כמידי שנה, אנחנו מציינים את ה-1 במאי כיום זיכרון לקורבנות הקומוניזם במאה ה-20. הפעם נַפְנה את הזרקור אל מושג מודרני לכאורה "פייק ניוז" או בקיצור "פייק" ובעברית פשוטה – שקר.
שלטון החמאס שימש כ"נכס חינוכי" לאזרחי ישראל. "הצגת תכלית" אמיתית. דגל אדום לשכנוע ציבור גדול שמפנטז על מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל כ"שער לשלום" עם העולם המוסלמי.
כדי "להשמיד את תשתיות החמאס" לפני 5 או 10 שנים הייתה נדרשת מלחמה כוללת, לא פחות. גם ניתוק הכסף מקטאר היה מתדרדר למלחמה. אף אחד בקואליציה, באופוזיציה, בתקשורת ובממסד הבטחוני לא היה תומך במלחמה יזומה כזאת.
כגודל הציפיות, גדלה האכזבה מאי-תפקוד המדינה בעת מצוקה. התקשורת טוענת ל"טראומת הבגידה המוסדית". התנדבות וסולידריות מחליפים את האשליה בכוחה של המדינה. המיתוס כי המדינה היא האומנת של אזרחיה – שגוי ושקרי; מדובר בגוף שמתקשה לנהל מערכות מורכבות.
בסקרי אמון הציבור במוסדות מדינה – הצבא תמיד במקום הראשון. קיים פער עצום בין המציאות לבין תדמיתו. נבחן לאן תתדרדר חברה עסקית שתתפקד כמו שגרת העבודה בצה"ל.
"גלובליזציה" הייתה קיימת מאז ומתמיד. לפני הולדת הכינוי השתמשו במונח "סחר חוץ". למדינת ישראל יש היסטוריה "מפוארת" של מלחמה בגלובליזציה. אי אפשר "להילחם בגלובליזציה" מבלי לירות לעצמנו ברגל. האם זה טוב?
בכנסת דורשים חקיקה מגבילה לשכר בסקטור הפרטי. נשמע "חברתי". אבל בחצר האחורית של הממשלה נשפכות המשכורות... כאן אפשר להקטין שכר ללא חקיקה. נראה אותם גיבורים על חברת חשמל. או אפילו על שכר בכירי העמותות.