תנועת המחאה הפנתה את תשומת הלב ליוקר המחיה בישראל. העלאת הנושא הוא ההישג היחיד של המחאה – בכך מתחילה ומסתיימת ה"הצלחה". כל עוד נתעלם מהגורם האמיתי ליוקר, לא יעזור אם נאלץ מישהו להוזיל מחיר מוצר מסוים.
4% מסכום הקרן הלאומית יוקצו למטרות "מועילות" שהממשלה תחליט עליהן. "מטרות מועילות" הן קוד מקובל לחלוקה על פי מפתח פוליטי. האוצר רצה לנהל את הכסף, גם בנק ישראל רצה – פישר ניצח. איך לנהל את הקרן הלאומית?
כולם מתרעמים על ה"תספורת" לחובות "טייקונים" כמו תשובה ולבייב. באג"ח יש סיכון. המשקיעים מוחים, אבל לא "רימו" אותם. בעסקים יש כישלונות. הקיבוצים "גילחו" אותנו למרות שלא קנינו מרצון אג"ח. סוציאל-חזירות.
המלחמה הממשלתית המסתמנת נגד ה"ריכוזיות" מסוכנת יותר מה"ריכוזיות". היא מבוססת על הרחבת הניהול הממשלתי של הכלכלה, הכבדת הרגולציה ותוספת חקיקה. הדרך הנכונה – בדיוק הפוכה.
היכן הבאג בניתוח "בעיית הריכוזיות"? חברות עסקיות אכן זקוקות לבלמים ואיזונים, אבל הרגולציה הטבעית והמיטבית נוצרת בשוק פתוח ותחרותי.
לועדות יש הנחה סמויה שהמסגרת בה פועל המשק היא נתון קבוע, כתורה מסיני עבור היהודי המאמין. ועדה מחפשת פיתרון "מעשי" לעכשיו. ולכן אינה חושפת את שורש הבעיה – המגבלות על חופש השוק שהפוליטיקאים מכתיבים.
מידי פעם מכריז משרד התעשייה על "מבצע" להשבת חובות. טוענים שהחוב המצטבר של מפעלים שזכו לסיוע מכספי מדינה עומד על 1.5 מיליארד שקל. לא כולם "משוגעים" להחזיר למדינה חובות כי כספי מדינה הם "כסף של אף אחד.
צמיחה מדהימה בשיעור שנתי של 7.8 אחוזים נרשמה בישראל ברבעון האחרון של 2010. כותרות כאלה נקשרו עד כה רק עם הכלכלה הסינית. האם האור הבוהק שבקצה המנהרה הוא של הרכבת שמאיימת לדרוס אותנו?
"מתפרת העצמאות" במצפה רמון נסגרה לאחר 30 שנות פעילות. העובדות פוטרו והייצור הועבר לסין. המתפרה בקשיים מזה שנים ובשנת 2000 הפכה לקואופרטיב של העובדות. המתפרה מייצגת פרק בסיפור מדינת הרווחה הישראלית.
הישגי הסקטור העסקי בישראל מדהימים, בייחוד לאור מגרעות המשטר הכלכלי-פוליטי בישראל. איך הצליח הסקטור העסקי בישראל כנגד כל הסיכויים? איך קרה המהפך?
