שר האוצר אביגדור ליברמן המשיך במסורת שרי חינוך ואוצר שקדמו לו: סבב נוסף של "רפורמות" שוליות (אם בכלל) הסתיים זה עתה. הריטואל קבוע מאז ומתמיד: דרישות שכר, איומי שביתה, לפעמים שביתה ממש, "פשרת הרגע האחרון", תוספת שכר מתובלת ב"רפורמה" – וחוזר חלילה.

ה"פתרונות" המקובלים מזה עשרות שנים לבעיות המערכת הם תמיד ברוח "תוספת תקציב" וגם "העלאת שכר המורים". אך לא רק. ועדות מונו ומסקנות הוסקו, תכניות לימודים ושיטות הוראה השתנו, תמהיל המקצועות ושעות הלימוד משתנים, שולבו מחשבים, הונהגה אינטגרציה, צומצמו דרישות מתלמידים (גם עכשיו, צוין כ"הישג" של שרת החינוך), הפיקוח התהדק ואתו הדיווחים והביורוקרטיה. היו שינויים נוספים.

וראה זה פלא – למרות המאמצים והתקציבים הגדלים, ולאחר הגדלה מצטברת של בערך פי שניים בתקציב ב-10 שנים (בתקופה בה "נתניהו ייבש את מערכת החינוך..."), איכות התוצר הסופי – התלמיד הישראלי – במקרה הטוב אינה משתנה, תקועים בתחתית הליגה. גם איכות המורים, שקשה יותר למדידה – כנראה "לא משהו".

העיתונות המודפסת עמוסה בראיונות "מומחים" המביעים דעתם על השיפורים הנדרשים. מזכות המנהל לפטר מורה ועד להקטנת מספר התלמידים בכיתה – רובן עצות טובות, אבל הכול רעיונות ותיקים וממוחזרים.

בשורש הבעיה איש לא נגע

הזכות המונופוליסטית שהמדינה נטלה לעצמה – לחנך, לשנות, להרכיב תכניות לימוד, להחליט מי ילמד, כמה, מתי והיכן – ולמעשה כמעט הכול, כולל שכר.

פוליטיקאים ופקידים מטעמם ("המדינה") אינם מסוגלים לחנך כפי שאינם מסוגלים לנהל מפעל תעשייה, לנהל חווה חקלאית או לבנות דירות ראויות. לכן, משרד החינוך "מצליח" כמו משרד החקלאות ומשרד השיכון. כבר היה ניסיון בקנה מידה היסטורי ל"תכנון מרכזי" של מערכות מדינה שהסתיים בקריסת הגוש הקומוניסטי ללא ירייה אחת. זה קרה גם למדינות אחרות כולל ישראל ואפילו שבדיה התנסתה בקריסת מודל השלטון הריכוזי בתחילת שנות ה-90.

"בשורש הבעיה איש לא נגע" – אנחנו לכודים באמונה כי המדינה היא המענה האולטימטיבי לכל צורך של הפרט. הרעיון נִקְלַט ונִטְמָע במוחם של המונים – הכרה זו היא הניצחון היחיד של הקומוניזם. לכן, כל הרעיונות שהועלו בחודש האחרון מימין ומשמאל ל"רפורמות" בחינוך, במסגרת "איומי השביתה", נובעים מבסיס שגוי מוסרית ומעשית – על הנחת יסוד ש"המדינה היא הפתרון". כל רעיון ל"שינוי" שעלה בתקשורת מתחיל למעשה במשפט סמוי: "צריך שהמדינה תעשה/תנהיג/תחליט...".

מערכת החינוך היא מנגנון כפייה ממשלתי שאין דומה לו בתחומים אחרים: בהיקף המעורבים (כ-2 מיליון צעירים) ומשפחותיהם, בעומק הכפייה (רבע ויותר משעות היממה של צעירים מתוכנן על ידי הקומיסרים בירושלים) ובמשך הזמן (כ-12 שנים). ההורים, מחוסר ברירה, מוסרים את ילדיהם למערכת מונופוליסטית שהשפעתם עליה אפסית, עם אפשרות בחירה שכמעט אינה קיימת, עם אפס תחרות חיצונית.

עשרות שנים מחפשים "פתרון" למערכת החינוך. האם כל שרי החינוך לדורותיהם היו דפוקים? האם כל "המומחים" לחינוך שגו? איך במשך עשרות שנים טרם נמצא מנכ"ל מוכשר למערכת החינוך שיוציא את העגלה המדשדשת מהבוץ?

חברים, הבעיה אינה במנכ"ל או בשר לא-נכון. הבאג טמון באידיאולוגיה הקומוניסטית שכולם מקבלים אותה כמובנת מאליה. לכן הפתרון היחיד טמון בשחרור מערכת החינוך מלפיתת החנק של המדינה – כל היתר יתרחש מאליו.

החזרת האחריות לחינוך אל ההורים, אל התא המשפחתי. משרד ממשלתי לא יודע טוב מההורים מה טוב לילדיהם. הורים יקבעו את מסלול החינוך של הילד כפי שהם מכוונים אותו מה לאכול ומקנים לו ערכים וכללי התנהגות. רפורמה מבוססת חופש לפניכם:

שחרור בתי הספר הציבוריים

בתי הספר הקיימים יירשמו כעמותות עצמאיות. כל בית ספר יהיה לעמותה עצמאית. חברי העמותה יהיו ציבור ההורים. וועד העמותה (הדירקטוריון) ימנה את מנהל בית הספר בחוזה העסקה אישי. לכל בית ספר יהיה תקנון מחייב חוקית (תקנון העמותה), וכן שקיפות כספית מלאה כלפי חברי העמותה. העמותה תוכל להשפיע על תכנית הלימודים, תבחר את שיטות ההוראה המועדפות, תקבע את שכר המנהל. המנהל יקבע את שכר המורים ואת נוהלי מינוי ופיטורי מורים. מעמדו של המנהל יהיה איתן. המינוי יהיה למספר שנים וניתן יהיה לפטרו בהחלטת רוב מיוחס של חברי העמותה. העמותה תוכל להחליט להעביר את בית הספר לאחת מרשתות ניהול בתי ספר שבוודאי יקומו. או לחתום על הסכם ניהול עם יזם פרטי, או לנהל בעצמה.

בית הספר לא יזדקק לאישור ממשלתי או עירוני. עליו לעמוד כמובן בדרישות החוק לבטיחות, אלימות, פעילות נגד המדינה, תקנות תברואה וכדומה. גם באלה עדיפים ההורים והמנהל על פני המפקח בירושלים.

את "פיקוח משרד החינוך" יחליף פיקוח ציבור ההורים, חברי העמותה. לא יהיו "אזורי רישום". בית הספר יחליט בהתאם לתקנון על אופיו, את מי לקבל ללימודים ואת מי לדחות. ילד בגבעתיים יוכל להירשם לבית ספר בתל אביב ולהפך, אם בית הספר יסכים לקבלו. המדינה תחדל ממעורבות בבתי הספר, דרכי ניהולם, תוכן הלימודים, הרכבם, תמהיל שעות הלימוד, שכר עובדים ומורים, קליטת תלמידים או הרחקתם.

בתי הספר יתחרו על קליטת תלמידים ועל גיוס מורים טובים, על שיטות הוראה ועזרי לימוד. בתי ספר ישקיעו בשיווק עצמם. מנהל יוכל לתגמל מורה טוב ומבוקש ולפטר מורה כושל. דירקטוריון בית הספר יוכל לפטר את המנהל ולגייס אחר תחתיו.

בתי ספר פרטיים

יזמים יוכלו, כמובן, להקים בתי ספר פרטיים ללא צורך באישור עירוני או ממשלתי, לקבוע את שכר הלימוד ואת תכנית הלימודים כראות עיניהם. הקמת בית ספר פרטי היא השקעה עסקית יקרה ומורכבת. יזם ישקיע רק אם יראה סיכוי סביר לרווח. יזם ינתח היטב ובזהירות את דרישות השוק ואת הביקוש הצפוי לרעיון בטרם השקעה. יהיה עליו לשכנע די הורים ביתרונות בית הספר החדש. סביר שיזמים יאתרו נישות מיוחדות להקמת בתי ספר. לדוגמה: תיכון שמתמקד בלימודי ביוטכנולוגיה, או בית ספר שמתמחה בקליטת ילדים שנפלטו מבתי ספר אחרים. חוקי הכלכלה מלמדים שכאשר נוצר צורך אמיתי בשוק לשירות מסוים, הציבור מוכן לשלם ליזם אם ייתן מענה לצורך זה. כך יתפתחו ויתגבשו בהדרגה בתי ספר פרטיים, ברמות שונות, במחירים שונים ובהתמחויות מגוונות.

התגבשות מערכת החינוך

לאחר מספר שנים של הסתגלות תהיה מערכת החינוך מורכבת מבתי ספר פרטיים רבים ושונים, בתי ספר בניהול עמותות הורים, בתי ספר בניהול רשתות עסקיות ועוד. יתפתח מוניטין של בתי ספר, מוניטין של מנהלים ומורים. יצמחו חברות שירותים לבתי ספר: חברות לתחזוקה שוטפת, חברות שמעניקות שירותי פיקוח פדגוגי, חברות שמתמחות במבחנים השוואתיים וברייטינג של מורים ומנהלים.

ייתכן שתתפתח תופעה של הוראה במיקור-חוץ (אאוט-סורסינג) למקצועות לימוד מסוימים: מכון לימודי שפות משוכלל, מצויד בסימולטורים ובמערכות מחשוב להוראת שפות – בתי הספר בסביבה יקיימו במכון את שיעורי האנגלית והסינית... ניתן לדמיין מכון דומה להוראת ביולוגיה או פיזיקה. מרכז ללימודי גיאוגרפיה והיסטוריה שמצויד בשפע עזרים אלקטרוניים להמחשה. למכונים מתמחים מסוג זה יהיו יכולות ששום בית ספר בודד לא יוכל לגייס – רמת המורים, התמחותם ותגמולם, היקף הציוד והתשתית.

בתל אביב, לדוגמה, מתנהל בהצלחה קמפוס חמד"ע לבתי הספר העל-יסודיים. תלמידים מ-22 בתי ספר בעיר מגיעים לקמפוס ללימודי כימיה, פיזיקה ועוד. לרוב המורים תואר שלישי. מרכזים דומים כבר הוקמו בערים נוספות. מרכזים אלה הוקמו לרוב בתרומות (מרכזי שוורץ-רייסמן) – תמהיל התרומות מול השתתפות העיריות שונה מעיר לעיר.

לאחר התייצבות המערכת ניתן יהיה לאפשר לעמותות בתי ספר לבצע הפרטה מלאה. יזמים יתחרו על רכישת בית הספר מהעמותה תוך הצגת ניסיון, מוניטין ותכנית לעתידו של בית הספר. יזמים יציעו ניהול לוגיסטי של בתי ספר (בתי שימוש נקיים כל היום... במקום המפגע המגעיל הקיים).

מדיניות הוראה ושיטות פדגוגיות

ספק אם מישהו יכול כיום להצביע על שיטת חינוך עדיפה ו"מנצחת". לדוגמה: האם בית ספר ליברלי, סלחני, "פתוח", ו"דמוקרטי" עדיף על מסגרת קשוחה, חיוב אולטימטיבי בשיעורי בית, ענישה על הפרות משמעת ואיחורים, ושמירת מרחק בין מורה לתלמיד?

תלבושת אחידה? הנפת דגל המדינה מידי יום? לקרוא למורה בשמו הפרטי או "המורה"? לקום בכניסת מורה לכיתה? מספר התלמידים בכיתה? שאלות אולי חשובות, אבל מי שיחליט הוא המנהל וההורים – לא שר חינוך בירושלים.

בעידן החדש יהיו בתי ספר שיבחרו במודל האחד ואחרים במודל האחר או מה שביניהם; כך גם לגבי תכניות לימוד. מבחן התוצאה הוא שישפיע על הורים לאן לשלוח את ילדם. תקנון עמותות בתי הספר לא יהיו אחיד וכפוי למרות שבנקודת הפתיחה יהיה נוסח תקנון אחיד ומומלץ. דירקטוריון עמותת בית ספר ציבורי יוכל לשנות את התקנון בהצבעה של רוב רגיל או מיוחס. יהיו בתי ספר שהתקנון יאפשר להורים מעורבות רבה ומנגד יהיו עמותות שיאצילו סמכות מקיפה למנהל ולמועצת המורים עם מעורבות הורים מזערית. יתפתח מגוון של מודלים לניהול ומעורבות הורים בבתי ספר.

מנגנונים גמישים אלה יאפשרו גיבוש, עם הזמן, של מודלים מוצלחים ויביאו לדעיכת הגרועים. תהליך בלתי אפשרי היום.

תכנית הלימודים

לא תהיה תכנית לימודים אחידה המוכתבת על ידי פוליטיקאים ופקידים. תכנית הלימודים הנוכחית תהיה ברירת מחדל ונקודת מוצא לכל בתי הספר. מנהלים יהיו רשאים להוסיף או לגרוע לפי החלטת עמותת בית הספר, בהתאם לתקנון העמותה תוך מעורבות עמוקה של ההורים. בבית ספר בבעלות פרטית – יחליטו הבעלים.

דרישות המינימום מבתי הספר ייקבעו למעשה על ידי שוק התעסוקה, האוניברסיטאות וההורים. השוק מסמן להורים ולתלמידים על כיווני הלימוד בהם יכולת ההשתכרות העתידית אופטימאלית. האוניברסיטאות יקבעו את מבחני הכניסה לפקולטות השונות. בתי הספר יתאימו את תכנית הלימודים לדרישות אלה בגמישות רבה. סביר שיקומו חברות ייעוץ שייערכו מחקרים, סקרים ואבחונים אישיים, ויתאימו תכניות לימוד לבתי ספר שונים תוך התחשבות בדרישות ההורים, אופי בית הספר והרכב התלמידים. חברות הייעוץ יהיו מעודכנות בחידושים בתחום ההוראה בעולם. שילוב והטמעה של חידושים יהיה קל ומהיר לאין שיעור מאשר כיום.

הורים, חברי העמותה, ובעיקר מנהלי בתי הספר והמורים, יכתיבו את האופי והתמהיל של תכנית הלימודים. בחירת ההורים לאיזה בית ספר לרשום את הילד תבטא את העדפותיהם באשר לתמהיל שיעורי הדת, מסורת, היסטוריה, שירה ספרות וכדומה. זאת בנוסף לדרישות המתחייבות מהשוק והאוניברסיטאות. הורים יוכלו לבחור את בית הספר המתאים להם מתוך היצע מגוון של בתי ספר.

בחלוף השנים יתגבש מגוון רחב ומקובל של תוכניות לימוד. כיום קיימים שלושה זרמים עיקריים: ממלכתי, ממלכתי-דתי וחרדי. בעתיד יהיה רצף של תכניות לימוד שונות. גוונים רבים של בתי ספר דתיים ברמות שונות של אדיקות – החל מבתי ספר מסורתיים עם דגש קל על הדת ועד לבתי ספר חרדים. סביר שיקומו גם בתי ספר שיקנו כבר בתיכון הכשרה מקצועית ומקצועות הייטק. מכנה משותף יהיה לכולם – דרישות השוק והאוניברסיטה.

מנהלי בתי הספר

המנהל ימונה על ידי דירקטוריון בית הספר, או על ידי הבעלים בבית ספר פרטי – וזה גם יוכל לסיים את העסקתו על פי תנאי הסכם העבודה שייחתם ביניהם. שכרו יקבע על ידי הדירקטוריון. למנהל יהיו סמכויות רחבות, כמו למנכ"ל בכל עסק פרטי. מדיניות בית הספר תקבע על ידי ההורים באמצעות הדירקטוריון שיאזין כמובן בקשב לדעת המנהל. מנהל טוב, שתלמידיו מגיעים להישגים, יצבור מוניטין ושכרו יהיה גבוה. מנהל לא יזדקק לאישורים של פקידי עירייה או משרד חינוך.

מורים

מנהל בית ספר יגייס מורים בהתאם לצורכי בית הספר ואופיו. במקצוע בו יש מחסור במורים יוכל המנהל להציע שכר גבוה ובמקצועות בהם יש שפע מורים – יקטן השכר. שכר המורים בשוק יסמן לתלמידי הסמינרים למורים את הכיוון הכדאי להתמחותם ויאזן את ההיצע והביקוש למורים. מנהל יוכל לגייס מורה ללא "תעודת הוראה" אם ישתכנע שכישוריו ומומחיותו עונים לדרישות בית הספר. מנהל יעריך תעודת הוראה שהוענקה על ידי סמינר מורים מסוים, בעל מוניטין ואמינות, ויתעלם מתעודת הוראה אחרת של מדרשת מורים קיקיונית. במערכת חינוך תחרותית לא ייתכן "מחסור במורים".

ייתכן שמספר שעות ההוראה השבועיות יגדל או יקטן וכך גם חופשות ועיתוין – לא המדינה ולא גב' יפה בן דוד יחליטו (מנהלת הסתדרות המורים). לא יהיה שכר אחיד וספק אם ותק יהיה קריטריון דומיננטי. מורים גרועים יפלטו מהמערכת – מנהלים לא ירצו להעסיקם. שכר המורים ייקבע על ידי הביקוש להוראה במקצוע בו הם מתמחים, ומורים שצברו מוניטין יזכו ודאי לשכר גבוה במיוחד. מעמד המורה ישתפר לאין שיעור, כך גם סמכותם וכבודם.

תלמידים והורים

רישום תלמיד לבית הספר יצריך מאמץ מצד ההורים. הורים יצטרכו לבחור בית ספר יחד עם התלמיד, להתייעץ עם חברים, לקרוא דוחות של חברות ייעוץ, להשתתף במצגות שיווקיות של בתי הספר, לבחון סקרים על הצלחת בוגרי בתי הספר, רמת המשמעת והסדר. הילד יהיה עֵד למאמץ ושותף לו ובהתאם לכך יעריך את קבלתו לבית הספר. מרגע שהתקבל יהיו ההורים חברים בעמותת בית הספר.

בית ספר יוכל לסרב לקבל ילד מסוים, להרחיק תלמיד מבית הספר באופן זמני כענישה, או להרחיקו לצמיתות – ללא צורך באישור עירייה או פקידי משרד ממשלתי... יחזור המושג העתיק "לא בבית ספרנו". עצם האיום הממשי בהרחקה ימנע, ברוב המקרים, את הצורך בהרחקת תלמיד.

הרחקת תלמיד מבית הספר תהיה בסמכות המנהל בלבד וכפופה לתקנון העמותה (שיהיה שונה מבית ספר אחד למשנהו). קבלה לבית הספר לא תהיה תעודת ביטוח ודרך חד-סטרית. התלמיד וההורים יהיו חייבים לעמול ולהשגיח על הילד שיתמיד. ילד אלים, תלמיד כושל, תלמידים עם ליקויי למידה יצטרכו להתאים לעצמם את המסגרת. ייתכן שבבית הספר עצמו יהיו כיתות מיוחדות, או שיעורי עזר לסובלים מליקויי למידה, או לחילופין למחוננים. ייתכן שהמסגרת המתאימה תהיה בית ספר מתמחה אחר.

תופעות שגרתיות כיום של תלמידים שנגררים מכיתה לכיתה המפריעים ומעכבים את התקדמות הכיתה, תלמידים אלימים, הורים אלימים, מאחרים כרוניים וכדומה – יצטמצמו פלאים. כל זאת בזכות היכולת של המנהל להשליט סדר, והתמריץ שיהיה לו לעשות כן.

משרד החינוך מיותר

בעידן החדש אין מקום למשרד חינוך ולשר בראשו – קיימת חלופה עדיפה, כפי שתואר. גם מחלקות החינוך ברשויות המקומיות מיותרות. מערכת ביורוקרטית ענפה זו עולה הון עתק – ביטולה לאלתר יחסוך לתקציב המדינה מיליארדי שקלים רבים בשנה. סכום זה יישאר בכיסי האזרחים שישלמו פחות מיסים.

תקציב החינוך קרוב בערכו לתקציב הביטחון העצום של מדינת ישראל (כ-70 מיליארד ₪ בשנה ללא השכלה גבוהה). ה"חינוך חינם" עולה בממוצע (2022) לכל משפחה בישראל סכום "בלתי נתפש", כ- 28,000 ₪ בשנה – אנחנו משלמים סכום עתק זה מידי שנה דרך המע"מ שמוטל על הקניות שלנו, באמצעות מס ההכנסה שלוקחים מהמשכורת, גם דרך מחיר גבינת הקוטג'. כל משפחה ויחיד נושאים בנטל גם אם אין להם ילדים. שנה אחרי שנה.

יש כ-1.8 מיליון תלמידים בכתות א' עד י"ב. ההוצאה הממוצעת לתלמיד (תקציב החינוך מחולק במספר התלמידים) עומדת על כ- 40,000 ₪ כל שנה. גם זה סכום עתק, ובייחוד בהתחשב בתוצר הנָּחוּת, של המערכת.

אין ספק בכישלונה של המערכת הריכוזית כמעט בכל תחום. ביזור האחריות אל בתי הספר ואל ההורים יקטין משמעותית את הבזבוז, יגביר את התחרות למצוינות. השקיפות המרבית של הישגים ושל מערכת הכספים תאפשר פיקוח הדוק על בית הספר, על ביצועיו הפדגוגים ועל הוצאותיו הכספיות. לראשונה בישראל יהיו אלפי בתי ספר נפרדים, תכניות לימוד שונות, עזרים מקוריים, אולי מועדי חופשות שונים. אפשר יהיה להשוות תוצאות שנובעות משיטות פדגוגיות שונות. ניתן יהיה ללמוד מהשוני בעלויות התפעול וגם לפי קריטריונים רבים אחרים (כגון ניקיון, נשירה, הערכות של הורים ועוד).

הפיקוח יתבצע על ידי עמותת הורים, מבקר מטעם עמותת ההורים, רואה החשבון, פרסום פומבי וגלוי באתר האינטרנט של בית הספר. בבתי ספר פרטיים כלל אין צורך ב"פיקוח ציבורי" – די בפיקוח הבעלים והלקוחות – ההורים, והתרשמות מפה לאוזן. וחשוב מכל – מבחן התוצאה שבתחרות בין בתי הספר על רישום תלמידים, הצלחה ומוניטין.

מימון מערכת החינוך בעידן החדש?

הפתרון המוסרי והאולטימטיבי להשקפתנו (אותו לא נציע כאן) כרוך ברפורמת-חופש מקיפה בכל התחומים. בעקבותיה יתאפשר קיצוץ דרסטי בהוצאות הממשלה במקביל למיסוי נמוך ביותר – אחת התוצאות תהיה הוזלת מחירים ועלויות דרמטית. אלה גם יחד יגדילו מאד את הכנסתן הפנויה של המשפחות.

בתנאים אלה, כמעט כל משפחה תוכל לממן את שכר הלימוד מכיסה הפרטי. יהיו בתי ספר בשכר לימוד נמוך מאד, אחרים יהיו בתי ספר יוקרתיים ויקרים – הרוב יתייצבו באמצע הקשת. "הִזָּהֲרוּ בִּבְנֵי עֲנִיִּים שֶׁמֵּהֶם תֵּצֵא תּוֹרָה" (תלמוד בבלי). לא נרחיב על כך, נמשיך בפשרת ביניים המכונה לעתים "שיטת השוברים":

חשבון חינוך משפחתי (חח"מ)

תקציב החינוך הענק שמוזרם כיום אל מוסדות החינוך למשכורות ולהוצאות תפעול (לאחר ניכוי עלות כבדה של מנגנון וביורוקרטיה) ישנה כיוון ולא יוזרם אל המערכת. במקום זאת, יועבר התקציב ישירות אל ההורים והם שישלמו לבית הספר בו יבחרו.

כל משפחה תפתח "חשבון חינוך" בבנק. המדינה תפקיד בחשבון החינוך המשפחתי (חח"מ) מידי שנה סכום שיספיק למימון לימודים ברמה ממוצעת. תשלומים מאותו חשבון יוכלו להיפרע רק על ידי בתי ספר (אי אפשר יהיה לשלם עבור קניות בסופרמרקט באמצעות כרטיס החח"מ).

הורים יוכלו לבחור בית ספר כראות עיניהם – חילוני, דתי, חרדי, מקצועי או כל תמהיל אחר – מתוך קשת רחבה של מוסדות חינוך. בתי הספר יוכלו לדרוש תשלום נוסף מההורים. התחרות בין בתי הספר תגביל את המחיר ותגדיל את היצע השירותים הניתנים תמורת "המחאת החינוך". תתפתח תחרות בין בתי הספר על רכישת תלמידים. תחרות על מוניטין, איכות ושכר הלימוד.

באמצעות המחאות החינוך ניתן יהיה לשלם לבתי ספר יסודיים ותיכוניים בלבד. הורים יוכלו לחלק את כספי החינוך בין ילדיהם כראות עיניהם. ניתן יהיה לתרום ולהעביר "כסף-חינוך" מחשבון חינוך אחד אל חח"מ של משפחה אחרת. חוקי ירושה יחולו גם על חשבונות החינוך. יתרות כסף לא-מנוצלות בחח"מ, לאחר שהילדים עברו את גיל הלימודים, יוכלו לעבור לחשבון החינוך של נכדים או מכרים. לא תוכל להיות טענה של "קיפוח החינוך הערבי", או "סבסוד חינוך לחרדים".

עם העלייה המהירה ברמת החיים בעידן החדש, והגידול בהכנסה הפנויה של האזרחים – תוקטן בהדרגה ולאורך שנים, הפקדת הממשלה ויגדל החלק המשולם ישירות על ידי ההורים. במקביל יקטן כמובן נטל המס ויגדל כוח הקניה של השקל. חינוך לא צריך להיות "חינם". כבר נוכחנו – "ה"חינם" יקר מאד ובזבזני בטירוף.

גיוס מימון עצמי על ידי בתי הספר

בכל עמותת בית ספר ציבורי תהיה בוודאי ועדה לגיוס תורמים לבית הספר. אוניברסיטאות (ובתי חולים) בעולם וגם בישראל מממנות חלק ניכר מתקציבן באמצעות תרומות. כך ינהגו בתי הספר. האפשרות לגייס תרומות ישירות בארץ ובחו"ל תועיל במיוחד לבתי ספר באזורי מצוקה ועיירות פריפריה – לתורמים לא יהיה ספק בנחיצות תרומתם, ללא גורמים מתווכים.

בית ספר יוכל להקים קרן מלגות לסיוע בשכר לימוד לתלמידים נזקקים. יעילותה של קרן סיוע בית-ספרית החולשת על כ-600 תלמידים גבוהה ביותר. הקשר הישיר, ההיכרות האישית והעדר הביורוקרטיה יבטיחו שהכסף יגיע ישירות לתלמיד הנזקק ולא יתמוסס בנתיבי הממסד הממשלתי הביורוקרטי. לקרן בית-ספרית יתרון נוסף: קשה להתחזות ולהגיש בקשות סרק כי "כולם מכירים את כולם".

עצמאות בתי הספר תעודד מתן חסויות לבתי ספר על ידי ארגונים שונים בארץ ובעולם היהודי וכן בריתות של "בתי ספר תאומים". אין ספק שדירקטוריון בית ספר מבוסס ברמת אביב ג', או בית ספר יהודי בניו-ג'רסי, ישמחו לאמץ לדוגמה, בית ספר בדואי או יהודי בעיירה בנגב. גם משיקולים חינוכיים.

מנגנון תרומות ישיר לבתי הספר יעניק הזדמנות נוחה ויעילה לתורמים בישראל ובעולם היהודי לסיוע ישיר לגוף הנתרם, ללא מנגנוני תיווך של המגבית היהודית או הסוכנות.

עמותת הורים תהיה רשאית להחליט על אימוץ חסות של חברה מסחרית תמורת תשלום (תיכון סמסונג ת"א...), או השקעה משותפת עם יזם לבניית חניון רכב מתחת לשטחים הנרחבים של החצר או השכרת כיתות ואולמות לפעילות ערב מסחרית (חוג פילאטיס או קליניקה לפסיכולוג). ייתכן שאישור יוזמות כאלה ידרוש הסכמת רוב מיוחס של הורים. ניצול יעיל של ההון המושקע כבר בתשתיות.

המונופול הכפייתי-ממשלתי במערכת החינוך רע מוסרית וגרוע מעשית. תוך מספר שנים יצמח דור חדש של תלמידים שיעפיל לצמרת ההישגים בעולם – כי מציון תצא תורה.

מוטי היינריך

הרחבה נוספת בפרק מערכת החינוך באתר "קו ישר".

הירשמו כאן לקבלת התראה על כתבה חדשה