מספר ההרוגים בתאונות הדרכים בשנת 2004 עמד על כ-500 בשנה, מספר הפצועים עמד על כ- 22,000 בשנה. האמונה הרווחת שטופחה בעיקר על ידי "גורמים רשמיים" (כגון משטרת ישראל) האשימה תמיד בריבוי תאונות הדרכים את "הגורם האנושי". כלומר, "העם אשם".

התופעה בה הממשלה מאשימה את הציבור אופיינית למדינות סוציאליסטיות וטוטליטאריות. לפעמים האשמות אלה אינם מפורשות, אלא משתמעות מדברי מנהיגים, מתשדירי שרות, מכרזות ושלטי רחוב רשמיים שמטיפים ל"חינוך מחדש".

"כולנו אשמים"

למדינת ישראל יש היסטוריה ארוכה של האשמת האזרחים בכשלים של המשטר הריכוזי ושל השיטה הכלכלית המפאייניקית, ממנה טרם השתחררנו (יש שיפור רב). נזכיר נשכחות:

מיד לאחר אסון מלחמת יום הכיפורים אמר נשיא המדינה אפרים קציר: "כולנו אשמים" במחדל.
בראשית שנות השמונים, כאשר האינפלציה הגיע ל-400 אחוזים בשנה, שידרו לנו בטלוויזיה הממשלתית "תשדירי שרות" שקראו לעקרת הבית "לא לשלם בחנות כל מחיר" – במילים אחרות, האשימו את עקרות הבית בליבוי האינפלציה. הממשלה צריכה להדריך את עקרת הבית איך לקנות...
בערך באותה תקופה, כאשר הממשלה שלטה בשוק הטלפונים באמצעות "משרד הדואר", קשה היה לחייג ו"להשיג מספר", קשה היה לקבל קו טלפון. תשדירי שרות ופרסומים ממשלתיים בעיתונים קראו לציבור לקצר בשיחות הטלפון. כלומר, האזרח שמאריך בשיחה הוא הבעיה, "אויב הציבור".
לפני כ-10 שנים קראו לנו תשדירי הפרסומת "ליישר את הקו" – הכוונה הייתה לחנך את הציבור לחסוך בחשמל. כלומר, הציבור הנבער מבזבז חשמל. בגללנו תחנות הכוח על סף קריסה.
לפני כ-5 שנים כולנו הואשמנו בכך ש"ישראל מתייבשת" – העם הואשם במחסור במים (גם מזג האוויר היה אשם, כמו מזג האוויר ברוסיה הקומוניסטית שתמיד הואשם במחסור בתוצרת חקלאית).

בגלל שהעם אשם, על הממשלה "לחנך את העם". ברוסיה ובסין היו "מחנות לחינוך מחדש". הנשיא קציר ואישי ציבור אחרים התכוונו שהישראלים החפיפניקים אשמים בכישלון במלחמת יום הכיפורים. הפנים הנאות של בר רפאלי התייבשו והתפוררו לנו על מסך הטלוויזיה מידי ערב, בגלל שהאזרח האנוכי מבזבז מים ללא התחשבות בקולקטיב. דמותה של בר רפאלי נועדה לחנך אותנו מחדש.

במדינה סוציאליסטית, המערכות שבשליטת המדינה מתפקדות גרוע (ולפעמים משותקות). הפוליטיקאים והשליטים מסרבים לוותר על עמדות הכוח הכלכליות שמעניקה השיטה הריכוזית על מנעמיה. הם לא יכולים להאשים את השיטה, את עצמם, והחלופה היחידה היא – "כולנו אשמים". ואם העם אשם, אז צריך לחנך את העם. גם בוונצואלה העם אשם במחסור בנייר טואלט.

הפלא הגדול הוא הקלות שהעם משתכנע ומאמין למיתוס האשמה. רבים הזדהו עם קריאתו של אפרים קציר. רבים האמינו שאנחנו אשמים בקריסת פניה של בר רפאלי. השלטון והשיטה נקיים מאשמה.

יציאת הממשלה מענף הטלפונים, הפרטת בזק והקמת חברות תקשורת בבעלות פרטית פתרו את "בעיית" הישראלי הדברן. מתן רישיונות להקמת תחנות כוח פרטיות לייצור חשמל – פתר את "המחסור בחשמל". רישיונות להקמת מפעלים פרטיים להתפלת מי ים יצרו תוך 6 שנים עודף מים. מדינת ישראל יכולה לייצא היום מים למדינות אחרות במזרח התיכון.

ירידה מדהימה בתאונות הדרכים 

מאז תחילת שנות האלפיים גדלה ההשקעה בתשתיות תחבורה – בכבישים, מחלפים, כביש 6 ועוד. המכס הרצחני על חלקי חילוף בטיחותיים ירד במקצת. ההכנסה שלנו עלתה, אנחנו יותר עשירים ואנחנו קונים מכוניות חדשות ובטוחות יותר.

הנהג הישראלי לא השתנה הרבה. לא עברנו קורסים המוניים לחינוך נהיגה. ראו מה קרה:

מספר ההרוגים בתאונות דרכים ירד מ-500 בשנה בתחילת שנות האלפיים ל- 300 לשנה (בערך), למרות הגידול העצום במספר כלי הרכב והעלייה הדרמטית בנסועה (סך כל הקילומטרים שאזרחי ישראל נוסעים). הירידה בהרוגים ובתאונות – גם היא עקבית!

חלה ירידה של כ-40% במספר תאונות הדרכים לקילומטר נסועה (תאונות עם נפגעים, וגם תאונות עם הרוגים).

אי אפשר "למגר את תאונות הדרכים". תמיד יהיו תאונות. המשטרה תמיד טענה שברוב התאונות אשם "הגורם האנושי". יש לו בהחלט משקל רב, אבל נתוני המשטרה התעלמו  מהשפעת התשתית הלקויה על "הגורם האנושי", לדוגמה: "מהירות מופרזת" תגרום לפחות תאונות בכביש רחב, ללא רמזורים ובצפיפות רכב נמוכה; עברות "אי ציות לרמזור" ו"אי מתן זכות קדימה" יצטמצמו אם מספר המחלפים והכיכרות יגדל על חשבון הצמתים המרומזרים; "אי שמירת מרחק" תגרום לפחות תאונות אם רמת הצפיפות בכבישים תפחת; ליקויים מכנים ברכב יפחתו אם יבוטל המיסוי הרצחני על רכב וחלקי חילוף וגיל הרכב בכבישים ירד.
 
ממשלות ישראל לדורותיהן בחרו להשקיע ב"חינוך מחדש" – במדבקות פרסומת ותשדירי טלוויזיה במקום בתשתית.  הנה דברים שאמר מישהו שאינו "מומחה לתחבורה" לפני שנים רבות: גבי בן הרוש, יו"ר מועצת המובילים ( גלובס 3.9.02):" ... על כולם ללכת הביתה. צריך לפרק את הרשות לבטיחות בדרכים. מיליונים מתבזבזים על מבצעי סרק ועל שעשועים של קופירייטרים". 
 
אבל מה כבר מבין נהג המשאית גבי בן הרוש במדעי התחבורה? מסתבר שהוא מבין יותר מ"מומחים" רבים.
 
הכלכלן, דר' יעקב שיינין, כיהן במשך מספר שנים כיו"ר הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים. דר' שיינין כותב בדו"ח שפורסם באפריל 2015 שהירידה בהיקף תאונות הדרכים בעשור האחרון כלל לא קשורה לפעילות הרשות... הוא מעז וכותב שעיקר פעילות הרשות היא "העברת תקציבים לגופים שלישיים" (מעל מיליארד שקל ב-7 שנים). שיינין אפילו מציע לסגור את הרשות למניעת תאונות דרכים. אבל... קשה לו להשתחרר מהמורשת הסוציאליסטית והוא מציע לפתוח אותה מחדש "במתכונת אחרת"...
 
הדרך הוודאית בה תוכל הרשות לתרום לצמצום מספר תאונות הדרכים היא חיסולה וסגירתה. את תקציבה השנתי (156 מיליון ₪ בשנת 2014) ראוי להשקיע בתשתית בטיחותית במקום במשכורות עובדים ודירקטורים. את משימת "חינוך הציבור" יבצעו טוב יותר עמותות לא-ממשלתיות כגון עמותת אור ירוק.
 
ההסברה הרשמית טוענת שברוב התאונות אשם "הגורם האנושי". התשתית צריכה להיות ברמה שאזרח רגיל לא יזדקק לכישרון של נהג פעלולים כדי להימנע מתאונה. תשתית תחבורה ברמה גבוהה מצמצמת את טעויות הנהגים, ואת חומרת הפגיעה כאשר הם טועים. ואכן כך קורה בעקביות כבר למעלה מעשור.
 
תאונות דרכים ופקקים בכבישים ניתן לצמצם אך לא להדביר. תשתית מעולה, אימוץ תקני בטיחות, תאורה ושילוט גרמני או אמריקאי (לא חייבים להמציא את הגלגל), גיל רכב צעיר ועלויות התחזוקה הנמוכות יקטינו את מספר תאונות הדרכים. תוספת כבישי האורך והרוחב תקטין את הצפיפות בכבישים. חלק ניכר ממיליוני השעות המבוזבזות בכבישים ובפקקי תנועה יהפכו לשעות עבודה יצרניות ולשעות פנאי מועילות.

בעשור שבין השנים 2004-2014 שופרה חדות תשתית הכבישים בישראל. במקביל, חלה ירידה חדה במספר הנפגעים וההרוגים בתאונות דרכים. ייתכן שהירידה מושפעת גם משיפורים טכנולוגיים במיגון המכוניות. אופיו של הנהג הישראלי לא השתנה, מספר כלי הרכב בכבישים עלה משנת 2000 עד 2014 בלמעלה מ-1.1 מיליון מכוניות! עליה של כ-60%. גם הנסועה (סה"כ המרחק שכל כלי הרכב נסעו יחד) עלתה בשיעור דומה. ראו את הגרפים המרשימים:

 
 
כאן המקום לסגת לרגע מהתקינות הפוליטית המקובלת ולהצביע על חלקם הגדול של ערביי ישראל בתאונות הדרכים. ערביי ישראל מהווים כ- 20% מהאוכלוסייה, אך כמעט מחצית מהרוגי תאונות הדרכים (2013) הם ערבים. מה הסיבה? כנראה תשתית כבישים לקויה ורכב ישן יותר במגזר הערבי, אך בהחלט גם זלזול מקובל ב"חוקים של יהודים".

בניגוד לדעה הרווחת, מדינת ישראל היא אחת מ-11 המדינות הבטוחות בעולם לנהיגה! (הגרף למטה) – מספר תאונות הדרכים הוא מהנמוכים בעולם. ואם נתעלם לרגע מנתוני המגזר הערבי – אז אנחנו כנראה ב"חמישייה הפותחת".

מוטי היינריך