שלישי, 25 דצמבר 2012 09:14

1.8 מיליון עניים בישראל?

קשה לדעת כמה עניים באמת יש במדינת ישראל, קשה עוד יותר להגדיר "מיהו עני". ההגדרה של עוני יחסי על פי הסקרים של דו"ח העוני – מטעה.

הכותרות ציטטו כרגיל את דו"ח העוני שפורסם זה מכבר. יש עניים בישראל – תמיד היו ותמיד יהיו. כמה עניים באמת יש? את זה אי אפשר לדעת, ובוודאי שלא לפי דוח העוני של הביטוח הלאומי.

קו העוני הרשמי מחושב מתוך סקר על הכנסות משפחות. כל משפחה שהכנסתה (על פי התשובות לשאלות הסקר) נמוכה מ-50 אחוז מההכנסה החציונית נחשבת לענייה. הכנסה חציונית למשפחה של 4 נפשות עמדה ב-2011 על כ- 12,800 ₪ לחודש ברוטו. "חציונית" – כלומר הכנסת מחצית מהמשפחות בארץ גבוהה מסכום זה. לפי טבלת הביטוח הלאומי, משפחה עם הכנסה שנמוכה מ- 6,400 ₪ לחודש (למשפחה בת 4 נפשות) נחשבת לענייה.
1334

כמה עניים יש בישראל?

קשה לדעת כמה עניים באמת יש במדינת ישראל, קשה עוד יותר להגדיר "מיהו עני". ההגדרה של עוני יחסי על פי הסקרים של דו"ח העוני – מטעה.

הטעות בדוחות העוני מהותית ונובעת מהסקר עצמו ומשיטת הניתוח הסטטיסטי.

בישראל יש כ-350 אלף דירות בשכירות חופשית (לאחר ניכוי הדיור הציבורי) שמניבות שכר דירה לבעליהן. כמה מבעלי הדירות יספרו לסוקר שיש להם הכנסה נוספת משכר דירה? מאות אלפים מקבלים קצבאות מהמדינה – קצבה שעלולה להיפגע אם בביטוח הלאומי ידעו על הכנסות ה"נזקק".  לכן, ליתר ביטחון הוא יציין בסקר הכנסות נמוכות יותר. מאות אלפים נהנים מהכנסות שחורות, מי מהם יספר זאת לסוקר? מספר העסקים הקטנים בישראל עומד על כ-400 אלף. אין עסק קטן שלא רושם כמקבלי שכר-מינימום בני משפחה, וזאת כדי לנצל את הפטור ממס ואת מדרגת המס הנמוכה – הנה לכם עוד לפחות חצי מיליון מועסקים ב"שכר רעב" (הסבא, הדודה והבת הצעירה). ואלה רק דוגמאות.

מאות אלפי משפחות חרדיות, עם מספר ילדים גבוה, מצליחות איכשהו לקנות דירה לכל ילד. לבסוף, אין חרדים ללא דירה – לכולם קורת גג. אוכלוסייה זו לרוב אינה יכולה לקבל משכנתא בבנק בגלל "העדר יכולת פירעון". אפילו לדיור מסובסד צריך זוג צעיר חרדי לגייס מאות אלפי שקלים. מהיכן מתגלגלים מאות אלפי שקלים לכל משפחה חרדית צעירה? (מקצבאות מדינה חודשיות, זוג צעיר אינו יכול לחסוך אפילו שבריר מהסכום). 6 ילדים בממוצע למשפחה, עד גיל 20 רובם נשואים – ולכולם יש דירה! ואלה ה"עניים המרודים" שבאזרחי ישראל. 75% מתושבי בני ברק מתגוררים בדירה שבבעלותם (ואלה דירות יקרות יחסית), שיא עולמי של דירות בבעלות... ומצידו השני של המטבע: האם מישהו מעלה בדעתו שהבעלים של 25% מהדירות בבני ברק, אלה שמושכרות, ידווח למישהו שיש לו הכנסות משכירות? השם ישמור... 

האמור נכון גם לגבי "אוכלוסיית העוני" המובהקת השנייה – ערבים. כ-92 אחוזים מכלל המשפחות הערביות בישראל מתגוררות בדירות בבעלותן. אין זוג צעיר ערבי שאינו מגיע במהרה לקורת גג. יתר על כן – רוב הערבים לא גרים בדירה צפופה כמו החרדים, אלא בבית מרווח צמוד קרקע... כולם "מסתדרים". כולם מוזמנים לטייל בכפרים הערבים בגליל ובוואדי ערא: פקקי תנועה עמוסי מכוניות פרטיות, בתים נאים בהרבה מהדירה הממוצעת בפתח תקווה ובתל אביב. עוברי אורח לבושים נאה, אין מחטטי פחים ובלויי סחבות שמתגוללים ברחוב. ואלה המדוכאים שבעניי ישראל (על פי הסטטיסטיקה). 

בסטטיסטיקה בישראל קיים פער בלתי מוסבר בין ההכנסות לבין ההוצאות של המשפחות העניות בעשירון הנמוך ביותר, שכבת העניים ביותר בחברה: ההכנסה נטו למשפחה בעשירון הנמוך ביותר הייתה (בשנת 2008)  3,520  ₪ לחודש. לעומת זאת, ההוצאה לצריכה משפחתית בעשירון הנמוך ביותר עמדה על 7,400 ₪ לחודש. לפי ההכנסות, העשירון התחתון – עני מרוד. לפי סקר הוצאות המשפחה – המצב כלל לא רע... כ-40% מאלה שמוגדרים עניים על פי הכנסתם – לא נחשבים לעניים לפי סקר ההוצאות שלהם...

ואם כבר מדברים על סטטיסטיקה...

אם תיאורטית 90% מהישראלים ירוויחו 20 שקל לחודש, ו- 10% ירוויחו מיליון שקל בחודש – קו העוני יעמוד על 10 שקלים בחודש (השכר החציוני בדוגמה הוא 20 ₪). לפי שיטת החישוב של הביטוח הלאומי יהיו אפס עניים (כי כולם מרוויחים מעל לקו העוני), אבל מי יכול לחיות מ-20 ₪ לחודש?

או שעשוע סטטיסטי "מציאותי" יותר: אם 40% מהציבור מרוויחים 8,000 שקל לחודש, 40% נוספים מרוויחים 18,000 ₪ לחודש ויתר 20% מרוויחים למעלה מ- 30,000  שקל – קו העוני במקרה זה יעמוד על 9,000 ₪ לחודש וכל האוכלוסייה שמרוויחה 8,000 ₪ לחודש תיחשב על פי הדו"ח לענייה...   

ומה יקרה לסטטיסטיקה של מכון אדווה והביטוח הלאומי אם חמישה טייקונים יהודים-רוסים יעלו לישראל עם הונם, ואולי גם מרק צוקרברג מפייסבוק ושני החבר'ה מגוגל יצטרפו אליהם? "הפערים" הסטטיסטים בישראל יגדלו לשמים והדוחות יזעקו. האם מצבם של עניי ישראל יורע? בוודאי שלא, קרוב לוודאי שיוטב.

ומשפט אחרון על הסטטיסטיקה: אם כל ישראלי ירוויח רק שקל אחד לחודש, אז על פי המודלים של הביטוח הלאומי מצבנו יהיה הטוב בעולם: בדו"ח העוני כלל לא יירשמו עניים ומדד אי השוויון בחלוקת ההכנסות יהיה האידיאלי – לכולם הכנסה שווה.  

האם המשפחה המתוארת בהמשך ענייה? 

חמש נפשות (שני ילדים בבית ספר יסודי וסבא קשיש) שגרים בדירת שני חדרים זעירה בשכונה נידחת בראשון לציון בשטח של 45 מ"ר, ללא טלפון וללא מקרר חשמלי (קונים קרח ומניחים אותו בארגז קירור), ללא אמבטיה – רק מקלחון מתוך דוד שתלוי על קיר, ללא רכב פרטי, ללא טיולים וללא נסיעות לחו"ל. רוב הישראלים היו מזדעזעים מתיאור עוני זה, ואולי מתארים אותו כ"עוני מחפיר". אשחיר את התמונה יותר: המשפחה אינה זכאית להשלמת הכנסה, לא מקבלת מס הכנסה שלילי, שום עובדת סוציאלית ממחלקת הרווחה לא ביקרה בדירתם וכאשר אבי המשפחה (שעבד בשתי משרות) פוטר מעבודתו – מעולם לא קיבל דמי אבטלה. גם חוק שכר מינימום לא היה.   

"...אני חוזר אל השכונה אל עץ התות 
אל עפיפון אדום אדום קשור לחוט 
היינו ילדים וזה היה מזמן 
אני וסימון ומואיז הקטן". (יוסי בנאי, חנן יובל)

אגלה את הסוד – המשפחה המתוארת היא משפחתי. כך גרנו בשכונת קצה בראשון לציון של שנות החמישים ותחילת שנות השישים. כילדים היינו מאושרים. ומהמשכורת הדלה הצליחו כל ההורים בשכונה לחסוך כדי לשלם את שכר הלימוד בתיכון (שלא היה חינם). עוני אינו מוביל בהכרח לפשע ורוב החברים מהשכונה גדלו למהנדסים, רופאים, אנשי עסקים ותת-אלוף אחד בצה"ל. לא ידוע לי אפילו על עבריין בודד שיצא מהשכונה שלנו. להורים כנראה היה קשה יותר מאשר לילדים, אבל אף אחד לא ציפה לקבל צ'ק מהממשלה, או "זכאות" למשהו (החוקים ה"חברתיים" נולדו בשנים שלאחר מכן: תשלום דמי אבטלה החל משנת 1973, פיצויי פיטורין יש משנת 1963, והבטחת הכנסה רק משנת 1980).  

על פי סקר הוצאות משקי הבית (2008) היו בבעלות העשירון התחתון, העניים המרודים בישראל, המוצרים הבאים: ל- 99.5% יש מקרר, כלומר לכולם. טלוויזיה יש ל- 72.8%. מכונת כביסה ל- 88.3%. מיקרוגל ל-62.3%. טלפון קווי ל- 64.6%. טלפון סלולארי ל- 80.3%. ל- 42.7% מעניים ביותר יש 2 טלפונים סלולאריים. ובבעלות 21.4% מהעניים מכונית פרטית.

עוני אינו מחלה 

לעוני יש תרופה בדוקה ומוכחת – עבודה קשה יותר. עוני בוודאי שאינו מחלה כרונית – מעוני אפשר להיחלץ.

בתחילת המאה העשרים (וסוף המאה התשע עשרה) היגרו כ-2 מיליון יהודים ממזרח אירופה ומרכזה לארצות הברית. ההגירה הייתה חופשית. המהגרים היו ברובם עניים ולא משכילים. את רוב חסכונותיהם השקיעו בכרטיס להפלגה. מיליוני המהגרים הגיעו לניו יורק ללא סיוע של סוכנות יהודית, ללא משרד לקליטת עלייה, ללא "סל קליטה", גם ביטוח בריאות והבטחת הכנסה – לא היו. כולם היו עניים באופן יחסי ובאופן מוחלט – היהודים המבוססים נשארו באירופה. המהגרים עבדו בכל עבודה אפשרית, הדור השני כבר למד באוניברסיטאות, הדור השלישי ליהודים כבר זכה למעמד של המיעוט האתני העשיר בארצות הברית.

ישראל אינה מדינה של עניים. העניים האמיתיים מונים אחוזים ספורים בלבד. כדי לעזור לאותו מיעוט קטן של חסרי ישע אמיתיים אנחנו לא זקוקים לביטוח הלאומי, לא למפלצת שירותי הרווחה זוללת המיסים, ולא לבזבוז של מאות אלפי עובדים מוכשרים ומיותרים במערכות הציבוריות המנופחות. צריך לשלב במעגל העבודה האמיתי, לא את החרדים, אלא את מאות אלפי "עובדי הציבור" ואת המובטלים הסמויים ביתר המערכות הגדולות שמוגנות על ידי ההסתדרות – "עבודתם" מתבטאת בעיקר בהחתמת כרטיס נוכחות. כך נהיה למדינה העשירה בעולם.

מוטי היינריך

עודכן לאחרונה ב רביעי, 24 ינואר 2018 19:47

3000 תוים נשארו