רביעי, 28 אוקטובר 2009 15:41

משחק הפירמידה של הממשלות

מייחסים את הסיבות למשבר הכלכלי לתאוות הבצע, לטעויות הבנק המרכזי, להעדר רגולציה ועוד. הכלכלה העולמית נמצאת במסלול בלתי נמנע אל קריסה. מדינת הרווחה היא משחק פירמידה שסופו להתמוטט. אירוע היסטורי.

מרבית המומחים מייחסים את הסיבות למשבר הכלכלי לנגידי הבנקים המרכזיים שעודדו גידול באשראי, לתאוות הבצע של חברות הענק ומנהליהן, להעדר או עודף רגולציה. מטילים את האשמה באגרות החוב היצירתיות, בממשלה הסינית או באזרח האמריקאי שחי מעבר ליכולתו. כל הסיבות ה"ידועות" הם במקרה הטוב רק קש ששובר את גב הגמל הכלכלי ויוצר משבר זמני, אך אינן הסיבה הראשונית. 

הכלכלה העולמית נמצאת במסלול התנגשות שמואץ עם הזמן מזה מאה ועשרים שנה. מחזורים של שפל ושגשוג כלכלי, בסקטורים כלכליים שונים, הם כנראה חלק מהטבע כמו החיים והמוות. אבל, במאה ועשרים השנים האחרונות מתרחשים אירועים אלה בתוך רכבת שמאיצה אל עבר תהום. נוסעי הרכבת מתקשים להבחין במגמה ועסוקים בפעילות הכלכלית שמתבצעת בתוך הקרונות. עליות או קריסות של בורסות, מיתון או "יציאה ממשבר" ואפילו שעשועי הריבית של הבנקים המרכזיים – כל אלה אינם רלבנטיים לקו המגמה של הכלכלה העולמית. כיוונו של התהליך הבסיסי, אל עבר קריסה מוחלטת, כמעט בלתי ניתן לשינוי תחת כללי המשחק הדמוקרטי המקובל. 

"מדינת הרווחה" שהתפתחה במאה האחרונה במערב היא משחק פירמידה שצומח על תשתית פגם בסיסי במערכת הדמוקרטית שמאפשר לפוליטיקאים להעביר בקלות כסף מאזרח אחד לאזרח אחר. המודל מחייב, באופן בלתי נמנע, מעורבות גדלה והולכת של פוליטיקאים ("המדינה") בכלכלה ובפעילותו של הפרט, וכתוצאה – נדרש גידול מתמיד בגיוס הלוואות על ידי הממשלות הרבה מעבר לנדרש לפירעון הלוואות קיימות ל"שחקנים וותיקים". הבנקים המרכזיים הם חלק מהמשחק. כמו כל משחק פירמידה – קריסת ה"מודל" היא רק שאלה של עיתוי. אירוע היסטורי מכונן. 

המשחק 

משחק פירמידה מבוסס בדרך כלל על מכירת מוצר או שירות אמיתיים, אך הרווחים המובטחים למצטרפים – מוגזמים. המשתתפים מרוויחים מצרוף קונים חדשים למשחק ולא מהפעילות ה"עסקית". כך מרחיבים את בסיס הפירמידה – המגויסים החדשים ממשיכים לגייס מספר גדול יותר של קונים כדי לתמוך בהכנסות הותיקים. כאשר "נגמרים" המצטרפים החדשים – אי אפשר לשלם לחברים שפורשים ורוצים לממש "רווחים". העסק מתמוטט. 

המוצר הנמכר יכול להיות שיקוי קסמים לשיפור הזיכרון, או סט קערות פלסטיק איכותיות באמת. כל משתתף חדש צריך לרכוש בכניסה למשחק כמות מסוימת של מוצרים מאנשים שממוקמים מעליו בפירמידה. לאחר ההתמוטטות נותר רווח אמיתי בידי הקצה העליון של הפירמידה. הרוב הגדול, בבסיס הפירמידה – מפסיד. לעיתים, הפירמידה שטוחה לגמרי – כלומר, אדם אחד עומד בראשה כמו בהונאת מיידוף –"מנהל ההשקעות" האמריקאי שהבטיח ללקוחותיו תשואה גבוהה וקבועה לאורך זמן. התשואה אכן שולמה, אבל לא מומנה מרווחים כלכליים, אלא מכספי הקרן של מצטרפים חדשים. מי שמשך את כספו בזמן – הרוויח. עד מתי? עד שנגמר הכסף מהמצטרפים החדשים ולא היה מהיכן לשלם ל"משקיעים" שבחרו לממש את השקעתם. 

ה"מודל העסקי" של משחק פירמידה הוא ברוב המקרים הונאה – היזם יוצר מצג שווא של השקעה כלכלית מבריקה ואינו חושף כי ה"רווחים" אינם פרי פעילות כלכלית מוצלחת, אלא נובעים מהקרן של המצטרפים החדשים. משחק פירמידה יכול להימשך כל עוד יש די מצטרפים חדשים, די מאמינים. 

משחק הפירמידה הוותיק בהיסטוריה – מדינת הרווחה 

עם התרחבות המנגנונים הדמוקרטים במאה ה-19 נוצר כורח פוליטי בגרמניה ואנגליה לשפר את מצבם הכלכלי של שכבות אוכלוסיה עניות יחסית. "לשפר" באמצעות מעורבות ממשלתית מעבר לשיפור המתמיד כתוצאה מפירות המהפכה התעשייתית הקפיטליסטית. הצורך לנטרל את השפעתה של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית ובמקביל לפייס את מעמד הפועלים (שהתרחב בעקבות המהפכה התעשייתית), אילץ את הקנצלר הגרמני ביסמארק להנהיג חקיקה שהבטיחה ביטוח בריאות ופנסיית זקנה. מדינת הרווחה נוסדה. 

במדינות בהן קיים מנגנון מעשי להחלפת השלטון, אין די בצורך פוליטי כדי ליישם מדיניות – נדרשת גם אידיאולוגיה לגיוס תמיכה ציבורית. הצורך הפוליטי בחקיקה "חברתית" קיבל רוח גבית מהאידיאולוגיה של התנועות הסוציאליסטיות באירופה: גברה ההכרה האידיאולוגית שמתפקידה של המדינה – לכפות בכוח "שוויוניות". משניתן האור הירוק למעורבות עמוקה של השלטונות בכלכלה, אי אפשר היה להגביל אותה רק לגביית מיסים לצורך "חלוקה (כספית) מחדש של העושר". כך יושמו בהדרגה כלים נוספים בכל התחומים כדי להעניק "שוויוניות": התרחבו תוכניות רווחה, המדינה לקחה על עצמה את משימת החינוך, הבריאות, חוקקה חוקים שהעניקו כוח לאיגודי עובדים ל"איזון" כוחם של המעסיקים ועוד. 

מעורבות פוליטיקאים בתחומים כלכליים כה רבים הרחיבה את נקודות המפגש בין אלי ההון לבין הממסד הפוליטי. קשרי הון-שלטון היו מאז ומתמיד, אך מדינת הרווחה החדשה, בעקבות הגידול המתמיד בתקציבים שעמדו לרשות הממשלות, יצרה כר נרחב פי כמה ל"שיתופי פעולה". אילי הון ותעשייה, מעבר לאוקיינוס, קראו נכון את המפה הפוליטית והבינו כיצד ניתן להרוויח מהטרנד החברתי החדש. קשרי הון ושלטון דחפו (בחסות אותה רטוריקה סוציאליסטית שדרשה "הגנה על המוני העובדים") חקיקה להגברת הרגולציה גם מעבר לתחומי רווחה בסיסיים: בתעשייה, בחשמל ותקשורת, בתחבורה ובבנקאות. כך לדוגמה ארגנה חברת אדיסון (חברת החשמל הגדולה בארצות הברית), כבר לפני כמאה שנים, שדולה פוליטית למען רגולציה של שוק החשמל – מטרתה הנסתרת הייתה הגנה על יצרני החשמל הגדולים והוותיקים מפני מתחרים חדשים. פוליטיקאים גויסו לעזרת הטייקונים ומאז הובטחה "בלעדיות אזורית" לחברות החשמל. כך גם תמך ענק הטלפונים "בל" כבר בשנות העשרים בהנהגת רגולציה ממשלתית שתוצאתה הייתה אחת: חיסול תחרות פוטנציאלית. בדו"ח השנתי לבעלי המניות (1917) הופיעה הצהרה מוזרה של נשיא החברה לפיה "שרות טלפון מתקדם,יעיל וכלכלי ביותר לציבור יכול להתקיים רק תחת פיקוח ממשלתי הדוק ולא תחת מערכת תחרותית". הוא ידע על מה הוא מדבר... 

הכלים והאידיאולוגיה שיצרה מדינת הרווחה מאומצים על ידי קבוצות לחץ (לובי) 

מדינת הרווחה יצרה כלים להעברת תקציבים אל המוני האזרחים (שרובם שילמו בעצמם עבור ההטבות שקיבלו באמצעות מיסוי מוגבר שנלקח מכיסם השני). פוליטיקאים הם בני אדם שבסך הכול רוצים להיבחר מחדש – לכן, אין שום דרך להגביל את התחרות על התקציבים ועל ה"חקיקה המטיבה" רק לטובת ה"שכבות החלשות". כך גייסו גם אילי הון את הפוליטיקאים כדי "לעשות סדר": סובסידיות על חשבון משלם המיסים וקרטלים בחסות ממשלתית הפכו לחלק מהנוף העסקי. מאות סקטורים אחרים התארגנו גם הם כדי לסחוט הטבות מהממסד הפוליטי ובהכירם את חולשות המערכת התארגנו לקבוצות לחץ (לובי) כדי לסחוט את חלקם מהפוליטיקאים בצורה של חקיקה מפלה ו"מגוננת" או דרך תמיכה תקציבית ישירה – מעבר לתמורה לה היו זוכים בתנאי תחרות חופשית. 

במהלך מאה ועשרים השנים שחלפו, גברו הלחצים להגדלת המעורבות הממשלתית בכל תחום. המפתח לכיבוש השלטון הדמוקרטי טמון בריצוי המוני הבוחרים. האג'נדה החברתית נתנה בידי הפוליטיקאים את הכלים – ואלה ניצלו אותם היטב: כדי להיבחר או לזכות במינוי צריך להבטיח לבוחרים יותר כסף תמורת פחות עבודה, ובמקרים רבים להבטיח לקבוצות מפתח כסף ללא עבודה. לנתק את הקשר הישיר בין ההכנסה לעבודה ולהמירו ב"זכאות" או ב"זכויות חברתיות". זה התחיל עם פנסיה צנועה לעובדים כאשר תוחלת החיים של פנסיונר עמדה על פחות מעשר שנים, וצמח לרשימת "זכויות" שנתפסת כיום כתורה מסיני: מענקי לידה, תמיכה באמהות חד-הוריות, סבסוד דיור, בריאות וחינוך "חינם", הבטחת הכנסה, מענקי סעד מגוונים ושורה של שירותי "חינם" אחרים ואפילו חיוב בנקים בארצות הברית להלוות כסף לשכבות חלשות. כל קבוצה פוליטית מאורגנת ומקושרת מצליחה לחלוב מהקופה הציבורית "הטבות" בהתאם לכוחה להזיק או להיטיב עם הפוליטיקאים. המנגנון הדמוקראטי, תחת המטריה האידיאולוגית של מדינת הרווחה, נתן בידי הפוליטיקאים את הסמכות להתערב בכלכלה – הוא שמאפשר להצדיק כל הזרמה של כסף. תעשיינים, מלונאים, חוקרים, אוניברסיטאות, עובדי חשמל ונמל, עסקים קטנים, עסקי ענק ש"גדולים מכדי ליפול", תוכניות חילוץ ממשבר. לכולם "מגיע". 

מישהו צריך לשלם 

המעורבות הממשלתית במדינות המערב חובקת למעשה כמעט את כל תחומי החיים. כדי לקיים מדיניות זו נדרש מנגנון ממשלתי וסקטור ציבורי שצומחים ללא הרף ומעסיקים חלק הולך וגדל של כוח העבודה בפעילות סרק שתורמת מעט מאד, אם בכלל, להפקת ערך כלכלי. מכיוון שממשלות לא מייצרות דבר וכל הכנסותיהן נובעות מהטלת מס על העושר שמייצרים אזרחים יצרניים, צריכים להיות במדינה די אזרחים שמייצרים ערך ("עושר") – ממנו ניתן יהיה לגבות מיסים כדי לממן את הוצאותיה השוטפות של הממשלה. מישהו צריך לשלם את הוצאות המדינה. אילו ממשלות היו מחויבות לממן את כל הוצאותיהן אך ורק ממיסים – הייתה רמת החיים של האזרחים יורדת לרמה שמשקפת את שיעור החרמת העושר באמצעות מס על ידי הממשלות. אי שביעות רצון האזרחים מירידה נוספת ברמת חייהם הייתה מהווה בלם מאזן לנטיית הפוליטיקאים להרחיב את מעגל הנהנים מ"ארוחות חינם". אבל "חיסרון" זה מובן גם לפוליטיקאים ולכן הומצא הכלי שנקרא אגרות חוב ממשלתיות (אג"ח). 

אג"ח ממשלתי – הכלי למימון בחירה מחדש של פוליטיקאים ללא הטלת מיסים 

כאשר ממשלה ממצה את יכולתה הפוליטית לגבות מיסים נוספים היא פונה לגייס כסף, כהלוואה, באמצעות מכירת אג"ח. מבחינה פוליטית, אגרת חוב היא מענק כספי שמקבלים פוליטיקאים בהווה ללא צורך להטיל מיסים שנואים על העם. ממשלה שמוכרת אג"ח זוכה למענק, כי הפירעון ייפול בקדנציה של ממשלה אחרת שתצטרך לשבור את הראש איך לפרוע את החוב, בעיה שלהם. כאן מתחיל משחק הפירמידה. והוא התחיל מזמן. 

מועד הפירעון מגיע. מאותם שיקולים פוליטיים, עדיף שלא להטיל מיסים כדי לפרוע את אגרות החוב הישנות – למה לסכן את הכסא. וכמו בכל משחק פירמידה – הממשל מגייס הלוואות חדשות כדי לפרוע את הישנות. אך אין די ב"מחזור החוב", הרי "הצרכים" לסיפוק תאבונם של קבוצות ה"מגיע לי" תמיד גדלים. לכן, צריך תמיד לגייס גם תוספת הלוואות – מעבר למחזור החוב הישן. 

התרחבות המערבולת 

למעלה משליש תקציבה של ממשלת ישראל נועד לפירעון חובות העבר. כאשר ממשלה מנפיקה אגרות חוב, האזרח (בארץ או בעולם) קונה האיגרת, מלווה לממשלה מרצונו החופשי כסף תמורת ריבית. הקונים בטוחים ביכולתה של הממשלה לפרוע את האיגרת במועד. הביטחון נובע מסמכותה הבלעדית של הממשלה להטיל, בעת הצורך, מיסים נוספים וכך לממן את ההחזרים למחזיקי אגרת החוב שמועד פדיונה הגיע. אבל הצורך במלווה נוצר בדיוק בגלל שהממשלות מיצו (מבחינה פוליטית) את יכולת המיסוי וכל עוד אפשר לגייס הלוואות במקום להטיל מיסים – הבחירה ברורה. 

כל אחד מאתנו מבין מה יקרה למשפחה או לעסק שינהגו כך. משפחה אחראית לא תצרוך מעבר ליכולתה. אנחנו לוקחים הלוואות רק אם אנחנו בטוחים שהכנסתנו בעתיד תגדל, או אם אנחנו מוכנים לפרוע את התשלומים העתידיים באמצעות הידוק החגורה – יצירת עודף הכנסות על פני הוצאות כדי לממן את הפירעונות. אבל אם נאמץ מסלול של לקיחת הלוואות חדשות כדי לפרוע את הקודמות – ניצור כדור שלג הולך וגדל שיקבור אותנו. סופו של משחק פירמידה. 

הארכת החיים של משחק הפירמידה 

התיאוריה הכלכלית-פוליטית גורסת כי לרשות הממשלה יעמדו בעתיד יותר תקבולי מיסים גם אם נטל המס על היחיד לא יגדל. הכלכלה תצמח כתוצאה מחידושים טכנולוגיים שיוזילו עלויות ייצור ויפיקו עודפי הון שיופנו להשקעות חדשות (וגם לצריכה), השקעה בתשתיות ובהון אנושי (בעיקר באסיה) יתרמו גם הן את חלקן לצמיחת הכלכלה בעולם, כלומר יגדל מספר האנשים שמייצרים ערך וגם יצמח הערך שמייצרים הותיקים. 

שני תהליכים עיקריים מאריכים את חיי משחק הפירמידה: חידושים טכנולוגיים שמגבירים את התפוקה ואת פריון העבודה (מכוניות, מטוסים, טלפון וחשמל בתחילת המאה; מחשבים, תקשורת, אינטרנט וביוטק בסוף המאה). צמיחה מהירה של פריון העבודה וחידושים טכנולוגיים מקטינים את מספר שעות העבודה הנדרשות לייצור מוצרים וכן את כמות חומרי הגלם הנדרשים לבניית המוצר. הגלובליזציה היא התהליך השני: התרופפות המשטרים הטוטליטאריים בדרום מזרח אסיה (בעיקר בסין) וצמצום מעורבות הממשלה בכלכלה (גם בהודו) אפשרו הקמת תעשיות בשכר עבודה נמוך יחסית. כך מתאפשרת הוזלה נוספת בעלויות מוצרים יחד עם עליה ברמת החיים של האוכלוסייה באסיה. שני התהליכים תורמים לשמירה על רמת החיים בעולם וגם מייצרים די חסכונות שמושקעים באג"ח ומזינים את תקציבי הממשלות, את משחק הפירמידה. 

האם קצב יצירת הערך הכלכלי הנוסף (צמיחה) יפיק די כסף לממשלות (באמצעות מיסוי) כדי לפרוע את אגרות החוב שהנפיקו בעבר וינפיקו בעתיד? המגמה לא מעודדת. תופעת הגידול המתמיד במעורבות הממשלות בכלכלה ובחברה מואצת מחודש לחודש. השיטה הפוליטית והאידיאולוגיה שמאחוריה רק מאיצים תהליך בלתי ניתן לבלימה. פוליטיקאים נאלצים בכל סיבוב דמוקראטי להגדיל את מינון ההבטחות לבוחרים לקבלת יותר שירותים וכסף תמורת פחות עבודה: הנשיא אובמה מבטיח בריאות "חינם", "הצלת" עסקים ומימון ממשלתי למשכנתאות לבתים; בישראל מרחיבים את "זכויות העובדים" ואת "עידוד התעשייה והיצוא"; בגרמניה מבטיחים לקצץ מיסים מחד ולפרוש "רשת ביטחון" לקרנות פנסיה מאידך; וביוון דנים ב"הקפאת" תשלומי פירעון הלוואות ל"נזקקים"; מגמה זו מבטיחה "צרכים" הולכים וגדלים לגיוס כסף. כלומר, משחק הפירמידה דורש כסף בכמויות הולכות וגדלות – הרבה מעבר לנדרש "רק" כדי לגלגל את חובות העבר. ספק גדול אם המערכות היצרניות בעולם יעמדו בקצב הצמיחה הנדרש כדי לתדלק את המשך משחק הפירמידה. 

כולם בצרות – כולם ארגנטינה 

גירעון הממשל האמריקאי, בעתיד הנראה לעין, עומד בינתיים על כ- 1.5 טריליון דולר לשנה. כ- 10% מהתוצר השנתי של הכלכלה האמריקאית. בקצב זה נראה תוך כ- 5 שנים שהיקף החוב הממשלתי מגיע ל- 100% של התוצר השנתי האמריקאי. במספר עגול זה קל להבחין שתידרש צמיחה שנתית ריאלית של 3% עד 5% רק כדי לשלם את הריבית על החוב (ואיפה החזרי הקרן?). ראוי לשים לב שכדי לשמור על רמת תעסוקה קבועה נדרשת צמיחה של 1% בשנה בגלל הגידול בכוח העבודה. אבל זה רק קצה הקרחון. מתחת למים שקוע הר חובות אימתני יותר, שהצטבר הודות למדינת הסעד האמריקאית: ההתחייבויות הקיימות, רק של שלוש תוכניות הרווחה הראשיות – ביטוח לאומי, מדיק-קר ומדיק-אייד (שירותי בריאות) – כבר מצטברות בערך ל- 40 טריליון דולר – פי שלושה מהתוצר השנתי של הכלכלה האמריקאית. מעבר לכך יש חובות של המדינות והערים עצמן, התחייבויות לפנסיה תקציבית ועוד. עמידה בהתחייבויות אלה, יחד עם תוכניות אובמה, כבר מחייבת צמיחה שנתית ריאלית קבועה של אולי 7% ויותר. 

מדינות המערב האחרות נמצאות במצב דומה. מדינת הרווחה האירית נאלצת לקצץ ברווחה בגלל גירעונות של כ- 15 אחוז מהתוצר. איטליה מתקרב לחוב לאומי של 120 אחוזי תוצר וצרפת מתקרבת אל 90 האחוזים. החוב הלאומי היפני נושק אל 200 אחוזי תוצר. 

מי יקנה את כל אגרות החוב שיידרשו כדי להמשיך לגלגל את משחק הפירמידה? עד לעשור האחרון, היו קריסות נקודתיות של משחקי פירמידה ממשלתיים: ארגנטינה, מקסיקו, זימבבואה ועוד – ממשלות המערב עזרו "לחלץ" את חלקן בעיקר באמצעות הגדלת משחק הפירמידה אצלן בבית על חשבון משלמי המיסים שלהן. אבל כעת ובעתיד, מי יחלץ את המחלצים הקבועים? אפילו הסינים או מדינות הנפט בעלי יתרות מטבע עודפות לא יצליחו במשימה, בהנחה שבכלל ירצו ויוכלו. משחק הפירמידה בעיצומו בכל מדינות המערב "הנאור" – כולן זקוקות להמוני מצטרפים חדשים שיכתבו צ'קים ויקנו אגרות חוב ממשלתיות חדשות. מהיכן יגיעו אותם המונים עם פנקסי הצ'קים? 

מה יעשו פוליטיקאים כאשר קשה יהיה למכור אג"ח נוסף 

הסימן לקשיים בגלגול משחק הפירמידה יהיה זינוק מתמשך בתשואות האג"ח הממשלתי. כלומר, כדי לפתות מצטרפים טריים למשחק יצטרכו הממשלות להגדיל את הריבית המוצעת להם. הדילמה הפוליטית תרבוץ לפתחם מהר מאד: אם "יגמרו" הקליינטים להרחבת משחק הפירמידה – כלומר, הקליינטים להנפקות ענק של אגרות חוב חדשות – צריך יהיה לעשות "משהו". 

הפסקה אמיתית של משחק הפירמידה (אסטרטגיית "יציאה") משמעותה המעשית היא סוף מדינת הרווחה – שינוי הסדר העולמי המוכר לנו המתבסס על מעורבות הממשלות והבנקים המרכזיים בכלכלה. החלופה, קיצוץ תקציבים דראסטי – תהיה בלתי מעשית, פוליטית. המציאות תאלץ את הפוליטיקאים, אך לא לפני שישתמשו בתחמושת החלודה האחרונה שברשותם – במכונה שמדפיסה כסף. היפר אינפלציה תחסל את ערכו הריאלי של החוב הממשלתי. תחסל חסכונות של דורות, תשבש את הפעילות הכלכלית ותביא למיתון עמוק ומתמשך. 

קשה לחזות את עיתוי האירועים אפילו אם התסריט נראה כבלתי נמנע. בדרך ייתכנו "הפתעות" בעיקר מכיוון של פריצות דרך טכנולוגיות או אפילו גילוי מאגר אנרגיה עצום. ייתכנו גם מחזורי ביניים נוספים של "משבר" ו"התאוששות". אך מנגנון ההרס העצמי שטמון במשחק הפירמידה הממשלתי – ודאי.

מוטי היינריך

עודכן לאחרונה ב שני, 04 דצמבר 2017 19:35

3000 תוים נשארו