שבת, 05 מאי 2012 04:45

הרגולציה על הבנקים כגורם למשברים

המיתוס: דרושה רגולציה ממשלתית על הבנקים כדי למנוע משברים ופשיטות רגל. צריך לרסן את הבנקאים תאבי הבצע. המציאות הפוכה - הרגולציה היא שגורמת למשברים. הרגולטור הוא פוליטיקאי - יציבות הבנק אינה מדאגותיו.

מרבית הכלכלנים והפרשנים מאמינים באמונה עיוורת ובלתי מסוייגת ברגולציה של הבנקאות. זו אמונה א-פריורי - דהיינו בגדר דבר שאינו דורש הוכחה, שהוא מובן מאליו. לפי אמונה זו הבנקאים הם אנשים חסרי אחריות ולא חכמים, רודפים בצע, שרק מנסים לקחת את הכסף מהאנשים. הרגולטור (הממשלה), לעומת זאת, הוא האבא הטוב והמיטיב, הוא חכם, ותמיד דורש את טובתנו (טובת המפקידים) - ולכן תמיד צריך רגולטור, כי בלי זה אי אפשר. יש גם חכמים (כמו דן אריאלי ודניאל כהנמן) שגורסים שהאנשים בכלל (כלומר לא רק הבנקאים) הם אי-רציונאליים מטבעם, וגם זו סיבה מדוע דרוש רגולטור שמן הסתם הוא כן רציונאלי וינהל את העניינים כראוי, ויגן על בני תמותה אי רצינאליים מתוצאות מעשייהם.

במשבר האחרון, ב 2008, כולם הודו שהיה כשל של הרגולציה - עובדה - היה משבר. הרגולטור, שאחד מתפקידיו הוא למנוע משברים ופשיטות רגל, נכשל. אבל המסקנה של כולם הייתה שזה היה כשל נקודתי, שדרושה רגולציה יותר טובה, שצריך ללמוד לקחים, לשפר את הרגולציה, ואז יש סיכוי שיימנע המשבר הבא. אותו דבר קורה אחרי כל משבר. איש אינו מעלה על דעתו את האפשרות שאולי הרגולטור בן תמותה גם כן ולא יכול להיות יותר חכם משאר בני אדם, שאולי יש לו אינטרסים זרים משלו, ושאולי יותר טוב בלי רגולציה ריכוזית, כוחנית, אחידה. 

אני אנסה להראות שהמשבר נגרם על ידי הרגולציה הטיפשה, ולא על ידי בנקאים טיפשים. שאלתי, לדוגמה, מישהו: כיצד רגולציה תוכל למנוע משברים בעתיד? הוא ענה עלי ידי דרישה לרזרבות יותר גבוהות, והקפדה על מתן הלוואות איכותיות יותר - כלומר לבעלי יכולת החזר ברורה, עם בטחונות יותר טובים. תשובה טובה.

בואו נעשה תרגיל מחשבה ונדמיין כלכלה חופשית, חסרת רגולציה ממשלתית. קיימים בה הרבה בנקים, הרבה מאד. כל בנקאי אחראי על יציבות הבנק שלו. הבנקאי, כמו כל אדם, עושה עסק לא כדי לגנוב את הכסף ולברוח, אלא כדי להרוויח לאורך זמן. לשם כך הוא צריך לדאוג ליציבות הבנק. זה אומר - הוא צריך להחליט מה גובה הרזרבה שתבטיח את יציבות הבנק, ומה מדיניות ההלואות שתמנע אי-החזר והפסדים. כל בנקאי קובע את מדיניות הבנק שלו כמיטב הבנתו ללא תלות באחרים. בנקאים שטועים, שמחזיקים רזברבות קטנות מדי, ונותנים הלואות לא טובות, פושטים את הרגל ונעלמים. כך קורה, שבתהליך ברירה טבעית, הבנקים הזהירים והקפדניים ביותר שורדים ומתרבים. 

במציאות שלנו קיים רגולטור והוא מכתיב רמת רזרבה אחידה, אותה הוא כופה על כולם, וגם מחליט על מדיניות מתן הלוואות.

רמת הרזרבות שהייתה נפוצה בעבר הייתה 15-25%. בשנות האלפיים הרגולטור הוריד את רמת הרזרבות לכ- 10% או אפילו פחות. מדוע? כדי להמריץ צמיחה כלכלית, להגדיל את האשראי במשק, למנוע משבר ואבטלה. הרבה סיבות היו לרגולטור, שמירה על יציבות הבנקים לא הייתה אחת מהן. כלומר - הרגולטור פעל מתוך אינטרסים זרים, הרגולטור גרם לרזרבות נמוכות מדי, ולמשבר שבה בגלל זה. ומדוע לא החזיקו הבנקאים רזרבות יותר גדולות ממה שדרש הרגולטור? הרי מותר להם - מדוע לא דאגו הם ליציבות הבנקים למרות הרגולטור? כי השתרש נוהל של בריחה מאחריות. אם יש רגולטור עליון חכם, אנו ננהג לפי הוראותיו, ופטורים מלשבור על הראש כיצד לשמור על יציבות הבנק. אם הבנק יפשוט את הרגל - לא נהיה אשמים - כי הרי פעלנו בהתאם להוראות הרגולטור. בנוסף - בסביבה תחרותית - כשכל הבנקים מחזיקים רזרבות נמוכות (כדרישת הרגולטור) ועושים רווחים יפים, לא יכול מנהל אחד להיות יוצא דופן, להחזיק רזרבות יותר גדולות, ולהרוויח פחות - בעלי מניות הבנק לא יקבלו זאת, הם ידרשו שירוויח כמו כולם, שלא יהיה פראייר. ומה עם הסכנה של פשיטת רגל? הרגולטור ידאג לנו, הוא יציל אותנו, הוא יעביר לנו כספי ציבור. כלומר: הרגולטור הוא שכפה התנהגות לא אחראית על הנקאים.

מסקנה: הרגולציה היא זאת שגורמת למשברים, והיא זאת שמכניסה אותנו למצב שאנו נדרשים "להציל" את הבנקים. וגם - כאשר יש משבר - כולם פושטים את הרגל יחד, כי כולם נהגו לפי אותם כללים של אותו רגולטור מרכזי. בשוק החופשי יש הרבה מאד גורמים (בנקאים) בלתי תלויים, יש פיזור, ויש מגוון גדול של רמות רזרבה, כל בנק כמיטב הבנתו. כל בנקאי מכיר הכי טוב את העסק שלו ואת לקוחותיו, בקהילה שהוא פועל בה, ויכול להחליט הכי טוב על פי המידע הספציפי הרלוונטי. במצב זה - טעות משפיעה מקומית, על גורם אחד מיני רבים, ואינה גוררת כשל כולל. רגולטור, לעומת זאת, נמצא רחוק, למעלה, ואינו יכול לדעת מה מתאים לכול אחד. הוא כופה מדיניות אחידה וריכוזית על כולם, בלי קשר למידע הפרטני הרלוונטי. טעות של רגולטור מפילה את כולם בבת אחת, בגלל הכוח המרוכז שלו.

יש עוד נקודות. כך למשל - הרגולטורים קבעו שאג"חים בעלי דירוג מקסימלי ייחשבו לרזרבה, כלומר לא רק זהב או מזומן. מה פירוש "דירוג גבוה"? הרגולטור הסמיך בזה סוכנויות דירוג "מוכרות" (על ידי הרגולטור) להעניק דירוג. הדירוג הגבוה הוענק, כמובן, לאג"ח ממשלתי. בכך קבע הרגולטור שהבנקים יחזיקו את הרזרבות באג"ח ממשלתי. האינטרס של הרגולטור (הממשלה) היה שהבנקים יממנו פעילות הממשלה על ידי החזקת אג"ח ממשלתי. זה משרת את האינטרס של הממשלה, לאו דווקא של יציבות הבנקים. גם קבע הרגולטור שהבנקים יתנו משכנתא לכל דורש, כדי שכל פועל ישיג בית - כדי לקדם מטרות חברתיות, בלי עמידה על קריטריונים של תשלום ראשון וכושר החזר של הלווה. בכך העדיף הרגולטור אינטרס "חברתי" (או פוליטי פופוליסטי) על פני שיקולים כלכליים והדאגה ליציבות הבנק.

המשבר נגרם, לפיכך, על ידי הקונצפט של הרגולטור הריכוזי, הכופה את המדיניות אחידה על כולם. זה לא כשל נקודתי ומקרי של הרגולטור התורן (גרינספן וברננקי), זה כשל עקרוני. כשל בתפיסה הפילוסופית, אימוץ העקרון של ריכוזיות כפייתית על פני חופש וביזור. הרגולציה מובילה בהכרח, למשברים - כי היא פועלת מאינטרסים פוליטיים, אידיולוגיים (חברתיים) הזרים למטרה של יציבות הבנקים (והבטחת הפקדונות), והיא פועלת לפי עקרון הריכוזיות והכפייה.

יעקב

עודכן לאחרונה ב שבת, 06 אוגוסט 2016 15:21

3000 תוים נשארו