין כלשהו יודע שאין ארוחות חינם.
[עוצמת ההתערבות הפוליטית:] ...איוש המוסדות הציבוריים... הפסקת מינויים... הדחתם מתפקיד... פתיחה או סגירה של ערוץ שידור, צמצום היקף השידורים... שיפור תנאי שכר של שרים, הורדת תוכניות מן האוויר...
...המנגנון וכוח האדם השכיר הלכו ותפחו: ארבע חמישיות מתקציב רשות השידור מופנות לתשלום שכר המועסקים בה. שארית המשאבים אינה מאפשרת אלא הפקות מעטות, ואין די משאבים לפיתוח טכנולוגי ולרכישת ציוד... בעידן של שידור דיגיטאלי רשות השידור מוסיפה להפיק שידור אנלוגי בטכנולוגיה ההולכת ומתיישנת.
העיתון מקור ראשון מצטט בכירים ברשות השידור (יונתן ונדר 9.6.06): "...הרשות נופחה בגלל כל מיני הסכמים שנולדו בחטא... כל מנכ"ל שמגיע מכניס אנשים משלו והמערכת הולכת ותופחת... חלק מהעובדים קיבלו חוזים על שירותים שנתנו לפני מספר שנים ועל אף שהתוכנית ירדה מזמן – הם ממשיכים לקבל משכורת."
מי צריך רשות שידור?
השידור ה"ממלכתי" הוא ירושה מהעבר הבריטי שלנו וגם מהעבר הסוציאליסטי של ראשי היישוב היהודי. כמו כל דבר מן העבר – קשה להפטר מזה. לפוליטיקאים אין אינטרס לסגור את העסק וגם לא אמביציה וכוח – לכן העניין נגרר מכוח האינרציה. ישנה כמובן גם ההצדקה האידיאולוגית לקיומו של שידור ציבורי, בנוסף לערוצים הפרטיים-מסחריים. ההיגיון של האליטות ששולטות בתקשורת, נובע מההנחה ששידורים פרטיים משרתים אינטרסים כלכליים של בעלי המניות באותן חברות תקשורת, ואילו שירות שידור ציבורי, כגון ערוץ 1 וקול ישראל, משדר תכנים אובייקטיביים, פונה לפלחי שוק קטנים שאינם מעניינים מפרסמים, מתמקד בתוכניות איכות ובתכנים בעלי חשיבות לאומית. במילים אחרות: השידור הציבורי משלים את הערוצים הפרטיים ופונה לקשת רחבה של טעמים וקהלים גם אם אין הצדקה כלכלית לשידור. לא הרייטינג קובע. מעניין שנימוקים דומים לא הועלו מעולם להצדקתו של עיתון ממשלתי "אובייקטיבי", נקי משיקולים מסחריים...
כבר בשלב זה בולטת הסתירה בעצם ההגדרה של השירות הציבורי: במצב האידיאלי השידור אמור לעלות לאוויר בעיקר אם הוא לא מעניין (כמעט) אף אחד... כלומר, יש הצדקה לשדר תוכנית (בערוץ ציבורי) אם היא נועדה מראש לקהל מצומצם מאד (רייטינג אפסי שאינו מעניין את השידור המסחרי), ראוי שהתוכן יהיה "איכותי" ואז מן הסתם יתאים בעיקר לשכבת עילית מסוימת, וכדאי שההשקעה תהיה גבוהה מאד ואז זה יתאים לקריטריון של "אין הצדקה מסחרית לשידור"... תיאורטית, צריך לאתר נישות רבות כאלה שמתאימות לקבוצות קהל מצומצמות וממוקדות (קהלים שהשידור הפרטי פוסח עליהם). אם הפקה של השידור הציבורי זוכה לרייטינג גבוה היא אמורה לכרות את הענף עליו היא נשענת – כי כל ערוץ מסחרי היה מסכים בשמחה לשדר תוכנית כזאת...
רשתות פרטיות חייבות להרוויח. כדי להרוויח צריך לרתק די צופים ומאזינים. כלומר, צריך לקלוע לטעם ולדרישה של הצרכן. ציבור הצרכנים מחליט מה ישודר ולאיזו תוכנית יש זכות קיום. כדי שחברה מסחרית תשיג יעד זה על הבעלים למנות את המנהלים המוכשרים ביותר, ואלה יבחרו באנשי מקצוע מוכשרים – יחד הם אמורים להפיק תוכניות שירתקו את תשומת ליבו של הצרכן שיושב בכורסה בביתו. המנהלים ישקיעו בהכשרת עובדים, בסקרים, בציוד משוכלל, במאמצים לייעול העבודה – הכול במטרה שהקהל בבית יהיה שבע רצון ויינעל על הערוץ שלהם במקום זה של המתחרים.
ערוץ ציבורי, לעומת זאת, אינו צריך להרוויח – הכנסותיו נובעות מאגרת שידור או ממיסים. כסף קל ש"לא שייך לאף אחד". בהעדר "בעל בית" כיצד ימונו מנהליו ועל ידי מי? אין מנוס מ"וועדה ציבורית" ומינויים פוליטיים, לא בהכרח "המנהל המוכשר ביותר". כיצד הוא ימנה את המנהלים הכפופים לו? – בדרך דומה ולאחר שיופעלו עליו לחצים מצד אלה שמינו אותו. איך יקבע לוח השידורים? הרכב התוכניות? איזה מהפוליטיקאים מראיינים? שוב – אין פטנט אחר: קשרים, לחצים, מינויים, שוחד. כאשר הצרכן אינו קובע וכאשר אין צורך להתחרות על הפרנסה – התוצאות צפויות מראש. נוסיף על כך את "קביעות" העובדים, 9 וועדי עובדים, מכרזים. שוב נקבל תוצאה בלתי נמנעת של בחישה פוליטית, בזבוז כספי ציבור, שחיתות. פשוט לא יכול להיות אחרת.
תוכן השידורים הציבוריים רחוק מאד מהאידיאל הנכסף של מהות השידור הציבורי. מנהלי רשות השידור משתדלים מאד שציבור רחב יצפה בתוכניות (אומנם לא בהצלחה מרובה). למעשה, כל רשת מסחרית הייתה שמחה לאמץ חלק ניכר מהתוכניות – אין להן שום אפיון שמתאים להגדרתו האידיאלית של "השידור הציבורי"...
מזה שנים רבות מקיימים הערוצים המסחריים, ובייחוד רשתות הכבלים, את האידיאל שלשמו מבוזבז הכסף על רשות השידור: כמעט כל קהל יעד קטן למדי יכול למצוא בכבלים ערוץ שמעניין רק אותו: ערוץ טבע, מדע, תגליות, היסטוריה, בישול, ספורט אתגרי, שיפוץ דירות או מכוניות, שידורים מרומניה וממרוקו, תוכניות ילדים ברמות שונות, הפקות איכות מושקעות ששום רשות שידור ציבורית אינה מסוגלת להפיק.
אין "שידור אובייקטיבי". אם יש משהו שמתקרב לכך – סביר שזה יקרה דווקא ברשתות פרטיות שמשתדלות להתאים עצמן לרצון הציבור ובוודאי שלא ברשות השידור הפוליטית. כאשר הצרכן אינו קובע – ממלאים את מקומו השדר, העורך, והמפקחים "הציבוריים" – בלתי אפשרי שהשקפותיהם הפרטיות לא יבואו לביטוי.
הפער המתרחב בין הכשרון הישראלי – לסבך הביורוקרטי
מאות חברות ישראליות בתחום התקשורת והאינטרנט נמצאות בחזית הקידמה הטכנולוגית בעולם. אלפי מהנדסים, מתכננים ויזמים ישראלים מוכשרים זוכים להכרה בינלאומית (בישראל יש את הריכוז הגבוה בעולם של מהנדסים יחסית לאוכלוסייה: 135 מהנדסים לכל 10,000 תושבים. בארצות הברית המספר עומד על 85 מהנדסים). מולם רובץ ממסד התקשורת הישראלי ההולך ומסתבך בקורי העכביש שטווה בעצמו ומאיים לבלום את צמיחת הענף ותרומתו לכלכלת ישראל.
מאות "רגולטורים" ובעלי אינטרס צר יושבים והוגים כיצד לאסור, איך להגביל או איזה "פיקוח" להטיל. כך נוצרה שכבה, חדשה יחסית, של פוליטיקאים ו"פקידי תקשורת" המפיקים תועלת מהשיטה הקיימת ומעוניינים בהנצחתה וביסוסה. הנימוק, כרגיל – טובת הציבור והצורך להגן עליו.
צריך להעמיק את החינוך נגד אלימות בבתי הספר
סיסמה פוליטית נוספת ריקה מתוכן. כיצד בדיוק "מעמיקים" את החינוך נגד אלימות? אולי כל תלמיד יכתוב 1000 פעמים את המשפט "אסור להיות אלים"?
לאלימות נוער שורשים רבים. נראה שהרקע המשפחתי, החינוך מהבית, נורמת ההתנהגות המקובלת בחברה, ומדיניות השכר והעונש הם גורמים משמעותיים ביותר. לא ניתן לשלוט בכל הגורמים, אך העידן החדש יצמצם את חלקם. לדוגמה: במשטר סוציאליסטי המבוסס על חלוקת "הטבות" על ידי השלטון המרכזי אלימות היא דרך חיים. אלימות היא גם דרך להשגת "הטבות" שעיקרן העברת כסף שלא תמורת עבודה. החל בשביתות פרועות במוסדות ציבור, כליאת מנהל בחדרו, וכלה באיום על ראש העיר לקבלת רישיון לקיוסק. זוהי אווירת הרקע בה מתחנך התלמיד.
מורים מקדישים כיום זמן ניכר להשגת משמעת לימודית בכיתה אך ללא כל אמצעי אכיפה ממשי. התלמיד המפריע והאלים מזהה זאת מהר מאד. כולם נוכחים ש"צדיק ורע לו – רשע וטוב לו". גם תלמידים שאופיים אינו אלים מזהים "מורה חלש" ולעיתים קרובות משבשים לחלוטין את מהלך השיעור. מורה כזה נוכח בכיתה אך למעשה כמעט אינו מלמד. הצלצול גואל את המורה מייסוריו (האמיתיים!). אין למורה שום אמצעי ממשי להשלטת משמעת מלבד דיבורים, הטפה. אם זה לא עוזר אפשר לסמם את התלמיד עם ריטאלין (תרופה המשמשת לטיפול בהפרעת קשב והיפראקטיביות...).
בעידן החדש בו תלמידים והורים יבחרו את בית הספר שיוכל גם לסרב לקלוט תלמיד, יצטרך כל צד לעשות מאמץ על מנת שיזכה באמון הצד השני. מנהל בית ספר יוכל להרחיק תלמיד מבית הספר. משך הזמן הנדרש להשגת משמעת יתקצר פלאים ואיכות ההוראה תעלה. התחרות בין בתי הספר לא תהיה רק על איכות הלימודים והישגים לימודיים. יהיו מנהלים שידגישו בפני ההורים דווקא את המשמעת והסדר המקובלים בבית ספרם.
עצמאות בתי הספר וביטול אזורי רישום יפגעו קשות בעיירות הפיתוח - תלמידים יעדיפו ללמוד בעיר הגדולה
דווקא התחרות מצד בתי ספר בעיר הסמוכה תעלה את רמתם של בתי הספר בעיירות הפיתוח. מה עוד שאין יסוד לסברה שבית הספר בעיר יעלה באיכותו על זה שבעיירה. כיום, אם ישנם פערים, המערכת תורמת להנצחתם. לדוגמה, הורים בעיירת פיתוח אינם חופשיים, אילו רצו בכך, לשלוח את ילדם ללמוד בבית ספר בעיר הסמוכה המתאים יותר להעדפותיהם. כתוצאה מכך, לא זו בלבד שהילד לא זוכה לחינוך טוב יותר, אלא גם בית הספר בעיירה אינו חשוף לתחרות ואין לו תמריץ להעלות את רמתו, שכן תחרות על איכות הוראה ותכניות לימודים אינה קיימת. להורים אין ברירה.
העידן החדש יעניק תנופה רבה דווקא לבתי ספר בעיירות הפיתוח. להם יהיה קל יותר לגייס תורמים. קל יותר לשכנע חברה עסקית, לאמץ בית הספר בירוחם מאשר את תיכון עירוני ד' בצפון ת"א.
סגירת משרד החינוך וביטול תכנית הלימודים האחידה יפגעו בלימודי מורשת יהודית
כאן מסתתרת הנחה סמויה שמפקחי משרד החינוך כופים כיום על ההורים והתלמידים לימודי יהדות בסיסיים.
בדרך כלל יש להורים ברירה בין בית ספר ממלכתי-דתי לבין בית ספר חילוני, אך אם הם מעוניינים להעניק לילדם חינוך מסורתי ברמה זו או אחרת, שאינה מתאימה לתוכנית הקשוחה של החינוך הדתי – זאת קשה להגשים. כתוצאה מכך מאוכזבים הורים (חילוניים) רבים מהעדר זיקה והבנה לדת בקרב ילדיהם. מערכת החינוך הממלכתית הפכה את החינוך הדתי לעניין מפלגתי ולנושא למו"מ קואליציוני – ברקע מרחפים שיקולים מפלגתיים טהורים. במסווה הסיסמה – "חינוך ילדי ישראל" – מסתתרות משרות נוספות ל"אנשי שלומנו"... ובטווח הרחוק יותר: השפעה על כוחה של המפלגה הדתית...
במערכת חינוך חופשית יוכלו יזמים להקים בתי ספר חדשים, הורים יוכלו לשנות אופיו של בית ספר קיים. כך יתגבשו בתי ספר ברמות דתיות-מסורתיות מגוונות בהתאם לדרישות ההורים והתלמידים. התחרות בין בתי הספר על ליבם של "הלקוחות" תבטיח זאת.
צריך למנוע בכל מחיר נשירת תלמידים מבתי ספר
יש ילדים שאי אפשר לאלצם ללמוד. קיימים אלפי ילדים שאינם מבקרים בבית ספר, אלפים שמבקרים באופן לא סדיר ואולי רבים יותר ש"נגררים" מכיתה לכיתה, אך למעשה אינם לומדים. לא מצאנו ציטוט יותר עדכני וענייני מאשר דבריו של מר זאב סבו, שניהל בשנות ה-70 את בית ספר "שבח" בדרום תל אביב (מעריב 8.5.79):
"...יש תלמיד שבית הספר לא תורם מאומה לקידומו. מעולם לא הבין מדוע כופים עליו בכל האמצעים, מה שאינו רוצה. ככל שמרבים להכריחו לשים פעמיו לחדר הכיתה, גדלה התנגדותו. תלמיד זה, לפני שנים עבד בבית מלאכה, במפעל, במוסך, רכש לעצמו מקצוע ומצא את מקומו. לא תמיד – היו גם שהידרדרו – אולם טעות היא לחשוב שמידרדר רק מי שמחוץ לבית הספר. אפשר להיות תלמיד בית ספר וברחוב בו זמנית! שאלו כל מורה – הוא יגיד לכם... לא על ידי אילוץ כל תלמיד בכל תנאי ללמוד בבית ספר, נצליח לגשר על הפערים הללו... הפרה הקדושה, מניעת נשירה בכל תנאי, ילדה צאצא שהוא ביסודה של כל בריונות בבית ספר. מתאים לו הכינוי 'המונשר הסמוי'. זהו תלמיד ששמו מופיע ברשימת היומן בכיתה, אך רק לעיתים הוא שוהה בכיתה עצמה. לרוב הוא מסתובב במסדרון, בחצר ובסביבת בית הספר. הוא אינו לומד מאומה ומביע את תסכולו בדרך היחידה המקובלת עליו..."
ביטול איזורי רישום לבתי ספר יעניק יתרון להורים אמידים שיוכלו להסיע את ילדיהם לבית ספר טוב.
להורים אמידים יש גם כיום יתרון. אם בית הספר שנכפה עליהם בינוני או גרוע, יכולים חלקם לשנות כתובת באופן פיקטיבי. ואם אין ברירה, הם יוצרים לילדם סביבת לימודים עשירה מחוץ למסגרת בית הספר בעזרת שיעורי עזר, מורים פרטיים וחוגים. התלמיד העני לא זוכה לאותה תמיכה מהוריו ועלול להשתרך מאחור. רמת המינוע (מספר המכוניות לכל 1000 נפש) בעידן החדש תעלה לפחות פי שלושה לעומת רמת המינוע הנוכחית (המפגרת במערב). הסעה לבית ספר תהיה בהישג יד של כל משפחה.
כיום רוב בתי הספר הם ברמה בינונית ומטה. בעידן החדש רוב בתי הספר יהיו ברמה בינונית ומעלה.
בעידן החדש יוכל תלמיד עני אך מוכשר להגיע לבית ספר מעולה באזור אחר (שנבצר ממנו כיום) אם הוריו יחליטו להתאמץ, לרכז מאמצים ולהעמיד את חינוך הילד בסדר עדיפות גבוה. ניתן יהיה להיעזר גם במלגות ובתרומות.
הבדלים בין בתי ספר היו בעבר ותמיד יהיו. בעידן החדש תעלה רמתם של כל בתי הספר יחסית למצב הקיים – לכן, בית-ספר "גרוע" בעידן החדש ישווה להישגי בית-ספר ממוצע כיום.
ביטול פיקוח משרד החינוך וביטול האינטגרציה יחרצו את גורל התלמידים כבר בגן הילדים. חוקי השוק החופשי יקבעו מי יהיו בסוף המסלול "חוטבי עצים" או בעלי ה"צווארון הלבן".
משרד החינוך אינו תורם לחינוך בדיוק כפי שמשרד התיירות אינו מביא תיירות ומשרד המסחר והתעשייה אינו מקים תעשייה. קשה להניח שדווקא בתחום החינוך יש לפוליטיקאים כישרון יוצא דופן, מעבר לזה שהם מוכיחים בתחומים אחרים...
חוקי ה"שוק החופשי" בעולם יחרצו את גורל מדינת ישראל אם הישגי התלמידים בה יתדרדרו. רבים מתושבי ישראל יחיו ברמה של "חוטבי עצים ושואבי מים" בהעדר יכולת ליצור עושר באמצעות ייצור מוצרים ושירותים שיתחרו בשווקי העולם.
השיטה הקיימת על כל מרכיביה, בולמת את מיצוי הפוטנציאל של תלמידי ישראל.
כדי להצליח בחיים צריך השכלה
השכלה ותואר אינם ערובה להצלחה ועושר. בחברה מודרנית וחופשית, השכלה ותואר רשמי מעניקים תנאי מינימום הכרחיים להשתלבות הפרט בחברה ומבטיחים בסיס כלכלי סביר בלבד וקרש קפיצה להצלחה. הצלחה יוצאת דופן, בתחום כלשהו, מצריכה תכונות אישיות יוצאות דופן נוספות מעבר להשכלה פורמאלית. תכונות אלו קיימות, מטבע הדברים, רק אצל מיעוט מהאוכלוסייה – סופר מצליח, מדען דגול או איש עסקים מוכשר.
ניתן לראות את ההשכלה והתואר כמעין תעודת-ביטוח להתבססות סבירה בכלכלה ובחברה. ככל שאתה לומד יותר ומצטיין יותר – רכשת פוליסת ביטוח משופרת. יש לא-מעט דוגמאות למצליחנים שלא רכשו השכלה, אך הסיכון בבחירה מראש של מסלול כזה הוא רב, בהעדר אלמנט הביטוח שברכישת השכלה.
במדינות דיקטטוריות וסוציאליסטיות יש קריטריון נוסף הקובע את ההצלחה של הפרט: הקשרים עם השלטון שמחלק הטבות ו"זכויות" למקורביו. נדרש כשרון מסוג אחר: לדעת להידחף, לתחמן, לרמות. מדינת ישראל דומה יותר למודל זה ברוב התחומים שאינם טכנולוגיה גבוהה.
השכלה היא תנאי הכרחי לביסוס רמת חיים גבוהה במדינה, אך בהחלט תנאי לא מספיק. בארצות הגוש הקומוניסטי לשעבר, במזרח אירופה, החינוך היה חינם. הממשלות השקיעו משאבים רבים בהשכלה, חינוך ובתרבות – כולל מוסיקה, אומנות וספורט. חרף ההשקעה הממוקדת וההישגים החינוכיים לא הצליחו מדינות אלה ליצור עושר, רמת חיים ואיכות חיים. כמעט כל האוכלוסייה חיה בעוני במשך עשרות רבות של שנים, ו"איכות החיים" סבבה על שחיתות, גניבה כדרך חיים, וחוסר אמון בין אדם לחברו. לא די בהצלחה במבחני מתמטיקה והבנת הנקרא.
צריך לשאוף לכך שכל ישראלי יזכה לחינוך גבוה
לשאוף כן. אך לא כל המקצועות דורשים השכלה, ובודאי לא השכלה גבוהה. במשק מודרני יש מגוון מקצועות מכל הסוגים. פועל, סוחר, נהג, טבח... ואפילו פוליטיקאי... מסתדרים לא-רע ללא השכלה גבוהה. בכלכלה המודרנית יש מקום לכולם, משכילים פחות ומשכילים יותר, איש לפי כישוריו ורצונו. אין ספק שמדינה חופשית, שחלק גדול של אזרחיה משכילים, תוכל לתרגם זאת לרמת חיים גבוהה.
בתי הספר צריכים להדגיש את חשיבות החינוך וההשכלה. הישראלי אינו "מחונך"
במדינה סוציאליסטית נוצרת אוירה "אנטי-חינוכית". הילד רואה בסביבה שמחוץ לבית הספר את ההיפך – ההצלחה היא במקרים רבים תוצאה של פוליטיקה, קשרים, "זכויות", "הטבות", תשלום "דמי חסות" לוועדי עובדים, כוחניות. אווירה זו מתוארת היטב על ידי מתי גולן (גלובס, 3/7/03):
"...אין אווירה חברתית האומרת שכדי להתקדם בחיים צריך להיות משכיל, או ידען או בעל תואר, או אפילו להצטיין. כאשר אנשים מביטים סביבם, מה הם רואים? שסיפורי ההצלחה הגדולים הם לא למדנים, לא בהכרח גם אנשים ישרים. שבשביל להצליח צריך ללמוד – אבל לא ידע, לא תרבות, לא השכלה, אלא איך לרמות, איך לתחמן, איך להוליך שולל, איך לחפף. הילד הישראלי מביט כלפי מעלה, ומה הוא רואה? מי מגיע לכנסת? מי מגיע לממשלה? מי מגיע אל הכסף הגדול? מה שהילד הישראלי רואה זה שהוא יכול ללמוד עד שייצא עשן, זה לא ערבות להתקדמות או להצלחה. אולי אפילו להיפך. הוא גם רואה שאצלנו לא כל כך אוהבים אנשים משכילים ותרבותיים. מעדיפים את הרעשנים, הצעקנים, הדחפנים, התחמנים. אז מה הפלא שתלמידי ישראל הם מגדולי המבריזים בעולם? מה הפלא שהם מעדיפים את הרחוב, שם בית הספר האמיתי להצלחה בעולם הישראלי של היום."
לפוליטיקאים (וחלק ניכר מהציבור קונה את ה"סיפור") קל להאשים את ה"חינוך" החסר בכל חוליי החברה. כל שצריך לעשות זה "לחנך" – והכול יבוא על מקומו בשלום. התנהגות הישראלי אינה נובעת מהעדר "חינוך". בית ספר יכול בעיקר להקנות השכלה, אך בתפקיד ה"מחנך" הוא מתחלק עם גורמים רבים נוספים. "כללי המשחק" במדינה מוכתבים בעיקר על ידי אופי המשטר. ובמשטר סוציאליסטי – דחיפות ותחמונים הם חלק בלתי נפרד של חיי היום-יום.
שנים של משטר סוציאליסטי בשבדיה הפכו את העם הסקנדינבי המחונך והישר ל"עם של רמאים". גונר מיירדל, כלכלן שבדי ממניחי היסוד למדינת הרווחה, חתן פרס נובל וחבר פרלמנט לשעבר, תהה בנאום פומבי "כיצד הפכנו תוך מספר עשורים לעם של גנבים ורמאים?".
יש לבטל בתי ספר מקצועיים שמנציחים חלוקה עדתית
אין צורך לבטל שרירותית בתי ספר מקצועיים. בעידן החדש יתאגדו בתי הספר הקיימים כעמותות עצמאיות. בית ספר שלא יהיה לו ביקוש ייסגר. העמותה לא תצליח להפעילו. הורים ותלמידים הם שיחליטו ולא פוליטיקאים וקבוצות לחץ. עמותת בית ספר מקצועי תצטרך לשכנע די הורים ותלמידים להירשם ללימודים; אם יהיו די תלמידים ללימודי מכונאות, אלקטרוניקה, או חקלאות תהיה זכות קיום למגמות אלה.
ייתכן שחברות תעשייה גדולות ייזמו הקמת בתי ספר מקצועיים ליד המפעל להתמחויות צרות, ותלמידים החל מגיל 14-15 יוכלו לשלב עבודה בשכר עם לימודים. לדוגמה: בית ספר לטכנאי מעבדה ליד מפעל לתרופות, בית ספר למכונאות מטוסים ליד מפעלי התעשייה האווירית, בית ספר לטכנאי מכשור רפואי, טכנאות מחשבים ועוד דוגמאות רבות. שכר הלימוד יהיה נמוך יחסית ובוגרי בית הספר יוכלו להשתלב בתעשייה בגיל מוקדם יחסית. דווקא מסלול זה יכול לשבור את מעגל הקסמים של דור שני ושלישי של עוני. לראשונה תהיה חלופה מעשית שתאפשר לנוער, שזו העדפתו – לרכוש מקצוע, להרוויח כסף מגיל צעיר, לסייע למשפחה ולעמוד ברשות עצמם. הדימוי העצמי של ילד כזה יהיה גבוה, נתון שיאפשר לו להשלים השכלה פורמאלית בעתיד, אם יחפוץ בכך.
המערכת הנוכחית, נעדרת הגמישות, מאלצת במקרים רבים ילדים, בנים למשפחות דלות אמצעים, להיות למעמסה על ההורים ולהשתרך מכיתה לכיתה על תקן של "מונשרים סמויים". הילד לא מבין מדוע מכריחים אותו להיות חלק במערכת שנואה וכפייתית. יש לו מוצא אחד בלבד – הרחוב, דימוי עצמי ירוד, חיים על חשבון הזולת בעזרת קצבאות או פשע. אין פלא שצומח דור שני ושלישי של עוני.
מחקרים שבוצעו בישראל ובאנגליה הוכיחו שהשכלה עיונית ותואר אקדמי אינם מרשם לצמצום פערים כלכליים. פער בהכנסות נובע מאיכות לימודים, רקע משפחתי, מודלים לחיקוי במשפחה ובסביבה וכדומה. ינון כהן ויצחק הברפלד מאוניברסיטת תל אביב בדקו את הגורמים לפערי הכנסות בין "אשכנזים" ל"מזרחיים" בשנים 1975-1999. בשנים אלה התרחב הפער למרות הצמצום בפערי ההשכלה. גם בבריטניה הגיעו חוקרים למסקנות דומות (יו בלנדן London School of Economics , ספטמבר 2002).
מנהלים לא יקלטו ילדים בעייתיים כדי שלא לפגוע במוניטין בית הספר
בתי הספר בעידן החדש יתקיימו בעיקר משכר הלימוד של התלמידים. בניגוד למצב הקיים, מוניטין בית הספר יהיה חשוב לעצם הקיום של בית הספר ולא רק משיקולי יוקרה ותחרות לשמה. התדרדרות מוניטין של בית-ספר תרחיק את ההורים והתלמידים עד לסגירתו.
ילד בעייתי, במידה נסבלת, ייקלט בבית הספר אם המנהל יעריך כי בית הספר מסוגל להשפיע עליו לשנות את דרכיו שהרי המנהל מעוניין בשכר הלימוד של הילד. ילד בעייתי במיוחד לא ייקלט, ובצדק, מחשש סביר שיפריע לתלמידים ולמורים. המנהל והמורה בעידן החדש הם עושי דברם של ההורים, בעלי עמותת בית הספר.
בעידן החדש יהיו פחות "ילדים בעייתיים". יחד עם זאת, יזמים יקימו בתי ספר מותאמים לילדים "נושרים".
הממשלה חייבת לעשות לצמצום ה"פערים בחינוך"
בפרק "הכשל" (קישור בכותרת דף זה) מצויים נתונים על הישגים השוואתיים של תלמידים בעולם. ההישגים של תלמידי ישראל לא מדורגים בראש הרשימה ואילו הפערים בין שכבת המצטיינים לחלשים דווקא כן מככבים בראש הרשימה.
הפערים בהישגי תלמידים בישראל גבוהים. וזאת, לאחר שנים רבות בהן משרד החינוך משקיע משאבים רבים ב"צמצום פערים", בהעדפה של בתי ספר באזורי מצוקה, תקציב חינוך מהגבוהים בעולם (יחסית וגם במספרים מוחלטים), תוכניות אינטגרציה ועזרה לחלשים.
עשייה ממשלתית ל"צמצום פערים בחינוך" היא משימה חסרת תוחלת, בדיוק כמו מאמצי ממשלה "לצמצום הפער בהכנסות". התוצאה היחידה היא ג'ובים ותקציבים נוספים לעסקני החינוך.
בעידן החדש הממשלה לא תשקיע. עלייה דרמטית בהכנסות הציבור וצמצום המיסוי למינימום יאפשר להורים ולבתי הספר להשקיע בתלמידים ביעילות מרבית במקום להשקיע במנגנון ופקידים.
לא "הפערים" חשובים, אלא איכות וכמות של ההשכלה המוקנית. כלומר, רמת הלימודים ומספר גדול ככל האפשר של ילדים שרוכשים השכלה. רמה גבוהה לא תושג במערכת חינוך ממשלתית. מטרה ממשלתית-פוליטית של "צמצום פערים" בדרך כלל תגרום להורדת הרמה למכנה המשותף הנמוך ביותר... ואנחנו נמצאים כבר בסרט הזה. בעידן החדש תהיה שכבה רחבה של בתי ספר שיעניקו חינוך ברמה גבוהה. רמת החינוך תחלחל מראש הפירמידה אל תחתיתה בהציבה מודל לחיקוי.
יו"ר המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך, פרופ' יעקב כץ, התייחס לפערים הגבוהים בציונים (ראלי סער, הארץ 10.6.03):
"...ייתכן שמדיניות משרד החינוך, הדוגלת בצמצום פערים לימודיים ומפנה משאבים נמוכים יחסית לחיזוק תלמידים מצטיינים, החטיאה מטרתה... מחקרים שנערכו בעולם הוכיחו כי במקומות שבהם דוחפים למצוינות הפערים מצטמצמים ואילו במקומות שבהם משקיעים בצמצום פערים, הפער מונצח... ייתכן שהתפיסה של משרד החינוך ב-53 השנים האחרונות גרמה להנצחת הפער בין המגזרים."
הממשלה צריכה לצמצם את מספר המורים, להגדיל את שעות עבודתם של הנותרים והעלות את שכרם
הממשלה צריכה להפסיק לעשות ולחדול ממעורבותה בחינוך ובתי ספר – אלה יהיו עצמאיים. התחרות בין בתי הספר על התלמידים ועל כוח ההוראה יעשו את שלהם – המנהלים, ההורים והשוק יתאימו את מספר המורים לנדרש. שכר העבודה יעלה וכך גם איכות ההוראה. מורה טוב ירוויח הרבה, מורה "בלתי מספיק" לא "ימשיך בבית ספרנו...". אם לעומת זאת, הממשלה תצמצם את מספר המורים קרוב לוודאי שנקבל מורים גרועים המשתכרים שכר גבוה...
הממשלה דואגת לחינוך חינם
ממשלה אינה יוצרת עושר. המדינה לכשעצמה אינה יוצרת הכנסות. מקור הכנסות הממשלה נובע ממיסוי המוטל על האזרחים. תקציב החינוך עומד על כ- 47 מיליארד ₪ בשנה (2015). בישראל יש כ- 2.3 מיליון בתי אב. חישוב פשוט מראה כי כל משפחה בישראל משלמת כ- 20,000 ₪ בשנה מיסים רק כדי לאפשר חינוך "חינם". כולם משלמים, גם אלה שחושבים שאינם. גם זוג הקשישים מגבעתיים. למיסים יש תכונה שמיחסים לאלוהים – הם נמצאים בכל מקום... הם נכללים במחיר כל מוצר ושירות שאנחנו קונים. אבל זה לא כל הסיפור, כדי להעביר 20,000 ₪ מידי שנה מכל משפחה בישראל אל משרד החינוך צריכים לגבות מהמשפחה אולי 25,000 ₪ כי גבייה היא סיפור יקר: יש פקידים, מנגנונים, רואי חשבון, בתי משפט ועוד גופים שמעורבים בגבייה ואחרים שמתפרנסים מהמנגנון הממשלתי המעורב.
אבל גם סכום זה אינו סוף "הסיפור": אם נערוך את החישוב של נטל "החינוך חינם" מחדש, והפעם נגרע מהחישוב את ארבעת העשירונים הנמוכים שתורמים מעט מאד לגביית המס, נקבל שנטל "מס החינוך" הממוצע על רוב האוכלוסייה (60%) קרוב יותר ל-40,000 שקל לשנה למשפחה. וזה סיפורו האמיתי של ה"חינוך חינם" עוד לפני שההורים משלמים מכיסם את "תשלומי ההורים" לבית הספר.
40,000 שקל לשנה בממוצע, משלמת כל משפחה בישראל החל ממעמד הביניים הנמוך שבעשירון החמישי ומעלה למימון "חינוך חינם".
אם החינוך לא יהיה "חינם", משפחות רבות לא יוכלו לעמוד בנטל חינוך ילדיהם.
ביטול החינוך הממשלתי יגדיל מיידית את ההכנסה של משפחה ממוצעת בסכום שנתי של 30,000 ₪ עד 40,000 ₪. יישום יתר רעיונות העידן החדש יגדיל את הכנסות המשפחה בהרבה יחסית להווה. בתנאים אלה לא יקשה על רוב המשפחות לעמוד בנטל החינוך. החינוך הממשלתי יקר, לא יעיל ומחטיא את מטרתו. התחרות בעתיד תוזיל את החינוך ותעלה את רמתו. כך ניתן יהיה "לרכוש" יותר חינוך בפחות כסף.
אכן, יהיה מספר קטן של משפחות שיקשה עליהן לשלם. אלה יסתייעו בקרנות מלגות של בתי ספר, תורמים, וקרנות קהילתיות. אין צורך להלאים את כול מערכת החינוך כדי "לפתור" את הבעיה של אותו מיעוט קטן.
מנגד, סקטורים שלמים חסרי ילדים, שכיום נאלצים לשלם (באמצעות המיסים) עבור חינוך ילדי אחרים – יפסיקו לשאת בנטל לא-להם. מדובר בעיקר בפנסיונרים, קשישים, רווקים, זוגות חשוכי ילדים וכדומה. חלקם ודאי ישמח לתרום מרצון לקרנות מלגות חינוך לנזקקים.
ביטול משרד החינוך והעדר פיקוח והכוונה מרכזיים יעודדו הקמת מסגרות חינוך בדלניות כדוגמת רשת אל המעיין של ש"ס
חלק ניכר ממערכת החינוך החרדי העצמאי מתאפיין בקונספט ייחודי בעולם: מוסדות הלימוד החרדים נבנו כמסגרות טוטליטריות הסוגרות ומבודדות את הילדים ומונעות מהם חשיפה לתכנים חילוניים, ובכלל זה מתמטיקה, אנגלית, מדעים, טכנולוגיה וספרות כללית. וברקע – התפיסה שאפשר ללמוד עד אין-קץ ללא צורך בעבודה (כ-60% מהגברים החרדים אינם עובדים, לפחות רשמית...).
המבנה הפוליטי בישראל, שמשרד החינוך חלק ממנו, יצר מערכת אבסורד זו!
בעידן החדש יוכלו מערכות כאלה להתקיים רק ממימון עצמי ומתרומות. "מדינת הרווחה" הסוציאליסטית הישראלית מאפשרת קיום של מערכות אלה בהיקף נרחב. בעידן החדש כמעט ולא יהיו תקציבי העברה, אף אחד לא יהיה צמוד לברז הכסף הממשלתי ולא יחיה על חשבון הזולת. חרדים, כמו כולם, יצטרכו לעבוד. המשפחה החרדית תתאים עצמה מהר מאד למציאות החדשה ותדאג שהילדים ילמדו גם מקצועות שאפשר להתפרנס מהם. מוסדות החינוך הדתיים יתאימו עצמם לדרישות ההורים, אחרת יפשטו את הרגל בהעדר תלמידים.
כוחם העצום של ראשי הישיבות כיום אינו נובע מסמכותם הדתית, אלא פשוט מכוח תקציבי החינוך המוזרמים אליהם (לפי מספר האברכים המדווח על ידם...). ראש הישיבה מחלק את המלגות ואת דמי הכיס... כסף הוא כוח.
בעידן החדש (בתקופת המעבר) דין אחד יהיה לכולם: הכסף יועבר למשפחות ישירות אל חשבון הבנק המיוחד ולא לראש הישיבה. המשפחה תחליט לאיזו ישיבה לשלם. היוצרות יתהפכו – ראש הישיבה יחזר אחרי ההורים ולא להיפך. שכרו יהיה תלוי בהורים! לכן, גם תוכן הלימודים יתאים עצמו לדרישות השוק.
רק מערכת חינוך ממשלתית-ריכוזית יכולה לתכנן את החינוך לטווח רחוק.
דווקא במערכת ממשלתית האופק מוגבל על ידי תאריך הבחירות הקרובות (שלרוב מקדימים אותו...). ה"טווח הרחוק" במערכת פוליטית הוא כשנתיים... שר חינוך חדש כבר מתכנן את הג'וב הבא שלו וברוב הזמן עסוק, כמו עמיתיו, במלחמת שרידות פוליטית. כמעט לכל החלטה או מינוי יש השלכות פוליטיות...
המנהלים והמורים חיים את היום-יום ובוודאי שאינם עוסקים ב"טווח הרחוק". הגורם היחיד שנותן דעתו על העתיד הם ההורים. אין יסוד להנחה שוועדה ממשלתית, שר או מפקח במשרד החינוך מטיבים לדעת מההורים מה טוב לילדיהם. אין הכוונה לדעתו של "הורה בודד" אלא למכלול הדעות של "שוק ההורים" כצרכנים. במערכת הנוכחית הצרכנים לא קיימים, ההורים כצרכנים מנוטרלים וחסרי השפעה.
בשנים האחרונות גדל היצע ספרי הלימוד המאושרים על ידי משרד החינוך; גדל גם מגוון תוכניות הלימודים
שוק החינוך הוא במידה רבה "שוק ללא צרכנים". הדבר דומה לרשת מסעדות בה המנהלים מחליטים יחד עם הספקים כיצד להרכיב את המנות בתפריט המסעדה ללא קשר להעדפות הקליינטים כי חוק (דמיוני) מכריח את כל דיירי השכונה לאכול רק במסעדה השכונתית. היצע הספרים מיועד למורים ולא להורים – אין לו קשר לצרכנים (ההורים). בעידן החדש יוכלו ההורים לבחור בית ספר לפי תמהילים שונים של תוכניות, ספרים ושיטות הוראה.
לשיפור מערכת החינוך צריך להכפיל את שכר המורים הטובים
מערכת ממשלתית-ריכוזית אינה יכולה להעלות את שכר המורים "הטובים". שום פקיד ממשלה או עירייה אינו יכול להחליט מיהו מורה "טוב". זיהוי מורים טובים יוכל להתבצע בעידן החדש בעזרת שוק ההורים – אוסף ההחלטות של מאות ואלפי הורים לאיזה בית ספר לרשום את הילד. המנהל שיעמוד בתחרות מול בתי ספר אחרים כבר ידאג שבבית ספרו יהיו מורים טובים, אותם יפתה באמצעות שכר גבוה, תנאי עבודה משופרים וסביבת עבודה נוחה. מורה טוב יועסק יותר שעות – תהליך טבעי שיגרום לפליטת מורים גרועים מהמערכת ללא צורך במעורבות ממשלתית.
צריך להכפיל את שכר המורים בעיירות הפיתוח - כך יגיעו מורים טובים
נניח שהמורים בעיירות הפיתוח אכן גרועים (הנחה לא מבוססת)... הכפלה שרירותית של שכר המורים בעיירות הפיתוח תנציח את המצב ונקבל שילוב של מורים גרועים בשכר גבוה, בדיוק כפי ששכר גבוה בנמל אשדוד אינו מבטיח את איכות העובדים שם... מי יפלט מהמערכת? המורים ללא הקשרים המתאימים.
בעידן החדש לא יהיו "עיירות פיתוח" – הן תהיינה מפותחות (ראה פרק בנייה ותחבורה). הרכב המורים בהן לא יהיה שונה מאשר ביתר חלקי המדינה. בכל צורת משטר יהיו יישובים עשירים וגם יישובים עניים יותר או שכונות עניות. בתי הספר ביישובים העשירים (ולא רק בתי הספר...) יהיו תמיד טובים יותר. אלו החיים ולאיש אין פתרון קסם לכך, בוודאי שלא לממשלה. רמת מערכת החינוך בעידן החדש תהיה גבוהה יותר לעשירים ולעניים כאחד, למרות שתמיד יהיו פערים.
התערבות הורים בבתי ספר - מזיקה!
כיום, כמעט כל ההורים מנותקים לחלוטין מהנעשה בבית הספר – רוב מוחץ ודומם. בית הספר מהווה עבורם "קופסא שחורה" סגורה – מצד אחד מכניסים ילד ומצידה האחר של הקופסא יוצא "בוגר בית ספר". אין להם מגע והשפעה על הקורה במעמקי "הקופסא השחורה". רק מיעוט קולני ולעיתים כוחני של הורים מתערב, מפעיל קשרים, לוחץ, משיג הטבות לילד ואכן מזיק למערכת. מנהל שנכנע להורה כוחני כלל לא מסתכן, לכל היותר יפגע מעמדו בעיני המורים. המנהל אינו חושש מיתר 99% מההורים – הם הגוש הדומם.
בעידן החדש יוכל הורה לא-מרוצה להעביר בקלות את ילדו לבית ספר מתחרה. תהיה לו אפשרות להשפיע על דרכו של בית הספר באמצעות דירקטוריון ההורים, מנהלי העמותה. את לחצי ההורה המקושר הבודד יחליף מנגנון מאזן – דירקטוריון הורים שרואה לנגד עיניו מדיניות כוללת. מנהל כנוע ומפלה עלול לאבד את משרתו.
רוב ההורים אינו מסוגל, וכנראה גם לא מעוניין, להקדיש זמן ומרץ משמעותיים לפעילות בבית הספר. "מעורבות" רוב ההורים תסתכם במאמץ לבחור בית ספר מתאים, או להעביר את הילד לבית ספר אחר.
הגורם המוביל בבית הספר יהיה המנהל, לא המנהל הנוכחי שידיו קשורות על ידי המערכת הריכוזית.
בעבר, כאשר אבא למד... מבחן בגרות היה "מבחן רציני"...
משיב על כך מורה בתיכון בשם שחר ארזי שיישם שיטת הוראה יוצאת דופן ומצליחה ללימודי מתמטיקה (איתמר מור, מקור ראשון 12.9.03):
"...מה שעומד מאחורי המילים 'עברו את המבחן' היא העובדה המזעזעת ש- 90% מהתלמידים עברו את הציון 53.
...אם תעבור על כל מבחני הבגרות שבספר זה [מבחני בגרות 4 יח"ל מאת בני גורן], משנת 1967 ועד 1992 ומשנת 1992 ועד היום, תגלה שמשנת 1992 ישנה ירידה דרסטית, הולכת ונמשכת, ברמת השאלות. שאלה 5 למשל היא אותה שאלה שמופיעה שנה אחרי שנה, מבחן אחר מבחן, רק שמידי פעם משנים את הנתונים בעוד שהעיקרון נשאר זהה... בפעם האחרונה שהופיע במבחן שאלת 'בעיה' (שאלה מילולית של ניתוח נתונים) הייתה בשנת 1990, וזאת משום שבמשרד החינוך שמו לב שהילדים לא יודעים כיצד להתמודד עם שאלות כאלה... [מאז] השאלות במבחן הן טכניות, שבלוניות וקלות, ואינן מחייבות חשיבה כלשהי. ולמרות כל ההנחות הללו, התוצאות של התלמידים באדמה...
...מבחנים של 3 יחידות הם בכלל בדיחה. התלמידים מקבלים מראש את מאגר השאלות שממנו ייבנה המבחן... השאלות ידועות להם מראש.
...שיטת המיקוד [הוכנסה ב-1993] קובעת שלא נבחנים על כל החומר שנלמד... מורים כבר יודעים לזהות מראש מה ייכלל במיקוד... ולכן הם גם לא מלמדים את החומר בכתה... במבחנים של 3 יחידות... על אף שהם מכירים את השאלות שבמבחן, הם נכשלים ובגדול..."
עוד נתונים על "ההצלחה של פעם": "עלייה דרמטית במספר הזכאים לתעודת בגרות"
משרד החינוך פרסם כי בשנים 2001/2002 עלה שיעור זכאי הבגרות מהשנתון בכ- 6%. [שנתון – מספר אזרחי ישראל שמלאו להם 18 באותה שנה]. זו תקופתה של שרת החינוך לימור לבנת. נילי מנדלר, גלובס 28.803):
"...בתקופה של לבנת אומנם הונפקו יותר תעודות בגרות... אבל בו בזמן עלה גם שיעור התעודות שאינן עומדות בסף הקבלה של האוניברסיטאות. פיחות נוסף בערכה של התעודה... ניסיון להבין מדוח לבנת שהונפק לעיתונאים מי נכשל, למה ואיפה, הוא כמעט כמו ניסיון לקרוא סינית... אסופת נתונים מצונזרת מתוך דוח פנימי של המשרד... הדוח אינו מאפשר מעקב אחר התנהלות המערכת... חלק מהיישובים הושמטו מהדוח בתירוץ נוח: נכללו בו רק יישובים שאוכלוסייתם מעל 10,000 נפש... אבל גם המידע על יישובים יותר גדולים הוא חלקי..."
צריך למנות וועדה להגשת המלצות - הפתרון למערכת החינוך
"הוועדה" נכשלה מראש, עוד לפני פרסום מסקנותיה. הסיבה פשוטה – היא מונתה על ידי משרד החינוך להמליץ על שינויים בתוך מערכת החינוך הממשלתית (שינויים ברמת המיקרו). כל וועדה מקבלת כמובנת מאליה את שליטת הפוליטיקאים ומשרד החינוך במערכת החינוך. הנצחת המונופול הממשלתי וההשקפה לפיה החינוך הוא באחריות הממשלה.
הבעיות במערכת החינוך נובעות מהלאמתה, מעצם קיומו של "משרד חינוך". כל וועדה ממשיכה מסורת של "הנדסה חברתית" מטעם שלטון מרכזי-ריכוזי. מסקנות "וועדה" אינן התרופה, אלא מרשם להרעת מצבו של החולה. המלצותיה מרחיבות את שליטת המדינה במערכת החינוך: הגדלת ההוצאה הממשלתית על חינוך, העמקת הביורוקרטיה, הקמת מינהלי חינוך חדשים, או רשות ארצית כלשהי, או המלצות להעלאת שכר למורים ועוד המלצות שפוליטיקאים אוהבים... המלצות שהן חלק מהבעיה – לא הפתרון.
השכלה גבוהה לכל - זכות יסוד אזרחית
לפוליטיקאים נוח להרבות ולפזר "זכויות יסוד" בהבל פה. בריאות חינם, חינוך חינם, זכות למגורים, זכות לעבודה, זכות לרווחה כלכלית ועוד. ריבוי הצהרות ה"זכויות" הוא כלי פוליטי לבחירה לקדנציה נוספת. אבל מישהו צריך לשלם עבור "הזכויות חינם" ולשם כך צריך להטיל מיסוי כבד. "החינם" כל כך יקר עד שגרר את כל ארצות הגוש הקומוניסטי לשעבר, במזרח אירופה, להתמוטטות ולרמת חיים הנובעת מהכנסה של 70 דולר לחודש...
השכלה גבוהה לכול וחינם אינה זכות טבעית כי מימושה כרוך בהפעלת כוח וכפייה על יתר האזרחים להלאמת רכושם (מיסוי) כדי לממן את "החינם" לחלק מהאוכלוסייה. השכלה גבוהה אינה "מוצר ציבורי" שלא ניתן לזהות באופן פרטני את הנהנה מהשירות ולחייבו בתשלום. השכלה גבוהה היא בראש ובראשונה התמחות צרה לרכישת מקצוע (מורה, מהנדס, רופא או עורך דין). אין הצדקה להטיל מיסים על הקשישה מנהריה כדי לממן לימודיו של סטודנט באוניברסיטה כפי שאין צדק בדרישה לממן את דוכן הפלאפל שחברו רוצה לפתוח בחיפה.
המדינה צריכה להשקיע בסטודנטים למדע - אנשי המחקר והפיתוח של המחר
על חשבון מי? על ידי העלאת המע"מ על גבינת קוטג'? באמצעות העלאת שכר הלימוד לסטודנטים במדעי החברה? או אולי באמצעות העלאת המיסוי על העובדים? סבסוד מגזר מסוים מקורו, תמיד, בהטלת מיסים על האחרים.
מדינה אינה צריכה להשקיע בסטודנטים, במו"פ, או בעסקים. מיסוי נמוך ותחרות בין האוניברסיטאות העצמאיות על משיכת סטודנטים יבטיחו עלות מינימלית. סטודנט בעל פוטנציאל, שירצה להבטיח את עתידו במקצוע מדעי מבוקש, יוכל להשיג מימון לכך גם אם משאביו מוגבלים. ככל שהמקצוע מבוקש יותר במשק, כן יגדל כושר החזר ההלוואות העתידי של הסטודנט.
הפרטת מערכת החינוך תהפוך את בתי הספר ל"בתי חרושת לתעודות"
הרצון לרַצות את הלקוחות, דהיינו ההורים, תדרדר את רמת החינוך. מנהלים יחלקו תעודות דֶמֶה כדי שכל הקליינטים יהיו מרוצים. העיקר שישלמו – זו הטענה שמסתתרת מאחורי המיתוס.
אם בעלות ממשלתית מבטיחה איכות, אולי כדאי גם להלאים את המסעדות (אסור יהיה להקים מסעדה פרטית) כדי להעלות את רמתן...
התחרות בין בתי הספר על משיכת תלמידים היא שתעלה את רמתם ולא הבעלות הממשלתית עליהם. תעודות דֶמֶה אי אפשר להסתיר ואף אוניברסיטה לא תתחשב בהן, אלא אם היא "אוניברסיטת כאילו"...
אין רע ב"בית חרושת לתעודות" אם באמת לומדים כדי להגיע לציון, אם התעודה משקפת ידע אמיתי. מוניטין בית הספר יקבע את "שווי" התעודות שהוא מחלק לבוגריו.
"אוניברסיטה חינם" תבטיח השכלה אקדמית לכל דכפין
אין סיכוי. מוצר מסובסד או "חינם" מגדיל את הביקוש. שום מדינה לא יכולה לספק את הביקוש המוגבר בגלל עלויותיו הגבוהות. במקרה זה תאלץ המדינה לקבוע קריטריונים מי זכאי ללמוד ומה ילמד. במקום שהשוק יקבע מי ילמד ומה ילמדו יקבעו זאת ועדות פוליטיות ("ציבוריות"), קשרים ופרוטקציה. יהיה קיצוב של מספר הסטודנטים בכל מקצוע.
ניר בומס וברק גולדשיין (גלובס 29.3.05) מצטטים מחקרים שבוצעו בנושא: "...בגרמניה מתנהלת מערכת ההשכלה הגבוהה במימון ממשלתי מלא... המחקר מראה שוויתור על שכר הלימוד... לא השיג רמה גבוהה יותר של שוויון בנגישות להשכלה גבוהה.
...הסבירות שסטודנט אמריקאי עני ילמד במוסד אקדמי [המימון הממשלתי נמוך יחסית] גבוהה מהסבירות שצעיר גרמני הבא ממשפחה מהמעמד הבינוני יעשה זאת... הממשלה [הגרמנית] חייבת להגביל את מספר הסטודנטים... על מנת להבטיח את איכותן [של האוניברסיטאות] ואת היקף התקציב המוקדש למטרה זו..."
השוק אינו יכול לתת פתרונות לחינוך ילדי עניים
מדינות אפריקה עניות. ההכנסה לנפש בערים הגדולות עומדת על מספר עשרות דולרים לחודש בלבד. ההורים העניים חסרי השכלה לרוב. בערים הגדולות קיימים גם מספר בתי ספר ממשלתיים שהלימודים בהם חינם. למרות שחיי המשפחה ממוקדים בעיקר סביב השרידות היום-יומית, מסתבר שבתי הספר היסודיים הפרטיים פורחים, ובמקומות רבים מועדפים דווקא על ידי הציבור העני ביותר.
ג'יימס טולי הוא פרופסור לחינוך באוניברסיטת ניו-קאסטל, אנגליה. מאמר שפורסם בכתב העת טיימס (26.6.05) סוקר תוצאות מחקר שערך צוות בראשותו במספר מדינות באפריקה. מהמחקר עולה שרוב גדול של העניים במדינות אלה מעדיף לשלוח את ילדיו לבתי ספר פרטיים במקום לבתי הספר הממשלתיים באזורים אלה. מהמחקר עולה כי מספר בתי הספר הפרטיים צומח בקצב מהיר ומספרם גדול בהרבה ממספר בתי הספר הממשלתיים. חלק ניכר מבתי הספר הפרטיים כלל אינם רשומים או מוכרים על ידי השלטונות. עוד עולה מהמחקר כי הישגי התלמידים בבתי הספר הפרטיים עולים באופן מובהק על אלה שבבתי הספר הציבוריים למרות שהאחרונים זוכים גם למימון בינלאומי נדיב. ההישגים בבתי הספר הפרטיים בולטים עוד יותר על רקע עלותם התפעולית הנמוכה – שבריר מעלותם של בתי הספר הציבוריים [באחד מבתי הספר הציבוריים מגיעה המנהלת לעבודה במכונית מרצדס כסופה...].
מסתבר שתושבי שכונות הסלאמס אינם ממתינים וסומכים על סיוע בינלאומי – כך בקניה, ניגריה וגאנה. הצוות מעריך שלמעלה מ- 70% מהילדים באזורי העוני לומדים בבתי ספר פרטיים "מאולתרים", ולמעלה ממחציתם כלל אינם מוכרים.
באחת משכונות העוני (Makoko) בלגוס, בירת ניגריה, המונה כ- 50,000 תושבים מנה הצוות לפחות 32 בתי ספר פרטיים. מורה ממשלתי משתכר פי חמישה ממורה בבית ספר פרטי אך האחרון יעיל יותר. במקומות לא-מעטים, מציין הדו"ח, יש עזיבה מבתי הספר הציבוריים אל הפרטיים. שכר הלימוד בבתי הספר הפרטיים הללו בקניה עומד על כ- 1.5 לירות שטרלינג לחודש (כן, לירה וחצי). השכר הממוצע באזור הוא 15 לירות שטרלינג לחודש...
האו"מ מעריך, לדוגמה, כי בלגוס כ- 50% מהילדים נמצאים מחוץ לבתי הספר. צוות המחקר העלה כי המספר עומד על 26% לכל היותר. ההפרש מוסבר בלימודים בבתי הספר הלא-מוכרים שאינם מופיעים בסטטיסטיקה הרשמית.
הורים עניים שהתראיינו, הסבירו בין היתר, שבמחיר שעולה התלבושת האחידה והנעליים הנדרשים בבתי הספר הממשלתיים הם מעדיפים לממן שכר לימוד של מספר חודשים בבית ספר פרטי... הורה אחר הוסיף "אם מציעים לך בשוק ירקות ופירות חינם, הם יהיו רקובים... עבור ירקות טריים צריך לשלם..."
צריך להקים רשות לאומית ל.....
אחד מ"הפתרונות" האהודים על ממשלות ופוליטיקאים הוא הקמת "רשויות לאומיות": רשות לאומית לתקשורת, רשות לאומית למלחמה בתאונות, רשות לאומית לתרבות היידיש והלדינו... וכמובן – רשות לאומית לחינוך.
הדינמיקה של הקמת "רשות לאומית" מתחילה בדרך כלל באינטרס פוליטי מובהק לריכוז תקציבים מחד וג'ובים מאידך תחת כותרת ציונית שובת-לב. לפוליטיקאי שמבשל את הקמת ה"רשות" בדרך כלל כבר יש מועמד לניהולה, ומועמדים למועצת הרשות. במקרים רבים מתבשל כבר איזשהו הסכם שיתוף פעולה, עם גוף בינלאומי כלשהו – פטנט שמבטיח את הנסיעות ההכרחיות לחו"ל של בכירי הרשות... לא רחוק היום והרשות תקים גופי משנה: קרן מחקר, מרכז מחקר וכדומה...
אין זה משנה כלל אם הוגה הרעיון המקורי להקמת הרשות הוא פרופסור תמים באקדמיה, רחוק מפוליטיקה. הרעיון יאומץ לרוב, במוקדם או במאוחר, על ידי אינטרסנטים פוליטיים – רק הם מסוגלים להוציאו לפועל.
ולדוגמה, האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים: בהחלט שם ציוני מנופח ומפוצץ... תפקידו של המוסד הוא "לייעץ לממשלה בענייני מחקר ותכנון מדעי בעל חשיבות לאומית". נשמע מצוין. להלן תמצית כתבת תחקיר (יובל קרני, ידיעות אחרונות 12.1.05):
"...מתברר כי עובדי האקדמיה עסוקים בעיקר בהטבות שכר ותנאים נלווים... השכר הממוצע של 13 העובדים מגיע ל- 35 אלף שקל לחודש... עלות שכרו של המנכ"ל ובכירים נוספים מגיע גם ל- 50 אלף שקל לחודש... רכב צמוד... נסיעות רבות לחו"ל... מלונות 5 כוכבים.
...צדוק [המנכ"ל] תכנן את הקמת "המרכז למדיניות מדע", כדי לנהל אותו בשכר לאחר פרישתו... בכירי המוסד מרבים לבלות בחו"ל. על חשבון משלם המיסים... מקבלים כיסוי הוצאות אש"ל מלא... לינה במלונות מהשורה הראשונה..."
הכתבה מביאה את תגובת האקדמיה: "ההכפשות... מקורן בעובדת שפוטרה..."
בישיבת ועדת המדע והטכנולוגיה של הכנסת (25.7.05) מתקומם פרופ' מנחם יערי, נשיא האקדמיה, נגד תדמיתה: "... לצערי בהרבה מקומות האקדמיה מצטיירת, או אוהבים לתאר אותה, כגוף של חבורת זקנים שמתכנסים פעם בשנה לבחור זקנים חדשים שיבחרו בשנה שלאחריה זקנים נוספים..."
בשנות ה-50 וה-60 הייתה רמת החינוך והישגי התלמידים בישראל מהגבוהים בעולם
פעם היה טוב... כלל לא בטוח. מי עשה את המבחנים? איזו אוכלוסיית תלמידים נבחנה? כמה תלמידים נשארו מחוץ למדגם הנבחנים?
כדי להמחיש את חשיבות השאלות, כדאי לשים לב ל"שיפור הדרמטי" בהישגי תלמידי ישראל במתמטיקה ובמדעים, בהשוואת הישגים בינלאומית (TIMSS) בשנת 2003:
"...משרד החינוך, שמצא דרך לחשב את התוצאות כך שייראו טובות מהמציאות. לטענת ד"ר דן בן-דוד מהחוג למדיניות ציבורית באוניברסיטת תל אביב, הטענה של לימור לבנת [שרת החינוך] שלפיה עלתה ישראל בדרוג המבחנים הבינלאומיים היא הטעייה אחת גדולה... השיפור הושג בעיקר בזכות הוצאת מספר חסר תקדים של תלמידים מהמדגם... שיעור השמטה של לא פחות מ- 22.5 אחוזים מהתלמידים, מרביתם חרדים... לחגוג במסיבת עיתונאים את ההטעיה, זה שיא החוצפה... אין שום בסיס להתפארות של משרד החינוך כאילו המצב השתפר, ומדובר בניסיון להטעות את הציבור, בעיקר כאשר נתוני המבחנים של צה"ל מצביאים דווקא על מגמה של הידרדרות." (אור קשתי ואסף זלינגר, מעריב 24.12.04 ) ...וזה משרד חינוך...
צריך לפטור חיילים משוחררים משכר לימוד באוניברסיטה
חייל לא צריך לזכות בשום הטבה. חייל צריך לקבל משכורת מלאה בזמן שירותו הצבאי – גבוהה משמעותית ללוחמים. ועם השחרור יחליט מה לעשות בכספו: ללמוד, להקים עסק, לחסוך או לטייל.
אם בתי הספר ינוהלו על ידי עמותות הורים - יתדרדר תוכן הלימודים
"עלול להיווצר מצב בו הורים עבריינים, בורים ואלימים יכתיבו את התוכן."
כאן מסתתרת הנחה שפקידי משרד החינוך והמורים יודעים טוב יותר ממאות ההורים בבית הספר מה טוב לילדיהם. בעידן החדש יתחרו עשרות רבות של בתי ספר, בכל אזור, על רישום תלמידים. חלקם יהיה בניהול עמותות הורים; חלקם בתי ספר פרטיים בהם הבעלים, המנהל ומומחי חינוך יחליטו על הרכב תוכנית הלימודים ושיטות הלימוד; בתי ספר אחרים יהיו בבעלות עמותות ציבוריות. תוך מספר שנים יתגבש אופי מרכזי מקובל של בתי ספר ותוכניות לימוד. התחרות בין בתי הספר תגרום לשקיפות מידע על אופיו, הצלחותיו ואיכות ההנהלה והצוות.
כדי ש"הורים בורים" יכתיבו תוכניות לימוד צריך שרוב ההורים באותו בית ספר יהיו כאלה... צריך גם מנהל "בור" וצוות מורים משותק. בית הספר כזה לא יוכל לשרוד בעידן החדש. נטישת ההורים ה"נורמלים" תגרום לקריסתו וסגירתו.
אם בתי הספר יורשו לסלק תלמידים "מופרעים" הם יתדרדרו לרחוב ולפשע
תמיד יהיו תלמידים שיתקשו להשתלב במסגרת בית הספר. תלמידים כאלה הופכים ל"מונשרים סמויים", נגררים משנה לשנה ומוטבעת בהם סטיגמה של חריגים. ילדים אלה סובלים יום יום, מתוסכלים תמידית, מפתחים שנאה לסביבה הכפייתית שמדגישה ומקבעת את נחיתותם. דווקא עצם אחזקתם בכוח, במסגרת כפויה, היא שמגבירה את הסיכון להידרדרותם העתידית ולהתפתחות רגשי "נקמה" בסביבה השנואה שמתעללת בהם לאורך שנים.
מלבד זאת – מגיע לאלה שרוצים ללמוד – לימודים ללא הפרעה ואיומים.
חסויות מסחריות בבתי ספר יהפכו אותם לתת-תרבות
חברות ממתקים, בגדים וטלפונים סלולרים עשויים להסכים להעניק חסות לבית הספר: פרסום בין כתלי בית הספר תמורת תשלום. מטרת פרסומת מסחרית היא להשפיע על הרכב סל הצריכה של האזרח. ובדוגמה שלנו, הילד ש"יושפע" מפרסומת אולי ינדנד להוריו לרכוש לו טלפון סלולרי מדגם אחר, או להעדיף את ברגר-קיד על פני ברגר-קינג. הורים בארצות הברית שמצדדים בחסויות מסחריות בבתי ספר טוענים שהילדים נחשפים לפרסומות, ללא שליטה, במשך כל היום מחוץ לכותלי בית הספר ובייחוד בסלון בבית מול הטלוויזיה והאינטרנט. לדעתם, אופי, תוכן והיקף הפרסום במוסד סגור, דווקא נתון יותר מכל ערוץ אחר לשליטת המנהל, המורים וההורים. התועלת החינוכית שהתלמיד מפיק מהכנסות בית הספר מפרסום עולה על "הנזק" שבהשפעה להעדיף חטיף א' על פני ממתק אחר.
הפרטת בתי הספר תגביר את תרבות ה"מגיע לי" - המורים ישועבדו להורים.
דווקא כיום, מורים או מנהלים, עלולים להיות מושפעים מהורה דומיננטי או חם-מזג, בגלל העדר מבנה שמאפשר ליתר ההורים להשפיע ולאזן. בעידן החדש – "כניעה" לסחטנות מפלה או מזיקה של הורה אחד או קבוצת הורים, עלולה להבריח הורים אחרים מבית הספר ולהביא לפשיטת-רגל של בית הספר. תהליך חיובי – תוצאה של מורת-רוח הצרכנים (הורים ותלמידים) מאופי בית הספר.
אסור להורים להכתיב מדיניות לימודים. הורים ילחצו להישגים בטווח הקצר - הצלחה במבחן הקרוב
כיום (מזה שנים רבות), דווקא משרד החינוך הוא שלוחץ להישגים בטווח הקצר על ידי סדרה של הקלות בדרישות במערך הלימודים הסדיר ובבחינות הבגרות. אין כל בסיס להנחה שמשרד החינוך, מנהלים ומורים דואגים לטובת הילד "לטווח הארוך" טוב מהוריהם.
ספק אם משרד החינוך דואג אפילו ל"טווח הקצר" – הוא לוחץ לסטטיסטיקות שייראו "כאילו" הישגים. משרד החינוך דואג למראית עין. רק להורים יש עניין אמיתי. הישגים אמיתיים מול סטטיסטיקה של הישגים מזוייפים.
ללא חוק חינוך חובה חינם הורים לא ישלחו את ילדיהם לבית ספר
אם המדינה לא תכריח את ההורים לשלוח את ילדיהם לבית הספר, אזי הורים רבים יעדיפו להעביד את ילדיהם בפרך, כדי לעזור לפרנסת המשפחה.
הטיעון לקוח מהמציאות היום-יומית בעיצומה של המהפכה התעשייתית באירופה, לפני כ- 200 שנה. החוק הונהג לראשונה בגרמניה שלפני כ-170 שנים. גם אז – הורים החלו לשלוח את ילדיהם לבית הספר לא בגלל החוק (אם כי החוק זרז את התהליך), אלא בזכות עליית תפוקתו הכלכלית של התא המשפחתי הממוצע בעקבות השינויים הטכנולוגים שהביאה המהפכה התעשייתית. לחוק לא היה סיכוי להצליח 50 שנה קודם לכך. ילדים הועסקו בעבודה בשדה ובעיר בגלל היותם כוח עבודה נוסף שלפעמים הִטה את הכף בין רעב וחידלון לבין קיום. חיים, במקום מוות ברעב, חשובים מלימודים.
בחברה המודרנית, בעיקר במדינות חופשיות, לא קיימת סכנת רעב, אפילו לא לעניים. גם למשפחה ענייה יש תמריץ להיחלץ ממצבה בעזרת השקעה בהשכלת הילדים. לשבור את מעגל העוני המשפחתי בעזרת הדור הבא. מה עוד שהסביבה מלאה דוגמאות לכך. ילדים משכילים, יעניקו תמורה כלכלית גבוהה יותר, מההכנסה הזעומה הצפויה מעבודת ילדים.
כך המצב אפילו במדינות אפריקה העניות – בשכונות העוני שבפרברי הערים – רוב הילדים, בנים למשפחות נבערות, נשלחים ללמוד ללא אילוץ של חוק חינוך חובה. ג'יימס טולי הוא פרופסור לחינוך באוניברסיטת ניו-קאסטל, אנגליה. מאמר שפורסם בכתב העת טיימס (26.6.05) סוקר תוצאות מחקר שערך צוות בראשותו במספר מדינות באפריקה. מהמחקר עולה שרוב גדול של העניים במדינות אלה מעדיף לשלוח את ילדיו לבתי ספר פרטיים במקום לבתי הספר הממשלתיים באזורים אלה.
בהעדר מימון ממשלתי לחינוך, כיצד ימומנו לימודיו של צעיר בן למשפחה מרובת ילדים מעיירת פיתוח או שכונת עוני?
כמיליון וחצי יהודים חסרי כל היגרו בראשית המאה העשרים מרוסיה וממזרח אירופה לארצות הברית. ביבשת החדשה לא חיכה להם "משרד לקליטת עליה", לא "מענק קליטה", לא "אולפן" לאנגלית. רוב המהגרים היו העניים שבקרב היהודים – לא היה להם דבר להפסיד בעיירת מוצאם באירופה, רובן היו "מרובות ילדים".
באמריקה של אז לא היה משרד חינוך ולא "לימודים חינם". המשפחות שהגיעו ליבשת החדשה עבדו יומם ולילה. בכל עבודה אפשרית. חסכו פרוטה לפרוטה, ובהכירם בערך השכלה ולימודים (תכונה יהודית...) נשלח הדור הצעיר ללמוד – חלקם למדו ועבדו. תוך שנות דור הפכה יהדות אמריקה לקבוצת המיעוט המשכילה ביותר ולאחר מכן לעשירה בארצות הברית.
עוני אינו מהווה מחסום ללימודי ילד מוכשר שמשפחתו מכירה בחשיבות הלימודים. אם למשפחה אין "מוּדעוּת להשכלה" לא יעזור גם "חינוך-חינם". מוּדעוּת להשכלה רווחת במשפחות ככל שהשכלת ההורים גבוהה יותר.
חינוך חינם קיים בישראל מאז הקמת המדינה, אך מספר הסטודנטים יוצאי עיירות פיתוח ושכונות עניות (בניכוי עולים חדשים מרוסיה...) נמוך יחסית לסטודנטים בני אוכלוסיה מבוססת. סקר שבדק את מצבם הכלכלי של כ-5,000 סטודנטים במוסדות שונים להשכלה גבוהה, והוא נערך על ידי "מעל הממוצע" - מיזם פרטי לאיסוף נתונים ולדירוג המוסדות האקדמיים בישראל. מתוצאות הסקר עולה, כי בכל האוניברסיטאות ובמכללות הפרטיות היוקרתיות, שיעור הסטודנטים המגדירים את מצבם הכלכלי כנמוך, אינו עולה על 14%. (הארץ 28.7.05 ).
כך המצב בכל העולם. לא קיימת שיטה או מודל שמבטיחים השכלה גבוהה אמיתית (לא פיקטיבית) לכולם. לעומת זאת, מערכת חינוך יעילה ואיכותית שתבטיח מגוון בתי ספר תחרותיים, ברמות שונות, בהתמחויות שונות וברמות של עלויות לימוד שמתאימות לרוב רובה של האוכלוסייה – אינה יכולה להתקיים תחת חסות פוליטית-ממשלתית-ריכוזית.
לרשות הילד המוכשר והעני, שמשפחתו מודעת לחשיבות ההשכלה, יעמדו קרנות מלגות מגוונות. והחשוב מכל – משפחה תומכת ומעודדת.
הצגת פריטית לפי תגיות חינוך
חמישי, 06 ינואר 2011 00:00
למה הם הגיעו לכתה י"ב?
איך יתכן שבכתות י"ב בישראל יש תלמידים שמתקשים לקרוא טקסט? למה בכלל הם הגיעו לכתה י"ב? בשם האידיאולוגיה השוויונית גוררים תלמידים שלא מתאימים ללימוד עיוני מכתה לכיתה - פוגעים בהם וגם בתלמידים האחרים.
פורסם ב- 2011
תגיות:
רביעי, 22 דצמבר 2010 00:00
משרד החינוך זקוק לאִבְחון
אל להורים לסמוך על מערכת החינוך. החינוך הממשלתי לא מוצלח יותר משרותי הכבאות הממשלתיים. סיפורו של אבחון "ליקוי למידה".
פורסם ב- 2010
תגיות:
שישי, 24 ספטמבר 2010 15:39
הידד לחינוך הפרטי בישראל
כישלונה המוחלט של מערכת החינוך הממשלתית, האיץ בשנים האחרונות פתיחה של בתי ספר פרטיים. חסידי האוטופיה של השוויוניות והאחידות כמובן מתנגדים לרעיון.
פורסם ב- 2010
שני, 07 ספטמבר 2009 15:42
חינוך: מה שניתן לעשות - לא יעזור, ומה שצריך לעשות - אי אפשר לבצע
הבעיה אינה במנהלים, בשר או מחסור בתקציב. אלא במונופול שהמדינה נטלה לעצמה – לחנך, להכתיב מערכי לימוד, לקבוע מי ילמד, כמה, מתי והיכן – הכול. משרד חינוך אינו יכול לחנך כפי שמשרד התיירות לא מביא תיירים.
פורסם ב- 2009
תגיות:
ראשון, 28 יוני 2009 15:42
ניסוי אקדמי בסוציאליזם (סיפור, כנראה)
פרופ' לכלכלה בקולג' אמריקאי מדגים לכתה, בניסוי, כיצד פועל סוציאליזם. הוא מנהיג ציון שוויוני אחיד וזהה לכל הסטודנטים שמתבסס על ממוצע הציונים של כל הכיתה במבחן...
פורסם ב- 2009
חמישי, 14 מאי 2009 15:43
יש בתי ספר פרטיים בארץ
יש בישראל מבחר גדול של בתי ספר פרטיים: קורסים להכנה לפסיכומטרי, מכונים לבגרות, ובתי ספר פרטיים ללימוד מקצועות מחשב ותוכנה.
פורסם ב- 2009
תגיות:
שני, 11 מאי 2009 15:43
בתי ספר פרטיים
אין תועלת בהחלפת שר החינוך או מנכ''ל המשרד. אין בעיה של ''מחסור בשעות הוראה'' וגם לא ''מחסור בכסף''. הבעיה היחידה היא המונופול הממשלתי על החינוך.
פורסם ב- 2009
תגיות:
רביעי, 04 מרס 2009 15:43
''המדינה מתנערת מאחריותה''
טענה תמימה שמושמעת לעיתים תכופות על ידי אנשי ציבור ותקשורת. שורשיה האידיאולוגים של השקפת העולם שהמדינה אחראית כמעט לכל הסובב אותנו נעוצים בתנועה הסוציאליסטית-קומוניסטית שהפכה למקובלת לפני כמאה שנים...
פורסם ב- 2009
רביעי, 23 אפריל 2008 15:45
לא לסבסד את ההשכלה הגבוהה
פרשנים מדברים בהתרגשות על הצורך בהשקעה ביצירת הון אנושי, ועל חוסר ההבנה המוחלט של ראש הממשלה ופקידי האוצר. חרדת הקודש שבה מתייחסים לאוניברסיטאות, מוגזמת.
פורסם ב- 2008
תגיות:
חמישי, 24 ינואר 2008 15:46
חינוך: איך נגיע למקום הראשון בעולם
משרד החינוך אינו אשם, גם לא המנהלים והמורים. בשורש הבעיה איש לא נגע: הזכות המונופוליסטית שהמדינה נטלה לעצמה – לחנך, להכתיב, להחליט מי ילמד, כמה, מתי והיכן – הכול.
פורסם ב- 2008
תגיות:
עידן חדש למערכת החינוך
ה"פתרונות" המקובלים מזה עשרות שנים לבעיות המערכת הם בסגנון של "תוספת תקציב", מינוי ועדות, שינוי תכניות לימודים, שינוי הרכב שעות הלימוד וכדומה. ואכן – בוצעו שינויים: הוקמה חטיבת ביניים, הונהגה אינטגרציה, אזורי רישום שונו, חוק חינוך חובה הורחב, הוחלפו שיטות הוראה, שולבו מחשבים, שונה הרכב שעות הלימוד, גדל מגוון המקצועות, הוחלפה שיטת בחירת המקצועות, תכנית "אופק חדש", נוהלי בחינות הבגרות הוחלפו ועוד שינויים אחרים.
וראה זה פלא – למרות המאמצים והתקציבים הגדלים, איכות התוצר הסופי – התלמיד הישראלי, במקרה הטוב אינה משתנה.
בשורש הבעיה איש לא נגע: עצם הזכות המונופוליסטית שהמדינה נטלה לעצמה – לחנך, לשנות, להרכיב תכניות לימוד, להחליט מי ילמד, כמה, מתי והיכן – ולמעשה כמעט הכול. פוליטיקאים או "המדינה" אינם מסוגלים לחנך כפי שאינם מסוגלים לנהל מפעל תעשייה או להצמיח בחקלאות. לכן, משרד החינוך "מצליח" בדיוק כמו משרד החקלאות ומשרד השיכון.
שחרור בתי הספר
בתי הספר הקיימים יירשמו כעמותות עצמאיות. כל בית ספר יהיה עמותה עצמאית. חברי העמותה יהיו ציבור ההורים. וועד העמותה (הדירקטוריון) ימנה את מנהל בית הספר, מבקר מנהלי, מבקר פדגוגי ורואה חשבון. לכל בית ספר יהיה תקנון מחייב חוקית (תקנון העמותה), וכן שקיפות כספית מלאה כלפי חברי העמותה. העמותה תוכל להשפיע על תכנית הלימודים, תבחר את שיטות ההוראה המועדפות, תקבע את שכר המנהל. המנהל יקבע את שכר המורים ואת נוהלי מינוי ופיטורי מורים, בכפוף לתקנון. מעמדו של המנהל יהיה איתן. המינוי יהיה למספר שנים וניתן יהיה לפטרו בהחלטת רוב מיוחס של חברי העמותה או אם הורשע בבית משפט. העמותה תוכל להחליט להעביר את בית הספר לאחת מרשתות ניהול בתי ספר שבוודאי יקומו. או לחתום על הסכם ניהול עם יזם פרטי.
בית הספר לא יזדקק לאישור ממשלתי או עירוני. עליו לעמוד כמובן בדרישות החוק בכל הנוגע לבטיחות, אלימות, מניעת הסתה, פעילות נגד המדינה, תקנות תברואה וכדומה.
את "פיקוח משרד החינוך" יחליף פיקוח ציבור ההורים, חברי העמותה. לא יהיו "אזורי רישום". בית הספר יחליט בהתאם לתקנון על אופיו, את מי לקבל ללימודים ואת מי לדחות. ילד בגבעתיים יוכל להירשם לבית ספר בתל אביב ולהפך, אם בית הספר יסכים לקבלו. המדינה תחדל ממעורבות בבתי הספר, דרכי ניהולם, תוכן הלימודים, הרכבם, תמהיל שעות הלימוד, שכר עובדים ומורים, קליטת תלמידים או הרחקתם.
רכוש בית הספר יעבור לבעלות העמותה, כולל הבעלות על הקרקע, המבנים והציוד. במקרה של סגירת בית ספר, פשיטת רגל, או פירוק העמותה – תועבר יתרת הכסף, לאחר מכירת הרכוש וכיסוי החובות אל בתי ספר אחרים או אל קרן מלגות לתלמידים. כיום שייך הרכוש ברוב המקרים לעירייה. בתל אביב, לדוגמה, נסגרו בתי ספר רבים בעשורים האחרונים עקב הזדקנות האוכלוסייה.
בתי הספר יתחרו ביניהם על קליטת תלמידים ועל גיוס מורים טובים. בתי ספר ישקיעו בשיווק עצמם. מנהל יוכל לתגמל מורה טוב ומבוקש ולפטר מורה כושל. דירקטוריון בית הספר יוכל לפטר את המנהל ולגייס אחר תחתיו.
בתי ספר פרטיים
יזמים יוכלו, כמובן, להקים בתי ספר פרטיים ללא צורך באישור עירוני או ממשלתי, לקבוע את שכר הלימוד ואת תכנית הלימודים כראות עיניהם. הקמת בית ספר פרטי היא השקעה עסקית יקרה ומורכבת. יזם ישקיע רק אם יראה סיכוי סביר לרווח. יזם ינתח היטב ובזהירות את דרישות השוק ואת הביקוש הצפוי לרעיון בטרם השקעה. יהיה עליו לשכנע מספר מספיק של הורים ביתרונות בית הספר החדש. סביר שיזמים יאתרו נישות מיוחדות להקמת בתי ספר. לדוגמה: תיכון שמתמקד בלימודי ביוטכנולוגיה, או בית ספר שמתמחה בקליטת ילדים שנפלטו מבתי ספר אחרים. חוקי הכלכלה מלמדים שכאשר נוצר צורך אמיתי בשוק לשירות מסוים, הציבור מוכן לשלם ליזם שייתן מענה לצורך זה. כך יתפתחו ויתגבשו בהדרגה בתי ספר פרטיים, ברמות שונות, במחירים שונים ובהתמחויות מגוונות.
התגבשות מערכת החינוך
לאחר מספר שנים של הסתגלות תהיה מערכת החינוך מורכבת מבתי ספר פרטיים רבים ושונים, בתי ספר בניהול עמותות הורים, בתי ספר בניהול רשתות עסקיות ועוד. יתפתח מוניטין של בתי ספר, מנהלים ומורים. יצמחו חברות שירותים לבתי ספר: חברות לתחזוקה שוטפת, חברות שמעניקות שירותי פיקוח פדגוגי, חברות שמתמחות במבחנים השוואתיים וברייטינג של מורים ומנהלים.
ייתכן שתתפתח תופעה של מיקור-חוץ (אאוט-סורסינג) למקצועות לימוד מסוימים: מכון לימודי שפות משוכלל, מצויד בסימולטורים ובמערכות מחשוב להוראת שפות – כל בתי הספר בסביבה יקיימו במכון את שיעורי האנגלית והסינית... ניתן לדמיין מכון דומה להוראת ביולוגיה או פיזיקה. מרכז ללימודי גיאוגרפיה והיסטוריה שמצויד בשפע עזרים אלקטרוניים להמחשה. למכונים מתמחים מסוג זה יהיו יכולות ששום בית ספר בודד לא יוכל לגייס – רמת המורים, התמחותם ותגמולם, היקף הציוד והתשתית.
בתל אביב, לדוגמה, מתנהל בהצלחה קמפוס חמד"ע לבתי הספר העל-יסודיים. תלמידים מ-18 בתי ספר בעיר מגיעים למרכז ללימודי כימיה, פיזיקה ועוד. לרוב המורים תואר שלישי.
לאחר התייצבות המערכת ניתן יהיה לאפשר לעמותות בתי ספר לבצע הפרטה מלאה. יזמים יתחרו על רכישת בית הספר מהעמותה תוך הצגת ניסיון, מוניטין ותכנית לעתידו של בית הספר.
מדיניות ההוראה ושיטות פדגוגיות בעידן החדש
ספק אם מישהו יכול כיום להצביע על שיטת חינוך עדיפה ו"מנצחת". לדוגמה: האם בית ספר ליברלי, סלחני, "פתוח", ו"דמוקרטי" עדיף על מסגרת קשוחה, חיוב אולטימטיבי בשיעורי בית, ענישה על הפרות משמעת ואיחורים, ושמירת מרחק בין מורה לתלמיד?
בעידן החדש יהיו בתי ספר שיבחרו במודל האחד ואחרים במודל השני או מה שביניהם; כך גם לגבי תכניות לימוד. מבחן התוצאה הוא שישפיע על הורים לאן לשלוח את ילדם. תקנון עמותות בתי הספר לא יהיו אחיד וכפוי למרות שבנקודת הפתיחה יהיה נוסח תקנון אחיד ומומלץ. דירקטוריון עמותת בית ספר ציבורי יוכל לשנות את התקנון בהצבעה של רוב רגיל או מיוחס. יהיו בתי ספר שהתקנון יאפשר להורים מעורבות רבה ומנגד יהיו עמותות שיאצילו סמכות מקיפה למנהל ולמועצת המורים עם מעורבות הורים מזערית. יתפתח מגוון של מודלים לניהול ומעורבות הורים בבתי ספר.
מנגנונים גמישים אלה יאפשרו גיבוש, עם הזמן, של מודלים מוצלחים ויביאו לדעיכת הגרועים.
תוכנית הלימודים
בניגוד למצב הקיים, לא תהיה תכנית לימודים אחידה המוכתבת על ידי הפוליטיקאים. תכנית הלימודים הנוכחית תהיה ברירת מחדל ונקודת מוצא לכל בתי הספר. מנהלים יהיו רשאים להוסיף או לגרוע לפי החלטת מסגרת של עמותת בית הספר ובהתאם לתקנון העמותה תוך מעורבות עמוקה של ההורים.
דרישות המינימום מבתי הספר ייקבעו למעשה על ידי השוק ועל ידי האוניברסיטאות. השוק מסמן להורים ולתלמידים על כיווני הלימוד בהם יכולת ההשתכרות העתידית אופטימאלית. האוניברסיטאות יקבעו את מבחני הכניסה לפקולטות השונות. בתי הספר יתאימו את תכנית הלימודים לדרישות אלה בגמישות רבה. סביר שיקומו חברות ייעוץ שייערכו מחקרים, סקרים ואבחונים אישיים, ויתאימו תכניות לימוד לבתי ספר שונים תוך התחשבות בדרישות ההורים, אופי בית הספר והרכב התלמידים. חברות הייעוץ יהיו מעודכנות בכל החידושים בתחום ההוראה בעולם. שילוב והטמעה של חידושים יהיה קל ומהיר לאין שיעור מאשר כיום.
הורים, חברי העמותה, ובעיקר מנהלי בתי הספר והמורים, יכתיבו למעשה את האופי והתמהיל של תכנית הלימודים. בחירת ההורים לאיזה בית ספר לרשום את הילד תבטא את העדפותיהם באשר לתמהיל שיעורי הדת, מסורת, היסטוריה, שירה ספרות וכדומה. זאת בנוסף לדרישות המתחייבות מהשוק והאוניברסיטאות. הורים יוכלו לבחור את בית הספר המתאים להם מתוך היצע מגוון של בתי ספר.
בחלוף השנים יתגבש מגוון רחב של תכניות לימודים. כיום קיימים שלושה זרמים עיקריים: ממלכתי, ממלכתי-דתי וחרדי. בעתיד יהיה רצף של תכניות לימוד שונות. גוונים רבים של בתי ספר דתיים ברמות שונות של אדיקות – החל מבתי ספר מסורתיים עם דגש קל על הדת ועד לבתי ספר חרדים. מכנה משותף יהיה לכולם – דרישות השוק והאוניברסיטה.
בעידן החדש, בניגוד למצב הנוכחי, אזרח יצטרך לעבוד כדי להתפרנס ולא יוכל לסמוך על כספי-חינם על חשבון שכניו משלמי המיסים. מערכת החינוך היא הכלי העיקרי להכשרת אזרחים לעבודה. גם ישיבות חרדיות, לדוגמה, יאלצו לשלב בתוכנית הלימודים מקצועות שיכשירו את בוגריהם לאפשרויות התעסוקה בשוק. הורי האברכים ידרשו זאת. רק בוגרי ישיבות מעטים יחסית יוכלו להמשיך ולעסוק בלימודי תורה בלבד כפי שרק מיעוט מהסטודנטים בוחרים בקריירה אקדמית. היקף ציבור זה ייגזר מיכולתם לגייס תרומות מגבירים שמאמינים בחשיבות אורח חיים זה (דהיינו – המדינה כמובן שלא תממן לימודי קודש לעד...).
מבחני בגרות, מבחני כניסה, מבחני הערכה
מבחני הבגרות יופרטו. מערך חיבור המבחנים, ביצועם, ארגונם, בדיקתם ואולי – גם שם המותג "מבחני בגרות" יופרטו. לא תוענק בלעדיות (מונופול) לגוף המבצע. חברת מבחני הבגרות תגיע למחזור כספי מכובד של עשרות מיליוני ₪ בשנה אך תממן בעצמה את כתיבת המבחנים, מערך ההשגחה על הנבחנים ובדיקת התוצאות. לא תחול חובה להיבחן. בעלי החברה יצטרכו לעמול קשה כדי לבסס מוניטין למבחנים ולאמינותם. אם יצליחו, יש סיכוי טוב שהמבחן יהיה לסטנדרט תקני כמבחן כניסה לבתי הספר הגבוהים. ייתכן שהחברה תחליט לדוגמה לשלב במבחני הבגרות מבחן פסיכומטרי או אחר.
אם מוניטין המבחנים כאמת-מידה יתדרדר, לא יתחשבו בו רוב האוניברסיטאות, אלא יסמכו על מבחני כניסה שלהם. אוניברסיטה תהיה רשאית, לדוגמה, להחליט שציוני גמר בית-ספריים של תיכון מסוים, בעל מוניטין, מספקים לקבלה ללימודים. ייתכן שיהיו בתי ספר תיכוניים שיזכו להכרה מצד אוניברסיטה לצורך זה. "תיכון מוכר" על ידי אוניברסיטה יצטרך לעמוד בדרישותיה ויתכן גם תחת פיקוחה הצמוד. כך ייווצרו מנגנוני פיקוח חליפיים ואיכותיים (בנוסף לעמותת ההורים בכל בית ספר) העדיפים על פני משרד חינוך ממשלתי רופס.
עמותות בתי הספר יוכלו לשכור מעת לעת את שירותיהן של חברות ייעוץ פרטיות שיתמחו במבחני הערכה במקצועות לימוד שונים כדי להשוות את הישגי תלמידיהם יחסית לבתי ספר אחרים ולשנים קודמות. לאחר תקופה לא ארוכה יתבססו בשוק מספר חברות הערכה בעלות מוניטין – מבחניהן יהיו לתקן ארצי. מנהלים ומורים ייבחנו על פי הצלחת התלמידים ושביעות רצון ההורים.
דוגמה טובה למבחן פרטי שהתקבל כתקן בינלאומי הם מבחני GMAT. מבחן הדומה לפסיכומטרי הידוע, כתוב באנגלית ומשמש בעיקר כמבחן קבלה, כמעט אולטימטיבי, ללימודי תואר שני במינהל עסקים בכל אוניברסיטה מכובדת בעולם. המבחן, הוא עסק רווחי של אוניברסיטת פרינסטון בארצות הברית ואומץ בהדרגה בכל העולם בזכות רמתו, אמינותו ויעילותו. למבחן סמכותי זה אין כיום מתחרים, למרות שלא הוענק לו מונופול רשמי כלשהו.
מנהלי בתי הספר
המנהל ימונה על ידי דירקטוריון בית הספר, או על ידי הבעלים בבית ספר פרטי – וזה גם יוכל לסיים את העסקתו על פי תנאי הסכם העבודה שייחתם ביניהם. שכרו יקבע על ידי הדירקטוריון. למנהל יהיו סמכויות רחבות, כמו למנכ"ל בכל עסק פרטי. מדיניות בית הספר תקבע על ידי ההורים באמצעות הדירקטוריון שיאזין כמובן בקשב לדעתו של המנהל. מנהל טוב, שתלמידיו מגיעים להישגים, יצבור מוניטין ושכרו יהיה גבוה. מנהל לא יזדקק לאישורים של פקידי עירייה או משרד חינוך.
מורים
מנהל בית ספר יגייס מורים בהתאם לצורכי בית הספר ואופיו. במקצוע בו יש מחסור במורים טובים יוכל המנהל להציע שכר גבוה ובמקצועות בהם יש שפע מורים – יקטן השכר. שכר המורים בשוק יסמן לתלמידי הסמינרים למורים את הכיוון הכדאי להתמחותם ויאזן את ההיצע והביקוש למורים. מנהל יוכל לגייס מורה ללא "תעודת הוראה" אם ישתכנע שכישוריו ומומחיותו עונים לדרישות בית הספר. מנהל יעריך תעודת הוראה שהוענקה על ידי סמינר מורים מסוים, בעל מוניטין ואמינות, ויתעלם מתעודת הוראה אחרת של מדרשת מורים קיקיונית.
מספר שעות ההוראה השבועיות יגדל, אך השכר יגדל הרבה יותר. לא יהיה שכר אחיד וספק אם ותק יהיה קריטריון דומיננטי. מורים גרועים יפלטו מהמערכת – מנהלים לא ירצו להעסיקם. שכר המורים יקבע על ידי הביקוש להוראה במקצוע בו הם מתמחים, ומורים שצברו מוניטין יזכו ודאי לשכר גבוה במיוחד. מעמד המורה ישתפר לאין שיעור, כך גם סמכותם וכבודם.
תלמידים והורים
רישום תלמיד לבית הספר יצריך מאמץ מצד ההורים. הורים יצטרכו לבחור בית ספר יחד עם התלמיד, להתייעץ עם חברים, לקרוא דוחות של חברות ייעוץ, להשתתף במצגות שיווקיות של בתי הספר, לבחון סקרים על הצלחת בוגרי בתי הספר, רמת המשמעת והסדר.
הילד יהיה עֵד למאמץ ושותף לו ובהתאם לכך יעריך את קבלתו לבית הספר. מרגע שהתקבל יהיו ההורים שותפים בבית הספר – הם ימָנו עם דירקטוריון העמותה.
הרחקת ילד מבית הספר תהיה בסמכות המנהל בלבד וכפופה לתקנון העמותה (שיהיה שונה מבית ספר אחד למשנהו). קבלה לבית הספר לא תהיה תעודת ביטוח ודרך חד-סיטרית. התלמיד וההורים יהיו חייבים לעמול ולהשגיח על הילד שיתמיד. ילד אלים, תלמיד כושל, תלמידים עם ליקויי למידה יצטרכו להתאים לעצמם את המסגרת. ייתכן שבבית הספר עצמו יהיו כיתות מיוחדות, או שיעורי עזר, לליקויי למידה, או לחילופין למחוננים. ייתכן שהמסגרת המתאימה תהיה בית ספר מתמחה אחר.
תופעת האנאלפביתיות (אי ידיעת קרוא וכתוב) זניחה בישראל. את מקומה תפסה תופעת האלפאביתיות – תלמידים שיודעים בעיקר רק קרוא וכתוב, אך לא הרבה מעבר לכך. |
תופעות שגרתיות כיום של תלמידים שנגררים מכיתה לכיתה המפריעים ומעכבים את התקדמות הכיתה, תלמידים אלימים, מאחרים כרונים וכדומה – יצטמצמו פלאים. זאת בזכות היכולת של המנהל להשליט סדר, והתמריץ שיהיה לו לעשות כן. המנהל יוכל להרחיק תלמיד, זמנית או סופית, ללא צורך באישור עירייה או פקידי משרד ממשלתי. עצם האיום הממשי בהרחקה ימנע, ברוב המקרים, את הצורך בהרחקת תלמיד.
תוך מספר שנים יצמח דור חדש של תלמידים שיעפיל לצמרת ההישגים בעולם.
משרד החינוך מיותר
בעידן החדש אין מקום למשרד החינוך. לעיקר תפקידיו יש חלופה עדיפה, כפי שתואר. גם מחלקות החינוך ברשויות המקומיות מיותרות. מערכת ביורוקרטית ענפה זו עולה הון עתק – ביטולה לאלתר יחסוך לתקציב המדינה מיליארדי שקלים בשנה. סכום זה יישאר בכיסי האזרחים שישלמו פחות מיסים. עלות החינוך בבתי הספר היסודי-ביניים-תיכון עומדת על סכום "בלתי נתפש": כ- 20,000 שקל לשנה לכל משפחה בישראל. הסכום מתקבל מחלוקה של תקציב החינוך (בשנת 2015) למספר בתי האב בישראל. הוצאה זו לא כוללת הוצאות חינוך נוספות וגבוהות שיש רק לבתי אב עם תלמידים. כמה עולה "ניהול" מערכת החינוך על ידי משרד החינוך, רק הוצאות המטה (ללא שכר מורים)? כ-6 מיליארד ש"ח (2014)
אין ספק בכישלונה של המערכת הריכוזית כמעט בכל התחומים. ביזור האחריות אל בתי הספר ואל ההורים ימנע את הבזבוז, יגביר את התחרות למצוינות. השקיפות המרבית של הישגים ושל מערכת הכספים תאפשר פיקוח הדוק על בית הספר, על ביצועיו הפדגוגים ועל הוצאותיו הכספיות. הפיקוח יתבצע על ידי עמותות הורים, מבקר בית הספר מטעם העמותה, רואי חשבון, פרסום פומבי וגלוי באתר האינטרנט של בית הספר. על בתי הספר הפרטיים ועל רשתות בתי ספר כלל אין צורך ב"פיקוח ציבורי" – די בפיקוח הבעלים והלקוחות – ההורים. וחשוב מכל – מבחן התוצאה שבתחרות בין בתי הספר על רישום תלמידים, הצלחה ומוניטין.
מימון
התוצר לנפש בישראל (2015) עמד על כ- 133,000 ש"ח לשנה. בעידן החדש, עם יישום הרפורמות בכל התחומים, יגדל התוצר לנפש במהירות, יכפיל עצמו תוך מספר שנים ויהיה מהגבוהים בעולם. ההכנסה הממוצעת של משפחה ישראלית תוכפל ויותר. הוצאות המחיה השוטפות של הישראלי יקטנו משמעותית, כפי שניתן להיווכח מכל דף באתר. בתנאים אלה (לא במציאות הנוכחית!) יוכלו, כמעט כל המשפחות, לממן את לימודי הילדים בעצמן.
זה בעצם גם המצב כיום. המדינה גובה כיום בממוצע מכל בית אב בישראל כ- 20,000 ש"ח בכל שנה באמצעות מיסים כדי לממן "חינוך חינם". המיסוי משתקף במשכורת ובעלויות של המילקי, הקוטג' ומחירי הדירות (בכל אלו נחבא מיסוי). יוצא איפה שרוב המשפחות, לפחות מהעשירון החמישי ומעלה, מממן בעצמו את כל לימודי הילדים. אין "חינוך חינם" כפי שאין "ארוחות חינם". הצלחתו העיקרית של המשטר הסוציאליסטי היא בהטעיית הציבור להאמין שהוא מקבל שירותים או מוצרים "חינם".
"חינוך החינם" ממומן מכספי משלם המיסים. מישהו משלם את הכסף שמערכת החינוך היקרה מבזבזת. המיסים נגבים מכל משפחה בישראל, מי פחות ומי יותר. חלק משלמים את המיסים ישירות ממשכורתם או הכנסתם, ואילו בעלי ההכנסות הנמוכות (או מעלימי המס), משלמים בעיקר את המיסוי העקיף שמסתתר במחירו של כל מוצר או שירות נרכש. כך מממנות, גם כיום, רוב המשפחות את מערכת החינוך. המשטר הסוציאליסטי מכנה זאת "חינם". המערכת כיום יקרה כי עליה לממן נטל ביורוקרטי מיותר ומערכת מאובנת בלתי יעילה. בחינת ההשקעה האדירה, מול מבחן התוצאה, מוכיחה שמערכת החינוך כיום יקרה מאד.
בתקופת מעבר: חשבון חינוך משפחתי (חח"מ)
תקציב החינוך שמועבר כיום כולו (לאחר ניכוי עלות המנגנון והביורוקרטיה) אל מוסדות החינוך ישנה את יעדו. במקום זאת, יועבר התקציב ישירות אל ההורים והם שישלמו לבית הספר בו יבחרו.
כל משפחה תפתח "חשבון חינוך" בבנק בו תבחר. בגיל מסוים תפקיד הממשלה בחשבון החינוך המשפחתי (חח"מ) מידי שנה סכום שיספיק למימון לימודים ברמה ממוצעת בהתאם לתנאי השוק באותו זמן. המחאות מאותו חשבון יוכלו להיפרע רק על ידי בתי ספר (אי אפשר יהיה לשלם באמצעות כרטיס החיוב בחשבון החינוך לקניות בסופרמרקט.
הורים יוכלו לבחור בית ספר כראות עיניהם – חילוני, דתי, חרדי או אחר מתוך קשת רחבה של מוסדות חינוך. בתי הספר יוכלו לדרוש תשלום נוסף מההורים. התחרות בין בתי הספר תגביל את המחיר ותגדיל את היצע השירותים הניתנים תמורת "המחאת החינוך". תתפתח תחרות בין בתי הספר על רכישת תלמידים. תחרות על מוניטין, איכות ושכר הלימוד. כל מוסד חינוך יהיה רשאי לקלוט תלמידים תמורת "המחאות חינוך" ובתנאי שתלמידיו עומדים במבחנים שנתיים שיבוצעו על ידי אחת מחברות האבחון הפרטיות או בקריטריונים אחרים שייקבעו.
באמצעות המחאות החינוך ניתן יהיה לשלם לבתי ספר יסודיים ותיכוניים בלבד. הורים יוכלו לחלק את כספי החינוך בין ילדיהם כראות עיניהם. ניתן יהיה להעביר "כסף-חינוך" מחשבון חינוך אחד אל חשבון חינוך של משפחה אחרת. חוקי ירושה יחולו גם על חשבונות החינוך. יתרות כסף שיישארו בחח"מ לאחר שהילדים עברו את גיל הלימודים יוכלו לעבור לחשבון החינוך של הנכדים.
עם העלייה המהירה ברמת החיים בעידן החדש, והגידול בהכנסה הפנויה של האזרחים – תוקטן בהדרגה ולאורך שנים, הפקדת הממשלה ויגדל החלק המשולם ישירות על ידי ההורים. במקביל יקטן כמובן נטל המס.
ברבות השנים ולאחר תקופת מעבר, לא ייגבו מהאזרחים מיסים עבור מימון מערכת החינוך. כספי המיסים יישארו בידי המשפחה במקום בכיסיהם העמוקים של הפוליטיקאים וכל משפחה תתעשר בממוצע בכ- 20,000 ₪ לשנה (שווי המס שמשלם בממוצע כל בית אב בישראל למימון מערכת החינוך – גם אם אין לו ילדים). צרוף התפתחויות אלה יאפשר כמעט לכל משפחה בעידן החדש לממן בעצמה את שכר הלימוד ללא סיוע משלם המיסים. מיעוט מהמשפחות יאלץ להזדקק לעזרת מלגות ותורמים ובמקרים נדירים – לסיוע של מערכת הרווחה.
גיוס מימון עצמי על ידי בתי הספר
בתי הספר הציבוריים, כאמור, יאוגדו כעמותות עצמאיות. בכל עמותה תהיה בוודאי ועדה לגיוס תורמים לבית הספר. אוניברסיטאות בכל העולם וגם בישראל מממנות חלק ניכר מתקציבן באמצעות תרומות. כך ינהגו בתי הספר. האפשרות לגייס תרומות ישירות בארץ ובחו"ל תועיל במיוחד לבתי ספר באזורי מצוקה ועיירות פיתוח – לתורמים לא יהיה ספק בנחיצות תרומתם, ללא גורמים מתווכים. כל בית ספר יקים קרן מלגות לסיוע בשכר לימוד לתלמידים נזקקים. יעילותה של קרן סיוע בית-ספרית החולשת על 600 תלמידים גבוהה ביותר. הקשר הישיר, ההיכרות האישית והעדר הביורוקרטיה יבטיחו שהכסף יגיע ישירות לתלמיד הנזקק ולא יתמוסס בנתיבי הממסד הממשלתי הביורוקרטי. לקרן בית-ספרית יתרון נוסף: קשה להתחזות ולהגיש בקשות סרק כי "כולם מכירים את כולם".
עצמאות בתי הספר תעודד מתן חסויות לבתי ספר על ידי ארגונים שונים בארץ ובעולם היהודי וכן בריתות של "בתי ספר תאומים". אין ספק שדירקטוריון בית ספר מבוסס ברמת אביב ג', או בית ספר יהודי בניו-ג'רסי, ישמחו לאמץ לדוגמה, בית ספר בעיירה בנגב. גם משיקולים חינוכיים.
מנגנון תרומות ישיר לבתי הספר יעניק הזדמנות נוחה ויעילה לתורמים בישראל ובעולם היהודי לסיוע ישיר לגוף הנתרם, ללא מנגנוני תיווך של המגבית היהודית או הסוכנות.
נכונות לתרום לזולת - לא במדינה סוציאליסטית
נכונות הציבור לתרום לזולת במדינה סוציאליסטית נמוכה ביותר. ברוסיה הקומוניסטית כמעט איש לא תרם, גם לא העשירים (שהסתתרו). בארצות הברית, בשיאו של הקפיטליזם, במאה ה-19 וראשית המאה ה-20, הגיעו ארגוני גמילות החסד והסעד הפרטיים לשיא פריחתם. כל זאת בטרם החלה לצמוח "מדינת הסעד" האמריקאית.
יש הגיון בתופעה. מדינה סוציאליסטית גובה מיסים גבוהים ואלה שהפרוטה מצויה בכיסם אומרים "שהמדינה תדאג למסכנים...". במדינה סוציאליסטית שוררת אווירה צינית של חוסר אמון וחשדנות הדדית בין המגזרים השונים בציבור ואפילו בין אדם לשכנו. חלק גדול, אם לא רוב העובדים, נאבקים ומתחרים ביניהם על חליבת הקופה הציבורית. רגש המרירות שולט. "כולם אוכלי חינם... כולם גונבים...". על רקע זה קטנה למינימום הנכונות לתרום לזולת. בנוסף, נוצרת אווירה ציבורית עוינת לעשירים ולמצליחים, חלקם נאלץ להסתיר עושרו מעיני גובי המס, ואם מי מהם תורם... תגובת האיש ברחוב לרוב תהיה בסגנון "...נו... הוא יכול להרשות לעצמו לתרום יותר...".
בעידן החדש יחול מהפך – המיסוי הזעום, המגזר הציבורי המצומצם, ומעורבות ממשלתית מינימלית במשק יגרמו לנסיקה ברמת החיים של כלל האוכלוסייה ותחיית דור חדש של עשירים – בזכות עבודתם, רעיונותיהם וכישרונם; ופחות בזכות מניפולציות סביב הקופה הציבורית וקשרים עם השלטונות. על רקע זה תגדל שבעתיים נכונות הציבור לתרום לזולת ובין היתר גם למלגות לתלמידים, עמותות לשיעורי עזר ולמוסדות חינוך שונים שלא למטרות רווח.
השלמת מימון: ניצול מלא של תשתית בית הספר
בתי ספר מצטיינים בבזבוז תשתית יקרה. שטחים גדולים בהיקפם, ובמיקום מרכזי, מנוצלים למשך שעות ספורות בלבד וביתר שעות היממה עומדים שוממים ללא ניצול.
מנהל בית ספר עצמאי יוכל לנצל את תשתית בית הספר למטרות עסקיות מבלי לפגוע בלימודים. לדוגמה: בית ספר במרכז עיר יוכל להכשיר חניון ציבורי תת-קרקעי מתחת לחצר ולמגרשי הספורט וליהנות מזרם הכנסות קבוע. ניסיון מוצלח בוצע בבית ספר תל-נורדאו במרכז תל אביב, אך הכנסות החניון מוזרמות לעירית תל אביב... אפשר להשכיר כתות לימודים בשעות הערב לבתי ספר שונים למבוגרים וכדומה. כאשר יינתן החופש למנהלים ירבו היוזמות העסקיות.
הפרדת האוניברסיטאות מהמדינה
תופסק מעורבות המדינה במערך ההשכלה הגבוהה: אוניברסיטאות, מכללות, בתי מדרש למורים. גם המימון מכספי משלם המסים יופסק. גופים ממשלתיים שעוסקים בהכתבת מגבלות לאוניברסיטאות, כגון "המועצה להשכלה גבוהה", הות"ת (גוף ממשלתי האחראי לתקצוב האוניברסיטאות) יפורקו; עובדיהם, אם אכן הם נחוצים, יקלטו בשמחה על ידי האוניברסיטאות. כדי להבין את אי הצדק בהעמסת עול מימון ההשכלה הגבוהה על משלם המיסים כדאי לנתח את 5 הפעילויות העיקריות של האקדמיה: לימודים לרכישת מקצוע, לימודים להרחבת הדעת, לימודים לצורך שיפור משכורת, מחקר יישומי, מחקר תאורטי בסיסי.
לימודים לרכישת מקצוע – זו מטרתם של רוב הסטודנטים. בין אם הסטודנט לומד רפואה, הנדסה, קולנוע או משפטים. הסטודנט מתאמץ, ומשקיע כדי לבסס את עתידו הכלכלי. הוא בונה עסק לעצמו, גם אם טכנית רובם יהיו שכירים במקצועם.
אין הצדקה מוסרית לכפות על זוג קשישים בכפר-סבא, או זוג צעיר בנס-ציונה, באמצעות המיסים שהם משלמים למדינה, את מימון עסקיו הפרטיים העתידיים של הסטודנט. כפי שאין כופים עליהם לממן השקעה בפאב שמקים צעיר אחר לפרנסתו.
לימודים להרחבת הדעת – סטודנטים לא מעטים, גם בגילאים מתקדמים, פוקדים את שערי האוניברסיטה כדי להרחיב אופקים, או כדי לשפר את מעמדם החברתי בעיני עצמם ובעיני הסביבה. חלקם גם נהנה. גם לסטודנטים אלה אין זכות לדרוש מבני הזוג הקשישים בכפר סבא לממן את תחביבם – בדיוק כפי שלא מוצדק לכפות עלינו לממן לשכנים ממול, טיול לימודי בעתיקות יוון.
לימודים לצורך שיפור משכורת – במקומות עבודה רבים, ובעיקר ציבוריים, ניתנת תוספת אוטומטית למשכורת למחזיקי תואר אקדמי. שוטר, קצין צבא, מורה ורבים אחרים לומדים באוניברסיטה או ב"כאילו אוניברסיטה". לאחר קבלת תואר כלשהו, חוזרים למקום העבודה, לאותו שולחן וכיסא, ממשיכים בעיסוק הקודם אך מקבלים תוספת למשכורת.
בסבסוד קבוצה זו נעשה עוול כפול לקשישים מכפר-סבא: עליהם לממן את לימודי ה"סטודנט", ועם תום לימודיו גם את התוספת למשכורתו... שהרי סטודנט זה הוא ברוב המקרים עובד מדינה...
חלק ניכר של "סטודנטים" אלה לומדים במכללות ובשלוחות של אוניברסיטאות מחו"ל. אין סף קבלה – מי שמשלם מתקבל. אין סף הכשלה – מי שמשלם זוכה לתואר. אבל גם אין מימון ממשלתי...
מחקר יישומי – מחקר יישומי הוא מיזם (סטארט-אפ) שעשוי להניב תוצאות ברות-יישום בתעשייה, בנקאות, רפואה או חקלאות. מקור המימון למחקר אקדמי יישומי צריך להגיע בעיקר מגופים עסקיים וקרנות הון סיכון. ואכן, רוב הפרויקטים של מחקר ופיתוח מבוצעים כיום על ידי קרנות הון סיכון פרטיות. בחלק לא מבוטל מהם יש לאנשי אקדמיה תרומה רבה. אין כל סיבה לכפות על זוג הקשישים המוכר מכפר-סבא לקחת חלק במיזם שמתבצע דווקא באוניברסיטת תל אביב. אם הם מעוניינים להשקיע מחסכונותיהם בסטארט-אפ – כדאי שיהיה זה מרצון חופשי ומתוך בחירה.
מחקר יישומי שמתבצע באוניברסיטה ימומן על ידי התעשייה, קרנות הון סיכון ומשקיעים פרטיים.
מחקר תאורטי בסיסי – כאן מתמקדת עיקר בעיית המימון. אין ספק בחשיבותו העליונה של המחקר הבסיסי לקידום המדע והאנושות. אין עוררין על כך שהמחקר התאורטי בהווה הוא הקרקע למחקר יישומי בדור הבא. מי מרוויח ממחקר רב-שנתי על גרמי השמים, המפץ-הגדול, תיאוריה כלכלית חובקת עולם, ביולוגיה מולקולרית, או פיתוח מודל מתמטי מורכב? למרות חשיבותו, קשה לזהות את הנהנים ישירות ומיידית מהמחקר. פירות המחקר הבסיסי "מתפזרים" עשרות שנים קדימה ועל פני כל אוכלוסיית העולם. תוצאות המחקר הבסיסי מתפרסמות והופכות לנחלת הכלל.
בטווח המיידי נהנים מהמחקר הבסיסי החוקרים עצמם. הסיפוק מההישג האישי, המוניטין ומעמדו המקצועי של איש אקדמיה נבחן בכמות ובאיכות מחקריו ומאמריו המקצועיים הזוכים להכרה בינלאומית. סיכוייו לקידום מקצועי באוניברסיטה בה הוא מלמד, או לקבלת הצעה מפתה מאוניברסיטת הרווארד או טוקיו, גדלים ככל שהמוניטין המקצועי מתפרסם בעולם האקדמי.
בטווח המיידי נהנית גם האוניברסיטה. מוניטין האוניברסיטה עולה ככל שאנשי הסגל שלה חוקרים, מגלים ומפרסמים יותר מאמרים מקצועיים. מוניטין האוניברסיטה יקבע בעידן החדש, בין היתר, את מספר הסטודנטים שיתדפקו על שעריה ואת גובה שכר הלימוד שתוכל לגבות מהסטודנטים.
ההשקעה הנדרשת במחקר בסיסי יכולה להיות אפסית – לעיתים די בשולחן ובמחשב (פתרון סוגיה מתמטית או פיתוח תיאוריה כלכלית); לעיתים ההשקעה לא מבוטלת (מחקר רפואי); לעיתים ההשקעה עצומה (ניסוי בפיזיקה). מקור המימון למחקר בסיסי יקר צריך להתבסס על תרומות ישירות וקרנות פילנתרופיות המתמחות בכך.
שכר הלימוד באוניברסיטאות
כיום מהווה שכר הלימוד כ-16% מתקציב האוניברסיטאות וכפי הנראה כ- 80% מתקציבן של המכללות האקדמיות בהן שכר הלימוד גבוה פי 2 עד 3 מאשר באוניברסיטאות.
שכר הלימוד כיום אחיד בכל הפקולטות. לשכר הלימוד אין קשר לביקוש ללימודים בכל פקולטה וגם לא לקושי בגיוס סגל הוראה לפקולטה מסוימת. גם שכר המורים אחיד – ללא קשר להיצע וביקוש בשוק לאותם מקצועות. וללא קשר לעלות הכשרת המורה (עלות הכשרת מרצה לפיזיקה לעומת מרצה בעבודה סוציאלית).
האוניברסיטאות, כגופים ציבוריים, נתמכים כיום על ידי משלם המסים (כן, שוב זוג הקשישים מכפר-סבא...) הם גופים מסורבלים, בזבזניים ומשלמים משכורות התלויות במידה רבה ביכולתם לסחוט מהקופה הציבורית. בכך אין הבדל בינם לבין כל מנגנון ציבורי אחר.
הפרדה בין הוצאות האוניברסיטה על הוראה, מחקר בסיסי ומחקר יישומי אינה חד-משמעית. בניגוד למכללות האקדמיות, המספקות כמעט אך ורק שירותי הוראה (לימודים בלבד) – שכר הלימוד של הסטודנט הממוצע באוניברסיטה צריך לסבסד גם סטודנט יקר בלימודי פיזיקה או רפואה, גם קאונטרי-קלאב מפואר ממנו נהנים המרצים וחלק מהסטודנטים, גם קבוצות ספורט ייצוגיות של האוניברסיטה, כמו כן עליהם לממן מחקרים של אנשי סגל שאין להם קשר ישיר לעצם ההוראה והלימודים וכן פעילויות רבות דומות אחרות. ספק אם מישהו יודע מהו "שכר הלימוד הריאלי" באוניברסיטה.
בעידן החדש, בו האוניברסיטאות יצטרכו לקיים עצמן, ולא בכפיה על חשבון הציבור, הן יתאמצו להתארגן באופן שונה. קרוב לוודאי ששכר הלימוד לא יהיה אחיד. בלימודי היסטוריה או גיאוגרפיה להם הביקוש נמוך יחסית – שכר הלימוד גם הוא יהיה נמוך. אם בתקופה מסוימת יגדל הביקוש ללימודי מחשב – יעלה שכר הלימוד בפקולטה למדעי המחשב. ייתכן שסטודנט להיסטוריה ישלם 500 ₪ לחודש שכר לימוד ואילו סטודנט למדעי המחשב ישלם פי-6. הביקוש משקף בעיקר את סיכויי ההשתכרות העתידיים במקצוע. אין הצדקה שסטודנט להיסטוריה יסבסד ו"ישקיע" בעסקי המחשבים של עמיתו.
בעידן החדש סביר שיתפתחו שיטות תגמול שונות למרצים, כגון תשלום למרצים לפי הביקוש להרצאותיהם ולפי זמינות המרצים בשוק (מידת הקושי לגייס מרצה לפיזיקה גרעינית). לא יהיה שכר אחיד. אם בתקופה מסוימת תידרש האוניברסיטה לתוספת מרצים בפקולטה למשפטים וקשה יהיה לגייסם, יעלה שכר המרצים בפקולטה למשפטים. מרצה מבוקש על ידי הסטודנטים ישתכר יותר ממרצה גרוע שאין ביקוש להרצאותיו – האוניברסיטה תתגמל כל מרצה בהתאם לתרומתו האמיתית למוסד. קרוב לוודאי שקצב בריחת אנשי אקדמיה מצטיינים לחו"ל יקטן. ייתכן ששכר הלימוד ישתנה לא רק מפקולטה לפקולטה אלא גם משנה לשנה וישקף שינוי בביקושים. ייתכן גם שכר לימוד שונה משנה לשנה באותה פקולטה, לדוגמה: שכר לימוד נמוך בפקולטה לרפואה בשנתיים הראשונות בהן מתמקדים בעיקר בלימודים כלליים.
כאשר משקל השיקולים הכלכליים בהחלטות מנהלי האוניברסיטה יגבר על מאמצי "חליבת" תקציב המדינה – יושם דגש רב על השתלבות בעולם האמיתי – לימודי הרפואה ישתלבו אולי יותר בבתי החולים, לימודי הנדסה יצאו אל התעשייה.
ייתכן שאוניברסיטאות יתמחו כל אחת במקצוע מסוים. כלל לא בטוח שיהיו 5 בתי ספר לרפואה. ייתכן שהתחרות והמציאות הכלכלית בעידן החדש תגרום לאוניברסיטאות להתמקד בלימודי תואר שני ושלישי בלבד ואילו רוב התארים הראשונים יוענקו על ידי מכללות פרטיות. התמחות תגרור התייעלות. תחרות תוזיל את שכר הלימוד.
ייתכן שהאוניברסיטאות יעברו שינוי מבני שיהפוך כל פקולטה/מחלקה ל"אוניברסיטת משנה" ברוב ההיבטים המנהליים, האקדמיים והכלכליים. עצמאות זאת תעודד מחלקות שונות לפתח יוזמות עסקיות שיניבו הכנסות ישירות לפקולטה (שתפריש "מס" או דמי שימוש בתשתית לאוניברסיטת האם). מדינת ישראל יכולה להיות למרכז אוניברסיטאי בינלאומי, יצוא שירותי השכלה גבוהה. אנשי אקדמיה ישראלים שנמצאים בחו"ל, ואנשי אקדמיה יהודים מהעולם ישמחו להשתלב בתעשייה רווחית זו. כרבע מהגל האקדמי הזר בארצות הברית הם ישראלים!
אוניברסיטאות יחַזְרו אחרי סטודנטים כי שכר הלימוד יהיה מקור ההכנסה העיקרי למימון ההוראה ולא כספי משלם המיסים. כיום רק חלק קטן מתקציב האוניברסיטה ממומן על ידי שכר הלימוד, לכן חשיבותו של הסטודנט לאוניברסיטה נמוכה.
כיצד יממן סטודנט את לימודיו?
התשובה תינתן בעידן החדש על רקע מציאות כלכלית וחברתית שונה: רמת חיים מהגבוהות בעולם, עלויות מחיה נמוכות לאין שיעור מאשר כיום. ההפרדה בין הוראה למחקר, התייעלות האוניברסיטאות (לא תהיה להן ברירה...) ותחרות בין אוניברסיטאות על קליטת סטודנטים יוזילו את עלות הלימודים.
על סמך חישוב עלויות הלימודים בתיכון (ראו פרק "הכשל" – קישור בלשונית בראש עמוד זה), עולה כי שכר הלימוד הריאלי באוניברסיטה שאינה מסובסדת צריך לעמוד על כ- 40,000 שקלים לשנה (2015). ואכן, זהו שכר הלימוד במרכז הבינתחומי בהרצליה. רוב הסטודנטים בעידן החדש יוכלו לעמוד בכך, מה עוד שרוב העלויות בעידן החדש יקטנו משמעותית.
סבסוד האוניברסיטאות והמכללות למורים מכספי משלם המיסים עמד בשנת 2014 על כ- 9.1 מיליארד ש"ח. כ- 33,000 ש"ח לשנה לסטודנט באוניברסיטה (ללא מכללות). כ-77% מהסבסוד מיועד לאוניברסיטאות (היתר, בעיקר למכללות המתוקצבות). כמחצית מהסבסוד לאוניברסיטאות מיועד לסבסוד הוראה (היתר, לסבסוד מחקר). באוניברסיטאות לומדים כ- 104,000 סטודנטים לתואר ראשון ושני. בסך הכול למדו בישראל (2014) כ- 308,000 סטודנטים באוניברסיטאות ובמכללות.
תקציב הסבסוד לאוניברסיטאות יקוצץ בהדרגה, ולאורך 9 שנים ובמקביל יועלה שכר הלימוד באוניברסיטה. מידי שנה יקוצץ סכום של 1 מיליארד שקל יותר מהשנה שקדמה. כלומר, בשנה הראשונה יקוצצו 1 מיליארד, בשנה השנייה 2 מיליארד... ובשנה התשיעית - 9 מיליארד.
הסכום המקוצץ יועבר מידי שנה אל קרן עצמאית שתעניק הלוואות לסטודנטים נזקקים. הקרן תקבל מידי שנה כ-1 מיליארד שקל יותר מאשר בשנה שקדמה, ובמשך 9 שנים. בשנה התשיעית יועבר מלוא תקציב הסבסוד ההיסטורי (כ-9 מיליארד שקל) אל הקרן. במקביל תרד בהדרגה תמיכת המדינה באוניברסיטאות עד שתתאפס בשנה התשיעית.
בשנה העשירית – האוניברסיטאות לא יהיו סמוכות לשולחן הממשלה, אפס עלות למשלם המיסים. שכר הלימוד ייקבע על ידי האוניברסיטאות, תוך תחרות ביניהן. בקרן התמיכה לסטודנטים יצטבר סכום עתק של כ-45 מיליארד שקלים. סכום מכובד.
הקרן תעניק הלוואות לסטודנטים (לא מענקים) שיוחזרו לאחר תום הלימודים בפריסה נוחה. כדי שהממשלה לא תאלץ לעסוק בגביית חובות מבוגרי אוניברסיטאות (סיכוי קטן שתצליח במשימה זו...), תמכור הקרן מידי שנה את תיקי ההלוואות למוסדות מימון פרטיים במכרז פתוח. כך תוחזר מייד ההלוואה לקרן, אם כי בסכום מוקטן ותמוחזר מייד להמשך מתן הלוואות. חישוב קל מראה שאפילו בשיעור ניכיון של 70% (כלומר, הקרן מוכרת את ההלוואה למוסד מימון פרטי ב-70% מערכן של ההלוואות), יעמוד מחזור ההלוואות לסטודנטים נזקקים על מיליארדי שקלים לשנה לאורך שנים רבות. נכסי הקרן יתאפסו לבסוף לאחר עשרות שנים והקרן תיסגר. הקרן מיצתה את תפקידה – לאפשר תקופת הסתגלות הדרגתית לעידן החדש. במקביל, תקום בוודאי ליד כל אוניברסיטה קרן מלגות עצמאית. כבר כיום ישנם מאות גופים פרטיים שמעניקים מלגות לסטודנטים בהיקף שנתי של מאות מיליוני שקלים.
לאוניברסיטאות כיום אין תמריץ לגייס תרומות משמעותיות לצורך עזרה לסטודנטים. להפך, הסטודנטים הם כלי נוח להפעלת לחץ על הפוליטיקאים כדי להגדיל את התמיכה באוניברסיטאות. עדיף לגייס תרומות להקמת מבני פאר. בעידן החדש, כאשר הסטודנט יהיה מטה לחמה העיקרי של האוניברסיטה יופנה חלק ניכר מהתרומות לקרנות מלגות לסטודנטים. הסטודנט יהפוך לצרכן שיש להתחרות על כספו ועל טיב השירות הניתן לו.
דילול טבעי למכללות להכשרת מורים
אכן יש יותר מידי מכללות למורים אך אין צורך לסגור את חלקם שרירותית – הצעה שעולה מידי פעם. המכללות תרשמנה כעמותות עצמאיות ויופסק כל סיוע מכספי משלם המיסים. כך יחסך מידי שנה הון של כ- 1 מיליארד ₪. המכללות יתקיימו משכר לימוד בלבד וגם מתרומות. מכללה שתתמוטט כלכלית בגלל מיעוט ביקוש לשירותיה תתפרק ועודף רכושה בניכוי החזר חובותיה יחולק בין מכללות אחרות לפי החלטת חברי העמותה המתפרקת. כך יישארו לבסוף מספר קטן יותר של מכללות. מספר המתאים בדיוק לצרכי השוק והעדפות הצרכנים (הסטודנטים).
רכישת מקצוע ההוראה היא השקעה כלכלית פרטית של הסטודנט שרוצה להתפרנס בעתיד כמורה. השקעה זו אינה שונה במאומה מהשקעה של צעיר אחר בלימודי מחשב, סַפָרות, או הקמת עסק אחר. אין כל הצדקה שהזקנה מנהריה תשתתף במימון לימודיה של צעירה מרמת גן שחפצה להתפרנס ממקצוע ההוראה.
שכר המורים בעידן החדש יהיה גבוה בהרבה משכר המורים כיום. לסטודנט במכללה למורים לא יהיה כל קושי לממן את לימודיו מחסכונות, עבודה, והלוואות שתוחזרנה לאחר לימודיו. מעטים ילכו ללמוד רק כדי "לקבל תואר" בקלות יחסית. רוב הלומדים בעידן החדש יהיו בעלי כוונות רציניות להפוך את ההוראה לקריירה המובילה בחייהם. צעד נוסף להעלאת רמת ההוראה.
החינוך הממשלתי – יקר ובלתי מספיק
מבחן התוצאה
מערכת החינוך בישראל ריכוזית ביותר בכל היבט אפשרי: תוכן הלימודים מוכתב ברובו על ידי המדינה, שיטת הלימוד עד כדי פירוט של ספרים וחוברות הלימוד – מונחתת מלמעלה; מבני בתי הספר, גודל הכתות, הרכב מבני העזר מוכתבים על ידי המערכת; רישוי העוסקים בהוראה – נקבע על ידי משרד החינוך שמחליט מי רשאי לעסוק בהוראה; שכר העבודה, החל בשָרַת וכלה במנהל בית הספר – אחיד וקבוע; גיוס מורים לעבודה, פיטורי מורים, הכוונת תלמידים לבתי הספר – הכל מכוון על ידי ה"אח הגדול". וכמובן – מימון המערכת: מימון פרטי אסור.
בשנים האחרונות גדל מגוון ספרי הלימוד והתכנים המאושרים ומספר קטן של בתי ספר מצליח לגייס תורמים. למרות זאת, מערכת החינוך, מגן הילדים ועד לתיכון, היא המערכת האזרחית הריכוזית הגדולה במשק. הצורך במבנה הריכוזי במגזר היהודי מנומק ב- 4 מטרות מוצהרות עיקריות:
• שוויון. הקצאת משאבים זהים לכל ילד. "נקודת זינוק שווה".
• הקניית ידע. הישגיות (בהשוואה בינלאומית) – עם פערים מינימליים.
• חינוך לערכים יהודיים משותפים (היסטוריה, ציונות, דת).
• חינוך לערכים אוניברסליים משותפים (מוסר, סובלנות, סביבה).
על סמך המטרות המוצהרות, בוגריה האידיאליים של מערכת החינוך הממשלתית היו צריכים להיות צעירים משכילים, בעלי ידע נרחב – החל ממתמטיקה וכלה בהיסטוריה כללית ויהודית, בעלי מושג טוב והכרה של הדת היהודית וערכיה. מוקירי הציונות ואוהבי הארץ המגלים הזדהות אמת עם מדינת ישראל והמפעל הציוני. צעירים שומרי חוק, ערים לסביבתם וסובלניים לזולתם.
כסף לא חסר. ההוצאה הלאומית לחינוך, כאחוז מהתמ"ג, גבוהה בישראל מאשר באירופה ובארצות הברית. מדינת ישראל מוציאה על חינוך כ- 8% מהתמ"ג (כ-10% מהצריכה הפרטית והציבורית, שזה הנתון הרלוונטי להשוואה מול העולם) לעומת כ- 6.5% במדינות אירופה (הנתונים 2010-2013). תקציב החינוך בשנת 2016 הוא התקציב השני בגודלו (51 מיליארד שקל) ומתקרב להיקפו של תקציב הביטחון. אם מצרפים אליו את תקציב ההשכלה הגבוהה ואת תשלומי הפנסיה של המערכת שאינם נכללים בתקציב החינוך, אלא משולמים על ידי משרד האוצר (בניגוד לתחשיב במשרד הביטחון) – נקבל שתקציב החינוך הוא הגדול מכל משרד ממשלתי אחר. תקציב החינוך זינק ריאלית בין השנים 2000 ל- 2016 ב-86% (מ-21 מיליארד שקל ל-51 מיליארד) – הרבה מעבר לצמיחת מספר התלמידים. על פי ארגון ה-OECD גדלה ההשקעה הכספית בתלמיד בישראל בין השנים 2005 ל-2012 ב-38% לעומת 21% במדינות האחרות בארגון.
המשמעות – החינוך בישראל יקר מאד יחסית למקורות הכלכליים שהמשק הישראלי מייצר. אנחנו מוציאים על חינוך חלק הרבה יותר גדול מ"העוגה" מאשר מדינות אחרות מרשות לעצמן להוציא. הקריאה הקבועה והפופולארית בתקשורת ובקרב אינטרסנטים שתמיד טוענים – "צריך להגדיל את ההשקעה בחינוך" – אין לה על מה לסמוך. למערכת החינוך לא חסר כסף.
על מידת הצלחת מערכת החינוך הישראלית בהגשמת מטרותיה המוצהרות, כמעט ואין חילוקי דעות: במבחני השוואה בינלאומיים בידע לימודי אנחנו מתקרבים לעולם השלישי. ההזדהות עם ערכים יהודיים בקרב האוכלוסייה החילונית לובשת ממדים של שנאה, ואילו החוגים הדתיים הולכים ומסתגרים. ובאשר לחינוך להזדהות עם המדינה והציונות: קשה למצוא מדינה במערב שחלק כה גדול של אזרחיה מפקפק בערכיה הבסיסים ביותר עד לצידוק עצם קיומה. אין בעולם החופשי מדינה שחלק כה גדול מצעיריה מצהיר בסקרים כי "אינם פוסלים ירידה מהארץ" ואין מדינה בעולם החופשי שחלק כה גדול מאזרחיה אכן קם ועזב. היקפי הירידה מישראל מקבילים, יחסית, לירידה של עשרות מיליוני תושבים מארצות הברית. נראה על פניו שהאמריקאי הממוצע, שמקורו במהגרים ממאה ועשרים מדינות ובני דתות שונות, רובם דור רביעי עד חמישי בארצות הברית, נטול היסטוריה ודת משותפים וללא מערכת חינוך ריכוזית וכפייתית כשלנו, מזדהה לאין ערוך עם הדגל וההמנון האמריקאים. דגל כוכבים המתנופף בחצר הבית, לאורך כל השנה, הוא חזיון לא נדיר בארצות הברית. ובאשר למוסר, סובלנות, אלימות, יחס לרכוש ציבורי ולסביבה – אין צורך לפרט – כולם יודעים את מקומנו.
זו התוצאה של כמעט שישים שנות מערכת חינוך ממשלתית, ריכוזית, שוויונית וכפייתית.
הנמכת הרף כדי "לעבור"
"רף" הוא המוט האופקי, מעליו משתדלים לקפוץ, הספורטאים המתמחים בקפיצה לגובה. במהלך תחרות בקפיצה לגובה מעלים את הרף כדי לקבוע מיהם הספורטאים המצטיינים.
אפשר כמובן להגדיל את מספר ה"מצטיינים" על ידי הנמכת הרף – יותר ספורטאים ידלגו בקלילות מעליו... בעשורים האחרונים שוקדת מערכת החינוך להנמיך את הרף כדי שיותר תלמידים יוכלו "לעבור"...
אין צורך ללמוד בתיכון את כל המקצועות כי יש "הגרלה" ונבחנים לבגרות רק על חלקם (בלשון משרד החינוך – "מיקוד"); צריך להמעיט במתן שיעורי בית כדי לא להכביד על התלמיד; אפשר להכין את רוב שיעורי הבית בכתה... ואפשר כלל לא להכינם כי למורה אין זמן לבדוק ואין הענשה... אסור "להלחיץ" את הילדים... אסור "ללחוץ" עם החומר... אסור "ללחוץ" עם המשמעת... לא צריך להקפיד על שגיאות כתיב וגם אסור להעיר על כתיבה לא נאה... לא מוכרחים ללמוד ערבית... את שאלות המבחן אפשר לתת לתלמיד מראש... צריך "להגמיש" את קושי בחינות הבגרות... לבטל מבחנים פסיכומטריים... ולאלץ אוניברסיטאות לקבל את כ-ו-ל-ם... להאט את קצב התקדמות הכתה למען ה"אינטגרציה"... לארגן הקלות בלימודים ובמבחנים לכל ילד שהוריו משקיעים מספיק כסף כדי להביא אישור שהילד "אינטליגנטי אבל סובל מדיסלקציה"... או אפילו הקלות ללא אישור... בזכות הקשרים... וכמובן, אסור לסלק ילד מהכיתה או מבית הספר אם הוא מאחר כרוני, מפריע שיטתי, אלים, או אפילו אחרי הפגנת ה-"יאללה, גם את... מה יש לך ממני...".
אפשר להנמיך את הרף ולהעניק ל-כ-ו-ל-ם תעודת ספורטאי בקפיצה לגובה. כך גידלנו דור (ויותר) של בורים בעלי תעודות שמשתלבים היטב עם מזכיר הסתדרות המורים (לשעבר), אברהם בן שבת, בעל תעודת התואר השני מאוניברסיטת לטביה... שהגיש עבודות שלא הכין בעצמו...
אפשר להמשיך ולהנמיך את הרף... אבל כשמגיעים לאולימפיאדה וצריך להפגין הישגים אובייקטיביים... מתגלה שאף אחד לא "עובר"...
"עובר"? "לא עובר"?...
מחקר בינלאומי שערך הארגון האירופאי (מבחן פיז"ה OECD 2009). בכל מדינה נבחנו בין 4,500 ל- 10,000 תלמידי כיתה י' בהבנת הנקרא, מתמטיקה ומדעים. בהבנת הנקרא דורגו תלמידי ישראל במקום ה-36 מתוך 64 מדינות. בתחום המתמטיקה והמדעים המצב גרוע יותר: תלמידי ישראל דורגו במקום ה-41.
במבחן בינלאומי אחר (PIRLS 2011) ישראל מדורגת בהבנת הנקרא במקום ה-18 מבין 45 מדינות:
והנה הישגי תלמידי ישראל במדעים 2011, בהחלט שיפור יחסית לעבר, מקום 13:
וההישגים במתמטיקה (מקום 7 בדירוג העולמי):
מקור: משרד החינוך
למרות שאחת מהצדקות היסוד למערכת חינוך ממשלתית-ריכוזית היא "צמצום פערים" – הפערים בישראל הם מהגבוהים בעולם וזאת, לאחר שנים רבות בהן משרד החינוך משקיע משאבים רבים ב"צמצום פערים", "עזרה לחלשים" ומשאבים אפסיים לחיזוק תלמידים מצטיינים...
איך השתפרו פלאים הישגי תלמידי ישראל תוך שנתיים?
שואל הגולש הסָביר: כיצד ייתכן שיפור כה דרמטי בהישגי התלמידים תוך שנתיים? מה השתנה? המורים אותם המורים, תכניות הלימוד לא השתנו, אפילו התלמידים לא השתנו. כרגיל... פוליטיקה.
המונופול הממשלתי על החינוך העניק ל"הישגים" מימד פוליטי. גדעון סער כשר חינוך רצה מאד "להצליח", אבל לשנות את המערכת לא מתאים לו וגם אולי קשה מאד תחת אילוצי חוקי העבודה בישראל ושלל האינטרסים. הפתרון הקל הוא להנדס את המספרים.
כמעט רבע מתלמידי ישראל לא נבחנו – חרדים, אחרים שהוגדרו כ"חינוך מיוחד" ועוד. בנוסף הוקצו כ-5 שעות לימוד שבועיות לאורך תקופה ארוכה כהכנה מיוחדת למבחנים. כך קפצנו מהמקום ה-41 למקום ה-7 במתמטיקה.
שר החינוך גדעון סער אמר: "ההצלחה הגדולה הזו לא הושגה במטה קסם אלא בעבודה מאוד קשה". שרת החינוך שקדמה לו, יולי תמיר, לא פירגנה ל"הישגי" מחליפה בתפקיד והודיעה: "אין הרבה משמעות לתוצאות". "השיפור" המבושל של השר גדעון סער בוצע ב-2012. כשנתיים לאחר מכן פרש כבוד השר מהחיים הפוליטיים (באופן זמני?) כדי "לעשות לביתו". זיוף המספרים נפסק ובשנת 2015 חזרה ישראל ל"מקומה הטבעי" בטבלת ההישגים. למרות שאנחנו בתחתית הטבלה, אם מפרידים בין הישגי תלמידים ערביים לבין הישגי תלמידים יהודים – "דוברי העברית" ממוקמים כמעט באמצע הטבלה. אם נפריד מ"דוברי העברית" את החרדים אז כנראה שנתברג ברבע העליון של הטבלה.
תכנית הלימודים
תכנית הלימודים נקבעת על ידי קומץ פקידים ("מפקחים") במשרד החינוך. מרגע שנקבעה היא מחייבת את כל המורים בישראל. למורים או מנהלים כמעט שאין סמכות להוסיף או לגרוע. אי אפשר לטעון כנגד משרד החינוך שלא נעשים ניסיונות חדשים, או ששינויים אינם מיושמים. הבעיה טמונה בעצם המונופול הממשלתי בהכתבת תכניות הלימודים כפי שיוסבר בהמשך.
כאשר המודיעין טעה – פרצה מלחמת יום-כיפור. כאשר משרד החינוך טועה – צומח דור שלם של בורים – מקום רע בין לטביה לאינדונזיה. טעות בחינוך מתגלה תמיד בסוף. המונופול הממשלתי שמכתיב תכנית ושיטה אחידים, הופך את הכישלון לכלל ארצי. |
ריכוז כל סמכויות החינוך בידי משרד ממשלתי גורר השפעה פוליטית על ההחלטות המתקבלות כי כמעט ואין החלטה ממשלתית שאינה מושפעת משיקולים פוליטיים לא-ענייניים. אין החלטות ללא מאבקים פנימיים, או ללא מישהו במערכת שמפיק מכך רווח.
הכישלון אינו נובע רק מבחירה שגויה של שיטת הוראת המתמטיקה או הבנת הנקרא. הבעיה אינה במנהל רע, שר כושל, מפקח תמהוני או מחסור בתקציב. אשמה ה"שיטה". זו גורסת בעלות ממשלתית על מערכת החינוך ומונופול ממשלתי חזק וריכוזי ששולט בכל.
המונופול אינו מאפשר התמודדות חופשית בשוק בין מגוון שיטות הוראה ותוכניות לימודים. אילו היה מגוון, תחרות וחופש בחירה למנהלים ולהורים, אז טעות בבחירת שיטת הוראת מתמטיקה בבית ספר מסוים הייתה מתגלה בשלב מוקדם (על ידי השוואת הישגים לבתי ספר אחרים המשתמשים בשיטות שונות), ובמקרה הגרוע הייתה משפיעה על מספר קטן של תלמידים שנחשפו לה. בשיטה הבולשביקית-ריכוזית השלטת, כולם חייבים ליישר קו עם דוקטרינת משרד החינוך. אם זה טעה – דור שלם ניכשל במתמטיקה.
הערה (6/10/2011) של ניר קוזלובסקי:
הייתה לי שיחה עם קולגה בעבודה. זה התחיל בגולדראט והגיע לרפואה. דיברנו שלכל רופא יש גישה קצת שונה לטיפול. נוצר תהליך כמו אבולוציוני, שבו גישות שמצליחות יותר מאומצות ומשתפרות. ובמשך הזמן נוצרים שיפורים משמעותיים ברמת הרפואה. איך זה קורה – פשוט אין מי שימנע את זה. ואז חשבתי על משרד החינוך. יושב במשרד בירושלים מפקח בולשביק שקובע איך ללמד חשבון. הוא לא מרשה לגישות שונות להתפתח. אין תהליך שיפור אבולוציוני. רק תחשבו על השינויים שעוברים בתי החולים (ואפילו קופות החולים) לעומת האין-שינוי בבתי הספר.
בתי הספר - התשתית
בניני המשרדים בישראל שונו ללא הכר בעשורים האחרונים, אולמות התעשייה הם עולם חדש, ואפילו מוסכי הרכב שינו פניהם. לעומתם, בתי הספר קפאו – הם בבעלות ממשלתית. כמעט שלא קיימת תחרות בין בתי הספר על משיכת תלמידים ולא מאבק על גיוס כוחות הוראה. חדר המורים עדיין מזכיר את המקלחת המשותפת בקיבוץ... וחדרי השירותים מהווים מפגע תברואתי וסביבתי כבר אחרי שעת הלימודים השנייה... למעט מספר בתי ספר חריגים (כגון בית הספר לאומנויות או לטבע בתל אביב) לא חל שינוי מהותי בתשתית הפיזית לעומת שנות החמישים. לחלקם אמנם נוספו מזגנים...
הממסד קובע היכן יקום בית ספר, הפקידים מחליטים על מספר הכיתות ומאיזה אזור יגיעו התלמידים. אין לאף גורם תמריץ לחשוב על שינוי ושיפור. וגם אם יחשוב... מי יממן?
המנהל
למנהל בית הספר יש מרחב תמרון בערך כמו למפקד מחלקה בבסיס הדרכה בצבא הרוסי בתקופה הקומוניסטית. הרכב התלמידים לא נקבע על ידו, תכנית הלימודים נקבעת על ידי הקומיסרים במשרד החינוך. האם הוא יכול לגייס מורים כרצונו? האם עליו לשווק את בית הספר להורים? (כלומר, למשוך "לקוחות" על ידי הצעת שירותים טובים?).
החלפת מורה היא משימה כמעט בלתי אפשרית, שלא לדבר על פיטורים. סילוק תלמיד מבית הספר נדיר והרחקת תלמיד בגלל בעיות משמעת היא נושא לוועדת חקירה ממלכתית. גיוס מימון נוסף מההורים הוא חטא בל יכופר וקבלת תרומות מגורמים מסחריים אסורה.
מדוע שמנהל יתאמץ? גם אם יצליח להפיח רוח חיים והצלחה בבית הספר בכוח אישיותו וכושר מנהיגותו – מה יהיה שכרו? האם יתוגמל על הצלחה? או לחילופין, האם יפוטר בגלל כישלון?
המורים
מוגנים. השכר אחיד והקידום, אם ישנו, כלל אינו תלוי בהצלחה. מורה גרוע מרוויח כמו מורה טוב – הוותק עושה את שלו. לפטר מורה כושל? הס מלהזכיר. מדוע להתאמץ? האם כתוצאה ממאמציו יתדפקו על דלת הכיתה תלמידים נוספים? האם מנהל בית ספר אחר יציע לו משרה מפתה? יש גם יתרונות בעבודה – מספר מועט של שעות עבודה (פחות מ-20 שעות שבועיות) וחופשות אין-קץ.
מה הם עושים שם?
בשנת 2011 היו כ- 1,567,000 תלמידים בבתי הספר (לא כולל גני ילדים ואוניברסיטאות), מספר עובדי ההוראה עמד על כ- 161,000. המספר הממוצע של תלמידים בכיתה עמד על כ-28. כלומר, מדובר בכ- 56,000 כיתות לימוד. מכאן נובע שיש בישראל כמעט 3 מורים לכל כיתה!! "משהו" לא מסתדר במספרים, אלא אם בממוצע כל מורה עובד בפחות מחצי משרה.
לפי חישובנו (בהמשך), גם אם נשלם למורה משכורת כפולה, ויהיו רק 25 תלמידים בכתה, נוכל להסתפק במורה ורבע לכתה. כיום, אם כך, יש לפחות פי-2 מורים מהנדרש. היכן הם? מה הם עושים שם??
ההורים
קיימת תחושה שרוב ההורים אינם שבעי רצון ממערכת החינוך. ההורים מנותקים מהמערכת ואף מנוכרים לה. ברוב המקרים הם לא בחרו את בית הספר וגם אינם רשאים להחליפו. תוכן הלימודים מוכתב מלמעלה. אם במקרה, המנהל כושל או המורה בלתי מוכשרת בעליל, אין להם דרך לגרום להחלפתם.
משבר האמון של ההורים במערכת בא לביטוי בשכבות מבוססות בהוצאה כספית נוספת על שיעורי עזר, מורים פרטיים וחוגים משלימים ואף בלחצים להקמה והרחבה של בתי ספר "ייעודיים" לאמנות, טכנולוגיה, תקשורת וכו'. בשכבות הנמוכות מתבטא חוסר שביעות הרצון, בין היתר, בנהירה למערכת החינוך האלטרנטיבית של ש"ס שפרחה בעיקר בשנות התשעים.
הורים אחרים מגיבים במעורבות גסה, כמעט אלימה, עד כדי כניסה לשיעור, או לחץ על המנהל לפרוטקציה (כך נוהגים הורים בוגרי מערכת החינוך בארץ. הורים שהתחנכו בחו"ל לא נוהגים כך).
הניכור מתבטא גם בחוסר נכונות לתרום לבתי הספר אפילו סכומים בסדר גודל הנמוך מתקציב הסיגריות החודשי של ההורה, תוך ניצול חוסר האונים של המנהל לכפות תשלומים על ההורים לצורך שיפור תשתית בית הספר והענקת שירותים נוספים לתלמידים.
הרוב הדומם של ההורים פשוט מרים ידיים – מופיע פעמיים בשנה לאסיפות הורים ומקווה לטוב.
התלמידים
התלמידים מגיעים למערכת במסגרת חוק חינוך חובה; הם לא נדרשים למאמץ כלשהו כדי להצטרף לבית הספר בו הם משובצים. הם לא מתלבטים יחד עם ההורים לאיזה בית ספר להירשם. הם לא חוששים שמא יידחו על ידי בית הספר, או חלילה ימשיכו לכיתה הבאה "אך לא בבית ספרנו" (בדיחה מימים רחוקים).
התלמיד יודע שבמערכת החינוך הוא ה"מלך". המורה, למרות שנאסר עליו, יכול "להוציא אותו מהכיתה" וגם זה לא נורא. ה"עונש" המרבי – רישום, ללא כל סנקציה, במזכירות בית הספר. בכיתה יושבים כ-30 תלמידים ונוכחים כיצד "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו" – מהר מאד מתברר שהמורה "מתחשבת" עד אין קץ בכל תלמיד מופרע וחריג. התלמיד מבין מהר מאד, בחושיו הטבעיים, שבית הספר הוא "נמר של נייר". מערכת כזאת אינה יכולה לעורר כבוד והנטייה הטבעית לתוהו ובוהו מנצחת.
למרות הכל, תלמיד יכול להצליח. עליו להגיע ממשפחה מבוססת בעלת הכרה בחשיבות השכלה ולימודים, ולספוג זאת מגיל רך. למרבית הצער, יש התאמה בין מיצובה הכלכלי של המשפחה לבין מסורת משפחתית שמעריכה השכלה ומעודדת ילדים ללמוד. רובם של ילדים אלה יצליח למרות המערכת ולא בזכותה – ההורים ידחפו, יגלו מעורבות, ישקיעו במורים פרטיים ובחוגי העשרה. דרך אחרת להצליח במערכת הקיימת היא להיות ילד בר-מזל. שיבוץ לכיתה בה מלמדת מורה כריזמטית, בדרך כלל מחנכת תרתי שמע, משכמה ומעלה. דמות חינוכית כזאת יכולה, אם הכיתה לא גדולה מידי, להשפיע על ילדים ולהעניק להם בסיס טוב וחיסון מחוליי המערכת. אפשרות נדירה ומקרית אך בהחלט קיימת.
גם המורה המוכשר ביותר צריך להתמודד "במגרש בוצי" וקשה, בו התלמיד חשוף להשפעות חינוכיות שליליות מהסביבה, מהשכונה, מהמדינה – וכולן משתקפות באופן זמין בתקשורת – "ישר לווריד"... אישי ציבור שמועמדים לדין, תרבות כנסת ישראל, אלימות מילולית ופיזית ברחוב, שביתות עובדים אלימות ואווירת "כולם גונבים"...
מערכת חינוך ("החיצונית") 1: הרחוב
"הרחוב" הוא חלק בלתי נפרד ממערכת החינוך הלא-רשמית. "רחוב" כאן הוא כינוי כולל לאוסף הגורמים שמחוץ לבית ולמערכת החינוך הממוסדת. הרשמים נקלטים על ידי הילד ממקום עבודת הורים, משיחות עם מכרים ובני משפחה, מהתנהגות המבוגרים, תמונות מהתקשורת וכל יתר מרכיבי האווירה השלטת במדינה. לכל אלה חשיבות חינוכית מחלחלת ומכרעת. ההשפעה הסביבתית בישראל שלילית בחלקה הגדול.
לכאורה, צריכים היינו להשמיט פרק זה הואיל ו"הממשלה לא אשמה" בהתנהגות הרחוב והסביבה. אכן, האשמה אינה בממשלה מסוימת, אלא במשטר הסוציאליסטי שטופח בידי כל ממשלות ישראל.
סוציאליזם בנוי על חלוקת כסף לבעלי "זכאות". הפוליטיקאים מחליטים מי "זכאי". מהר מאד מתדרדר סוציאליזם למשטר כמו בישראל: חיי היום-יום סובבים סביב מאבק ה"מגיע לי" – זכאות לכסף שלא תמורת עבודה. כמעט כולנו שטים בסירה זו – החל מהאם החד-הורית, דרך עובדי הנמלים וכלה בתעשיין שמעביר את המפעל לאזור פיתוח...
קשה להסתיר מנער ש"אימא חולה" על סמך הצהרה כוזבת לביטוח לאומי כדי לקבל קצבת נכות... קשה עוד יותר להסביר לנערה כי אסור לספר שאבא גר בבית למרות שאימא בכלל רשומה כאם חד-הורית ויש לה "זכאות"... מהחבר לכיתה הילד שומע שאבא מקבל קצבת אבטלה אבל "על באמת" עובד... שני ההורים משננים לילד בכתה א' שלא יעז לספר למורה היכן הם גרים באמת כדי שלא תיחשף תרמית זיוף הכתובת בעת הרישום לבית הספר... התקשורת משלימה את התמונה מהווי המדינה, החיים הפוליטיים ותרבות נבחרי העם. הקרקע החינוכית בשלה להשתלבות בתרבות השקר וה"מגיע לי"...
מערכת חינוך ("החיצונית") 2: הצבא
התחנה האחרונה במערכת החינוך הממוסד בישראל הוא השירות הצבאי. כמחצית מבני הנוער חולפים בתחנה זו לאורך חודשים רבים.
עיקר הערכים החיוביים בצה"ל מוקנים בחודשים הראשונים של השירות הצבאי, בבסיסי ההדרכה: משמעת, סדר, ידע, עמידה בלוחות זמנים ועוד. עם היציאה מבסיס ההדרכה משתלב החייל בצבא האמיתי – וכאן, נראה על פניו שברוב היחידות ההיבט החינוכי שלילי. כאן נוכח החייל שניתן "למרוח זמן", לעשות את המינימום רק כדי לא להיענש במקום לשאוף למקסימום ולזכות בתמורה (שאיננה...). לא ליזום, ו"לשחק אותה ראש קטן".
כאן מתחילה תעשיית האישורים והפטורים: הורדת פרופיל רפואי, בקשות קל"ב (שירות קרוב לבית) יצירתיות, הטבת תנאי שירות באמצעות "קשרים", תשלומי משפחה לנזקקים ועוד.
המערכת הצבאית נכפית על הצעירים – הם אינם מתנדבים לצבא ובשלב מסוים – לאחר התלהבות ראשונית, חלק ניכר מהחיילים מתחיל "לבעוט" במערכת במגמה "להסתדר". החיילת רואה את קציני הקבע במפקדה "טוחנים מים", את הנהג הצמוד ממתין בחוסר מעש, את חברותיה הבטלות. היא עדה למאבקי הקידום בדרגה ורואה את הבזבוז על כל צעד ושעל. את תרגילי ה"פתע" עליהם יודעים כולם מראש ואת חיילי המילואים שזומנו רק כדי לנצל את מיכסת ימי המילואים של היחידה... ואת כל יתר התסמונות של גוף ציבורי ענק ומסורבל.
לא יתכן שאין לכך השלכה חינוכית מרחיקת לכת.
השכלה גבוהה
מטרתה העיקרית של מערכת ההשכלה הגבוהה היא הקניית התמחות מקצועית צרה – רכישת מקצוע כדי להתפרנס ממנו. הסטודנט רוכש מידע מעמיק במקצוע בו בחר. תעודת הגמר והתואר האוניברסיטאי מעידים על כך. מוניטין המוסד, מעניק התעודה, מסמן למעסיקים כי מחזיק התעודה רכש מיומנות התחלתית מספקת במקצוע אותו למד. את המיומנות האמיתית ירכוש הבוגר תוך כדי עבודה וצבירת ניסיון, המשך רכישת ידע ועדכונו. זה אכן המצב בשוק הפרטי במקצועות כגון עריכת דין, רפואה, הנדסה ועוד. במקרים רבים אחרים, מהווה התואר האקדמי זכאות אוטומטית לקבלת כסף. התופעה רווחת בעיקר בסקטור הציבורי. שוטר שלמד לתואר ראשון כלשהו, מורה בבית ספר, או עובד ברשות ממשלתית אחרת, זכאי להעלאה בשכר, מייד עם הצגת התעודה וללא קשר לתועלת שמפיק המעסיק מהתואר שקיבל העובד שממשיך להיות מועסק בתפקידו הקודם, ללא שינוי... זהו הרקע לצמיחת עשרות מוסדות אקדמיים כגון שלוחת אוניברסיטת דרום מקדוניה בישראל. משלמים, ובהליך מזורז כלשהו מקבלים "תואר".
רכישת השכלה היא רק אחת מהדרכים להשקעה בהון אנושי. כך גם התמחות בספורט או פיתוח כישרון אומנותי. כמו בכל השקעה, גם ברכישת השכלה קיים "סיכון" – סיכויי ההשתכרות בתחום שלמדתם. יש שהשקעה בלימודים אקדמים אינה משתלמת – הביקוש בתחום קטן, השכר נמוך, אם בכלל יש תעסוקה. במשק חופשי, בו עלות הלימודים באוניברסיטה ריאלית – סיכוי קטן למציאת עבודה מסמן לאחרים לא להשקיע בלימודים באותו תחום (אלא אם לומדים מתוך התעניינות אישית בתחום, מי שיכול להרשות לעצמו כלכלית).
לעיתים, השקעה בלימודים באוניברסיטה עלולה להיות בזבוז של משאבים; סבסוד השכלה גבוהה פועל לעדוד הבזבוז. אין ספק שהשקעה בחינוך תורמת להתפתחות הכלכלית – אבל בהחלט לא כל תחום של לימודים. כאן המקור להעיר שתומס אדיסון שהמציא את נורת החשמל, האחים רייט ממציאי המטוס, וביל גייטס ממייקרוסופט – לא למדו באוניבריסטה או לא השלימו את לימודיהם האקדמאים. כך גם מיליוני אנשי מחשבים ומתכנתים שרכשו את השכלתם בבתי ספר מקצועיים פרטיים שמלמדים רק את מקצועות המחשוב.
השקעה של צעיר בלימודים גבוהים כמוה כהשקעה בעסק פרטי. את הפירות קוצר המשקיע. לצעיר שמשקיע בהקמת מספרה או בית תוכנה, אין זכות לכפות על גב' כהן מחדרה להשתתף בהשקעה בעסק. אך אם אותו צעיר יחליט לפתוח עסק אחר – בתחום הרפואה, עריכת דין, או הנדסה – יוכל, בגיבוי המדינה, לכפות על גב' כהן מחדרה לממן מכיסה הדל את ההשקעה. משפחת כהן תשלם מכיסה, כ- 15% מכל קניה שמתבצעת בסופרמרקט כמס-ערך-מוסף כדי לממן, בין היתר, את לימודיו של סטודנט כלשהו באוניברסיטת תל אביב.
כמה צריכים לעלות לימודים באוניברסיטה?
הרכב העלויות ברוב המקצועות האקדמאים, דומה לבית הספר התיכון: מורה-גיר-תלמידים-כיתה. שכר המרצה האקדמי גבוה יותר, אך לעומת זאת, הרצאה באוניברסיטה יכולה להינתן גם לפורום של 300 סטודנטים, בהשוואה לכיתה הקטנה בבית הספר. הלימוד האקדמי מבוסס במידה רבה יותר על לימוד עצמי ותרגול בקבוצות קטנות בעזרת איש סגל זוטר ששכרו נמוך יחסית. יתכן שלימודים במקצועות המצריכים מתקני עזר כגון מעבדות (הנדסה, כימיה, רפואה וכדומה) יקרים במקצת.
יוקר הלימודים האקדמאים נובע כיום מגורמים שאינם קשורים ואינם הכרחיים להוראה עצמה: מנגנון ביורוקרטי עצום ובזבזני; שטחים ומרחבים ללא סוף (הדשא יפה אך אין לו קשר להוראה עצמה); אולמות נוצצים ומבנים יקרים בניצולת נמוכה; שכר אחיד לסגל ותנאי עבודה נדיבים שאינם פתוחים לתחרות חופשית, שעות עבודה נוחות, שבתונים, חופשות ארוכות, נסיעות לחו"ל, מענקי מחקר וקביעות בעבודה; שכר ללא קשר לביקוש למקצוע ולביקוש מהסטודנטים לשירותיו של המרצה; העדר הפרדה בין עלויות מחקר לבין עלויות הוראה.
המכללות להכשרת מורים - החידה היקרה
במכללות מכשירים מורים וגננות לבתי הספר היסודיים ולחלק מחטיבות הביניים. תקציב המוסדות להכשרת המורים כולל תוכניות קידום הוראה שונות עומד על כ- 1 מיליארד ₪ לשנה (2004). להלן מספר המכללות בישראל וחלוקתן:
מכללות למורים לחינוך הממלכתי הכללי: 15
מכללות למורים לחינוך הממלכתי-דתי: 12
מכללות חרדיות: 23
מספר התלמידים בכל זרם חינוך (2003):
החינוך הממלכתי-כללי: 673,000
החינוך הממלכתי-דתי: 191,000
החינוך החרדי: 144,000
כיצד ייתכן שככל שיש פחות תלמידים בזרם החינוך, יש יותר מכללות להכשרת מורים באותו זרם? אך זו אינה החידה היחידה: בשנת 1990 למדו בבתי המדרש למורים וגננות כ- 4,618 סטודנטים. חלפו 11 שנים, ובשנת 2001 זינק מספר הסטודנטים להוראה יותר מפי ארבעה ל- 20,299. מספר התלמידים גדל באותה תקופה במעט יחסית, ומספר הכיתות עוד פחות. מי לומד שם ולמה? הרי חלק ניכר מהבוגרים כלל לא ממשיך להוראה.
הסבר סביר מספקת נילי מנדלר (גלובס 4.12.03):
"...מכללות ממלכתיות-דתיות... מזכרת נאה מתקופת המפד"ל במשרד החינוך. בכל מכללה הרי יש מנגנון מנהלי, ומרצים ומשכורות. שיטה ידועה לצ'פר את מקורבינו...
במגזר החילוני, רבים מהבוגרים אפילו לא דורכים על מפתן בית הספר, וכשליש מהמורים החדשים נושרים מהמערכת בשנת עבודתם הראשונה. גם כאן פרחו מוסדות מיותרים בחסות אינטרסנטים במשרד החינוך ומחוצה לו. עוד מנגנונים נפוחים, עוד מרצים, עוד תקציבים...
הכול מתגמד מול [שפע] הסמינרים החרדים: הכשרת המורים הייתה לכר נרחב לפעילות פוליטיקאים ועסקנים חרדיים..."
כמה צריך לעלות "חינוך טוב"?
התחשיב הבא נערך בשנת 2015, תחשיב קודם נערך בשנת 2004. בעקבות העדכון ל-2015 נוכחנו שהמסקנות תקפות גם עכשיו.
עיקר מרכיבי תשתית החינוך הם מבנים (בתי ספר וכתות), מורים, ותחזוקה שוטפת. ננסה להעריך עלויות של תשתית חינוך ברמה גבוהה מאד, כזו שאינה קיימת במציאות הישראלית. השאלה המוצגת: מה תהיה עלות התשתית (לתלמיד) בבית ספר ברמת "הילטון 5 כוכבים"? לא נעסוק כאן בתוכן החינוך.
נניח כתות לימוד בשטח של כ-50 מ"ר כל כתה ועוד כ- 150 מ"ר לכיתה חדרי ספח (פרוזדורים, מקלט, מעבדות, ספורט, ספריה, מנהלה וכו'. כיום עומד היקף שטחים אלה על כ-25 מ"ר לכיתה בלבד). לכל מורה יהיה חדר-משרד פרטי במקום "חדר-המורים" המשותף. נקפיד על בניה ברמה גבוהה, כולל ריצוף שיש... רמה המקובלת בבנייניי משרדים מודרניים. המבנים יצוידו במערכת מיזוג וחימום מרכזית. עובדי ניקיון יסיירו במשך כל שעות הפעילות ולא רק עם תום הלימודים... השירותים יהיו תמיד נקיים ומבריקים...
והמורים... שכיום מועסקים במשרה "מלאה", בממוצע כ-20 שעות הוראה שבועיות (שעות נוספות מוקדשות בבית), יועסקו במערכת העתידית בהיקף הדומה לכל מועסק אחר במשק, כ- 35 שעות שבועיות בכתה (יום עבודה של 7 שעות בכתה ועוד שעתיים בבית או במשרד, בהכנת מערכי שיעור ובדיקת מבחנים...). בנוסף, "יאלצו" המורים להקדיש מספר שבועות בשנה מתוך 14 שבועות החופשה השנתית להשתלמויות מתקדמות, העשרה עצמית ועזרה ממוקדת לתלמידים מתקשים. גם במבנה נורמאלי זה יפחת מספר שעות העבודה השנתיות של מורה מאלה של יתר העובדים במשק.
במערכת החדשה, שאת עלותה ננסה להעריך, ילמדו בכל כתה רחבת ידיים, 25 תלמידים בלבד, במקום התקן הנוכחי העומד על 40 תלמידים לכתה. כדי לגייס מורים מעולים שיעבדו במשרות כמעט מלאות, תוגדל משמעותית משכורת המורים: במקום כ- 9,000 ₪ ברוטו לחודש, יעמוד שכר המורה החדש על כ- 15,000 ₪ לחודש!!! כלומר, עלות שנתית של כ- 240,000 ₪ הכוללת הפרשות נדיבות לפנסיה, תנאים נלווים, ביטוח וכו'.
עוד נניח, שכדי להעניק תנאי חינוך של "5 כוכבים", צריך ½ עובד שרות על כל מורה (מנהל, מזכירות, אחות, שומר, יועץ וכו') – הרבה מעבר למקובל כיום. עלותם השנתית תעמוד על כ- 160,000 ₪ לעובד.
ועתה, ננסה להעריך את עלותו של בית הספר... בל נשכח... "5 כוכבים"...:
עלות עובדי ההוראה לכיתה אידיאלית:
כל כיתה אידיאלית זקוקה למורה אחד ועוד "חצי" מורה. זאת בהנחה של 10.5 שעות עבודת הוראה ביום לכיתה אחת. זו השקעת זמן נדיבה ליום הוראה וכוללת עבודת רקע של מורה שאינה מול הכיתה, מורה מחליף לעת הצורך וכו'. נוסיף להשקעה זו בכוח אדם עוד ½ עובד שירות לכיתה. דהיינו, עלות של כ- 520,000 ₪ לכתה לשנה, או: כ- 43,000 ₪ לחודש לכיתה.
עלות מבנה בית הספר מודרני
כדי להעריך את עלות מבני בית הספר העתידי, נניח שהעירייה הורסת בית ספר קיים ומאפשרת ליזם להקים, על אותו מגרש ועל חשבונו, בית ספר מודרני מדהים ברמה של בניין משרדים מפואר. המבנה החדיש יושכר לעמותה שתנהל את בית הספר בשכר דירה כלכלי שמותיר רווח ליזם.
כדי להעריך עלויות, נבדוק את עלות השכירות בבניין משרדים מפואר בתל אביב, לאו דווקא במחירי מיתון: כ- 120 ש"ח למ"ר לחודש ועוד כ-25 ש"ח למ"ר לתחזוקה שכוללת מיזוג, ניקיון, ושמירה. לצורך החישוב נסתפק בשכר דירה ממוצע לכיתה של כ- 90 ש"ח למ"ר שהרי לא בכל הארץ המחירים כמו בתל אביב...אבל נעלה את עלות התחזוקה ל- 40 ש"ח למ"ר (כדי לספק שירות של חמישה כוכבים לתלמידים ולמורים).
שטח כיתה תקנית הוא כ-50 מ"ר. אבל אנחנו רוצים כיתות ושטחי ציבור (משרדי מורים, מעבדות, פרוזדורים, מקלט, אולם התעמלות) ברמה גבוהה, אז נניח בנדיבות שנצטרך לכל כיתה עוד כ-150 מ"ר בנויים. הגזמנו, אבל לצורך התחשיב אנו רוצים "הילטון". ועכשיו, נכפיל את שטח הכתה (כ- 200 מ"ר כולל חדרי הספח) בשכר הדירה, כולל התחזוקה. ננכה מהמכפלה כ-25% עבור החופשות לאורך השנה שבית הספר ריק מתלמידים. נקבל את עלות השכירות החודשית של כיתת לימוד חלומית: כ- 19,500 ₪ לחודש לכיתה.
עלות הבלאי החודשי
הבה נגזים, ונניח שבנוסף לעלות התחזוקה השוטפת החודשית הגבוהה, משפצים כל קיץ כיתות וחדרי ספח, מחליפים שולחן שבור ומחשב תקוע, מחדשים מלאי וציוד בעלות של כ- 3,500 ש"ח לחודש לכיתה. כך תתווסף עלות חודשית לכיתה של כ- 3,500 ש"ח.
אז כמה צריכה לעלות כיתת לימוד חלומית לחודש?
שימו לב, העלות כוללת מורים, מנהל, מזכירות, שכירות מבנה, תחזוקה, בלאי.
בסיכום נקבל את העלות החודשית לכיתה מפוארת:...... כ- 66,000 ₪ לחודש.
אם נחלק עלות זו ב-25 תלמידים נקבל עלות חודשית של כ-2,600 ₪ לתלמיד.
כמעט שכחנו – מעבר לשעות הלימודים, יעניק בית הספר החלומי פעילות העשרה ענפה. כיום משלמים הורים מאות שקלים לשנה עבור פעילויות נוספות בבית הספר. הבה נשתולל, נטיל את העלות על בית הספר. נגדיל את התקציב פי כמה באופן שיכסה פעילות נרחבת הכוללת שיעורי עזר, חוגים, טיולים, מסיבות וכדומה. דהיינו, 5,000 ₪ לשנה לתלמיד. הוצאה זו תעמיד את העלות החודשית הכוללת לתלמיד על כ- 3,000 ₪. פחות מעלות אחזקת ילד בגן פרטי או עלות מטפלת לתינוק. ראוי לחזור ולהדגיש שהסכום מבוסס על מערכת רווחית – בעלי הנדל"ן מרוויחים שכר דירה, קבלני התחזוקה מרוויחים והמורים נהנים סוף סוף בדרך לבנק...
זו עלותו של תלמיד בבית ספר פרטי חדש שנבנה מהמסד עד לטפחות. במערכת הנוכחית קיימים המבנים ואין צורך לשלם שכירות. לכן עלות חודשית לתלמיד בתשתיות משופרות לא צריכה לעלות על כ- 2,000 ₪ לחודש. אין כאן יומרה להציג "תכנית עסקית" – המספרים נועדו להמחיש סדרי גודל בלבד.
תקציב משרד החינוך עמד בשנת 2015 על כ-47 מיליארד שקלים. אם נחלק רק 80% מסכום עתק זה למספר התלמידים – נקבל תקציב לתלמיד בסדרי גודל שמאפשרים קיומה של מערכת חלומית כפי שתיארנו. אך מה אנו מקבלים עבורו כיום? תשתית ירודה, מורים לא מרוצים ונוער עם רמת ידע מאכזבת.
האם אלה כל ההוצאות? ומה עם הוצאות העתק של משרד החינוך עצמו? – מפקחים, לשכות, רכב צמוד, משרדים מחוזיים, כותבי תכניות לימוד, עובדי מחלקות החינוך בעיריות ועוד. הייתכן שרובם מיותרים? אולי אפשר לוותר על משרד החינוך ולתת את הכסף להורים שישלמו ישירות לבתי הספר? – על כך בהמשך, פרק "הפיתרון".
מיתוסים במערכת הבריאות - ניפוץ והבראה
ברפואה לא יתכן שוק חופשי - לחולה אין כלים להערכת המוצר הבריאותי
ברפואה אכן קיים פער-ידע בין הצרכן לבין נותן השירות. אך הרפואה אינה ייחודית. בעולם המודרני רבים התחומים שלצרכן אין בהם הבנה ואפשר למכור לו "חתול בשק". אנחנו חושדים במוסך שמכר לנו חלקים ועבודה שכלל לא היינו זקוקים להם. אנו חושדים בטכנאי שמתקן את הטלוויזיה, המחשב, או המזגן "שעובד עלינו בעיניים"... וברפואת שיניים, רבים מבקשים הצעות מחיר מרופאים נוספים. תחום הרפואה ייחודי ברמת החרדה של הצרכן ומכאן הנכונות לשלם יותר. את פער הידע ניתן להשלים עם חוות דעת נוספות.
שוק רפואה חופשי ופתוח, כמו כל תחום כלכלי אחר, ייתן מענה לדרישות הצרכנים. בשוק חופשי יתפתחו כלים להערכה נכונה של הטיפול הנדרש, מהו מחיר הוגן, ומיהו רופא מועדף.
אחת מהאפשרויות היא שכירת שירותיו של "רופא משפחה יועץ-מלווה" אשר ילווה את החולה כיועץ אישי גם במהלך האשפוז, מעין עורך דין רפואי. הרופא המלווה יאזין יחד עם לקוחו להסברי הרופאים המומחים, יבין את שפת המונחים הרפואיים, ישאל את השאלות הנכונות ויעזור לחולה לגשר על פער המידע ואף לקבל חוות דעת נוספות באשר לאבחון ולטיפול הנדרש.
זה למעשה עיקר תפקידו של רופא המשפחה. חברות הביטוח, קופות חולים, אגודות רופאים, וגם רופאים עצמאיים – יציעו גם הם – שירותים כגון אלה בעידן החדש.
כאשר קיים ביקוש למידע – מנגנון השוק ייצור את הכלים לגישור על פער המידע: מוניטין הרופא המטפל, זמינות המידע על רופאים, ביטול האיסור על רופאים לפרסם עצמם, וצמיחת חברות לדירוג איכות רופאים ושירותי רפואה. מערכת משפטית יעילה עשויה גם היא לעזור בתביעת רופאים על טיפולי סרק. אין ספק שחברות ביטוח יעסיקו רופאים מטעמן וכן יקומו התאגדויות רופאים שיתמחו במתן חוות דעת נוספות.
חברות ביטוח פרטיות יתרכזו בתחרות על בחירת מבוטחים זולים ("גריפת שמנת") ויסרבו לבטח מקרים קשים שאינם משתלמים לחברת הביטוח
כל משווק נוהג כך בשלב הראשון בתהליך שיווק, ומרכז מאמצים בבחירת הלקוחות הרווחיים ביותר. כך נוהגות גם קופות החולים כיום, בהציען תנאי הצטרפות מפתים למעבר מקופת חולים אחרת (לדוגמה: חלוקת מתנות לקבוצה חרדית אם תצטרף לקופת החולים. ממוצע הגילאים במשפחה חרדית נמוך מאשר ביתר האוכלוסייה, נתון שמגדיל את כדאיותם לקופת החולים).
בתנאי שוק חופשי, הפרמיה שגובה חברת הביטוח תעלה עם הגיל, או תישאר קבועה בהתקשרויות לטווח ארוך. לצרכן יהיו אפשרויות ביטוח רבות ומגוונות וברמות שונות של השתתפות עצמית. בעידן החדש אזרח יהיה מבוטח עוד טרם לידתו, כך שלא ייווצר מצב של היעדר ביטוח וסירוב מצד חברות הביטוח לבטח מקרה קשה. בתנאי תחרות ייתכן שיקומו חברות ביטוח שיתמחו בביטוח אוכלוסיות בעלות סיכון ביטוחי גבוה. יתכן שיתפתח שוק של מכירת תיקי ביטוח בריאות בסיכון גבוה מחברות הביטוח העממי אל החברות המתמחות.
הלאמת שירותי הבריאות על ידי המדינה החליפה "כשלי שוק" לכאורה, ב"כשלי ממשלה" שמחירם לרווחת הפרט גבוה: מחיר כספי (למשלם המיסים), מחיר בריאותי (לחסרי הקשרים), ומחיר מוסרי (השחתת הציבור והרופאים).
הצלת חיי אדם מצדיקה כל הוצאה. לחיים אין מחיר
אם הטיעון נכון, צריך להעמיד מאבטח בכל תחנת אוטובוס שיבדוק בקפדנות כל נוסע. חייהם של עשרות היו ניצלים. צריך להעמיד שוטר תנועה על כל 200 מ' של כביש – מאות הרוגים ופצועים היו ניצלים ממניעת תאונות דרכים. צריך לחייב בתי חולים לבדיקה של כל חולה על ידי 3 מומחים נפרדים, כדי לוודא אבחון נכון וטיפול רפואי אופטימלי. חיי רבים היו ניצלים.
אין גבול להוצאה אפשרית כדי להציל חיים. מעשית, ההוצאה להצלת חיים מוגבלת ליכולת הצרכן לשלם עבורה. גם ההוצאה הציבורית, באמצעות כספי המיסים, מוגבלת בדיוק כמו ההוצאה מכיס פרטי כי נכונות האזרח לשלם מיסים גם היא מוגבלת.
לחיים יש מחיר וההוצאה הציבורית לרפואה מוגבלת ל"סל בריאות" מכסימלי. גם כיום, מעבר ל"סל" – הכסף קובע – העשירים יכולים לקנות שירותי רפואה טובים יותר, בדיוק כפי שהם אוכלים במסעדות טובות, נוהגים ברכב בטוח יותר, וטסים במחלקה הראשונה.
הנהגת רפואה פרטית תביא להרס הרפואה הציבורית
רפואה ציבורית תתקיים קורב לוודאי גם בעידן החדש, אך היא לא תמומן על ידי משלם המיסים. רפואה ציבורית תזכה לתמיכת עמותות כגון הדסה ואחרים. עידן הרפואה הממשלתית – יסתיים, ויפה שעה קודם. הרפואה הממשלתית מייקרת את שירותי הבריאות ופוגעת באיכותם. גורמת למחסור בשירותים מסוימים ולעודף באחרים. יחסי החולה-רופא משתבשים ולעיתים אף עוינים על רקע תחושת ה"מגיע לי" והרפואה השחורה. רפואה ציבורית מעניקה עדיפות ויתרון לממסד הפוליטי, יקיריו ומקורביו. השכבה הגדולה ביותר שנהנית מ"רפואה חינם" ברמה טובה היא שכבת "רפואת הקשרים". לקטגוריה זו משתייכים כמעט כל עובדי מערכת הבריאות משפחותיהם וקרוביהם, שכבת הניהול (החל ממנהלים זוטרים) של הסקטור הציבורי המורחב, אוניברסיטאות, סלברטיים, עובדי תקשורת, חברות ממשלתיות ועוד רבים. אין מנוס מהתפתחות שחיתות ושוק שחור.
הרפואה הממשלתית פוגעת קודם כל בשכבות החלשות חסרות הקשרים והממון. מעמד הביניים נאלץ להתגונן באמצעות ביטוחים פרטיים, ביטוחים משלימים ותשלומים שחורים. עיקר הנפגעים מהרפואה הציבורית הם דווקא השכבות שעבורן, לכאורה, הוקמה המערכת מלכתחילה.
חולים מקבלים כיום תרופות כמעט חינם
דו"ח הפעילות של קופות החולים שפורסם בתאריך 26.10.03 על ידי רואי החשבון ראובן שיף וצחי חבושה מעלה מסקנות שונות.
על פי החוק, קופות החולים רשאיות לגבות מהמבוטח 15% בלבד ממחיר התרופה. כבסיס לחישוב מחיר התרופה לוקחות קופות החולים את "המחיר הקטלוגי" של התרופה – מחירון רשמי של היצרן. כמו בכל מוצר אחר, מחירי התרופות בפועל, ובייחוד כאשר קניין גדול כגון קופת חולים רוכש תרופות –נמוכה משמעותית. 15% שגובה הקופה מהמבוטח, מגיעים בממוצע לכ- 40% מהמחיר האמיתי של התרופה.
ההוצאה הממוצעת למבוטח על תרופות עומדת על כ- 276 ₪ לשנה. באופן זה, גם כיום התרופות רחוקות מלהיות "חינם". בשנים האחרונות התפתח מסחר תרופות באינטרנט במחירים נמוכים ביותר. בעידן החדש, בו תתפתח תחרות בין עשרות מוסדות רפואיים על כיסו של החולה, יֵרדו גם מחירי התרופות. קרוב לוודאי שהמחיר שאנחנו כבר משלמים כיום עבור תרופות, יכסה בקירוב את מלוא עלות התרופות בעידן החדש. חברות ביטוח יציעו, קרוב לודאי, תוכניות ביטוח המכסות רכישת תרופות יקרות.
מערכת בריאות ציבורית מאפשרת חלוקת תרופות לעשיר ולעני כאחד, ללא אפליה
קיים "סל תרופות" מאושרות עבורן גובות קופות החולים מחיר "סמלי" מהחולים. לעיתים קרובות, גבוה המחיר ה"סמלי" מעלות התרופה לקופה. מאידך גיסא, גובה קופת החולים מהממשלה תקציב עבור התרופות, הגבוה, במקרים רבים, מעלותן האמיתית. אומר על כך עורך דין אלי פישר בראיון עם שחר גינוסר (ידיעות אחרונות 21.5.04):
"...המחיר האמיתי... הזול מאד, שהקופה משלמת ליצרן על התרופה... הקופה, בלי בושה, פשוט סירבה לגלות לבית המשפט כמה באמת עולה לה התרופה... כשגיליתי בסוף את ההפרש נדהמתי. בתרופה לסרטן הם גורפים רווח נקי של אלפי שקלים לחודש, על כל חולה... הם גוזרים קופון שמן..."
"...מהדיונים המשפטיים מתברר שוב ושוב שתרופות יקרות, שאינן כלולות בסל, ניתנות לחלק מהחולים בלבד... בעלי הקשרים הטובים נהנים בחשאי מתרופות יקרות שעולות עשרות אלפי שקלים בחודש, שהקופות מסרבות לתת לעמך... אנחנו נתקלים בזה כל פעם מחדש, במחלות הכי קשות..."
ועל המערכת השוויונית נאמר:
"...כשפוליטיקאים וחבריהם חולים מאד, הם יעשו כל מאמץ ליהנות מתרופה יקרה... יש לי מכתב שראש הממשלה שרון נתן כשהיה חבר כנסת... לסייע לידידה... שחלתה בסרטן... קיבלה את התרופה מהקופה 'לפנים משורת הדין'...
[עו"ד אלי פישר] הגיש באחרונה תביעה נגד כל הקופות, כדי שיחשפו את כל החלטות 'ועדות החריגים' שלהן... נראה למי באמת נותנים טיפולים יקרים, ומאיזה סיבות...".
מערכת בריאות ממשלתית מאפשרת פיקוח ממשלתי ותכנון מרכזי
במערכת ממשלתית אין בעל-בית, איש הישר בעיניו יעשה. מתגבשים מוקדי כוח פוליטיים פנימיים, אשר מנהלים את המערכת, לפי האינטרסים המצומצמים שלהם. פקידי ממשלה אינם מסוגלים "לפקח" או "לתכנן" – הם שבויים בשטף האירועים ונסחפים איתם. למערכות הכפופות להם, יש כוח-חיות עצמאי. פקידים ופוליטיקאים הופכים לעושי-דברם של הגורמים החזקים במערכת. ברבות הימים נמוגים הגבולות בין הפקידות הממשלתית לבין הפוליטיקאים – שמור לי ואשמור לך – ללא גבולות. במערכת הבריאות לדוגמה, רופא בכיר הופך לפקיד משרד הבריאות וזמן מה לאחר מכן חוזר למערכת הרפואית או אף מוצא דרכו לפוליטיקה.
כותבת על כך סטלה קורין ליבר (גלובס 30.8.01):
"...בתי החולים הפכו למרכז האגו של כמה אלפי רופאים בכירים, שמחזיקים את כל המערכת בקטטר. אגו מקצועי ואגו של חשבון הבנק. מנהלי המחלקות ומנהלי היחידות (ש"הומצאו" בהמוניהם...), דבוקים לכיסא עד יום פרישתם. הם גם מראים נוכחות מינימלית, שעות בודדות ביום, במחלקות שהם מנהלים.
בשעות אלה, הם לא מעניקים מהידע ומהמיומנות שלהם לרופאים הצעירים או לחולים, גם לא הקשים שביניהם. בשעות הספורות, עסוקים מרבית ה"גדולים" בחולים הפרטיים שלהם. מי מכיר 'חולה פשוט' שטופל על ידי מנהל המחלקה?. [או עסוקים מחוץ לכותלי בית החולים ב"סידורים" אישיים כגון מתן חוות דעת בבית משפט על חשבון שעות העבודה בבית החולים.].
חלק מהחולים משלמים ב"שחור" וחלקם ב"לבן" – תחת הכותרת של תשלום ל"קרן המחקר" או ל"עמותה" ממנה נהנים הרופאים הבכירים, ומי שהם חפצים ביקרו. ומדובר בעשרות או מאות אלפי שקלים בחודש, בנוסף למשכורת.
עבור האגו המקצועי, הציבור משלם הרבה יותר, בבריאותו ובכיסו. אין שום סיבה שכל בית חולים, לפי רצונו, יקים מחלקה להשתלת כליות, לב, ריאות, כבד, הפריה חוץ-גופית וכן הלאה. זה מכביד על התקציב וגורע מההתמחות המקצועית – הרי חלק ניכר מהחולים שבוחרים לעבור ניתוח בחו"ל, עושים זאת בשל החוסר בידע ובניסיון בארץ.
אין סיבה שכל מנהל בית חולים ירכוש ציוד רפואי חכם ומתקדם, לאבחון וטיפול, במיליוני דולרים, ויפעיל אותו בקושי שמונה שעות ביום, לא כולל שבתות, חגים ומועדים."
בישראל קיים מחסור במיטות אשפוז
מספר המיטות "הרגילות" לכל אלף נפש באוכלוסיה עומד על 3.3. ואילו בארצות הברית, בה לכל הדעות, אין מצוקת אשפוז וחולים לא שוכבים במסדרון, מספר המיטות לכל אלף נפש הוא כ- 2.9 מיטות לכל אלף נפש. בגרמניה עומד המספר על 8.2. קיימת בעיה בהשוואה בינלאומית של מיטות אשפוז בגלל הגדרות שונות של המושג. האם נכללות מיטות גריאטריות בבתי אבות, חולים כרונים, מיטות בקליניקות פרטיות, בתי חולים פסיכיאטרים וכדומה.
"צפיפות" או "עודף" במיטות אשפוז נובעים גם מחוסר יעילות המערכת, ומהעדר אינטנסיביות בהפעלת מכוני עזר כגון סריקות CT, MRI, מכוני גסטרו, לב, בדיקות דם ואחרות, וממערכת שונה של תמריצים ביורוקרטים. לדוגמה: תשלום לבתי חולים לפי מספר "ימי האשפוז" עלול ליצור אינטרס להרבות בימי אשפוז... לא לשחרר חולים.
גור מינצר מנכ"ל חברת CARE שירותי רפואה טוען, בראיון לגיליון יזם השנה של גלובס (אורי רבין, ינואר 2004):
"...בארץ יש עודף מיטות אשפוז, לפי כל קנה מידה. יש בזבוז רב בימי אשפוז מיותרים, שיוצרים מצב מלאכותי של 'מצוקת אשפוז'. זה מצטלם טוב בעיתונים אבל זה לא מצב אמיתי. הרפואה המודרנית המתקדמת... מבוססת על שירותים לבלתי-מאושפזים – שירותים קצרים, יעילים וממוקדים, ברמות ידע וטכנולוגיה גבוהות. אין צורך באשפוז. [ובודאי לא באשפוזים ממושכים].
...יש את האשפוז הגריאטרי, של אנשים שדורשים טיפול. זה מהווה עד 30%. את שאר ה- 70% אפשר להשוות למכונית במוסך. את המכונית שלך לא היית משאיר שבוע במוסך, כדי שביום ב' המכונאי יחליף לה את הפלאג, ביום ג' הוא יבדוק שמן, וביום ד' כולם יעמדו סביב למכונית ויחליטו לעשות לה רנטגן. ביום ה' יעשו רנטגן, אחרי זה סוף שבוע, וביום א' יגידו: 'לא ראינו כלום ברנטגן', אתה יכול לקחת את המכונית הביתה... את המכונית שלך לא היית משאיר במוסך כזה, אבל ככה מאשפזים, ובישראל במיוחד. ברפואה מודרנית, כלכלית, מנהלים בירורים במהירות וביעילות מחוץ לבית החולים, ומחליטים מה לעשות בלי להניח את האנשים על המדף במחסן, ותוך כדי כך להאכיל אותם, לכבס להם, למזג אותם ולזהם אותם בחיידקים. וכל זה בלי שום צורך...".
במערכת הנוכחית, כאשר חולה נזקק לבדיקות רפואיות מאשפזים אותו בבית חולים מסיבה לוגיסטית פשוטה: הבדיקות בבתי החולים מהירות בהרבה מאשר במערכת שמחוץ לבית החולים. במקרים רבים אין צורך אובייקטיבי שהנבדק "ישכב" בבית החולים.
גורם חשוב אחר שבדרך כלל אינו מופיע בניתוחים הסטטיסטיים המקובלים הוא תיקון הנתונים על פי הרכב הגילאים באוכלוסייה. ברובן הגדול של מיטות האשפוז שוכבים חולים בקבוצת הגיל 55 ומעלה. קבוצת גיל זו קטנה משמעותית בישראל יחסית למדינות מערביות אחרות - תושבי ישראל צעירים יחסית. אם מחשבים מחדש את יחס מיטות האשפוז לכל 1000 תושבים מבוגרים (מעל גיל 55) מתקבל נתון מפתיע – ישראל מתקרבת לצמרת מדינות העולם במספר מיטות האשפוז יחסית למספר המבוגרים באוכלוסייה.
אנשים הולכים לרופא "כשצריך" - תשלום עבור ביקור אצל רופא לא ישפיע על צריכת השירות. מספר הביקורים לא יקטן.
כאשר מחירו של שירות הוא אפס, הבִיקוש גדל ללא הרף. רפואה אינה יוצאת מהכלל. הביקוש לשירותי רפואה מוגבל למעשה רק על ידי משך הזמן ומידת הטִרדה שהאזרח (שחש שלא בטוב) מוכן להשקיע לצורך ביקור אצל רופא. מאחורי הטענה מסתתרת הנחה שאזרח יהיה מוכן לשלם "כל מחיר" עבור ביקור אצל רופא אפילו כדי לברר בעיה פעוטה.
הדוגמה, אולי היחידה, למוצר שעבורו הצרכן מוכן לשלם "כל מחיר" הם סמים קשים ממכרים. המכור לסמים, מוכן לשלם כל מחיר בעת "קריז" ולמכור את כל אשר לו עבור מנת סם. הגבול שלו, הוא אולי, רק הרעב למזון, פת הלחם האחרונה. כל זאת בהנחה שלא מאפשרים למסומם לגנוב...
ניסויים שנערכו בארצות הברית הוכיחו שמספר הביקורים אצל רופאים פחתו, ככל שמחיר הביקור עלה. מצבם הבריאותי של המשלמים לא הורע, למעט חלק קטן של חולים כרונים עניים. בעיית מיעוט קטן זה ניתנת לפתרון. בשוויץ למשל, הונהג תשלום עבור התייעצות טלפונית עם רופא. מספר שיחות הטלפון פחת.
בית חולים פרטי דואג לכיסו של בעל העסק ואילו בית חולים ציבורי דואג לחולים
בעליו של בית חולים פרטי אכן מוטרד מהשורה התחתונה – הרווח. זו בדיוק הסיבה מדוע עליו להיות יעיל ואיכותי ממתחריו. זו הסיבה שעליו להעניק שרות מעולה ללקוחותיו כדי לצבור מוניטין ולהצליח. מניעים אלה משתבשים ברפואה ציבורית – הכנסות בית החולים נובעות מהממשלה ולא מהלקוחות. טיב השירות שהרופא הציבורי מעניק נובע רק מאופיו האישי ואינו נובע מהתמריצים המובנים במערכת. מעריב (זהר שחר לוי 28.1.05) מפרסם כתבת תחקיר על דר' שאול דוידוביץ', רופא מרדים בבית חולים איכילוב, אשר בכירי הרופאים ומנהל בית החולים ניסו להביא לפיטוריו במשך 12 שנים לאחר אינסוף תלונות חמורות וללא הצלחה. בית חולים איכילוב הוא בית חולים ציבורי בבעלות עירית תל אביב. האם סיפור כזה יכול היה להתרחש בבית חולים פרטי? – לשיפוטכם:
"...השאיר חולה לבד בזמן הרדמה, חתם על גיליון פרה-מדיקציה (הכנת חולה לניתוח) מבלי שהחולים נבדקו על ידיו, נטש משמרות מבלי לקבל רשות ולא חזר אליהן לאחר שנדרש לעשות כן, נעדר מחדר ניתוח במהלך ניתוח, הרבה לאחר ולהעדר... בשנת 1989 דוידוביץ' הביא למותה של חולה, שהורדמה בניגוד להנחיות משרד הבריאות בחומר הרדמה שלו הייתה רגישה... על כך ננזף על ידי משרד הבריאות... בימי עבודתו בבית החולים ליולדות דוידוביץ' עוזב את בית החולים בשעות העבודה... הופעה מאוחרת לעבודה כמעט יום-יום... מספר פעמים ביום הוא נעלם מחדרי הניתוח ללא שניתן למצוא אותו, ואז לא ניתן להמשיך להפעיל את חדר הניתוח שבו הוא מוצב... שוב הפקיר חולה מורדם בחדר הניתוח ויצא לשיחות בטלפון, דבר שעליו הוזהר מספר פעמים בעבר... צוות חדר הניתוח מחפש את דר' דוידוביץ' התורן, ואינו מוצא אותו, והוא אינו עונה לביפר למרות שהזמין חולה לניתוח..."
בהמשך הכתבה מתוארים עוד מספר מקרים מזעזעים. לאחר 11 שנים הצליח מנהל בית החולים, פרופ' גבי ברבש, להביא להשעייתו של הרופא למשך 6 חודשים... לבסוף, דר' דוידוביץ' לא פוטר, אלא יצא לפנסיה מוקדמת...
לסיכום אומר פרופ' ברבש, מנהל איכילוב: "...מאז עשר שנים שום דבר לא זז, לא משתנה. זה לא תלוי בנו, זה תלוי במשרד הבריאות ובעיריית תל אביב. עיריית תל אביב לא פיטרה אדם אחד מאז ימי מאיר דיזנגוף, והיא לא עשתה כלום גם במקרה הזה... אתה מנהל אבל ידיך כבולות... את חושבת שהוא הבעייתי היחיד?!..."
בישראל קיימת מערכת רפואית פרטית, מקבילה לציבורית
כמעט ואין בישראל "רפואה פרטית" ובוודאי שלא "מערכת". חולים יכולים להתקבל "לטיפול פרטי" אצל רופא במערכת הציבורית, על חשבון ההשקעה של משלם המיסים בתשתית הרפואה הציבורית, ועל חשבון חולים אחרים שהטיפול "הציבורי" בהם נדחה.
תשלום לעובד ציבור, כדי שיעדיף את המשלם על פני אחרים, הוא שוחד. הייחוד הישראלי הוא שבחלק מהמקרים השוחד חוקי. השרץ הוכשר באמצעות הנהגת עסקי רפואה "פרטיים", על חשבון כלל הציבור, בבתי חולים ממשלתיים. פתרון של חוסר ברירה במערכת סוציאליסטית מעוותת.
איך פתרו בישראל את בעיית ההמתנה הארוכה לתור לניתוח...
דו"ח מבקר המדינה שפורסם באפריל 2003 חושף את הפטנט הישראלי. פשוט. בתי החולים לא מעבירים למשרד הבריאות נתונים עדכניים על מספר הניתוחים הנעשים בישראל מידי שנה (יש נתונים על "כלל הפעולות" הרפואיות). משרד הבריאות אינו מרכז מידע על הממתינים בתור לניתוח ועל משך ההמתנה, אפילו לא בבתי חולים ממשלתיים שהמשרד עצמו מפעיל...
התורים נקבעים על ידי מנהלי המחלקות או רופאים מטעמם, אך המידע על קביעת התורים אינו מועבר באופן שוטף אפילו להנהלת בית החולים... מנהלי המחלקות מסרבים למסור את שמות הממתינים לניתוח ומנהלי בתי החולים אינם יודעים כלל את שמות הממתינים. קל לנחש מדוע הרשימות "סודיות" – רפואה שחורה!!
בחודשים מארס עד אוקטובר 2002 בדק המבקר את תפקוד בתי החולים אסף-הרופא בצריפין וקפלן ברחובות. בתי חולים קרובים המשרתים אוכלוסייה דומה. נמצאו פערים גדולים במשך ההמתנה לניתוחים בשני בתי החולים: באסף הרופא ממתינים שנה לניתוח לתיקון עצמות אצבעות הרגל ואילו בקפלן ממתינים חצי שנה. לניתוח ירוד (קטרקט) ממתינים בקפלן יותר משנתיים, לעומת 4 חודשים באסף-הרופא.
במערכת רפואית קפיטליסטית פרטית וחופשית לא תתכן תופעה כזאת. אם בכלל היה נוצר תור בבית חולים, היו המתחרים מפרסמים שאצלם אין תור.
ביטוח בריאות ממשלתי-ציבורי מבטיח לחולים גישה שווה לשירותי בריאות
כאשר התקבל חוק ביטוח הבריאות הממשלתי באנגליה בשנות ה-40, הציפיות היו ל- "מאה אחוזים של שירות ל-מאה אחוזים של הציבור" שירות אחיד ומלא לעשיר ולעני. הכרזות דומות נשמעו מפוליטיקאים בכל המדינות בהן הונהגה רפואה סוציאליסטית. מחקרים שנערכו באנגליה, עשרות שנים לאחר הלאמת מערכת הבריאות, הראו בברור פערים באיכות הטיפול לפי אזור המגורים של המטופל. באזורים בעלי דרוג סוציאו-אקונומי נמוך, שיעור מקרי המוות בסדרה של מחלות, גבוה משמעותית מאשר בשכונות יוקרתיות. לדוגמה: גבר חולה בסרטן הערמונית שמתגורר בדרום מזרח לונדון (באזור בקסלי וגרינווייץ') סיכויי ההישרדות שלו לתקופה נוספת של 5 שנים עומדים על 34 אחוזים. לעומתו, לגבר בשכונות היוקרה קנסינגטון או ווסטמינסטר יש סיכוי של 60%. (הגרדיאן 1.10.98). מחקרים בקנדה מעלים תוצאות דומות.
עניים וחסרי קשרים נדחקים לסוף התור. חולים משכבות מצוקה, בכל מדינה, זוכים לפחות תשומת לב מצד רופאים. בסקר שנערך באונטריו בקנדה (1998), הודו למעלה מ- 80% מהרופאים שרואיינו כי הם מעניקים טיפול מועדף לחלק מהחולים: חולים שהגיעו עקב הפנייה אישית, קשרים, אנשי ציבור ופוליטיקאים.
החשש היה שמערכת בריאות חופשית ותחרותית תמנע משכבות מצוקה טיפול רפואי בגלל מחסום העלות הכספית. מערכות הרפואה הממשלתיות החליפו את "מחסום הכסף" במחסום "הקשרים האישיים" ומגבלות "סל-הבריאות". כל זאת בנוסף לכסף המזומן הנדרש לרפואה השחורה. רפואה ציבורית חייבת ליצור מגבלות ביורוקרטיות לאימוץ טכנולוגיות מתקדמות, לקיצוב שימוש בתרופות חדישות, ומיישמת באיחור ניכר טיפולים מתקדמים או לפחות מעכבת יישום נרחב שלהם. הסיבה היא פשוט תקציבית, אך גם העדר תחרותיות.
נתונים מכל העולם מוכיחים שעיקר נטל ההתמודדות מול עול הביורוקרטיה של רפואה ממשלתית נופל על שכבות מצוקה. הם תמיד נדחקים לסוף התור ולמסדרון בית החולים. האחרים מסתדרים איכשהו...
מערכת בריאות ממשלתית נותנת מענה רפואי לפי צרכי החולה ולא לפי יכולת התשלום שלו
בכל ארצות הרפואה הממשלתית, הציבור בעל היכולת הכלכלית, אינו סומך על המערכת ומבטח עצמו בביטוחים פרטיים משלימים: 13% מהבריטים, 30% מהקנדים, 33% באוסטרליה.
הישראלים מקיפים עצמם בביטוחים משלימים, ביטוחים פרטיים, ותשלום במזומן לרופא בבית החולים הציבורי. השחיתות היא התשובה לחוסר האונים של מערכת ממשלתית.
בארצות אלה הציבור יודע שהעשירים, המקושרים והמתחמנים מתקדמים לראש התור. עוקפים את התור, או מוצאים חלופה לטיפול בחו"ל. מערכת הבריאות הציבורית הבריטית (NHS) יועדה להעניק טיפול חינם לכל בריטי. כלל לא מפתיע שלמעלה מרבע מהכנסות בתי החולים הציבוריים נובעים מ"רפואה פרטית", כאשר מנגד משתרך תור ארוך של ממתינים! כך קורה לדוגמה במרכז הרפואי הציבורי המוביל לטיפול בסרטן, רואייל מרסדן בלונדון (אובזרבר 16.12.01) שמעדיף חולים המשלמים במזומן...
המצב אינו שונה בקנדה. מספרים הולכים וגדלים של חולים קנדים מוותרים על "רפואת החינם" בקנדה, מדרימים לארצות הברית, משלמים וזוכים לטיפול מיידי. "רפואת החינם" בקנדה מתאפיינת במחסור בציוד ובחדרי ניתוח... התור לניתוחי סרטן בדרכי השתן עמד בממוצע על 64 ימים וחלק ניכר מהנזקקים להקרנות סרטן הערמונית וסרטן השד נשלחים באופן רשמי לטיפול בארצות הברית. (מדיקל פוסט 8.6.99 וגם 1.4.00).
במערכת הבריאות צריך לתקן מספר כשלים ולשנות סדרי עדיפויות
תכופות נשמעת הטענה שכל שנדרש כדי שמערכת הבריאות תתפקד כהלכה הוא לתקן מספר כשלים טכניים, או לשנות את סדרי העדיפות של משרד הבריאות, או להשקיע יותר בתחום מסוים, או זיהוי הבעיה כנובעת מרצונה או אי רצונה של המפלגה השלטת – די בהחלפת שר הבריאות כדי להביא את הגאולה. כלומר, מערכת הבריאות הממשלתית- סוציאליסטית תתפקד כהלכה.
טענתנו: כשלי מערכת הבריאות הם בלתי נמנעים ומוּבְנים בכל מערכת בריאות שנשלטת וממומנת על ידי פוליטיקאים, במקום על ידי הצרכנים והספקים באמצעות מנגנון השוק.
הקצאת משאבים: כאשר החולה עצמו צריך לשלם עבור השירות הוא יעשה מאמצים להשקיע את כספו בדיוק לפי צרכיו. פוליטיקאים שמשקיעים את הכסף ומעניקים "בריאות חינם" – לעולם יעבירו את התקציב לפי מערכת לחצים שונים המופעלים עליהם ובהשפעת שיקולים קצרי טווח – הבטחת שרידותם הפוליטית בבחירות הקרובות.
שוויוניות ההשקעה הממשלתית – תיאורטית אין קל מזה. כדי להבטיח שוויון בשירותים, על הממשלה להשקיע יותר במתן שירותים לשכבות עניות ופחות במרפאות ילדים מפוארות ברמת אביב ג'. אבל, כאשר השיקולים הם פוליטיים בגלל עצם שליטת הפוליטיקאים במערכת הבריאות – הכסף ילך לכיוון ממנו תצמח התועלת הפוליטית הגבוהה ביותר. שליטה ממשלתית ותכנון מרכזי אינם מבטיחים את השוויוניות בשמם מולאמת מערכת הבריאות.
סקרים במדינות עם רפואה מולאמת כגון קנדה ובריטניה מוכיחים שרוב הציבור מרוצה ממערכת הבריאות
זו אכן התמונה. הסיבה ל"שביעות הרצון" נובעת מעובדה סטטיסטית פשוטה – במדינות המערב, רוב הציבור בריא רוב הזמן. רוב הציבור מתחכך במערכת הבריאות בנושאים פעוטים יחסית כגון מחלות ילדים, שפעת עונתית, פציעה מקרית וכדומה – השירות ניתן חינם וכולם מרוצים. הבעיות צפות עם מיעוט מהאוכלוסייה, שחולה מאד, והופך ל"משתמש כבד" של המערכת.
2% בלבד מהאוכלוסייה בארצות הברית (החולים ביותר) מנצלים 41 אחוזים מהוצאות הבריאות הכוללות במדינה. התמונה דומה במדינות אחרות. רוב הציבור בריא יחסית ולכן הוא "מרוצה" ממערכת הבריאות.
האזרח הממוצע אינו בקיא בסבך מערכת הבריאות, על אחת כמה וכמה קשה לצפות שידע לנתח מה היה קורה אילו מערכת הבריאות הייתה מתנהלת באופן שונה.
יש הגיון ב"בורות" הציבור, ולא רק בתחום הרפואה. לאדם הסביר יש תמריץ להרחיב ידע על נושא כלשהו רק עד לנקודה שעלותו של חלקיק מידע נוסף משתווה לתועלת שניתן לצפות מתוספת המידע. זהו ההסבר הכלכלי לכך שהאדם הממוצע אינו יכול להפוך למומחה בתחלואי מערכת הבריאות.
במדינות כגון בריטניה וישראל, התמריץ להרחבת הידע האישי על מערכת הבריאות, קטן מאשר לאזרח אמריקאי, לדוגמה. הרחבת הידע על תפקוד המערכת הרפואית, על ידי אזרח ישראלי, תתרום לו מעט מאד. יכולתו לנצל את המידע מוגבלת. שוק הרפואה אינו תחרותי ומגוון. בארצות הברית, לעומת זאת, חלק ניכר של שירותי הרפואה פרטיים ולכן אזרח עם מידע עדכני ורחב הוא צרכן טוב יותר. נניח שצרכן שירותי בריאות בישראל נתקל בבעיה רפואית, והוא החליט להתעמק וללמוד את התחום הבריאותי הבעייתי. האזרח יגלה מהר מאד שהשירותים אינם "נקנים" אלא "מוענקים" ואפשרויות הבחירה שלו במסגרת קופת החולים מוגבלות ביותר, אם בכלל. הידע שירכוש הוא כמעט חסר ערך. מלחמה ב"טחנות רוח".
היבט אחר של הרפואה הסוציאליסטית משפיע על היקף המידע שיש לאזרח על המערכת. בשוק רפואי תחרותי יש לספקי השירות הרפואי תמריץ "לדחוף" מידע לצרכנים על פיתוחים חדשים, טיפולים יעילים, תהליכי בדיקה ואבחון מעודכנים וכדומה. פרסום המידע יגדיל את הביקוש לשירות ויגדיל את הכנסות הספקים. לעומת זאת, במערכת בריאות ממשלתית, הדרך להגדלת הכנסות העובדים, החל מהאחות והרופא וכלה בבית החולים עצמו, היא הפעלת לחץ על הממשלה לשלם יותר... הדרך של העובדים במערכת להגדלת רווחתם, הנאתם, זמנם הפנוי וכדומה היא לשכנע את הפציינטים לדרוש ולהסתפק בפחות...
הצלת חיים חשובה מעושר
הדרך הטובה ביותר להצלת חיים היא צמיחת העושר. בקליפורניה נהרגו 4 אנשים ברעידת אדמה. רעידה בעוצמה זהה בהודו או בטורקיה תגרום למותם של 4,000 אנשים בגלל איכות בנייה ירודה. גם הפצועים בקליפורניה יזכו לטיפול טוב יותר וישובו לחיים מלאים מהר יותר. האמבולנס יגיע מהר ולמקום המדויק בזכות תקשורת עדיפה, יגיע במהירות לבית החולים בזכות תשתית התחבורה האיכותית, הפצועים יזכו לטיפול ברמה גבוהה יותר בבית החולים המשוכלל.
מערכת בריאות ממשלתית מבטיחה "זכות יסוד" אנושית לשירותי בריאות
אף אחד לא יכול להבטיח "שירותי רפואה שווים לכולם" ובוודאי שלא מערכת ממשלתית מולאמת. להיפך, שירות ממשלתי חייב לקצוב ולהגביל ב"סל בריאות" את שירותי הרפואה להם זכאים אזרחים. שירות ממשלתי אפילו לא יכול להבטיח לנו את מקומנו ה-100 בתור לניתוח לב. מקומנו בתור במקום ה-100 כלל לא מבטיח אפילו שנזכה לניתוח ה-100 – תמיד יהיו אחרים שיוקפצו לראש התור.
מערכת בריאות ציבורית מבוססת על צרכי החולה ולא על יכולתו לשלם
"צרכי החולה" הם אינסופיים: כמעט תמיד אפשר לנסות את הטיפול החדשני והיקר ביותר, כמעט תמיד ישנה תרופה חדשה שזה עתה יצאה לשווקים. תמיד אפשר לנסות "עוד משהו" להארכת החיים וחוות דעת נוספת ממומחה בעל שם. ראו ציבורית לא יכולה לאפשר זאת "לכולם". לכן רפואה ציבורית מחייבת "סל בריאות" שמגביל את הטיפולים והתרופות. רפואה ציבורית נסמכת על תקציב המדינה ומתחרה על התקציב מול קבוצות אינטרס רבות אחרות ולכן תמיד יהיה מחסור במיטות או בציוד.
מסיבות אלה נוצרים תמיד תורים ארוכים ורשימות המתנה לשירותי בריאות ברפואה ציבורית. כאשר נוצר תור ארוך – תמיד יהיה פלח משמעותי באוכלוסיה שידלג לראש התור, בין אם תמורת כסף או בין אם באמצעות "קשרים".
למרות ההוצאה לבריאות הגבוהה בעולם בארצות הברית (הוצאה לנפש), תוחלת החיים נמוכה ותמותת התינוקות גבוהה יחסית
תוחלת החיים ממוצעת בקרב אוכלוסייה אינה מעידה על איכות שירותי הבריאות. תוחלת חיים נובעת מגנטיקה, אורח חיים, הרגלי תזונה, חינוך וגורמים חברתיים. איכות שירותי הבריאות יכולה להאריך את תוחלת החיים של חלק מזערי באוכלוסייה, אך השפעתה על ממוצע תוחלת החיים במדינה – נמוכה. תוחלת החיים של המיעוט היפני בארצות הברית גבוהה כמו של יפנים ביפן (גבוהה בערך ב-3 שנים מתוחלת החיים הממוצעת בארצות הברית). האוכלוסייה האמריקאית מורכבת ממיעוטים שונים עם שונות גבוהה ביניהם בתוחלת החיים.
גם תמותת תינוקות אינה קשורה לאיכות הטיפול הרפואי: תמותת תינוקות אצל אמהות אפרו-אמריקאיות גבוהה יותר מפי שניים מאשר אצל אימהות לבנות. משפחות ברמות הכנסה נמוכות ולא-משכילות מאופיינות גם ברמה גבוהה של תמותת תינוקות.
הצגת פריטית לפי תגיות בריאות
ראשון, 30 אוקטובר 2016 04:57
באמריקה דורשים: תור לרופא היום – לא בעוד שבועיים
מפגש אינטרסים בין מטופלים לבין רופאי המשפחה באמריקה מייצר "מודל" שירות רפואי שעוקף את "המערכת".
פורסם ב- 2016
תגיות:
ראשון, 13 מרס 2016 05:38
פיקוח בריאותי על מזון...
האם חייבים פיקוח ממשלתי על עסקי מזון? האם ממשלה יכולה בכלל לפקח? האם אין תחליף טוב יותר?
פורסם ב- 2016
תגיות:
חמישי, 05 נובמבר 2015 16:51
שורשיה הקומוניסטים של "הרפואה הציבורית" בישראל
הרפואה בכל העולם הייתה בעבר "פרטית" ורק בשלב מאוחר "הולאמה". בארץ ישראל הרפואה "נולדה" ציבורית ורובה היה בבעלות מפלגות השמאל. תמיד הייתה "רפואת קשרים", הזנחת חולים אחרים, גירעון, ושרות טוב למשלמים.
פורסם ב- 2015
ראשון, 25 אוקטובר 2015 16:44
מערכת הבריאות – טלאים על מערכת מעוותת
כולם תוקפים את "הרפואה הפרטית" אבל מתעלמים מ"רפואת הקשרים" הענקית. מאות אלפי ישראלים נהנים חינם משרות רפואי עדיף וללא תשלום על חשבון משלם המסים. "רפואה ציבורית" היא אוטופיה. חלום בלתי אפשרי.
פורסם ב- 2015
רביעי, 08 יולי 2015 05:18
הרפואה הציבורית: אין "טיפולים חינם ללא שיקול כספי"
מדוע משרד הבריאות אוסר על הטיפול הרפואי שראש הממשלה עבר באופן פרטי?
פורסם ב- 2015
תגיות:
שישי, 19 יוני 2015 10:43
שוקולד טוב לדיאטה - ופתי קונה כל לוקש
אם מדברים על מחקרים מפוברקים – הנה סיפור מאלף על תרגיל עוקץ של "מחקר" שקבע ששוקולד עוזר להורדת המשקל, מוריד את הכולסטרול ועוזר לשינה טובה. סיפור חובה.
פורסם ב- 2015
תגיות:
ראשון, 26 אפריל 2015 19:30
מאבק ירוק באמצעות שקרים והיסטריה
אצל הירוקים כל כביש צריך לבטל, אסור לבנות בפריפריה כי זה גוזל אדמה, ואסור בעיר כי הבניין מסתיר את השמש, על מפעל חדש אסור בכלל לדבר. אנשים צריכים להתקיים מיוגה ומדיטציה. כל ג'וק - מלך.
פורסם ב- 2015
שלישי, 07 אפריל 2015 19:13
שרת הבריאות לשעבר יעל גרמן מטיפה נגד "נזקי הרפואה הפרטית"
הרפואה הפרטית רחבת ההיקף אינה זו שבתשלום, אלא "רפואת הקשרים" הפרטית שניתנת חינם, על חשבון התשתית הציבורית, לחוג גדול של "מקושרים". יעל גרמן ביניהם.
פורסם ב- 2015
תגיות:
שבת, 07 מרס 2015 04:38
קונצנזוס מדעי שגוי
המלצות ממשלתיות לתזונה בריאה: לעתים, אנחנו מקבלים הנחיות המבוססות על קונצנזוס של מדענים, אך ללא ביסוס מדעי של ממש. אלה משמשות בסיס לפעולה ממשלתית נרחבת שמתבררת לבסוף כמזיקה.
פורסם ב- 2015
תגיות:
חמישי, 22 ינואר 2015 05:13
רפואה שוויונית היא אוטופיה – כתבה 4 בסדרה
מותר לאנשים לרכוש שירותי בריאות לפי רצונם ויכולתם, ואסור (בלתי מוסרי) שהממשלה תמנע מהם שירותי בריאות כאלה או אחרים בטענה "זה לא שוויוני".
פורסם ב- 2015
רפואה ללא פוליטיקה - הפציינט קובע
יותר כסף זה לא תמיד יותר בריאות
אזרחי ישראל זוכים לתוחלת חיים ארוכה (מקום רביעי במדינות העולם ב-2014), לפנינו נמצאות רק איסלנד, שוויץ ואוסטרליה. קנה-מידה טוב למדי להערכת איכות מערכת בריאות היא מדד "תוחלת החיים הבריאים". כלומר, מה צפוי להיות מספר השנים הבריאות להן יזכה תינוק שנולד היום. "חיים בריאים" משמעותם, לצורך הגדרה זו – משך שנות החיים ללא טיפול סיעודי.
מסתבר ש"לא הכול כסף" וברמת הוצאה לאומית של כ- 150 דולר לאזרח לחודש (כ- 1,800 דולר לשנה) – תוספת השנים הבריאות שניתן לרכוש תמורת הגדלת הוצאה הכספית אינה משמעותית. תוחלת החיים הבריאים בישראל עומדת על 72 שנים כאשר ההוצאה הלאומית לבריאות לנפש (מותאמת לכוח הקניה של המטבע) עמדה על כ- 2,226 $ לשנה. גם השוויצרים חיים בריא עד לגיל 72 שנים אך מוציאים לשם כך כמעט פי שלושה – כ-6,000 $ לשנה. ואילו חייו הבריאים של האמריקאי הממוצע קצרים יותר – 69 שנים, למרות שהוא מוציא על בריאות למעלה מ- 8,000 $ בשנה. הנתונים מהשנים 2012-2013.
תוחלת החיים הבריאים באוגנדה עומדת על כ- 49 שנים. אם אוגנדה תשלש את ההוצאה הלאומית על בריאות יורגש שיפור משמעותי בתוחלת החיים. לעומת זאת, אם בבריטניה תוכפל ההוצאה הלאומית לבריאות, ספק אם הבריטים יחיו יותר שנים בריאות.
הנה טבלת תוחלת החיים במספר מדינות (הטבלה המלאה כאן):
טכנולוגיית האבחון הרפואי מתפתחת, טכניקות הטיפול משתפרות, התרופות משתכללות – תהליך בולט מזה עשרות שנים. בכל תקופה נתונה אפשר להבחין בשלושה מערכי טיפול רפואי מקבילים:
המערך הראשון – טיפולים ותרופות שנזנחו (בעיקר בגלל שחוסר יעילותם הוכחה, או שנוצרו להם תחליפים טובים יותר);
השני – מערך הטיפול המצוי המקובל והזמין המורכב מאוסף התרופות והטיפולים הזמינים והרווחים בקרב העוסקים ברפואה באותה עת;
השלישי – טיפולים ותרופות שהם "המילה האחרונה": הטיפול החדיש ביותר, התרופה שזה עתה אושרה לשימוש, המכשור המתוחכם ביותר. ניצול האמצעים הרפואיים של הקבוצה השלישית הוא תמיד מטבע הדברים יקר ביותר. חלק מהתגליות החדשות יסתברו במשך הזמן כ"שמחה מוקדמת" מידי והציפיות שתלו בהן לא יוגשמו. חלק אחר יוזל עם הזמן ויתפוס את מקומו במערך הטיפול הרגיל וההמוני. כך היה לפני חמישים שנה וזה המצב גם כיום.
הטיפול הרפואי הנוסף שרק העשיר יכול לקנות בכספו שייך לקבוצה השלישית – המילה האחרונה בחזית הרפואה. העשיר קונה שרות טוב יותר, יחס אישי יותר, מקצר את ההמתנה בתור לניתוח, תנאי אשפוז משופרים, חוות דעת נוספות של מומחים, ואולי הוא גם סובל פחות. בסופו של יום, נראה שהתועלת הבריאותית הנוספת אינה משמעותית. הוא לא חי הרבה יותר שנים בריאות.
מה בכל זאת ההבדל שחש אזרח במדינה בעלת הוצאה לאומית לבריאות של 2,000 $ לנפש לעומת אזרח במדינה בה ההוצאה הלאומית משולשת? "מוציאים לו את הנשמה" עד לאשפוז, מטרטרים אותו חודשים בתור לניתוח, מאשפזים אותו במסדרון ומאכילים אותו בארוחות פחות טעימות. נוטעים תחושה של זלזול בבריאותו.
אי אפשר למנוע מאזרח עשיר להשקיע סכומים נוספים בניסיון לשפר את בריאותו או לרפא מחלה. הוא ינסה הכול. כאשר החיים בסכנה, משתנה כנראה היחס לכסף ואנשים נוטים להשקיע בכל שביב של תקווה, ובצדק. אנשים חוסכים לעת צרה ובריאות לקויה היא צרה. לרוע המזל, הנתונים הסטטיסטים מוכיחים את מגבלת הכסף.
הפתרון הליברלי-קפיטליסטי למבנה מערכת בריאות
שרותי רפואה אינם "מוצר ציבורי" ולכן אין הצדקה עקרונית לממנם ממיסוי על אזרחים ולספק את השירות "על חשבון" המדינה. בריאות אינה "זכות טבעית" של האדם. זכויותיו הטבעיות של אדם באוגנדה זהות לזכויותיו הטבעיות של אזרח באמריקה (הזכות לחיים, לקניין ולחופש) – זכויות שאפשר ליישם ולשמור עליהן בשני המקומות. בריאות אינה דומה ל"מוצרים ציבוריים" מובהקים כגון בטחון או תאורת-רחוב. בתחום הרפואה ניתן לזהות בברור את המשתמש בשרות, לחייבו אישית עבור הטיפול או למנוע ממנו את השרות אם יסרב לשלם (אי אפשר למנוע מסרבן תשלום ארנונה את ההנאה שהוא מפיק מתאורת-רחוב).
שמירת עקביות רעיונית מחייבת אותנו לכאורה להמליץ בעידן החדש על הפרטה מלאה של מערכת הבריאות וביטול המעורבות הממשלתית. לדעתנו, אין ספק שכך נקבל את מערכת הבריאות הטובה בעולם, היעילה והזולה ביותר. כל זאת ללא ההשלכות החברתיות והמוסריות השליליות הנובעות מהמערכות הסוציאליסטיות הקיימות.
אם כיום, תמורת הוצאה לאומית לנפש של כ- 200 $ לחודש, אנחנו מקבלים את המערכת המעוותת הנוכחית אשר מעניקה לנו "בשורה התחתונה" בריאות סבירה. אם נקיש מענפים אחרים שעברו הפרטה ושחרור ממעורבות ממשלתית, אפילו חלקיים, נגיע למסקנה שניתן לספק את אותה רמת שירות בעלות ממוצעת נמוכה בהרבה. אולי בעלות של כ- 140 $ לנפש לחודש. מעטים מאד במדינת ישראל, של "עידן קו ישר" לא יוכלו לעמוד בהוצאה כה פעוטה, מה עוד שנטל המיסוי על האזרח יקטן במידה רבה והכנסתו תגדל מאד. כדי לעזור לאותם המעטים שלא יעמדו בהוצאה קטנה זו אין צורך לעוות את כל המערכת ולכפות מבנה סוציאליסטי כפייתי, משחית ובזבזני על כלל האוכלוסייה. לתמיכה במיעוט הקטן ניתן יהיה להסתפק במנגנוני עזרה הדדית התנדבותיים.
למה לא נרחיב על הפתרון האופטימלי, אלא נסתפק בפתרון ביניים?
המתנגדים לרפואה חופשית ממעורבות ממשלתית יצביעו בוודאי על שני כשלים בולטים של הפרטה וחופש מלא: העדר רפואת חירום לעני שאינו מבוטח, לדוגמה: עני שקיבל התקף לב – שום חדר מיון לא יסכים לאשפזו כי אין מי שישלם. והדוגמה השנייה: עני שאינו מבוטח וסובל ממחלה קשה; ידו אינה משגת לשלם עבור הטיפול הרפואי. התוצאה יאמרו: "עניים ימותו ברחובות...".
לדעתנו ניתן לסמוך על המענה שיתנו ארגוני צדקה פרטיים, נדבנים, ובתי חולים שימומנו מתרומות. אפילו בתי חולים פרטיים יאשפזו, בעת מצוקה, עניים חסרי ביטוח רפואי (בעקבות לחץ ציבורי וחשש מתגובה ציבורית).
אך לפסיכולוגיית ההמונים בעידן התקשורת המודרני יש דינמיקה שונה. די שהתקשורת תסקר מספר זעום ובודד של מקרים בהם בריאותם של עניים, חסרי ביטוח, נפלה קורבן להעדר אמצעים כספיים כדי שתקום סערה ציבורית.
הציבור מוכן לסבול מערכת רפואה ציבורית גרועה ונחותה בה אנשים מתפגרים בהמתנה בתור הארוך לניתוח, אבל לא יסבול, ולו מקרה נדיר אחד, שבית חולים פרטי סרב לטפל בחולה חסר אמצעים. כאשר "המדינה אחראית" המצפון הפרטי שקט. כתוצאה מכך, נראה שכל משאל-עם בנושא זה יכריע לטובת מעורבות ממשלתית.
לפיכך, נמליץ, בשלב זה, על פתרון עם מידת מעורבות ממשלתית מינימאלית. פתרון שייטיב ליצור סימולציה של רפואה חופשית ותחרותית.
החלופה היחידה - מערכת תחרותית בה הצרכן קובע
מערכת בריאות ממשלתית מייצרת "מוצר במידה אחת שצריך להתאים לכולם" (One size fits all), אך התוצאה הבלתי נמנעת היא ש"מידה אחת לא מתאימה לאיש"... בעיות הבריאות הן אישיות ומגוונות ולכן הפתרונות צריכים להיות תפורים אישית. בקרת העלויות צריכה לחזור לידי צרכן הבריאות, בדיוק כמו בשירותים אחרים שהוא רוכש. המידע על היצע השירותים חייב להיות נגיש, זמין ונרחב. האחריות כלפי עצמנו וזכות הבחירה צריכים לחזור אלינו. ההחלטות הערכיות – למי "מגיע" טיפול מסוים, באיזה רמה יינתן, מי ימתין בתור, מי יאריך חיים ומי יסבול – החלטות הנתונות כיום בידי פקידים, פוליטיקאים ו"בכירים" – צריכות לעבור אל החולה, אל צרכן הרפואה שיוכל לשקול את החלופות, גם כלכלית, ולהחליט לגבי חשיבותן היחסית לעצמו.
מיעוט קטן בלבד באוכלוסייה, חַסֶר כושר חשיבה והחלטה (לדוגמה: חולי נפש או קשישים סיעודיים ללא משפחה). מיעוט קטן זה הוא הנפגע העיקרי גם במערכות הבריאות הממשלתיות.
הרפואה הסוציאליסטית נוטלת את האחריות מהחולה כלפי עצמו ומעבירה את האחריות אל הממסד. פוליטיקאים, במקום החולה עצמו מחליטים ומגבילים את סוגי הטיפולים והתרופות להם "זכאי" החולה. אם אינך מרוצה מהשירות הממשלתי יש לך שתי חלופות בלבד – לנסוע לחו"ל או להזדקק לשירותי הרפואה השחורה. תחת משטר הרפואה הסוציאליסטי מימוש זכות הבחירה החופשית הופך לעבירה לה שותפים הרופא והחולה.
מיעוטי היכולת מקבלים כיום טיפול רפואי נחות. אין צורך לבצע סקר או מחקר כדי להגיע למסקנה זו. אם אחרים זוכים לטיפול מועדף, ומשאבי המערכת מוגבלים, אז למיעוטי היכולת והקשרים לא נותר אלא הטיפול הנחות.
הכוח המוענק לממשלה על ידי הבוחרים לספק רפואה שוויונית, יוצר בהכרח את המבנה האי-שוויוני הגרוע מכל – בעלי הקשרים הם שזוכים לשירות המעולה במערכת מושחתת.
המערכת הרפואית אינה מתייחסת אל האזרח כאל צרכן, בעל החלטה עצמאית שמשלם עבור השירות. לכן גם אין צורך לרָצוֹת אותו, אלא להתייחס אליו כאל יצור פסיבי אשר פקידים ופוליטיקאים מקבלים עבורו את ההחלטות הרפואיות. "קח שירות חינם, תגיד יפה תודה – ושתוק".
לא קיימת חלופה למערכת תחרותית. ספקי השירותים הרפואיים, בתי חולים, קליניקות רפואיות, קופות חולים למטרות רווח, וחברות ביטוח – על כולם להתחרות כדי לזכות בצרכן – כל אזרח בריא הוא חולה פוטנציאלי.
החופש לבחור
כל בתי החולים הממשלתיים יופרטו. לא יהיו מגבלות על הקמת בתי חולים חדשים על ידי יזמים. יזם המתכנן הקמת בית חולים בהיקף ממלא יצטרך, כמו בכל עסק אחר, לבדוק היטב את השוק – הסיכון כולו שלו, הוא לא יוכל לסמוך על סיוע ממשלתי אם ייכשל בעסקיו. לצד בתי החולים הפרטיים יפעלו גם בתי חולים ציבוריים במימון תורמים ועמותות (כגון הדסה) אך הם לא יקבלו כל תמיכה על חשבון משלם המיסים.
לא תהיה מגבלה על ייזום והקמת קופות חולים חדשות. חלקן יהיו עסקיות, חלקן עמותות או קואופרטיבים, חלקן יהיה למטרות צדקה. קופה חדשה תצטרך לעמול קשה כדי לשכנע את הציבור ביכולתה לעמוד בהתחייבויותיה הביטוחיות. השוק יעניק יתרון לקופת חולים חדשה, אם יתייצב מאחוריה, גוף מבוסס בעל מוניטין. הממשלה לא תתמוך, לא תממן, ולא תסבסד קופות חולים. החולה, הרופא וחברת הביטוח יבססו את יחסיהם על מוניטין, על מידע זמין ועל המלצות של חברות דירוג לאיכות שרות רפואי. רופאים יוכלו להתאגד, בכל צורה שיחפצו, למתן שירותי בריאות וייעוץ, מסוגים שונים, ללא הגבלה.
קופות החולים יוכלו להעניק שירותים זולים במתכונת הקיימת היום, עם סל תרופות וטיפולים מוגבל וידוע מראש. במקביל, תוכל הקופה להציע שירותים ללא מגבלות "סל" תמורת תשלום חודשי גבוה. חברות הביטוח וגם קופות החולים יוכלו להציע חבילות ביטוח בהרכבים מגוונים, לדוגמה:
אפשר יהיה לרכוש, תמורת סכום יחסית נמוך, ביטוח בריאות רק למקרי חירום ואילו ביקור אצל רופא משפחה יהיה במחיר מלא. אחרים יעדיפו ביטוח תרופות חלקי, או מלא עם השתתפות עצמית בשיעורים שונים. שיעור תשלומי הביטוח יושפע גם מרמת המלונאות של שירותי האשפוז – תכנית ביטוח שתבטיח למבוטח חדר פרטי בבית חולים ברמה של 5 כוכבים, תעלה יותר מאשר לאזרח שיסתפק בחדר משותף עם 5 חולים אחרים.
רופאים בעלי קליניקות פרטיות, חברות ביטוח, קופות חולים ובתי חולים יוכלו לחייב עבור שירותיהם מחיר כראות עיניהם. הם יאלצו להתחרות בשוק שירותי הבריאות מול מגוון המוסדות והרופאים העצמאיים. וכמו בכל ענף אחר, הם יסכנו את מטה לחמם, אם ידרשו מחיר גבוה משמעותית ממתחריהם, או מעבר ליכולת הצרכן לשלם. בדיוק כפי שחנות נעלים יכולה לדרוש מחיר כרצונה, אך המחיר מוגבל על ידי התחרות.
האזרח-הצרכן יהיה חופשי לרכוש ביקורי רופא, תרופות, טיפולים או אשפוז כרצונו ולפי בחירתו החופשית. הצרכן יבחר כמובן את השירות במחיר התחרותי ביותר האפשרי בין ספקי הבריאות הרבים, או בין חברות הביטוח וקופות החולים המתחרות על חסדיו.
חופש המידע - בסיס לתחרות
לרשות הפציינטים יעמוד מידע זמין ונרחב על טיפולים, שירותים, איכות והתמחויות בתי החולים, איכות הרופאים והתמחותם. ענף הרפואה יוכל לפרסם עצמו ללא מגבלות. חברות דירוג רפואי יפרסמו את ניסיונם הרפואי של רופאים שונים, תביעות על רשלנות ושיעורי הצלחתם. השוק יעניש רופא גרוע ויתגמל רופא טוב. הצרכן יגרום להורדת מחירים בשירותי הרפואה כפי שקורה בכל תחום תחרותי אחר – טלפונים, מחשבים, מזון, מכוניות או טיסות. הצלחה ששום גוף ממשלתי ביורוקראטי לא יכול להשיג.
תחרות, פתיחות, העדר מגבלות, ומידע זמין יצליחו להוריד את עלויות שירותי הרפואה ולהעלות את איכותם – ובתנאי שהפוליטיקאים יצאו מהעסק ויאפשרו לכוחות השוק לפעול ללא התערבותם. חשיבות הבריאות שכרוכה בחיים ומוות אינה מבטלת את עקרונות הכלכלה. נהפוך הוא, דווקא תחום זה חייב לפעול ביעילות ובאיכות מרביים ועל כן יש לאפשר להגיון השווקים להחליף את שרירות ההחלטות הפוליטיות. צרכנים וספקים במקום פקידים ופוליטיקאים.
כמה צריך לעלות שירות רפואי טוב?
אין מדד אובייקטיבי ואמין להשוואת איכות שירותי בריאות בין מדינות. לכאורה ניתן היה לצפות שאורך חיי האדם יהיה מדד מוצלח. כלומר, אם במדינה א' תוחלת החיים גבוהה מזו שבמדינה ב' ניתן לשער ששירותי הרפואה במדינה הראשונה עדיפים. אך חיים ארוכים מושפעים גם מגורמים אחרים כגון סביבה, ובעיקר – רמת חיים, אורח חיים, תזונה, גנטיקה ועוד. ניתן להאריך חיים של אדם חולה במצב של חוסר תפקוד, אם משקיעים די כסף בחיבורו למכשירי החייאה. אלה בוודאי לא "חיים בריאים".
בעשורים האחרונים נעשו ניסיונות על ידי ארגון הבריאות העולמי להגדיר מדד בריאות השוואתי. המדד החדש מנטרל מתחשיב תוחלת החיים את המקרים הסיעודיים ומתקבל קריטריון חדש "תוחלת חיים בריאים".
DALE – Disability Adjusted Life Expectancy שלעיתים גם מכונה Healthy Life Expectancy. גם מדד זה אינו מושלם, אך נובעות ממנו מסקנות מעניינות ודי מבלבלות.
בארצות-הברית מושקעים בבריאותו של כל אזרח כ- 700 $ לחודש בממוצע, ההוצאה הגבוהה בעולם לנפש. בבריטניה מושקעים בכל אזרח כ- 300 $ לחודש בלבד. מפתיע, אבל תוחלת החיים הבריאים בבריטניה, ובמספר מדינות אחרות, גבוהה מאשר בארצות הברית.
מדוע השקעה אמריקאית כה גבוהה במערכת הבריאות , פי-2 ופי- 3 ממדינות מערביות אחרות אינה מניבה חיים בריאים ארוכים יותר? ייתכן שהסבר חלקי טמון בעיוותים המבניים של מערכת הבריאות האמריקאית. סיבה אפשרית אחרת טמונה בהתנהגות שוק הרפואה – ניתן למצות את התועלת מטיפול רפואי בחולה בהוצאה כספית נמוכה יחסית, וכל השקעה מעבר לכך – אינה מועילה. אזרח-חולה, מודאג ובעל אמצעים, ינסה להשקיע בריפוי סכומים גבוהים פי כמה וכמה. סיכוייו להירפא ממחלתו אינם גדולים בהרבה מאשר של חולה אחר שמסתפק בטיפול ממוצע מקובל. השקעת יתר ברפואה אינה מניבה תוצאות ביחס ישר. הסברים אלה חלקיים, וראויים לבדיקה מעמיקה.
בתרשים למעלה, מייצגת כל נקודה כחולה מדינה בעולם. מיקומה של המדינה נקבע לפי תוחלת החיים הבריאים באותה מדינה וההוצאה הלאומית לנפש לבריאות. מסתבר שהגדלת הוצאות הבריאות מעל ל- 1,800 $ לשנה לנפש אינה משפרת משמעותית את תוחלת החיים הבריאים!
מהשוואות בינלאומיות ניתן להסיק שבמערכת רפואית תחרותית, יעילה ומשוחררת מעיוותים ממשלתיים ניתן להגיע לאיכות גבוהה של שירותי בריאות בהוצאה לאומית נמוכה יחסית – פחות מ- 170 $ לאזרח לחודש, בממוצע. ההוצאה הלאומית בישראל עומדת על כ- 185 $ לחודש לאזרח.
כל אזרח בישראל (בשנת 2013) משלם מכיסו כ-72 דולר לחודש בממוצע (תשלומים ישירים לתרופות ולספקי שרותי בריאות ומס בריאות המנוכה מהמשכורת) כ-40% מההוצאה הלאומית לבריאות. ואילו יתר המימון (כ-113 דולר לחודש בממוצע) נגבים מכיסו השני של האזרח כמיסים שמועברים לספקים של שרותי הבריאות ולמימון המנגנון הממשלתי שעוסק בכך.
סילוק הממשלה מתחום הבריאות אינה הצעה כה קיצונית כפי שנראה ממבט ראשון. כבר כיום משלם האזרח חלק ניכר מהוצאות הבריאות בעצמו!! בעידן החדש, בו ההכנסה תהיה גבוהה והמיסוי נמוך יוכלו רוב האזרחים לשלם את הוצאות הבריאות מכיסם ללא קושי.
מימון בריאות האזרח בעידן החדש
בעידן החדש יוכלו כמעט כל האזרחים לממן את הוצאות הבריאות מכיסם. רק אחוזים ספורים באוכלוסייה – בעיקר מוכי גורל ואזרחים שאינם אחראים למעשיהם וחסרי תמיכה משפחתית, יזכו לסיוע ציבורי, או לסיוע של עמותות צדקה.
כאשר המערכת כולה תהיה יעילה ואיכותית תהיה לכך השלכה גם על האזרחים שבשולי המערכת. גם הם יזכו בשירות רפואי סביר ברמה עדיפה מאשר כיום. במצב הקיים, בו המערכת מעוותת כולה, הם נאלצים לסבול משירותי בריאות נחותים.
המעבר לעידן החדש יהיה הדרגתי. בשלב הראשון תשתנה שיטת המימון והתשלום באופן שתדָמֶה הוצאה פרטית על כל יתרונותיה, אך מקור המימון עדיין יהיה ממשלתי. מציאות זו תלך ותשתנה בהדרגה.
חשבון חיסכון רפואי
כאמור, מערכת הבריאות תופרט. הממשלה לא תשא בתשלומים למוסדות בריאות. האזרח ישלם. לכל אזרח יהיה חשבון חיסכון רפואי באחד מהבנקים. החוק יחייב הפרשה חודשית מינימלית של כסף לחשבון זה על ידי מעסיקים ועצמאיים כאחד. ההפרשות יהיו פטורות ממס. לא תהיה הגבלה על גובה ההפקדות. כל אזרח יוכל להגדיל את ההפקדות כרצונו, והרוב אכן ינהגו כך. הבנקים יתחרו על רכישת לקוחות לחשבונות הרפואיים בהציעם ריביות אטרקטיביות למפקידים.
החשבון הרפואי האישי ישמש את האזרח לרכישת ביטוח בריאות, לתשלום לרופאים, לבתי חולים, לטיפולי חירום וכדומה. אי אפשר יהיה למשוך כסף מהחשבון למטרה אחרת. רק מוסדות רפואיים יוכלו לפרוע צ'קים מחשבונות אלה. אזרח יוכל להעביר כסף מחשבון החיסכון הרפואי שלו לחשבון דומה של בן משפחה אחר או חבר הזקוק לטיפול יקר, או אף לתרום מחשבונו לנזקקים לטיפול יקר ודחוף. הנכונות לתרום לזולת בדרך זו תגבר, בייחוד אם יצטברו בחשבונך יתרות גבוהות לא מנוצלות. החוק יחייב כל אזרח לרכוש ביטוח בריאות מינימאלי. פרמיית הביטוח תשולם על ידי האזרח, מתוך החשבון הרפואי האישי, לחברת הביטוח בה יבחר.
קשישים מעל לגיל מסוים, יוכלו למשוך חלק מהיתרות, הבלתי מנוצלות, שיצטברו לצורכי מחייה שוטפים. חוקי הירושה יחולו גם על חשבונות אלה. יתרה בחשבונו של נפטר תעבור אל חשבונותיהם הרפואיים של יורשיו.
בשלב הראשון של הרפורמה תשלים הממשלה את ההפקדות הפרטיות בחשבונות החיסכון הרפואיים, בהתאם לנוסחה הקיימת היום למימון קופות החולים (נוסחת הקפיטציה) בהבדל אחד – הכסף לא יועבר לקופות החולים, אלא לחשבונותיהם של האזרחים והם אשר ישלמו לקופת החולים או למוסד הרפואי בו יבחרו.
כאן מתחיל הקסם של השוק החופשי
האזרח ירכוש שירותי בריאות בעצמו ובכספו. הוא יוכל לבחור תוכנית ביטוח שתוצע לו על ידי אחת מעשרות קופות החולים, חברות הביטוח והתאגדויות הרופאים. להלן מספר דוגמאות:
ביטוח מלא – פרמיה יקרה שמכסה כל ביקור אצל רופא, כל תרופה וכל אשפוז. גם כאן יתכנו מספר רמות מחירים לפי רמת המלונאות המבוטחת למקרה אשפוז (חדר פרטי, חדר משותף, וכו').
ביטוח אסון בלבד – פרמיה נמוכה שמכסה רק מקרי אסון – אשפוז בבתי חולים. לעומת זאת, ביקור אצל רופא משפחה בגלל כאב גרון ישולם על ידי החולה מכיסו.
ביטוח עם השתתפות עצמית – פרמיה נמוכה כי החולה משתתף באחוז מסוים מעלות האשפוז, או ההתייעצות עם רופא. לדוגמה: החולה משלם מכיסו את 5,000 השקלים הראשונים של הוצאות הבריאות מידי שנה (אם הוא נזקק לשירות רפואי), כל סכום מעבר לכך מכוסה על ידי חברת הביטוח.
ביטוח בחירת רופא חופשית – פרמיה גבוהה שתאפשר בחירת רופא כרצון החולה.
ביטוח מתוך רשימת רופאים – פרמיה נמוכה אך מוגבלת לטיפול על ידי רופאי קופת החולים, או רופאי איגוד רופאים מסוים הקשור לחברת ביטוח.
ביטוח תרופות – עם או בלי השתתפות עצמית.
ביטוח לתרופות יקרות בלבד – פרמיה נמוכה כי האזרח ישלם מכיסו עבור האקמול, האנטיביוטיקה ודומיהם. אך את עלות התרופות היקרות מאד, אם חס וחלילה יזדקק להן בעתיד, תשלם חברת הביטוח.
יתכנו עשרות רבות של אפשרויות ושילובים של תכניות ביטוח רפואי. איש איש והתוכנית התפורה לפי רצונו ומידותיו. יהיה לדוגמה, ביטוח חובה לנשים בהריון שיכסה סיכון של סיבוכי הריון ולידה כגון טיפול בילד מפגר, אוטיסט, או ילד חולה במחלה נדירה. כל אישה תבחר בחברת ביטוח כרצונה כבר בחודשי ההיריון הראשונים.
המפתח – תשלום של האזרח מכיסו (מחשבון החיסכון הרפואי) עבור שירותי הבריאות. ימנעו ביקורי סרק אצל רופאים. אזרחים ישוו מחירים ואיכות שירות. חברות הביטוח יעניקו החזרים וזיכויים עבור ניצול נמוך של המערכת (בדומה להנחת "העדר תביעות" ברכב). אזרח המשלם מכיסו עבור תרופות יקפיד לרכוש בדיוק את הכמות הנדרשת ולא יבנה לעצמו "ארון תרופות" מיותר בבית. התחרות בין המוסדות הרפואיים והרופאים תוזיל את מחירי האשפוז והשירות.
קרוב לוודאי שרופאי משפחה יועצים יתחילו למלא את תפקידם: ללוות חולים ולייצגם בבתי חולים בעת אשפוז – הם יהיו נאמניו של החולה, יבקרו אותו תכופות בבית החולים, ייצגו אותו כלפי רופאי בית החולים, בעת אשפוז, בהבטיחם שלא יינתנו טיפולי סרק. ייתכן שהרופא המלווה הפרטי ימליץ לחולה לבקש חוות דעת נוספות; ובהכירו את הלקוח ואת ההיסטוריה הרפואית שלו יהיה מעין עורך דין רפואי של החולה לאורך הטיפול.
בתי חולים ללא רופאים
ייתכן שיזמים יקימו בתי חולים "ללא רופאים". כלומר, בתי חולים מודרניים שלא מעסיקים רופאים, למעט רופאים תורנים כלליים. החולה מגיע לבית החולים יחד עם הרופא המומחה בו בחר לטיפול, ובית החולים מעמיד לרשותם את כל הציוד הרפואי ומפעיליו, אחיות ושירותי מלון. החולה מטופל על ידי רופאו הפרטי. החולה (או חברת הביטוח שלו) ישלמו בנפרד לבית החולים עבור שירותיו הרפואיים (חדר ניתוח, לדוגמה), בנפרד עבור שירותי המלונאות (חדר אשפוז ברמת 2 כוכבים או 5 כוכבים); החולה ישלם בנפרד לרופאו הפרטי.
שירותי רפואה זולים במיוחד
ייתכן שיזמים יקימו איגוד רופאים צעירים, בתחילת דרכם, שיציע שירותים זולים ויגובה בהשגחה של רופאים מנוסים.
התאמה הדרגתית
לאחר שנים של התאמה הדרגתית של המערכת המופרטת, ילך ויקטן חלקה של הממשלה ובמקביל להפחתת המיסים הדרסטית בעידן החדש יתגבשו דפוסי המימון הפרטיים. ייתכן שייוותר סיוע ממשלתי במקרים קיצוניים חריגים, אך גם הוא יתבצע בדרך של הפקדה ממשלתית לחשבון החיסכון הרפואי של האזרח.
סגירת משרד הבריאות
לאחר הפרטת מערכת הבריאות, כמתואר, לא יהיה צורך במשרד ממשלתי בהיקף מלא ובמנגנון הפוליטי העומד בראשו. עיקר תפקיד המדינה בתחום הבריאות יצטמצם לקביעת תקנות וחוקים הנוגעים לבריאות ציבורית, כגון איכות מים, איכות אויר, מניעת מגיפות ומחלות מדבקות, הערכות למצבי חירום וכדומה. חלק ניכר ממשימות אלה יבוצעו על ידי חברות ייעוץ פרטיות. במשרד הפנים תוקם מחלקת הבריאות שתתמודד עם תחומי האחריות הממשלתית. המחלקה תנוהל על ידי מנהל מחלקה במקום שר. סוברו במקום וולבו. צפוי חיסכון שנתי של מיליארדי שקלים. ביטול משרד הבריאות יאפשר הקטנה נוספת של המיסוי והעלאת הכנסות הציבור.
מערכת הבריאות חולה
מערכת רפואית זולה במיוחד
אזרח אמריקאי יחיד, שאינו מבוטח על ידי מקום העבודה, משלם בממוצע כ- 183 דולר לחודש עבור ביטוח רפואי פרטי עם כיסוי רחב ואילו משפחה ממוצעת משלמת כ- 414 דולר לחודש. בפוליסות הביטוח הפרטיות מקובלת השתתפות עצמית שנתית של כ- 3,000 דולר לשנה ליחיד וכ- 4,000 דולר לשנה למשפחה (אלה מחירים ממוצעים. המחירים בניו יורק, לדוגמה, גבוהים יותר ועומדים על כ- 400 דולר ליחיד לחודש, וכ- 930 דולר לחודש למשפחה). הנתונים לשנת 2011, בטרם הונהגה רפורמת הבריאות של ברק אובמה. אלה הנתונים הראויים להשוואה, כי יחלפו שנים רבות עד שיצטברו נתוני אמת חדשים על מערכת הבריאות האמריקאית בעקבות רפורמת אובמה. בתמורה, זוכה המשפחה לכיסוי הרפואי הטוב בעולם.
ההוצאה הלאומית לבריאות בארצות הברית עומדת על כ- 8,388 $ לשנה לנפש (במונחי כוח קניה 2012). מעל ומעבר להוצאה בכל מדינה מערבית אחרת. ההוצאה הלאומית לבריאות בישראל עומדת על כ- 2,226 $ לשנה לנפש. סכום זה כולל גם תשלומים פרטיים לרופאים, רפואת נפש ורפואת שיניים. ההוצאה לבריאות בישראל, יחסית לתמ"ג עמדה בישראל בשנת 2012 על כ-7.5% לעומת ממוצע במדינות ה- OECD של 9.3% (ובארצות הברית - כ-17%). גם אם נוסיף לכך את ה"כסף השחור", שקשה להעריכו, המתגלגל במערכת – עדיין נקבל הוצאה נמוכה לנפש. בישראל, מערכת הרפואה בישראל – זולה במיוחד.
חידה: הפרדוכס
רמת הרפואה בישראל נחשבת לסבירה, הציוד והמכשור מהמתקדמים, הרופאים בעלי שם עולמי. כיצד אנחנו מצליחים בעלויות כה נמוכות? כמעט רבע מההוצאה לנפש בארצות הברית? נכון שהשירות הרפואי שמקבל הישראלי נופל מזה האמריקאי, אך בוודאי שאינו רבע ממנו.
האם אנחנו כה יעילים דווקא בשטח הרפואה? האם מדינת ישראל היא "נס רפואי"?... בהכירנו את הנפשות הפועלות בקופות החולים, במשרד הבריאות וביתר חלקי המערכת... התשובה חייבת להיות אחרת...
פתרון החידה
ההוצאה הלאומית לבריאות אכן עומדת בממוצע על כ- 185 $ לחודש לנפש. אבל, כנראה ששכבה לא מבוטלת בציבור (אולי כ-15%) נהנית, משירותים ברמה כמעט אמריקאית של כ- 600 דולר לנפש לחודש. תרגיל פשוט בחשבון מראה שכדי שהממוצע יעמוד על 185 $ חייבת להיות שכבה רחבה באוכלוסייה שתקבל שירותי בריאות ברמת הוצאה של כ- 80 $ בחודש! אחרת המתמטיקה לא מסתדרת... זו בערך ההוצאה הלאומית לנפש בחלק ממדינות העולם השלישי... לא נשמע סביר?... יתכן שתשובה חלקית מצויה בעיוות שיוצר השוק השחור ברפואה, הרפואה הפרטית בתשלום מיוחד, ויותר מכל – הרפואת "החינם" הפרטית מבוססת "הקשרים". כלומר, ההוצאה הרשמית לנפש באמת נעה סביב 185 דולר לחודש וללא פערים קיצוניים, אך חלק ניכר באוכלוסייה נהנה משרות טוב יותר באמצעות תשלומים שחורים ובעיקר "קשרים" שאינם משוקללים בנתונים הסטטיסטים.
רופאים טובים, ציוד חדיש, ידע וניסיון מהמתקדמים בעולם – אך כל אלה לא מחלחלים לכל שכבות האוכלוסייה!!
ראוי לציין שההשערה המתמטית... לא בהכרח זהה למציאות של השירות הרפואי. העשיר, שמוציא בישראל פי שמונה מהעני על שירותי בריאות, לא מקבל בהכרח שירות רפואי טוב פי שמונה. כפי שנראה בהמשך, "תוספת הבריאות" שאפשר לקנות בכסף, מעבר להוצאה כספית מסוימת על בריאות, לא ממש מועילה. העשיר ישלם אומנם על חוות דעת רפואיות נוספות מפרופסורים בעלי שם, יסדר לעצמו חדר פרטי במקום מיטה במסדרון, יטוס לטיפול בחו"ל, ויכסה עצמו בביטוח פרטי נוסף, "שיהיה"... אבל התועלת הרפואית שיפיק מההשקעה העודפת לא תהיה בהכרח ביחס ישר להשקעה.
ואם דנים במספרים, ראוי לשים לב שצרכני הבריאות העיקריים הם מבוגרים וקשישים. כ-80% מימי האשפוז הם של מבוגרים מעל גיל 55. לכן, כדי לקבל תמונה נכונה על סטטיסטיקה רפואית כמו "ההוצאה הלאומית לבריאות לנפש", או "מספר הרופאים לכל 1000 תושבים" – צריך לתקנן את המספרים בהתאם להרכב הגילאי של האוכלוסייה. אחוז הקשישים בישראל נמוך בהרבה מאשר במרבית מדינות המערב, יש יחסית מעט קשישים. כתוצאה, ההוצאה הלאומית לבריאות לכל קשיש גבוהה בהרבה מאשר במדינות רבות אחרות (כי יש מעט יחסית קשישים). לדוגמה: ההוצאה הלאומית לבריאות לנפש עומדת בישראל על 2,200 דולר לשנה, ובגרמניה – 5,000 דולר לשנה. אבל בגרמניה אחוז הקשישים גבוה בהרבה מאשר בישראל, ותקציבי הבריאות (שאומנם נדיבים) מתחלקים על פני מספר גבוה בהרבה של קשישים. אם מתאימים את ההוצאה לבריאות לאחוז המבוגרים באוכלוסייה, נקבל שההוצאה הלאומית למבוגר בישראל עומדת על כ- 11,282 דולר לשנה, ובגרמניה – 14,409 דולר לשנה. פערים קטנים בהרבה מהסטטיסטיקה הכוללת.
התאמת המספרים לאחוז האזרחים המבוגרים באוכלוסייה אינה לגמרי מדויקת, אך היא נותנת תמונה נאמנה, וקרובה יותר למציאות, מאשר ממוצע שנערך על פני כלל האוכלוסייה. הנה לדוגמה הנתון היבש על מספר הרופאים לכל 1000 תושבים. מצבנו אינו מזהיר:
והנה אותם נתונים מותאמים לאחוז המבוגרים במדינות השונות. כלומר, מחלקים את מספר הרופאים במספר המבוגרים מעל גיל 55. ישראל קופצת לראש הטבלה. כי אצלנו מספר הרופאים מתחלק על פני מעט יחסית מבוגרים. מצבנו הרבה יותר טוב מהמשתקף בנתונים השגרתיים:
מהו "שוק שחור"?
בשוק-השחור אזרחים קונים מוצרים או שירותים, במחיר גבוה ("מופקע") מהמחיר המפוקח שנקבע על ידי הממשלה. העסקאות מתבצעות ממוכר מרצון לקונה מרצון – לא כופים על איש לקנות. מוצרים או שירותים אלה קשה לקנות חוקית על פי הכללים שקבעו הפוליטיקאים.
שוק-שחור הוא יציר ידי הפוליטיקאים, הממשלות. השוק-השחור נוצר כאשר ממשלה מפקחת על מחיר מוצר; קובעת לו, שרירותית, מחיר נמוך ממחיר השוק, לעתים מחלקת את המוצרים חינם, או מפקחת על הכמות המשווקת של המוצר. המחיר הנמוך מגדיל את הביקוש ונוצר מחסור. לעתים, המחיר הרשמי הנמוך אינו כדאי ליצרנים אשר מצמצמים את הייצור למינימום. הסוחרים מספקים את המחסור במחיר גבוה (לא חוקי) ובמחתרת. לעתים נמכרים מוצרים בשוק השחור במחיר נמוך מהמחיר הרשמי, גם זו תוצאה של שיבוש השווקים על ידי הממשלה. לדוגמה: הטלת מיסוי גבוה על סיגריות, יעודד הברחות של סיגריות ללא מכס ומכירתן בזול בשוק השחור.
מי שאינו מאמין שישאל את שכניו, יוצאי חבר העמים הסובייטי לשעבר – כמעט בכל מוצר היה שם שוק-שחור עקב השליטה הממשלתית הכמעט מוחלטת על מכירת מוצרי הצריכה. גם בישראל היה שוק-שחור למוצרי מזון בשנות ה- 50, בעקבות חוק קיצוב המזון והפיקוח על מחירו. כך פרח עד לשנות ה- 80 השוק השחור לדולרים ברחוב לילנבלום בתל אביב כאשר שער הדולר נקבע על ידי הממשלה ומט"ח הוקצב רק לנוסעים לחו"ל ובכמות מוגבלת (גם ליבואנים).
שוק-שחור הוא תוצר לוואי של מעורבות פוליטית בכלכלה, אבל במקביל הפוליטיקאים מכריזים עליו מלחמת חורמה... המלחמה נועדה להסיט את זעם הציבור מהפוליטיקאים אל החקלאים שמוכרים עגבניות בשוק השחור, אל עבר סוחרי הדולרים, או אל הרופאים המספקים שירותי "רפואה שחורה".
הקרקע הבשלה לצמיחת שוק שחור ברפואה
הביקוש לשירותי רפואה ברמה טובה אינו פוגש היצע מקביל של שירותים כאלה במערכת הממשלתית. כלומר, אזרח שמעוניין בטיפול אמין, מעולה, מהיר, אדיב, אישי וברמת מלונאות גבוהה – לא מוצא במערכת הממשלתית את התשובה. מאידך גיסא, רופאים מומחים בעלי שם, לא יכולים למכור במסגרת המערכת הממשלתית שירותים רפואיים ברמה גבוהה ובמחיר שהשירות שווה לדעתם. מערכת ממשלתית יכולה לרכוש מרופאים שירותים רפואיים אחידים, תמורת סכום קבוע, משכורת ממשלתית ומחיר נמוך. על הפער בין שני גורמים אלה מגשר השוק השחור ברפואה.
השוק השחור ברפואה הישראלית, על פי מיטב המסורת אצלנו, אינו לגמרי "שחור". מין תערובת מוזרה של חוקי, לא חוקי וחצי חוקי, אך בוודאי שאינו מדיף ריח טוב. לא תמיד כסף מזומן מחליף ידיים, אלא די בהבנה שבשתיקה: "היום אתה עוזר לי – מחר אעזור לך".
בשם שוויון מזויף ועזרה לחלשים, משחיתה השיטה הסוציאליסטית את היחיד והחברה בכל תחום – הרפואה, כפי שנראה בהמשך, אינה יוצאת דופן. דווקא החלשים נדפקים.
בתי החולים ממשלתיים לכאורה בלבד, הבעלות החוקית ממשלתית. מעשית, בעלי-הבית הם מספר מאות רופאים בכירים שמינו את עצמם למשרה לכל החיים, בדיוק כפי שבכירי העובדים בחברת החשמל הם בעלי החברה בפועל ולא הממשלה.
שוק הבריאות ה"שחור", הבלתי חוקי
חוקי הכלכלה תקפים גם ברפואה. השרות הרפואי בישראל כמעט "חינם". כלומר, האזרח החולה כמעט ואינו משלם ישירות מכיסו לרופא, לאשפוז, או לתרופות. כאשר עלות השרות אפסית, גדל הביקוש, והצרכן ידרוש תמיד את הטיפולים היקרים, התרופות החדישות ביותר והתייעצות חוזרת ונשנית על כל בעיה גם אם היא זניחה. הבעיה מועצמת אם גם ספקי השרות – הרופאים, קופות החולים ובתי החולים לא מספקים את השרות על חשבונם, אלא "המדינה משלמת" – מרשם בטוח לעלויות אינסופיות. לכן, אין מנוס מקביעת "סל בריאות" שמגביל את הטיפולים והתרופות להם זכאי האזרח במסגרת "רפואת החינם". על היקף מגבלות השירות הרפואי הממשלתי ניתן ללמוד מתוך השירותים שמציעים הביטוחים המשלימים וכן מתוך רשימת התרופות שנדחות מידי שנה מלהיכלל ב"סל הבריאות".
בתי החולים הם בבעלות הממשלה וקופת חולים כללית. תקציבם אינו נקבע על ידי הלקוחות (שאינם משלמים), אלא מוגבל על ידי המדינה. גם לרופאים לא כדאי לצאת מגדרם כדי לספק שירות רפואי תמורת שכר אחיד שאין לו קשר לכמות או מורכבות הטיפולים. קופת חולים היא שקונה את השירות מבתי החולים עבור חבריה. הרופא מעוניין לרָצות את הקופה שמעסיקה אותו: לכן, נוצר תמריץ לקופה ולרופא לרשום פחות תרופות יקרות, לבצע פחות בדיקות מעבדה ולחסוך באשפוז. אם כך, הצרכנים – אינם הקונים, הסַפָקים – אינם המוכרים. אין יחסים שבין לקוח לבין מוכר שירות. בתנאים אלה חייבים להיווצר מחסור, תורים ושירות גרוע.
את העיוות הכלכלי פותר "השוק-השחור". אזרח שמעוניין להקדים תור לניתוח, או מעוניין בטיפולו של רופא מומחה מסוים, ישלם לרופא סכום נכבד "מתחת לשולחן" כדי לתגמלו. כך יעשה גם חולה שמעוניין להעביר את מיטתו מהמסדרון אל החדר. השוק-השחור אינו פועל רק במצבי חירום רפואיים – לא מעט מבוגרים וקשישים נוהגים דרך קבע להביא "מתנות" גם לרופאי המשפחה כדי לזכות ביחס אישי עדיף, או לקבל מרשמי תרופות נדיבים. הניסיון הסוציאליסטי לבסס יחסים שלא באמצעות יחסי קונה-מוכר נכשל גם ברפואה. אין כמובן כל רע בתשלום עבור שירות. התוצאות השליליות נובעות ממבנה מערכת הבריאות שיוצר שוק מחתרתי, לא יעיל, הופך את הפעילים בו ל"עבריינים" ויוצר אווירת שחיתות.
כך התגבשה שכבה לא-קטנה של אזרחים, ולא דווקא עשירים, שקונה שירותי בריאות באופן פרטי מרופאים המועסקים במערכת הציבורית, על בסיס התשתית שממומנת על ידי כלל משלמי המיסים. היקף הרפואה הפרטית המעוותת קשה למדידה, אך מומחים מעריכים כי היא מהווה כ- 40% מהפעילות בתוך בתי החולים.
יש שטוענים שפעילות הרפואה הפרטית המחתרתית עוזרת גם לעניים. כאשר רופא טוב מתוגמל בהכנסה גבוהה הוא מקדיש גם חלק מזמנו לעניים ומה"תרומות" למחלקה רוכשים ציוד משוכלל שמשרת בחלק מהזמן גם עניים.
שוק הבריאות השחור החוקי, השחיתות הממוסדת
במקביל לשוק הבריאות, הבלתי חוקי, בו עוברים כספים במזומן מכיס החולה אל כיס החלוק הירוק/לבן של הרופא, התפתחה מערכת מקבילה מושחתת אך חוקית. פטנט ישראלי מקורי.
קיימת דרך חוקית לגנוב... במסגרת זו משלמים החולים, שמבקשים יחס מועדף, ל"קרן המחקר" של בית החולים. הסיבה הרשמית להקמת ה"תאגידים" (כינוי נוסף ל"קרנות המחקר"), הייתה צמצום התורים לטיפול רפואי. מבט קצר על מספר הרופאים בישראל ועל כמות הציוד הרפואי תשכנע שאין מחסור ואין הצדקה להיווצרות תורים. התור מלאכותי לרוב ונוצר כדי שהחולים יאלצו להגיע לרופא באופן "פרטי" (או לתאגידים). בקופת חולים כללית נוצרים תורים גם בגלל העדפת הקופה להפנות חולים לאשפוז בבתי החולים שבבעלותה ולמעט בהעברה לבתי חולים ממשלתיים.
הקרן משלמת משכורות גבוהות לרופאים בכירים, בנוסף לשכרם מבית החולים. בכירים אלה מקדישים למחלקה מספר קטן של שעות ביום. שעות אלה מתחלקות בין טיפול ב"חולים הפרטיים" שלהם ששוכבים במחלקה, לבין עניינים אדמיניסטרטיביים הזקוקים לתשומת לב. את הזמן הנותר, והוא מצומצם למדי, צריך להקדיש לחולים, "הפשוטים", ואולי גם להדרכת רופאים צעירים ומתמחים. רק מי שהתנסה באשפוז בבית חולים יכול להעריך, באמת, כמה זמן נותר בדרך כלל לרופא בכיר לטיפול בחולה רגיל...
"התאגידים" הפועלים בבתי החולים אחר הצהריים, משתמשים בתשתית הציבורית של בתי החולים, בחדרי הניתוח, במכשור היקר ובחדרי האשפוז. אפילו ההכנסות מחניוני הרכב אחר הצהריים מגיעות ברובן לרופאים. עסק ללא סיכון עסקי. התאגיד אינו מבצע השקעות והוצאותיו נמוכות. לפיכך, הוא יכול להציע שירותים זולים למוסדות ו"להתחרות" בהצלחה בבית החולים בו הוא שוכן...
השוק-השחור בברית-המועצות הציל את המדינה מקריסה כלכלית מוחלטת ומוקדמת. שוק הרפואה השחורה מציל את ענף הרפואה בישראל. הרפואה השחורה היא מנגנון התיקון, בעזרתה מתקן השוק את העיוותים שמנציחה השיטה הסוציאליסטית. בשוק רפואה תחרותי וחופשי לא נוצר שוק שחור. הרפואה השחורה לכשעצמה, היא כמעט שוק חופשי ופרטי, אך מעוות ומושחת בעל כורחו.
מורמים מעם – לבעלי הקשרים אין צורך ברפואה שחורה
זוהי "רפואת הקשרים" שניתנת "חינם" וברמה גבוהה. רוב עובדי מערכת הבריאות על משפחותיהם, בכירי הסקטור הציבורי המורחב וקרוביהם, הממסד הפוליטי, מקורביו וכן חלקים נכבדים בעיליתות החברתיות והכלכליות בישראל עוקפים את השירותים ה"נחותים" המוענקים לסתם עמך; הם זוכים ליחס מועדף – ברוב המקרים, ללא צורך ברפואה שחורה ויקרה. סגן שר כלשהו לא ישכב במסדרון בית החולים אלא בחדר פרטי; לא ימתין חודשים ארוכים לניתוח; יזכה לביקורו היומי של מנהל המחלקה.
כמו ברוב התחומים האחרים, שכבת מקבלי ההחלטות ובעלי הקשרים, עוקפת בקלילות את תלאות המערכת שהם עצמם יצרו עבור כלל האזרחים. טיפול רפואי מועדף למיוחסים מעוגן גם בתקנות: חברי כנסת, שרים, שופטים, דיינים, קאדים ובכירים אחרים (כולל "לשעברים") זכאים לקבל על חשבון המדינה טיפול בארץ ובחו"ל שקופות החולים אינן מספקות...
תמונות ממערכת הבריאות הישראלית
לידה – "מחלקות האשפוז בבתי החולים הציבוריים אינם מקום נעים לשהות בו... אחיות שמספרן מקשה עליהן לעמוד בעומס היולדות ולהיענות בזמן לצורכיהן; רופא שלאחר ביקור הבוקר הקצר, נדיר מאד לפגוש בו שוב; מזון בכמות שעלולה שלא להספיק ליולדת שהתקשתה להגיע בזמן לחדר האוכל. גם הצפיפות לעיתים קשה..." (אמיר זיו, גלובס 15.8.02). בשנים האחרונות ניתן לרכוש תמורת תשלום שרותים רבים נוספים בבתי החולים, גם חדרי לידה פרטיים ומגורים במלונית שצמודה לבית החולים. אולם יש פער גדול בין הפרסומות לבין המציאות. מומלץ להיכנס לכתבה ב- YNET המשווה בין מחלקות לידה בכל בתי החולים, אבל לאחר קריאת הכתבה חייבים לקרוא את מאות התגובות...
ניתוח – "שבוע לפני הניתוח המתוכנן... נמסר לחולה כי עקב מגבלות תקציביות לא ניתן לעשות את הניתוח בבית החולים בני ציון. אם זאת נמסר לחולה, כי הד"ר מנדס ישמח לעשות את הניתוח המתוכנן בבית חולים פרטי תמורת 15 אלף דולר, או שיחכה לשנה הבאה לקביעת מועד לניתוח בבית החולים... לרופאים... יש אינטרס לייצר תורים במסלול הרגיל כדי שאנשים יבואו אליהם שלא לפי התור לקבל טיפול [פרטי]!..." (מתוך קובלנה משפטית של משרד הבריאות, רן רזניק, הארץ 21.01.00).
רפואה שחורה – מתוך מחקר של ד"ר רן לחמן, מומחה לארגון ולניהול מערכות בריאות, בית הספר למנהל עסקים, אוניברסיטת ת"א:
45% מהחולים שהתראיינו במחקר נעזרו ברפואה שחורה במחלקות הכירורגיות.
41% נתנו תשלום לרופא.
4% תרמו למחלקה.
28% מהחולים במחלקות הפנימיות נעזרו ברפואה שחורה.
24% מהחולים במחלקות פנימיות שילמו לרופא.
37% שילמו עבור קיצור תור.
29% שילמו לרופא מסוים כדי שיטפל בהם.
קריסת תשתיות – "מצבן של תשתיות האשפוז והמערכות ההנדסיות החיוניות בבתי חולים רבים הוא גרוע ושל אחדות אף חמור, חלקן במצב קריסה". ברוב בתי החולים מצא המבקר רמת תחזוקה שוטפת "נמוכה ביותר". (דו"ח מבקר המדינה 2004).
חכו בתור – רשות הצרכנות בהסתדרות בדקה את משך ההמתנה לרופאים מומחים בארבעה קופות החולים. ב- 31% מהמקרים מדובר בשבועות, ב- 8% מהמקרים מדובר בחודשים, ולפעמים חודשים רבים מאד (ידיעות אחרונות 28.03.03).
מיותרים – "בבתי החולים בארץ פועלות לא פחות מ- 300 מחלקות ויחידות מקצועיות שנחיצותן מוטלת בספק. מספר החולים שמופנה אליהן מועט, הצוות לא מיומן מספיק ותפקידן העיקרי לעודד תרומות ולספק משרות ניהול לרופאים... האם ישראל נזקקת ל- 3 יחידות יוקרתיות להשתלת לב?... הרופאים חוששים שלא יהיו להם מספיק מחלקות לנהל... יחידות מקצועיות קמות כדי לפתות רופאים לעבור מבית חולים אחד לאחר... בישראל נעשות פי 18 הפריות מבחנה מאשר בארצות הברית... בלי שום פרופורציה לקיים בעולם... גם הרופא וגם בית החולים עושים כסף מכל טיפול ולכן כמות הטיפולים אדירה... אין לאף רופא סיבה לומר לזוג לוותר על טיפולי ההפריה בגלל שאין להם סיכוי... יש יחידות מיותרות להשתלת כבד, כליה ולב שפזורות בכל אזור המרכז – זה פרסטיז'ה, יוקרה מקצועית, אבל בזבוז של המון כסף כי כמות ההשתלות בארץ קטנה מאד יחסית להיקף הרופאים והאחיות שמחזיקות היחידות האלה... יש בארץ תשתית טכנולוגית שמתאימה למדינה עם 15 מיליון תושבים...". (דן אבן, מעריב 11/04/03).
חגיגה – בבית חולים איכילוב בתל אביב השתכרו שלושה רופאים שעבדו בתאגיד הבריאות מעל מיליון שקל בשנה כל אחד וזאת בנוסף למשכורות החודשיות שלהם [מבית החולים] הנעה סביב 50 אלף שקל בחודש. (סטלה קורין ליבר, גלובס 20/07/03). 87 מתוך 100 שיאני השכר במגזר הציבורי (2013) הם רופאים.
ישראבלוף 1: קרנות המחקר – "תאגידי בריאות שמטרתם המוצהרת הייתה גיוס כספים למחקרים. בפועל משמשים הכספים לצַ'פֶר רופאים, בעיקר בכירים ובעיקר מקורבים להנהלות... בתאגידי הבריאות יש עודף כספי רב...". (סטלה קורין ליבר, גלובס 20/07/03). תאגידי הבריאות "מעסיקים" גם אנשי מנהלה בכירים שאינם רופאים. התאגידים מהווים כלי להזרמת הכנסות לבכירים מבלי שהכנסותיהם הנוספות יופיעו ברשימת מקבלי השכר בבית החולים... סמנכ"לים, יועץ משפטי, קרובי משפחה ועוד.
ישראבלוף 2: גירעונות בתי החולים – "הגדלת הגירעון שנוצר בבתי החולים הממשלתיים, באה כתוצאה מהניצול והשימוש הנעשים בידי הרופאים של רכוש המדינה ומשאביה באמצעות תאגידי הבריאות שליד בתי החולים". [ההכנסות – לתאגידים, וההוצאות – על בתי החולים הממשלתיים] מתוך עתירה שהוגשה לבג"ץ 2002, על ידי קר שירותי רפואה ויו"ר שירותי רפואה פרטיים בלשכת המסחר, גור מינצר.
ישראבלוף 3: "תוספת כוננות" לרופאים בכירים – עד לשעה 4 אחר הצהריים פועלים חדרי הניתוח, המכונים, המעבדות וכדומה במסגרת בית החולים. מאותו רגע הם עוברים לעבוד תחת חסות תאגיד הבריאות (מרבית כספי התאגיד מחולקים בין החבר'ה המקורבים והבכירים בבתי החולים). עד שעה 4 מקבלים משכורת מבית החולים. אלה העובדים גם בתאגיד, מקבלים תשלום נכבד בגין שעות כוננות בבית החולים (אחרי שעה 4) – שעות שהרופא עובד בהן באופן פרטי בתאגיד... באותן השעות ממש.
להם – "חשמל חינם", לנו – "תרופות חינם" – 32,000 עובדי קופת חולים כללית ואלפי גמלאי הקופה, זוכים לקבל את כל התרופות חינם. עלות ההטבה עד 100 מיליון שקל בשנה. (דן אבן, מעריב 17.07.03).
"רשלנות מקצועית" – לא מפחידה – תקציב המדינה משלם את פרמיות הביטוח עבור הרופאים, גם עבור פעילותם הפרטית... למה לפחד מרשלנות אם "מישהו אחר" משלם את המחיר?...
שלוש הקבוצות של צרכני מערכת הבריאות בישראל
מערכת הרפואה הציבורית נשענת על שלושה סוגי צרכנים:
רפואה פרטית – בתשלום.
רפואה פרטית – "חינם".
רפואה ציבורית – "חינם".
הקבוצה הראשונה: הרפואה הפרטית של אסותא, השר"פ, הקליניקות הפרטיות של רופאי בתי החולים ו"הרפואה השחורה" – במערכת זו משלמים כסף עבור שרות טוב יותר.
הקבוצה השנייה: הרפואה הפרטית של החוג המקושר – זו רפואה פרטית "חינם" רחבה מאד – "רפואת הקשרים";
קבוצת הצרכנים השלישית: כל יתר העם, הרפואה הציבורית.
שרות רפואי עדיף אינו נחלתם של בכירי הממסד בלבד. קיים "חוג מקושרים" נרחב שזוכה לשרות מועדף ברמות שונות של עדיפות. לפחות מחצית ממועסקי מערכת הבריאות נמנים אתם (מעסיקה כ- 200 אלף עובדים, 2014), אך לא רק. ב"חוג המקושרים" אפשר למצוא כמעט את כל שכבות הניהול בחברות ממשלתיות וציבוריות, עמותות, אוניברסיטאות, משרדי ממשלה, מערכת הביטחון, מפלגות, שופטים, עיתונאים וסלבריטאים – כולם, בני ובנות זוגם, ילדיהם, נכדיהם וקרוביהם. מאות אלפים, ואולי מיליון ישראלים, שייכים לחוג של "תרים טלפון ונראה מה אפשר לעשות...".
ברית הנהנים בשם ה"שוויון"
מהרפואה הסוציאליסטית נהנות, כאמור, מספר קבוצות אינטרס שאין להם עניין בשינוי אמיתי. מלבד רפואת החינם ברמה גבוהה לממסד הפוליטי ומקורביו, נותנת מערכת הרפואה (כמו כל מערכת ממשלתית ריכוזית) כוח רב למינויים פוליטיים, להעדפת מקורבים ולחלוקת צ'ופרים למי שחפצים ביקרו.
הפוליטיקאים ומקורביהם, נושאי דגל השוויוניות ברפואה, מעולם לא "זכו" להיות חלק מאותו שירות "שוויוני". כדי שעוזר סגן השר, לדוגמה, ייהנה מרפואה שוויונית יהיה עליו לחכות בתור לרופא המשפחה, לקבל תור למומחה לעוד מספר חודשים, להמתין בתור לניתוח, לשכב במסדרון בית החולים ולבסוף, לעבור ניתוח בידי מנתח זוטר. קיימת תופעה של "בכירים" שאמנם משלמים מכיסם עבור "טיפול פרטי" אצל מנהל המחלקה... אך אם קופת החולים חפצה ביקרם (של השניים – החולה והרופא) יקבל החולה המיוחס "החזר" כספי על הביקור אצל מנהל המחלקה. ספק אם יקבל "החזר" אם יטופל על ידי רופא מן השורה...
ה"שוויוניות" נועדה לאזרחים ללא הקשרים וללא הכסף. "רפואה חינם" אמיתית יש בעיקר לממסד ולמקורביו – הם אינם צריכים לשלם כדי לבחור מנתח או כדי להקדים תור...
"קאסטה" נוספת הם ראשי הממסד הרפואי (בניגוד לעשרות אלפי הרופאים מן השורה): אלה הממונים לעמוד בראש מחלקות ומכונים עודפים, אלה העושים שימוש חינם בתשתית בתי החולים כקליניקה פרטית לכל דבר, אלה המנצלים את התור והמחסור המלאכותיים לשירות רפואי ומציעים לחולה לפתור את הבעיה "ללא תור", בתשלום אישי. קבוצה זו אינה מורכבת דווקא מרופאים שרלטנים ואכזריים – התנהגות זו נכפית עליהם מעצם מבנה המערכת הסוציאליסטית, בדיוק כפי שכמעט כל אזרח ברוסיה הקומוניסטית נאלץ לגנוב כדי להתקיים באופן סביר.
מערכת סוציאליסטית יוצרת בהכרח שחיתות. בהעדר "בעל-בית", שייכים משאבי המערכת "לכולם" וגניבה הופכת לנורמה. ערוץ 2 חשף דו"ח של משרד הבריאות לפיו רופאים סידרו טיפולים חינם לחבריהם בבית חולים וולפסון בחולון. חלק מהבדיקות נעשו תוך שימוש בשמם של מטופלים שמאושפזים בבית החולים. מעגל הנהנים במסגרת זו כולל, כפי הנראה אלפי אזרחים ואולי עשרות אלפים. "...לא צריך להיות נכד של מנהל בית חולים כדי לקבל טיפול חינם בחדר מיון. מספיק להיות בן של אחות או אח של רופא, זה ידוע, זה מוכר וזה קורה כמעט בכל בתי החולים – אם לא בכולם..." (הילה אלרועי דה-בר, מעריב 24.5.05). תופעה שלא תתכן במערכת מופרטת.
הסובלים
העשירונים הנמוכים שמסמאים את עיניהם במסך עשן של "רפואה חינם", אך בבוא היום שוכבים במסדרון בית החולים וזוכים לביקור חטוף של הרופא המומחה שממהר לטיפול פרטי אחר. הם שוכבים במסדרון כי נהגו של סגן השר קיבל חדר פרטי.
מעמד הביניים – שאינו סומך על רפואת החינם ומכסה עצמו בביטוח משלים ובביטוח פרטי על כל צרה שלא תבוא. למרות זאת, בעת מצוקה, הוא מגייס את שארית חסכונותיו והלוואות ממשפחתו הרחוקה כדי לשלם שחור לרופא.
ה"עשירים" לאו דווקא נהנים
אלה שמשלמים במיטב כספם כדי לקבל רפואה פרטית במערכת ציבורית, מדלגים על התור לניתוח וזוכים לשירותי אשפוז ברמה גבוהה בזכות כספם – לכאורה נהנים מהמצב הקיים.
לעשירים המערכת הקיימת אינה מקנה שום יתרון. את אותו שירות עדיף, יכלו לרכוש גם במערכת ישירה ושקופה, במחיר זהה, וקרוב לוודאי זול יותר. הם נאלצים לקחת חלק במימון מערכת מושחתת. לחלקם יש בוודאי רגשי אשמה, ביודעם שהתשתית הציבורית שמעמידים לרשותם היא על חשבון דחיית ביקור רופא אצל הקשישה מנהריה ששוכבת במסדרון בית החולים.
העשירונים העליונים משלמים כיום פעמיים – פעם ראשונה באמצעות המיסים הנגבים, מכאן מממנים את משכורות הרופאים ומשקיעים בתשתית בתי החולים. ופעם שנייה, כאשר הם נזקקים לשירות רפואי ונעזרים ברפואה השחורה.
הרס מערכת הבריאות – הנסיון לדלג על חוקי הכלכלה
שירות רפואי חינם – מראית עין של שירות חינם מזמין ביקוש אינסופי מצד הצרכן. לעולם יהיו לחצים על הוועדות להגדלת סל הבריאות. לעולם "הסל" לא יספק את הביקוש, תמיד היו ויהיו משברים כספיים. תמיד יבטיחו ש"המערכת תגיע לאיזון בעוד 4 שנים...".
הבדיחה על האישה ששאלה את חברתה מדוע לא באה הבוקר לקופת חולים ונענתה – "לא יכולתי להגיע כי הייתי חולה..." משקפת מציאות של מחיר 0 לביקור אצל רופא.
נתק בין הביקוש לשירותי רפואה לבין ההיצע – בשוק תחרותי, לדוגמה, לא יכול להיווצר עודף של מכונים להשתלת לב. כאשר מסתמן עודף, ירד מחיר השירות במכוני ההשתלה, יותר חולים יוכלו להרשות לעצמם את השירות ותהיה פרנסה לכל מכוני ההשתלה. לחילופין, עודף המכונים יגרום לסגירת המיותרים. בשוק יוותרו רק מכוני ההשתלה היעילים, התחרותיים ובעלי המוניטין. כאשר מספר המכונים נקבע על ידי פקידים, משיקולים שרירותיים ופוליטיים, יכול להיווצר מצב בו מכון עומד שומם רוב שעות היום, אך המשכורות ועלויות הציוד היקר נשפכים כמים... הכסף המבוזבז וכוח האדם המוכשר יחסרו במקומות אחרים.
הרס מנגנון המחירים – בשוק הרפואה אין מחיר לשירות. כל תמחור פנימי שרירותי לחלוטין – מבוסס על "עלויות", "תחשיבים" ולחצים. המחיר מנותק מהביקוש. המחירים בשוק חופשי, שנקבעים לפי ביקוש והיצע, מסמנים למשקיעים היכן נוצר מחסור בשירות מסוים ואלה מגיבים בהגברת הספקת השירות. כאשר נוצר עודף במכונים קרדיולוגים, ירדו מחירי השירות וחלקם ייסגרו. אין צורך בוועדה שתקבע אם יש "כפילות" ותחליט לפי לחצים פוליטיים את מי לסגור. מנגנון מחירים תחרותי היה מאפשר לחולים להשפיע על חלוקת המשאבים. החולים היו "מאותתים" באמצעות נכונותם לשלם, על השירותים להם יש להוסיף, או לגרוע משאבים.
סירוס מנגנון המחירים, בשם בלוף השוויון, גורם לבזבוזים וכפילויות לצד מחסור מתמיד בשירותים רפואיים אחרים. הסוציאליזם ברפואה ביטל את הדרך האובייקטיבית היחידה בה חולים יכולים להצביע על צרכיהם ודרישותיהם. מנגנון הביקוש והמחירים הוחלף בהחלטות של פקידים המושפעות מלחצים פוליטיים ואישיים.
הרס זמינות המידע – המחסור בשירותים הנדרשים על ידי האזרחים בא על סיפוקו, ברובו, באמצעות הרפואה השחורה. תשלומים מחתרתיים סמויים מהעין משבשים את מנגנון שקיפות המחירים שבשוק פתוח וחופשי. החולים אינם יודעים כמה "צריך לשלם" לרופא מומחה לטיפול פרטי, או כמה באמת יעלה חדר נוח יותר בבית החולים. גם לרופא שמוכר שירותי ניתוחים באופן "פרטי" אין מידע אמין כמה גובים הרופאים המתחרים. חסימת זרימת המידע פוגעת בתחרות ונובעת מהחשאיות הטבעית של השוק השחור.
עיוותים ביורוקרטים – כאשר קופת חולים מאשפזת חולה בבית חולים, משלמת הקופה לבית החולים. התשלום אינו קשור להרכב הטיפולים, סוג הבדיקות או הרכב הסגל הרפואי המטפל בחולה, אלא נקבע לפי מספר ימי האשפוז בבית החולים. לבית החולים יש תמריץ ברור להרבות בימי אשפוז. מדוע לשחרר את החולה הביתה? מה עוד שעיקר הנטל הכספי על בית החולים הוא בימי האשפוז הראשונים – בתקופה זו מתבצעות רוב הבדיקות, הטיפולים ההתייעצויות. ימי האשפוז האחרונים עלותם נמוכה יותר (בעיקר שירותי מלונאות: מיטה, ניקיון ארוחות); אז מדוע לא להאריך את האשפוז? כך גדל המחסור במיטות. כך קטן נטל העבודה על הסגל.
עיוות אחר נובע מתמיכת הממשלה בבתי החולים. הרי כולם גירעוניים והממשלה נאלצת לספק "רשת ביטחון". ככל שבית החולים יתייעל, תקטן התמיכה הממשלתית. "רשע וטוב לו, צדיק ורע לו" – אז למה להתייעל?...
רכישת ציוד יקר עולה מיליוני דולרים, אך כאשר הממשלה היא שמשלמת – בית החולים רוכש את הציוד "על חשבון הבָרוֹן". הציוד היקר שוכב תקופה ארוכה עד שלומדים להפעילו ולאחר מכן – ספק אם משתמשים בו באותה ניצולת כפי שהיה נוהג בית החולים פרטי עם "בעל-בית".
תופעות לוואי למחלה הסוציאליסטית
הבזבוז גדל ככל שהטכנולוגיה מתקדמת – לפני כ- 150 שנה, הציוד העיקרי של בתי החולים היו המיטות... בית חולים שהשקיע במיטות, ניצל את ה"ציוד" במשך עשרות רבות של שנים ובניצולת מלאה. בחלוף השנים, בעידן הטכנולוגיה העילית, הציוד ממוחשב, מורכב ויקר, ובנוסף – מתיישן במהירות. המכשיר היקר מפנה את מקומו למכשיר משוכלל יותר תוך תקופה קצרה למדי. מכשיר רנטגן "מסורתי" התיישן לאחר כ- 15 שנה. ציוד הדמיה מודרני (MRI, CT) או ציוד לניתוחים רובוטים בשלט רחוק יתיישנו לעיתים תוך 2-4 שנים.
מערכת ממשלתית אינה בנויה לקליטה מהירה של ציוד, להטמעה והפעלה יעילים. משנרכש הציוד והופעל – ניצולו נמשך מספר שעות קטן ביממה בגלל שוועד העובדים אינו מאשר, בגלל שאין תקציב למשמרת שנייה ושלישית ולפעמים בגלל שיש עודף וכפילות של ציוד דומה. פעמים רבות בגלל שלאף אחד לא באמת אכפת – אין "בעל בית".
הימים חולפים שנה עוברת, ושוב גובר הלחץ לאישור רכישת ציוד חדיש יותר... המילה האחרונה בתחום.
ד"ר נמרוד רחמימוב, יו"ר ארגון הרופאים בשירות המדינה (פורבס 25/04/2015, הדר חורש):
"בבתי החולים הממשלתיים יש הרבה מאוד יכולת ייצור לא מנוצלת והדבר גורם להתארכות התורים ללא סיבה. רוכשים עבור בתי החולים ציוד יקר מאוד, אבל בשעה 15.00 כולם הולכים הביתה והציוד לא מנוצל. הניצול החלקי לא מאריך את חיי הציוד מפני שהוא מתיישן מהר מאוד, ואחרי כמה שנים זורקים אותו."
פנימית א', פנימית ב', פנימית ג' – בבית חולים אחד – למה צריך 3 מחלקות פנימיות, או 3 מחלקות כירורגיות בבית חולים אחד? כדי לאפשר מינויים! ג'ובים לחבר'ה מחלקים לא רק במרכז המפלגה, אלא גם בבתי החולים. כך אפשר להעסיק 3 מנהלי מחלקות, 3 סגנים ועוד. ספק אם יש צורך בכל כך הרבה בתי חולים גריאטריים או פסיכיאטרים כאשר במרבית המדינות בעולם מקובלת מחלקה גריאטרית ופסיכיאטרית בבתי חולים כלליים.
"הוועדות" מחליטות והקומבינות חוגגות – במשק סוציאליסטי מקימים "וועדות". החלטות הוועדה הן תחליף לא-מוצלח להחלטות מיליוני הצרכנים והספקים. כך למשל, מחליטים בפועל, 3 עובדים במשרד הבריאות על הרכב סל התרופות המאושר באמצעות וועדה של 24 חברים...
כ-250 תרופות חדשות מוגשות מידי שנה לוועדה שמחליטה, מאשרת או פוסלת, על סמך מידע מינימלי שקיבלה משלושת המופלאים... הדיונים כמובן חשאיים, כפי הנראה כדי לסקל ביקורת על ההחלטות. וועדות חשאיות הן כר נרחב לקומבינות, שתדלנות ולחצים. כללי המשחק שונים לחלוטין מההחלטות האובייקטיביות המתקבלות בשוק תחרותי של אלפי קונים ומוכרים. קופות החולים, לדוגמה, מקבלות תקציב עבור רכישת תרופות לפי המחיר הקטלוגי של היצרן – מחיר גבוה במיוחד. לאחר מספר שנים פוקע תוקף הפטנט על התרופה. ממועד זה נכנסים לתמונה יצרנים באור עקיבא או בהודו – המחירים קורסים, אבל קופות החולים ממשיכות לגבות מהאוצר מחיר שגבוה פי כמה ממחיר העלות... הכסף נבלע בחשבון הבנק של קופת החולים...
החתולים מחליטים כיצד לחלק את השמנת ביניהם – בהעדר שוק תחרותי שיקבע את השכר, העלויות ואת התקנים של רופאים ואחיות בכל תחום על פי ביקוש והיצע, מתקבלות ההחלטות באופן שרירותי – משרד האוצר וההסתדרות הרפואית סוגרים עניין... הם שקובעים כמה רופאים ואחיות יעבדו והם גם המחליטים כיצד יתחלק השכר הרפואי. כאשר הבכירים מחליטים על השכר של עצמם, לא קשה לנחש כמה יישאר לרופאים צעירים או זוטרים...
הרס הפוטנציאל העסקי ברפואה – בתנאי כלכלה חופשית ישראל יכולה הייתה להיות מעצמה רפואית. הרפואה יכולה הייתה להיות ענף כלכלי מוביל כדוגמת היי-טק. מספר גדול של רופאים מוכשרים, משאבי אנוש מעולים, יזמים נמרצים. ובנוסף – רופאים יהודים ברחבי העולם, מהמובילים בתחום התמחותם. רבים היו שמחים לבלות תקופת שבתון בישראל, לתרום מכישרונם ולהרוויח.
שליטת הפוליטיקאים והממסד הרפואי מקשה על פעילות יזמים. משרד הבריאות שקובע את החוקים וכללי המשחק, הוא חלק בלתי נפרד של הממסד הרפואי. הם מעניקים את הרישיונות אבל הם גם שחקנים בשוק (בתי החולים הממשלתיים). כלומר, משרד הבריאות "מפקח" על עצמו... כל רישיון לעסק פרטי בתחום הרפואה עלול לחבל בפרנסתם, או במקורביהם.
חסימת תחרות באמצעות מניעת רישיונות היא רק צד אחד של השיטה. הצד האפל יותר נובע מחסימת פוטנציאל התחרות מצד הסקטור הפרטי. יזמים ימנעו מהשקעות כל עוד רופאים ממשלתיים יכולים לנצל ציוד ציבורי ותשתית רפואית ממשלתית יקרה, כמעט ללא עלות וללא סיכון עסקי, באמצעות "קרנות המחקר".
לא פלא איפה שעד היום לא קם בישראל אפילו בית חולים פרטי אחד בהיקף מלא, למרות רעיונות רבים שהועלו. מנהל מקרקעי ישראל לא יאשר קרקע... הממשלה תרצה להכתיב היכן יקום... מנהלי בתי חולים ממשלתיים ומנהלי מחלקות יפעילו לחצים למנוע תחרות... ההסתדרות תדרוש הסכם קיבוצי אחיד... משרד הבריאות לא יעניק רישיון למחצית המחלקות כדי "למנוע כפילות"...
אפילו אם המשקיעים יישַבעו שכל ההשקעה תהיה מכיסם ולא ידרשו אגורה ממשלתית, תתעורר זעקה מ"הלובי החברתי" נגד רפואה לעשירים... נציגיו המכובדים של "הלובי החברתי", קרוב לוודאי, זוכים לחדר פרטי ושירות צמוד כאשר הם מתאשפזים חלילה...
אפליה שרירותית בין בתי חולים – במשטר כלכלי חופשי, בתי החולים בבעלות פרטית. הכנסות בית החולים נובעות, כמו בכל עסק, מתשלומי הצרכנים, החולים. התשלום מבוצע ישירות על ידי החולה או באמצעות חברת הביטוח שלו. כאשר בתי החולים ממשלתיים – תקציב המדינה משלם לבית החולים דרך קופות החולים וגם ישירות.
אין צורך במידע פנימי חסוי כדי לנחש כיצד מחולקים התקציבים בין בתי החולים, כמו בכל תחום אחר במדינה סוציאליסטית: שתדלנות, לחצים, קשרים.
כיצד יחלק מנכ"ל משרד הבריאות ציוד חדיש או תקציב אחר כלשהו? איזה בית חולים יועדף? לפי אלו קריטריונים? הרי המנכ"ל, כמעט תמיד, הגיע מתפקיד בכיר באחד מבתי החולים הגדולים. הג'וב שם נשמר לו לעת פרישה מתפקידו הנוכחי...
מערכת הבריאות חולה
המערכת מתפקדת היטב כל עוד אתה בריא...
שליטת הממסד הפוליטי ברפואה הרסנית לא פחות משליטתו בתחומים אחרים. במערכת בה הצרכן אינו קובע, אלא ההחלטות נקבעות על ידי פקידי הממסד, חייבים להיווצר עיוותים, משברים מתמשכים, שביתות, גירעונות, עודפים, מחסור בשירותים, תורים, שחיתות ושוק שחור.
אין סיכוי שפוליטיקאי או "ועדת מומחים" ממונה יצליחו לקבוע, לדוגמה, את מחירו הנכון של יום אשפוז – התשלום שעל קופת חולים לשלם לבית החולים. פקידים לא יכולים לקבוע את המספר הנכון של מחלקות העיניים הנדרשות, את מספר מכוני השתלת לב, את היחס בין מספר חדרי הניתוח לבין מיטות האשפוז, או את המשכורת הראויה לכל התמחות רפואית וטיפול.
שורש הרע במערכת הבריאות נובע מהשליטה הממשלתית במערכת, העדר מחירי שוק והעדר תחרות. כל ועדות הרפורמה הרבות שמגישות המלצות, מידי מספר שנים, מתעלמות מהבעיה העיקרית. ההתעלמות אינה נובעת מחוסר ידע או מטיפשות, אלא מכתב המינוי הפוליטי של הוועדה – לא להתקרב לבעיות היסוד האמיתיות. לא לערער על הנחות היסוד הסוציאליסטיות. האמת שאין כלל צורך בהנחיה רשמית כזאת – כל חבר ועדת רפורמה יודע מראש שאין טעם לרדת לשורשים. צריך לכתוב את "ההמלצות" במסגרת כללי המשחק המקובלים. בפרות הקדושות – "רפואה שוויונית", "בריאות חינם", ושליטה ציבורית במערכת הבריאות – בכל אלה לא נוגעים. אין לערער. תחת סוציאליזם השלטונות קובעים מי זכאי לקבל וכמה יקבל – כאשר העיקרון מיושם ברפואה הכסף מגיע לבכירים והשירות המעולה למקושרים.
הרפורמות והפתרונות, המוצעים מעת לעת, מבטאים פשרות פוליטיות וגחמות שרירותיות שמראש קטן הסיכוי שיענו לדרישות שוק הרפואה.
איכשהו... המערכת מתפקדת ומתפתחת
בתי החולים בישראל לא דומים בכלום לאלה שלפני 35 שנה. מי שקידם את המערכת הבריאות אינה "המדינה", אלא מנהלי בתי החולים שגייסו תרומות, הפעילו קשרים, שנוררו תקציבים (לעיתים ב"עורמה"), מיסדו "רפואה פרטית" בתשלום וכך הצליחו להעלות את רמת מערכת הבריאות שהתבססה עד לא מזמן על צריפי עץ שבנה הצבא הבריטי.
אלפי רופאים ישראלים לא מצאו את מקומם ברפואה הציבורית המעוותת של מדינת ישראל ומאיישים תפקידי מפתח במרכזים הרפואיים הטובים בעולם.
המחיר של רופאים מצטיינים רבים שנשארו בישראל היה "רפואה פרטית" מעוותת, כי רופאים אלה נותנים שירותים "פרטיים" תוך ניצול תשתית ציבורית. אבל עיוות זה נובע ישירות ממגבלות המונופול הממשלתי על שירותי הבריאות שאוסר למעשה הקמת בתי חולים פרטיים. קשה לרופאים לתת שירותים "פרטיים" במדינת ישראל, אלא בניצול המערכת הציבורית.
מסתבר, שהרפואה הפרטית בתשלום, בתוך כתלי בתי החולים הציבוריים, היא המערכת היחידה שמתפקדת ונותנת שרות ברמה טובה. זו המערכת שרוב הפוליטיקאים רוצים להרוס משיקולים אידיאולוגיים.
מערכות הבריאות במדינות המערב – אין דגם אידיאלי
קשה למצוא דגם אידיאלי במדינות הדמוקרטיה המערבית. בכל המדינות הממשלה מעורבת חלקית (ארה"ב), או באופן מלא (שבדיה, קנדה, בריטניה) במימון וגם בתפעול מערכת הבריאות.
השאיפה המוצהרת זהה כמעט בכל המדינות – רפואה שוויונית לכל. אך בפועל – הסוציאליזם, בלתי ניתן ליישום, אפילו ברפואה; רוב התופעות השליליות שסקרנו בישראל שכיחות גם במדינות אחרות. הרפואה משולבת בערך האנושי העליון, קדושת החיים. פוליטיקאי שיציע דרך אלטרנטיבית לסוציאליזם ברפואה, יוקע בקלות ובהצלחה על ידי האופוזיציה ויסכן מיידית את עתידו הפוליטי, שדולות "חברתיות" יגדירו אותו כ"אויב העם" ואינטלקטואלים באקדמיה המסובסדת ירבו בהסברים מלומדים. "הרפורמות" המוצעות, הנדונות ומיושמות מידי מספר שנים בכל מדינה, מבוססות על תבשיל זהה בשינויים קלים, אך הקדרה עצמה – סוציאליסטית, ללא שינוי.
כמעט בכל מדינות המערב קיימת אי-שביעות רצון ממערכות הרפואה המקומיות. "הפתרון" המשותף המוצע על ידי הפוליטיקאים בכל מקום הוא הגברת הפיקוח והתכנון הממשלתיים – רפורמות המסבכות את המצב.
האזרח, צרכן שירותי הרפואה, משלם עבור השירות ב"כסף של אחרים" (Other People's Money). לאף אחד "לא יוצא כסף מהכיס". החולים לא משלמים, הרופאים לא משלמים, קופות החולים לא משלמות, הפוליטיקאים לא משלמים וגם לממשלה הכסף לא "יוצא מהכיס". החשבון חוזר אל הצרכנים באופן מוסווה, דרך מערכת המיסוי – כך שגם הם, שוב לא חשים בתשלום. רפואה חינם. תהליך שהוא חממה לאי-יעילות, שחיתות ושירותים ברמה נמוכה.
כמעט בכל מערכות הבריאות במערב נותק הקשר בין הביקוש האישי לשירותי בריאות לבין עלויות ואחריות אישית. בכל המערכות קיים תמריץ לבזבוז ולייקור השירות. בנוסף, נגרמות הוצאות משפטיות גבוהות, עלויות הביטוח נוסקות ונוצרת רפואה להגנת הרופא מתביעות רשלנות – בדיקות וטיפולים מיותרים "להגנת התחת של הרופא"...
מבנה מערכות הבריאות הממשלתיות מסתבך, נוצרות מערכות פרטיות מקבילות, מערכת רפואה שחורה ועבריינות לשמה – זיופים לצורך הפקת הכנסות מהממשלה ללא מתן שירותי בריאות ממשיים.
לגמרי לא מפתיע שבסוף המסלול חוזרים לנקודת ההתחלה. כל המערכות המסובכות נועדו, לדברי הפוליטיקאים, למטרה אחת – לאפשר רפואה ברמה טובה ונגישה לעניים ומוכי גורל. מסתבר ששכבות אלה הן הנפגעות העיקריות מהמערכות שהוקמו מלכתחילה למענן. |
מערכת הבריאות "המושמצת" בעולם היא, כמובן, מערכת הבריאות האמריקאית – העלויות "מטורפות". למרות זאת, אין עוררין שבתי החולים האמריקאים ומכוני המחקר הרפואי האמריקאים הם בדרך כלל האיכותיים בעולם.
ההוצאה הלאומית לבריאות בארצות הברית עומדת על כ- 8,388 $ לשנה לנפש (במונחי כוח קניה 2012). מעל ומעבר להוצאה בכל מדינה מערבית אחרת. ההוצאה הלאומית לבריאות בישראל עומדת על כ- 2,226 $ לשנה לנפש. השוואה על פי נתונים אלה מטעה ביותר כי אין בנתון זה שום מידע על "עול מימון הבריאות" למשפחה ממוצעת. כלומר, כמה כסף מוציאה משפחה על הוצאות בריאות מתוך כלל הוצאות המשפחה לצריכה שוטפת – כמה משלמים "מהכיס". מפתיע, אבל מסתבר שבארצות הסוציאל-דמוקרטיות הנורדיות (שבדיה-פינלנד-נורבגיה), ארצות הרפואה הממשלתית "חינם", המשפחה הממוצעת מוציאה חלק גדול יותר מ"הכיס" על הוצאות בריאות מאשר בארצות הברית (הרבה לפני רפורמת הבריאות של אובמה).
(לעיון במקור: קליק על הגרף)
לעיון תמציתי במערכות הבריאות במדינות "המתקדמות":
ארצות הברית – אגדת "הרפואה הקפיטליסטית" – הסיבות ליוקר הרפואה.
שבדיה – "גן העדן"האבוד של הרפואה הסוציאליסטית. קריאה נוספת כאן, וכאן
שוויץ – מערכת מבוזרת, אך גם שם הממשלה משבשת את השוק.
בריטניה – "רפואה שוויונית לכל"על חשבון המדינה אך עם תורים ארוכים. קריאה נוספת: כאן.
סינגפור – מערכת הבריאות בסינגפור נחשבת מהיעילות והטובות בעולם, למרות שההוצאה הלאומית לבריאות (הוצאה פרטית והוצאה ממשלתית גם יחד) נמוכה ביותר – כ-5% מהתוצר (לעומת כ-17% מהתוצר בארצות הברית).
המערכת ממומנת על ידי ביטוח בריאות חובה. כל אזרח מחויב להפריש לקופת חיסכון אישית לבריאות. כל עובד מחויב להפריש 20% משכרו לסוג של "חיסכון לאומי", המעסיק מוסיף עוד 17%. הפרשה גבוהה זו מממנת קצבאות שונות (כמו בביטוח הלאומי אצלנו). 10% מאותה הפרשה מופקדת בקרן בריאות אישית "מדיסייב". הסכום שהעובד צבר בקרן הבריאות האישית עומד לרשותו למימון הוצאות בריאות בלבד.
אין בסינגפור "בריאות שווה לכולם". הצבירה בקרן הבריאות תלויה בגובה השכר של העובד ולרשות בעלי שכר גבוה עומד חיסכון גבוה משמעותית מאשר לבעלי שכר נמוך. עשירים יכולים לבחור בשירותי בריאות יקרים יותר.
אזרח סינגפורי יכול לבחור לעצמו את המבטח הרפואי ולשלם לו מתוך קרן החיסכון האישית שלו. לכן היחס של האזרח לכסף שבקרן הבריאות הפרטית הוא כמו לכסף פרטי. אזרח שנזקק לעזרה רפואית נוהג כמו צרכן של כל מוצר אחר. לכן, האזרח הסינגפורי חושב פעמיים לפני שהוא מחליט על ביקור אצל רופא והולך למרפאה רק כשהוא בטוח זקוק לטיפול רפואי.
בתי החולים נחלקים לחמש רמות של מלונאות וטיפול: החל מבתי חולים "בסיסיים" ציבוריים ועד לבתי חולים פרטיים יוקרתיים.
הממשלה תומכת במיעוטי יכולת באופן שהם נשארים בסטטוס של "צרכנים". הזכאות אינה לקבלת שרות רפואי מוזל או חינם, אלא בסבסוד ממשלתי לפרמיות הביטוח שהאוכלוסייה הענייה בוחרת לשלם.
הצבירה בקרן הבריאות האישית היא ממש כסף פרטי שניתן גם להוריש אותו. האזרח יכול לבחור בין תכניות ביטוח מגוונות כולל ביטוח למקרה של אסון רפואי – טיפול במחלה קשה וממושכת.
השוואת מערכות בריאות בעולם – ניו יורק טיימס (2017).
דרוג מערכות בריאות בעולם לפי ההוצאה הלאומית לבריאות (לנפש), ותוחלת החיים – בלומברג.
תיאור מערכת הבריאות כולל מחירים.
מה היה קורה אילו ענף הרכב היה מתנהל כמו מערכת הבריאות
כדי להמחיש את מחלת מערכת הבריאות, ננסה לתאר מה היה קורה אילו עקרונות דומים היו מיושמים על ענף הרכב הפרטי בישראל.
טיפולים למכוניות, תיקוני מוסך, תחזוקה ושיפוצים יהיו חינם, על חשבון המדינה, בדומה לבריאות חינם. כך יוכלו גם השכבות החלשות להחזיק רכב פרטי. מכונית דומה לאדם: כל מכונית בריאה תתקלקל ביום מן הימים ותאלץ להתאשפז במוסך. ניתן להאריך את חייה, אך לבסוף תהיה לגרוטאה.
מוסכי ענק ממשלתיים יעניקו את כל השירותים הנדרשים למכוניות החל בתיקוני מזגנים וכלה בפחחות. בכל מוסך יהיו עשרות מחלקות בדומה לבית חולים ממשלתי... אמנם יהיו גם מאות מוסכים קטנים בכל הארץ, אך אלה יוגבלו לאבחון ראשוני, גם הוא חינם. המוסך הקטן, כמו המרפאה של קופת החולים, יַפנה את המכונית למוסכי הענק באמצעות טופס 17.
בתנאים אלה, ימהר כל בעל רכב להגיע למוסך, עם כל רשרוש חשוד מכיוון מכסה המנוע, או מייד עם גילוי טפטוף זניח מתחת לאוטו. תופעות שהיה מתעלם מהן בעבר. הביקוש הגואה לשירותי מוסך יסתום את המוסכים. גם קצב העבודה של הפועלים במוסך הממשלתי לא יהיה מי יודע מה... אין בעל בית... שילוב קטלני זה יגרום להיווצרות תור ארוך של ממתינים לטיפול במוסך. לחלק מהטיפולים יאלצו להמתין שבועות ארוכים ולהזמין תור זמן רב מראש. מכוניות במצב נואש יחנו ברחובות הסמוכים למוסך וימתינו לתורן כמו המיטות במסדרונות בית החולים. כאשר מכונית תאושפז במוסך: ביום ב' המכונאי יבדוק שמן, ביום ג' את הפלאגים, וביום ד' יעמדו כולם סביבה ויעשו לה רנטגן, אחרי סוף השבוע ישפצו את משאבת השמן...
נהגים רבים ידרשו לעיתים תכופות החלפת מנועים ישנים בחדשים, או החלפת תיבת הילוכים כי "מגיע להם". תתחיל תופעת אלימות נגד מנהלי מוסכים, בדיוק כמו האלימות נגד רופאים בבתי חולים. בגלל הגידול בביקוש וחוסר יכולת המערכת לעמוד בכך, תקבע הממשלה "סל טיפול לרכב" שיגביל את הטיפולים הניתנים חינם. רשתות המוסכים הקטנים (קופות החולים) יגיבו מיד בתכנית "ביטוח משלים" שתאפשר טיפולים רציניים, ללא תור, במוסכים בממלכת ירדן.
בכירי המשק, פוליטיקאים ומקורבים לא יעמדו בתור למוסך... אותם יקבלו מייד וללא המתנה בתור. בני מעמד הביניים ישלמו כ- 1000 $ שחור ובמזומן למנהלי המחלקות במוסך כדי לקבל שירות מיידי, הפנייה לפועל מוסך אמין עליהם, או אפילו תיקון אישי ממנהל המחלקה עצמו.
כדי להתגבר על בעיית התורים ייזמו ראשי מחלקות המוסכים קרן מיוחדת, באישור משרד התחבורה – הקרן למחקרים בענף הרכב. ובכן, במסגרת "קרן מחקר" ניתן יהיה לקבל, תמורת תשלום גבוה, טיפול מעולה ברכב אחרי שעה 4 על ידי מיטב המכונאים ומנהלי המחלקות עצמם. הקרן תשלם לעובדיה משכורות עתק כי כמעט ואין לה הוצאות; המוסך, הציוד והחלפים על חשבון המדינה.
כל מי שרכבו חשוב לו, יאלץ לבחור בין תשלום שחור למכונאי לבין טיפול פרטי יעיל אחר הצהריים, דרך קרן המחקר – השמ"פ (שרות מכונאות פרטי). באופן לא מפתיע, מסתבר שזה המנגנון היחיד שמתפקד כהלכה במערכת בריאות הרכב.
מוסכי הענק ימצאו בגירעונות תמידיים, התשתית תקרוס והעומס יעיק. המחסור במכונאים יהיה ל"מחסור כרוני", שביתות ארציות יפרצו לפחות אחת לשנה ומנהלי המוסכים יזהירו כי מלאי שמן המנוע אוזל ואין די שמן למכוניות השכבות החלשות. מחסור שפוגע קשות בעיקרון השוויון...
ההוצאה הלאומית לתחזוקת רכב תתייקר פלאים וחלק ניכר מהמיסים יופנה לתמיכה בתחזוקת הרכב-חינם. הארגונים החברתיים יתנגדו נמרצות לכל שינוי ויידרשו לבטל את דמי הביקור במוסך בסך 10 ₪ המכבידים על מעוטי ההכנסה.
סקר שערך העיתון הנפוץ יעלה שרוב הציבור מעדיף את שיטת שירותי הרכב חינם אפילו אם איכות השירות נמוכה – העיקר שיהיה חינם. במאמר מערכת דרש העיתון להגביר את הפיקוח הממשלתי כדי לצמצם את ממדי השחיתות ולהלחם בתורים. חצי שנה לאחר מכן תקום הרשות הארצית לפיקוח על תיקוני רכב, תעסיק 3,000 עובדים שאיש לא ידע בדיוק מה הם עושים, מחציתם חברי מרכז המפלגה. במליאת הרשות יישבו נציגי המפלגות וגם נציגי ציבור... מס ההכנסה יועלה כדי לשלם את המשכורות וכדי לכסות גרעון נוסף במוסכים הארציים. "תכנית הבראה" למוסכים תוכרז בערך אחת לחמש שנים.
הלחץ המתמיד לחלוקת ג'ובים למכונאים מומחים יביא את שר התחבורה לאשר את פיצול מחלקות הפחחות – לפחחות א', פחחות ב', ופחחות ג' בכל מוסך ענק. כך ייווצרו תקנים חדשים למנהלי מחלקות. יהיו מוסכים עם 8 מחלקות חשמלאות-רכב.
סטודנט באוניברסיטת תל אביב יגלה בעבודת מחקר כי העשירונים הנמוכים השביתו את רכבם ברוב ימות השנה, נשבר להם להמתין בתור לתיקונים וכסף לתשלום שחור אין להם. גם החיפושית הישנה של הזקנה מנהריה, ששכבה במעבר בין המוסכים, העלתה חלודה...
לאחר לחץ מתמשך של ארגונים חברתיים, העיתונות הכלכלית, ונציגי האופוזיציה הוסכם על הקמת וועדה חדשה (הוועדה ה-9 במספר) – בראש הוועדה תעמוד שרת התחבורה הנמרצת, הידועה במלחמתה הבלתי מתפשרת נגד השמ"פ ובעד מערכת המוסכים הציבורית – השרה הגב' לרמן.
מערכת בריאות ממשלתית משווקת שירותי בריאות במחיר 0. המחיר האפסי מגדיל את הביקושים. התוצאה הבלתי נמנעת היא מחסור ותור מתארך לטיפול רפואי. כדי להתמודד עם התור, המחסור והמשאבים המוגבלים קוצבת הממשלה את שירותי הבריאות ומגבילה אותם ("סל בריאות"). תוצאה בלתי נמנעת היא פשיטת רגל של מערכת הבריאות, גירעונות תמידיים ופשיטת רגל מוסרית – שחיתות בלתי נמנעת. |
מערכת הבריאות הממשלתית מספקת טיפול לחסרי הברירה שממתינים לטיפול החלקי עד אין-קץ ולבעלי הקשרים שזוכים לטיפול מועדף. היתר סומכים על המזל העיוור, נפגעים, נפטרים. אלא אם ידם משגת לשלם עבור רפואה שחורה.
מפתיע עד כמה, כולם כאיש אחד, רופאים, אנשי תקשורת, אנשי ציבור מגינים בעקביות על מערכת שמפיקה תוצאות הפוכות לדגל בו הם מנפנפים – "רפואה שוויונית לכל".
כישלון הסוציאליזם-השוויוני ברפואה הישראלית
הרעיון המרכזי לפיו נבנתה מערכת הבריאות בישראל, נובע מהשקפת עולם סוציאליסטית ששאפה להבטיח שרותי רפואה שווים לכול – לעני ולעשיר. הסוציאליזם נכשל למזלנו גם בענף הבריאות, ולא רק בישראל. נבהיר, כי בדפים אלה אנו לא מקטרים על העדר שוויוניות במערכת הבריאות הישראלית, אלא מוכיחים את כשלון הרדיפה אחרי אוטופיית השוויוניות גם בתחום הרפואה.
אילו הניסיון בן עשרות השנים היה "מצליח", היינו מקבלים בישראל רפואה שווה לעני ולעשיר. "שווה" אבל גרועה. כדי להגיע ל"הישג" זה של שוויוניות צריך היה לירות ברופאים (כמו שעשה "שמש העמים" – סטאלין), לאסור על נסיעה לחו"ל של רופאים כדי שלא "יערקו", להעמיד לדין כל חולה שמתגנב לטיפול רפואי בחו"ל, להפעיל מנגנון של משטרה חשאית ומלשינים בבתי חולים, ולהגלות לסיביר כל איש סגל רפואי או חולה שמעורבים בתשלום שחור...
למזלנו, הכלכלה חכמה מהפוליטיקאים והפילוסופים השוויוניים. השוק מתגבר על הכפייה הסוציאליסטית באמצעות הרפואה השחורה, ביטוחים פרטיים ומשלימים ומנגנונים עוקפי סוציאליזם אחרים שנסקרו. העשיר יקבל תמיד טיפול רפואי טוב יותר וכלל לא חשוב מה הפוליטיקאים יעשו או יאמרו (גם הטיפול הרפואי להם עצמם... מובטח). ה"שחיתות הפורמאלית" מצילה את הרפואה הישראלית ומאפשרת מתן שירות סביר.
יש מחיר למבנה הכפול של כאילו-סוציאליזם לצד מערכת מחתרתית למחצה:
סרבול, עיוותים, נורמות של שחיתות שמשפיעות גם על תחומים אחרים, יוקר גבוה מהנדרש ובזבוז משאבים של פוטנציאל מקצועי ויזמי מהטובים בעולם.