אין בישראל גוף שלטוני, בו קיים פער כה גדול, בין המציאות לבין תדמיתו בתודעת הציבור. האיום המתמיד על קיומה של מדינת ישראל, יחד עם תודעת השואה, הפכו בצדק את ההגנה והביטחון לנושא מרכזי בסדר היום הלאומי. כך הפך הצבא לערך כמעט קדוש, לעניין שנבחן רגשית, לדת שאין לבחון בכלים מציאותיים – פשוט מאמינים.

במלחמת יום הכיפורים נסדק המיתוס במקצת; אך כוח ההתמדה שלו, בהיותו נישא על ידי הגוף השלטוני הדומיננטי בישראל, גם מבחינת היקפי כוח האדם והתקציב, לא סדק את המיתוס גם עשרות שנים לאחר המלחמה ההיא. בכל סקר על אמון הציבור במוסדות מדינה – צה"ל ממוצב בעקביות במקום הראשון.

"...הצבא הוא המוסד הפופולרי בישראל. ליבת הקונצנזוס. הדבר נובע מהצורך של הישראלים לחוש שמי שמגן עליהם ועל משפחותיהם אכן טוב וכשיר... בעניינים הצבאיים, הדעתנות המפורסמת של הישראלים מפנה את מקומה לאמון כמעט עיוור בכל לובש מדים בכיר... אם במטכ"ל החליטו משהו, כנראה שזה נכון... ואם צה"ל נראה כפי שהוא נראה – כנראה שכך הוא צריך להיראות". (עופר שלח בספרו "המגש והכסף").

אם אנחנו מתקשים להפעיל "שכל ישר" בעמדתנו כלפי צה"ל, אז ננסה לבודד את הטיית הרגש ונדמיין חברה עסקית שמתפקדת כמו שגרת העבודה בצה"ל:

נתאר לעצמנו חברת ענק עסקית המעסיקה מאות אלפי עובדים באתרים שונים, בעיסוקים מגוונים והתמחויות שונות. החברה פועלת כמונופול, ללא מתחרים מקומיים. פעילותה כלל לא מתומחרת בכלים המקובלים, אין לה דוחות רווח והפסד. החברה פועלת בשיטת ה- "קוסט פלוס" ("עסק" שלעולם אינו יכול להפסיד – משלם המיסים מכסה את ההפסדים).

שיטת קידום העובדים בחברה ייחודית. מידי שנתיים-שלוש, מוקפץ כל מנהל לתפקיד חדש, עוד בטרם הספיק ללמוד ולפעול כהלכה בתפקידו הקודם (פז"מ). כך גם שכרו ודירוגו בחברה. כדי להתקדם, צריך רק לתת לזמן לעשות את שלו – כמעט ואין צורך להוכיח דבר, עד לדרגות בכירות למדי. צריך אולי להקפיד שלא להסתכסך עם מנהלים אחרים ו"לשחות בין הטיפות בלי להירטב". המנהלים בעסק מוגנים מתחרות של גיוס מנהל חיצוני מחליף. "המכרזים" פנימיים בלבד – כך גם יתר מקורות כ"א – רק מי שצמח מתוך העסק רשאי לכהן בו כמנהל או בכלל להמשיך לעבוד בו.

מערך ההדרכה פנימי וחשוף מעט מאוד להשפעה מבחוץ. למנהלים, חסרי השכלה ניהולית פורמלית לרוב, אין ניסיון ניהולי כלשהו מחוץ לחברה עצמה, מגיל 18 הם בעסק. לעתים, שולח העסק מנהלים בכירים מאוד לאוניברסיטאות כדי לרכוש השכלה כללית, אך הבכיר שחוזר לאחר הלימודים, מספיק ליישם מעט מאוד מהנלמד, כי הוא פורש לגמלאות בגיל 44 בערך... ובכלל, החומר הנלמד לרוב לא קשור לעיסוקו בארגון.

אם עובד החברה סרח, או הפר תקנה פנימית כלשהי, הוא אינו עומד לדין לפני מערכות השיפוט של המדינה, אלא בפני "וועדות משמעת" פנימיות של החברה ונשפט ע"י מנהל בכיר אחר.

מערך הבקרה והביקורת גם הוא ייחודי לחברה – פנימי כמעט לחלוטין (מלבד מקרי אסון טראומטי בקנה מידה לאומי ואז מוקמת "ועדת חקירה"). אין למעשה מבקר חיצוני – למעט מבקר המדינה שאת דוחותיו תמיד אפשר לתייק ולגלגל משנה לשנה. בין כך ובין כך הביקורת מתייחסת למנהלים שכבר מזמן עברו לתפקיד אחר במסגרת "סבב התפקידים". חל איסור חמור לחשוף מידע פנימי לגורמים חיצוניים. אין דוחות רבעונים לבורסה, אין דוח מנהלים לבעלי המניות, והדירקטוריון (הממשלה) אינו מבין דבר וחצי דבר בעיסוקי החברה, למעט דירקטורים שכיהנו כמנהלים בכירים בחברה בעבר (אבל אלה יימנעו "לירוק לבאר ממנה שתו") – גם להם אין אינטרס לסדוק את המיתוס – ממנו נובעת תהילתם.

שירותי החברה עומדים ל"מבחן השוק" לעתים רחוקות. מלחמות ו"מבצעים" גדולים נדירים למדי. בהתגוששויות בזמני רגיעה, כאשר נחשפים מחדלים, דואג מערך הביקורת הפנימי והדובר לפרסם ש"הלקחים הופקו ויושמו". מסתבר באופן לא מפתיע ש"במבחני שוק" אמיתיים (מלחמת יום כיפור לדוגמה) גורל המערכה הוכרע לא בזכות "הבכירים" אלא בזכות תושייה אישית בשטח של מנהל זוטר או עובדים מן השורה, בעוד החברה כמערכת כמעט קרסה ובכיריה איבדו שליטה כבר בשלב מוקדם.

העובדים הסדירים בחברה מתקבלים לעבודה לתקופה קצרה של כשנתיים וחצי נטו, עוברים הכשרה פנימית, מספיקים קצת לעבוד – בקושי רוכשים ניסיון והתמקצעות בתפקידם ומיד מפוטרים. ואז שוב... מגייסים עובדים חדשים. בגלל תחלופת העובדים המהירה, החברה ומשאביה עוסקים בעיקר בהדרכה של עובדים חדשים: מגייסים, מדריכים, משקיעים, ומהר מאד מפטרים.

רוב העובדים מגויסים בכפיה לתפקידם ומקבלים שכר זעום. לעומתם, עשרות אלפי המנהלים הקבועים נהנים ממשכורת טובה, לרובם רכב צמוד ואפשרות לפרוש בשנות הארבעים לחייהם עם פנסיה שמנה ופנסיית גישור.

חוקי פרקינסון "משתוללים" בחברה. מספר המנהלים צומח במשך השנים כמעט בקביעות, ואיתם כמובן צוותי המשרדים והלשכות, מגדלי משרדים נבנים ומתרחבים כדי להכיל את המנהלים המתווספים. תפקידי ניהול חדשים צומחים לבקרים בדרך כלל בשיטה של פיצול מחלקות. מחלקת "נוהל והדרכה" מתפצלת למחלקת נוהל ולמחלקת הדרכה נפרדות וכך נוצרים ג'ובים נוספים. המנהלים לוחצים תמיד לשיפור שכרם, תנאי עבודתם ותנאי פרישתם כך שהתקציב לפעילות שוטפת מתכווץ והולך יחסית. חוסכים בעפרונות ובשקפים.

תהליכים ביורוקרטים בדרך כלל בלתי הפיכים: המנגנון, המנהלים על משרדיהם – כולם "נחוצים" וכאשר ממשלה תציע את הקיצוץ התורן בתקציב הביטחון, מייד יאיימו בקיצוץ שעות אימונים ותקציבי התחמשות. ממש כפי שקופ"ח מתחילה כל קיצוץ בתקציב התרופות לקשישים ולילדים... בשכר ובפנסיה של הקבועים – לא ייגעו.

האם הייתם מוכנים לקלוט אליכם, למקום העבודה, צעיר בן 18, ללא ניסיון עבודה כלשהו, להשקיע בו לימודים והדרכה במשך חודשים ארוכים, להעניק לו ידע תוך כדי עבודה, להעסיקו כשנתיים, ולשחררו מייד לאחר מכן? האם הייתם מסכימים לקבל לעבודה מנהלת משרד או אפילו רק פקידה צעירה אילו ידעתם מראש שתעזוב אחרי כעשרים חודשי "עבודה"?

כישלון של עסק כזה מובטח

ברור לנו שחברה עסקית שאלה מאפייניה, סופה התאבנות, קריסה, חדלות פירעון ומחיר כבד "בטעויות אנוש" – לא רק בשעת מלחמה כוללת. טוב לא יכול לצמוח במערכת שאלו כלליה ותמריציה. למרות זאת, אנחנו "נותנים אמון מלא בצה"ל". נוח לחיות במציאות מדומה. כולנו מאמינים בבלתי אפשרי: צה"ל הוא גוף מקצועי, מסודר, איכותי וברמת תפקוד גבוהה – לא כמו יתר זרועות המדינה והשלטון אותם אנחנו פחות מעריכים.

האלוף (בדימוס) יצחק בריק הוא בין המעטים שזועקים בשנים האחרונות כי המלך עירום, אבל לגמרי. צבא יבשה למעשה בקושי קיים, תקציבי עתק מוזרמים לחיל האוויר ואף אחד לא מעלה בדעתו שחיל האוויר עלול לסבול משיתוק כמו במלחמת יום כיפור – הפעם כנראה לא מדובר בטילי נ"מ אלא אולי בבדואים עם נשק קל שיחדרו לבסיסי החיל כי אין מי שיעצור אותם ולא-חוקי לירות בהם (ספק אם יש בכלל מישהו בבסיס חיל אוויר שמיומן בירי או יעז לכוון ולירות). חיל האוויר גם אינו מסוגל לתקן במהירות מסלולים שנפגעו מטילים מדויקים (קבלני העפר בישראל רובם ערבים).

במלחמה הרב-זירתית הבאה יתכן כי טנקים וגייסות יתקשו להגיע לחזיתות כי יחסרו נהגי מובילים (רובם ערבים...), תיתכן חסימת צירי תחבורה מרכזיים בישראל על ידי מפגינים ו"מוחים" ולא רק ערבים, ייתכן כי לצבא היבשה יחסרו חיילי מילואים מאומנים ויסתבר ב"אופן מפתיע" כי גם לצבא הסדיר יחסרו ציוד ואימון.

באורח פלא השתכנענו לאורך עשרות שנים, ללא בסיס הגיוני, לשפוט את הצבא ופעילותו לפי אמות מידה שונות מאשר אנו שופטים את מקום עבודתנו האזרחי. אנו מוכנים לקבל בהבנה כל נוהל שקיים בצבא, אבל לו מישהו היה מציע לנו כך לפעול בעסק הפרטי או במקום העבודה שלנו – היינו מביטים בו בתימהון... כל מנהל בחברה פרטית, קטנה כגדולה, יודע לאן יתדרדר העסק, אם בכלל ישרוד, אילו פעל רק תחת חלק קטן מהנהלים והמוסכמות לפיהן צה"ל מתנהל.

תמיהה, פִּקפּוּק

מה גורם לכמעט כל הציבור היהודי להניח כי ראשי מערכת הביטחון וצה"ל, כיום ובעשורים שחלפו, מוכשרים וחכמים מקודמיהם ביום הכיפורים של אז? ההיגיון דווקא מוביל למסקנות הפוכות. לקודמים היה לפחות גם ניסיון קרבי במלחמות של ממש (מלחמת סיני, מלחמת ששת הימים) בלחימה במסגרת חטיבתית, אוגדתית. אז מהיכן נובע "האמון המלא" בצה"ל ובמומחי ביטחון?

מוטי היינריך

הרחבה בפרק צה"ל – המיתוס המרכזי באתר זה.

הירשמו כאן לקבלת התראה על כתבה חדשה