שלישי, 28 ספטמבר 2010 15:39

הכבדת הרגולציה הפיננסית בעולם - צעדים לקראת טוטאליטריות של השלטון המרכזי

הממשלים הסוציאל-דמוקרטים השולטים בעולם לא יקרסו כל עוד יעמוד לרשותם צבר ההון שנוצר על ידי החלק הקפיטליסטי היצרני. הממשלים יעשו ככל יכולתם כדי להבטיח את שרידותם באמצעות החרמת חלק גדל והולך של ההון.

ה"רגולציה פיננסית" החדשה שהתקבלה על ידי הנשיא אובמה היא תוספת לרגולציה המצטברת מזה כמאה שנים. מטרתה המוצהרת של התוכנית אינה שונה ממטרת קודמותיה: ליצור "עולם מחר" – טוב יותר. עיקרה – מניעת פשיטות רגל של עסקים גדולים (הקמת סוכנות פדראלית להגנה על צרכני מוצרים פיננסים, פיקוח על סיכונים שבנקים לוקחים, הגבלת שכר הבנקאים, פיקוח על חברות הדרוג ועוד) . שימו לב, הפעם זה כבר לא רק בנקים, אלא מגוון של תעשיות בתחום הפיננסי שיוגדרו כ"גדולות מידי בכדי לפשוט רגל" – לא נתפלא אם תהיה הרחבה אל תעשיות "מסורתיות" גדולות אחרות. התוכנית תועתק מן הסתם בעתיד אל כל ה"מדינות המתוקנות" וכמובן אל חוק בנק ישראל. 

שיטת משטר שנכשלה לחלוטין במאה העשרים היא הסוציאליזם-קומוניזם – שיטה שחרטה על דיגלה יצירת "אדם חדש" לאחר שתעקר מתוכו את כישורי המסחר ואת זכות הקניין הפרטי. תכונות יסוד מולדות בלעדיות לגזע האנושי אשר המליכו את האדם על יתר צורות החיים ואפשרו לו להאריך את תוחלת חייו ורווחתו בקצב גובר והולך. האדם יוצר וממציא לתועלתו, בזכות האפשרות לשמור על קניינו ולסחור עם אחרים בעודפים שייצר. הגוש הקומוניסטי ניסה במשך כ- 70 שנים לבלום את רוח האדם מלדאוג לעצמו ולצאצאיו באמצעות סחר חליפין עם הזולת. הניסיון התמוטט והותיר אחריו, לפי מיטב ההערכות, למעלה ממאה מיליון קורבנות אדם. פי שניים ממספר הרוגי מלחמת העולם השנייה. כל אמצעי היצור הולאמו, לא היה רכוש פרטי. המחירים והשכר נקבעו על ידי פקידי ממשלה. מכיוון שכל הרכוש היה בבעלות "משותפת" של העם – לא היו גם פשיטות רגל. עסק לא יעיל וכושל המשיך להתקיים, מנהליו מונו על ידי הממשלה שתִפקדה כחברת ביטוח קולקטיבית לכולם. עד מתי? עד שחוסר היעילות התפשט לכל פינה ברחבי הגוש הקומוניסטי ששלט על כמעט 2 מיליארד אזרחים מדוכאים ללא תמריץ לעבוד וללא יכולת לסחור (למעט באמצעות ה"שוק השחור"). התפוקה הירודה אפשרה לאזרחים רמת חיים דחוקה של 70 דולר לחודש. המבנה המלאכותי קרס מאליו בסוף שנות השמונים כמעט ללא יריות. 

במערב, לעומת זאת, הונהגה צורת משטר של סוציאליזם מעודן. המסחר ומנגנון המחירים אומנם נקבעו על ידי כוחות השוק – ביטוי לרצונם החופשי של מיליוני הצרכנים; זכות הקניין אומנם קודשה. אך חוקת המדינות הותירה סמכויות רחבות לדרג הפוליטי להעביר כספים מסקטור לסקטור ולהתערב בפעילות הכלכלית. כך נוצרה זהות אינטרסים משולשת: העילית האקדמית הרומנטית שהפיצה את האידיאולוגיה ה"שוויונית", הפוליטיקאים שדאגתם העיקרית היא להיבחר מחדש, והצלע השלישית – אלי הון שניצלו את האידיאולוגיה ואת הפוליטיקאים לביצור מעמדם ולמניעת תחרות קפיטליסטית. כך, לאורך עשרות שנים, בחסות אידיאולוגיית ה"שוויוניות" מתנחל במערב "קומוניזם זוחל". לעיתים התהליך מואט במקצת, כמו באנגליה של תאצ'ר, או בתקופת נתניהו כשר אוצר בישראל, או צמצום זמני של "מדינת הסעד" בשבדיה מכורח משבר כלכלי בשנות התשעים. זהות האינטרסים המשולשת קבעה מגמה בלתי נמנעת – הסוציאליזם המעודן זוחל בקביעות לכיוון הקצה הקומוניסטי עם נסיגות זמניות. תקציבי הממשלות צומחים בקביעות על חשבון האדם העובד; התשלומים שלא תמורת עבודה, אלא תמורת "זכאות" כלשהי – גדלים; תקנות רגולציה בכל תחום כלכלי מנפחות את ספרי החוק משנה לשנה – כך מתהדקת תלות הכלכלה באישור וברישוי של פקידים ופוליטיקאים. המגמה לא תיעצר מאליה כי פוליטיקאים חייבים להבטיח חלוקת כסף שלא תמורת עבודה כדי להיבחר שנית ולא משנה אם קוראים לזה "קצבאות ילדים", "זכויות העובדים" או "סיוע לבעלי בתים בקשיי פירעון משכנתא". אלי ההון המקושרים דואגים לקבל את הגנת הפוליטיקאים על עסקיהם ולא משנה אם קוראים לזה "הגנה מיבוא בהיצף" או "תוכנית ממשלתית לרכישת אגרות חוב רעילות". 

הזחילה לעבר הקצה הקומוניסטי של הקשת לא תיעצר כל עוד לא יחול מהפך מחשבתי-אידיאולוגי. כל עוד הפילוסופיה של קפיטליזם וחופש לא תחליף את העקרונות השולטים של ריכוז כוח-יתר וסמכויות בידי מנגנון המדינה על חשבון זכויות הפרט. אידיאולוגיה זו מכתיבה את הרגולציה הממשלתית המתגברת בכל תחום ואת ביסוסו של השלטון המרכזי כמכונת ענק לניתוב והעברה של כסף שנגבה בעיקר כמיסים מהחלק היצרני שבאוכלוסיה (המערכת המוניטארית המקובלת היא הכלי הנוסף, מלבד המיסוי, שמאפשר לשלטון לנתב מקורות כלכליים לפי צרכים פוליטיים. השלטון משתמש במערכת למניפולציה על ערך הנכסים שבידי הציבור באמצעות הבנקים המרכזיים והמסחריים ושליטתם בריבית, בשערי המטבע ובכמות הכסף). 

המערכת הקיימת לא תשתנה עד שמציאות חיצונית לא תאלץ אותה להשתנות. אימפריית הרשע של הגוש הקומוניסטי לא קרסה כתוצאה מהחלטה ברוב קולות בפוליט-ביורו במוסקבה (הרשות המבצעת של המדינה הקומוניסטית). אי היעילות במשק, כתוצאה מעיוותי הכלכלה הממשלתית, פשוט לא אפשרה לייצר די מוצרים כדי לממן את גודש אוכלי החינם בממשלה, בסקטור הפוליטי המורחב ובמכונת המלחמה הקומוניסטית. זאת מעבר לאיכות הירודה של המוצרים שכן יוצרו. 

הממשלים הסוציאל-דמוקרטים השולטים בעולם לא יקרסו כל עוד יעמוד לרשותם צבר ההון שנוצר על ידי החלק הקפיטליסטי היצרני. הממשלים יעשו ככל יכולתם כדי להבטיח את שרידותם באמצעות החרמת חלק גדל והולך של ההון בשתי דרכים: האחת – העמקת המיסוי תוך רדיפת-יתר של הפרט שמנסה להתחמק מהחרמת רכושו. הדרך השנייה – כרסום בהון הציבורי באמצעות אי-חידוש פחת ובלאי טבעי (לדוגמה: "דחיית" השקעה בתשתיות מתפוררות של כבישים וגשרים). 

הון אדיר נצבר בעולם מאז המהפכה התעשייתית – הון זה לא יכורסם במהרה (אולי אני טועה). או נכון יותר, זמן רב יחלוף עד שהאזרחים יחושו ש"אי אפשר יותר". גם הפחת של ההון הציבורי מתדרדר באיטיות יחסית: זמן רב יחלוף עד שגשרים וכבישים מהירים בארצות הברית יתמלאו במהמורות, והפסקות חשמל יהפכו לשגרה. 

תהליך הכבדת הרגולציה שנועדה בחלקה ל"העמקת הגביה" מאזרחים "עבריינים" בעיצומו. במסגרת ההוראות החדשות נדרש כל בנק בעולם לדווח על כל אזרח אמריקאי שמחזיק בפיקדונות או בניירות ערך. אפילו הסודיות הבנקאית השוויצרית נסדקה ובנקים גדולים כגון HBSC וגם UBS החלו להסגיר לקוחות אזרחי ארצות הברית שמחזיקים בהם חשבונות שמנים. גם הבנקים בישראל הודיעו ללקוחות בעלי אזרחות אמריקאית כי רצוי שימכרו את כל תיקי ההשקעות שלהם. במסגרת החדירה לרשות הפרט על ידי הממשל האמריקאי נדרש כל אזרח ישראלי שפותח חשבון בנק, במסגרת הר המסמכים שאנחנו חותמים מול הפקיד, גם להצהיר שאינו אזרח או תושב אמריקאי. הבנקים בעולם נכנעים בקלות כי האיום הוא – איסור על פעילותם בארצות הברית. לא רחוק היום שכל הממשלות ישתפו פעולה בהחלת רגולציה בנקאית אחידה "למלחמה בהון השחור". 

מערכת הבריאות בארצות הברית עשתה צעד ראשון לקראת הלאמה מלאה. עכשיו כבר מדברים על הלאמת מערכת הפנסיה. הרעיון פשוט: כל החסכונות במסגרת תוכניות הפנסיה הפרטיות (כגון K401) יעברו לידי הממשלה הפדראלית. הממשלה, בתמורה, תתחייב לפנסיה ממלכתית לכל גמלאי. היוזמה נמצאת בשלב הגישושים והשימועים (כך זה תמיד מתחיל) במשרד האוצר ובמשרד העבודה הפדראלי. הנימוק הרשמי הוא כמובן "הבטחת עתידם של הגמלאים מפני שיגעונות שוק ההון" והמרת החסכונות ל"נכס חסר סיכון" – אגרות חוב של הממשלה. צעד זה, אם יתממש, הוא בסך הכול צעד נואש נוסף של הממשלה לגייס בכוח כסף להמשך גלגול הר החובות. הממשל האמריקאי צריך השנה לגייס כ-2 טריליון דולר למחזור חוב ישן ולמימון חוב חדש. הסינים הקטינו את רכישות האג"ח האמריקאי וצריך למצוא קונים אחרים. הרעיון לא מקורי – בארגנטינה עשו את מזמן... 

בניגוד למה שכתבתי באחת הכתבות הקודמות, ייתכן שלפוליטיקאים היצירתיים עדיין יש די תחמושת כדי להמשיך ולגלגל את "השיטה". 


מוטי היינריך

עודכן לאחרונה ב שלישי, 19 דצמבר 2017 05:30

3000 תוים נשארו