שבת, 30 אוגוסט 2008 15:44

צאו לנו מהווריד – שחררו את המסך

בשידורי הרדיו והטלוויזיה הכול כמעט אסור, הכול מפוקח. המדינה, באמצעות פקידיה, קובעת מי רשאי להקים ערוץ שידור, מה ישודר בו ובאיזה תמהיל, אפילו באיזה שעות.

הסיבה העיקרית לכך שרמת החיים שלנו בישראל אינה הגבוהה בעולם היא שהמשק הישראלי ''שורף כסף'' על פעילויות סרק. המוסכניק מכנה זאת ''פול גז בניוטראל''. כלומר, נהג שיושב ברכב במצב של הילוך סרק N ולוחץ על הדוושה עד הסוף. המנוע מתאמץ, רועש, מצלצל, מזהם ומתחמם – אבל הרכב לא זז. הדלק נוזל לנו מהארנק אבל אנחנו דורכים במקום. 

חלקים נכבדים של ענפי הכלכלה והחברה בישראל פועלים בדרך זו. שלישיית ''הגשש החיוור'' המציאה לכך את המונח השגור ''יענו, ישראבלוף''. הבלוף לא נוצר מאליו – הוא תוצאה של עודף חקיקה. החוקים המיותרים מגובים ברגולציה שמתרחבת מידי חודש אל תחומים חדשים, מצמיחים עשרות מוסדות מיותרים. מאות אלפי ישראלים ''מתפרנסים'' מישראבלוף. מאוויר. 

אין בעברית מילה מדויקת ל''רגולציה'' או ''רגולאטור'' – מדובר באוסף מגבלות, חוקים, הסדרים, איסורים והיתרים. ה''רגולאטור'' הוא הגוף הממשלתי האחראי על הפיקוח ויישום האיסורים – ממנו מבקשים את הרישיון, ההיתר או את ביטול רוע-גזירה. ה''רגולאטור'' הוא גוף ערטילאי המורכב מ''מועצות'', ''ועדות'' ו''מִנהלות''. אלפי אזרחים מתפרנסים בגופים מיותרים אלה ובפרנסות האוויר שנוצרות מצידו האחר של המתרס. 

ענף התקשורת – הכול אסור 

ענף התקשורת, לדוגמה, הוא מהענפים עשירי הרגולציה. בשידורי הרדיו והטלוויזיה הכול כמעט אסור, הכול מפוקח. המדינה, באמצעות פקידיה, קובעת מי רשאי להקים ערוץ שידור, מה ישודר בו ובאיזה תמהיל, אפילו באיזה שעות. מה יהיה משך הפרסומות ובאיזה שעות ישודרו, אפילו את תוכנן בודקים פקידים. אסור לפרסם לוח שידורים ללא אישור מראש, יש מכסת שידורים לכל סוג של תוכניות, אסור לשדר חדשות ללא רישיון, אסור לשנות מספר של ערוץ, חייבים מכסה של שידורים בהפקה מקומית ואסור להזמין ''יותר מידי'' הפקות ממפיק בודד מסוים. צבא הפקידים עוסק ביישום מגילת האיסורים ובאיוש הוועדות, המועצות, הרשויות וההנהלות – והכול תוך בחישה פוליטית מסיבית. 

לסגור את רשות השידור ולהפריט את כל הערוצים הממשלתיים 

אין סיבה שממשלה תעסוק בבידור ובשידורי רדיו וטלוויזיה. צריך להפריט או לבטל כל הערוצים הממשלתיים כולל רשת א' , ב' , ג' , גלי צה''ל, ערוץ 1. הסקטור הפרטי מציע את אותם השירותים יעיל וזול יותר. רשות השידור על כל חבריה, מנהליה ופוליטיקאים המתפרנסים ממנה תיסגר. עולם התקשורת הישראלי יסתדר יפה בלעדיהם. בהעדר שידורים ממשלתיים יתבטל הצורך באגרת הטלוויזיה. שידורים פרטיים ממומנים מפרסומות או דמי חיבור [כמו בכבלים]. 

רשתות פרטיות חייבות להרוויח. כדי להרוויח צריך לרתק די צופים ומאזינים. כלומר, צריך לקלוע לטעם ולדרישה של הצרכן. ציבור הצרכנים יחליט מה ישודר ולאיזו תוכנית יש זכות קיום. כדי שחברה מסחרית תשיג יעד זה על הבעלים למנות את המנהלים המוכשרים ביותר, ואלה יבחרו באנשי מקצוע מוכשרים – יחד הם אמורים להפיק תוכניות שירתקו את תשומת ליבו של הצרכן שיושב בכורסה בביתו. המנהלים ישקיעו בהכשרת עובדים, בסקרים, בציוד משוכלל, במאמצים לייעול העבודה – הכול במטרה שהקהל בבית יהיה שבע רצון ויינעל על הערוץ במקום זה של המתחרים. 

ערוץ ציבורי, לעומת זאת, אינו צריך להרוויח – הכנסותיו נובעות מאגרת שידור או ממיסים. כסף קל ש''לא שייך לאף אחד''. הוא אפילו לא זקוק למאזינים ולצופים... בהעדר ''בעל בית'' אין מנוס מ''וועדה ציבורית'' ומינויים פוליטיים. כאשר מנהל ממונה על ידי פוליטיקאים, כיצד הוא ימנה את המנהלים הכפופים לו? – בדרך דומה ולאחר שיופעלו עליו לחצים מצד אלה שמינו אותו. איך יקבע לוח השידורים? הרכב התוכניות? איזה מהפוליטיקאים מראיינים? שוב – אין פטנט אחר: קשרים, לחצים, מינויים, שוחד. כאשר הצרכן אינו קובע וכאשר אין צורך להתחרות על הפרנסה – התוצאות צפויות מראש. נוסיף על כך את ''קביעות'' העובדים ברשות השידור, את 9 וועדי עובדים, את שפע המכרזים ש''מישהו'' צריך לזכות בהם. שוב נקבל תוצאה בלתי נמנעת של בחישה פוליטית, בזבוז כספי ציבור, שחיתות. פשוט לא יכול להיות אחרת. 

ערוצי טלוויזיה ורדיו פרטיים ללא צורך ברישיון 

יזם שירצה להקים ערוץ טלוויזיה או רדיו לא יזדקק לרישיון ולא לתנאי מינימום. בדיוק כמו יזם שרוצה להקים עיתון חדש. הפוליטיקאים לא יכתיבו באמצעות ''ועדות'', זיכיון או רישיון מה לשדר, כמה לשדר ולמי לשדר. גם לא את המחיר לצרכן או כמה דקות פרסומת ישודרו. כאמור, הציבור יחליט למי יש זכות קיום. היזם יצטרך לרכוש תדרים ולהקים את העסק. הסיכון שלו בלבד – כמו בכל עסק אחר. הציבור לא יממן את ההקמה ולא את ההפסדים. אם יהיו רווחים – המשק ייהנה מהמסים. 

ביטול מוסדות הפיקוח והרגולציה – תחרות חופשית 

כל מוסדות הרגולציה יבוטלו ובכלל זה, מועצת הרשות השנייה, מועצת הכבלים, משרד התקשורת ודומיהם. לא יהיו מגבלות ולא יהיה צורך באישורים והיתרים. כולם הביתה. הרכב התכניות, אופיין ואיכותן יקבעו על ידי הצרכן באמצעות מכשיר פשוט – השָלַט. תכנית לא אהודה תוסר מהמסך על ידי החברה המשדרת, אחרת – הרייטינג ייפגע והכנסות הפרסום יתמעטו. לא עוד פוליטיקאים ו''נציגי ציבור'' יחליטו מה יופיע על המסך, אלא ציבור הצופים עצמו יחליט מה ראוי – פשוט ע''י מעבר לערוץ אחר. כך יוכלו לקום ערוצי טלוויזיה חדשים וחברות כבלים בהיקפים ארציים או מקומיים. כך יפתח השידור הטלוויזיוני גם בפני סקטורים קטנים. 

יתכן שייקום ערוץ טלוויזיה חרדי, ערוץ ללימודי תורה וגמרא, ערוץ ערבי או ערוץ חדשות וכלכלה בלבד. שיקולי היזמים יתבססו על גודל השוק הפוטנציאלי. ייפסק הוויכוח הנצחי על כמות שעות הדת והמסורת בטלוויזיה או ''דיכוי הזמר המזרחי'',או כמות ההפקות המקומיות. אם די מאזינים ירצו מוסיקה יוונית אז חברות השידור יגיבו בהתאם לביקוש. אין סיבה לכפות ולהכתיב לציבור במה לצפות או להאזין, בדיוק כפי שלא כופים על הסינימה סיטי תמהיל סרטי קולנוע ''רצוי''. 

היקף הפרסום לא יוגבל ע''י הפוליטיקאים אלא ע''י הצופים. ערוץ שיגזים בכמות הפרסומות – יינטש לטובת ערוץ אחר. גם המפרסמים יודעים שערך הפרסום יורד ככל שהפרסומת ארוכה. מחירי הפרסום ירדו בזכות מבחר הערוצים. כך יתאפשר גם לעסקים קטנים לפרסם. הממשלה לא תקבע את סוג הפרסומות. לא מעניינה לאסור פרסום סמוי או לבטל פרסומת בה מופיעים אברכי ישיבה. אישית אני מעדיף פרסום סמוי שמשולב בתוכן הסרט מאשר הפסקת פרסומות ארוכה. 

תחום התקשורת הוא רק דוגמה, אחת מיני רבות. אלפי ''העובדים'' המיותרים ימצאו מקומות עבודה אחרים בעלי תרומה אמיתית לכלכלת המדינה. הרווח של כולנו יהיה כפול: לא רק שנחסוך את ההוצאה המיותרת, אלא גם נרוויח את תרומתם, במקום עבודה אמיתי, לתוצר המדינה לרווחת כולנו. ישראבלוף אחד פחות. 

מוטי היינריך

עודכן לאחרונה ב שני, 06 נובמבר 2017 05:10

3000 תוים נשארו