חברות הייטק נרתמו לניהול מתנדבים במקום המדינה; מותגי אופנה התגייסו לתרום ציוד במקום המדינה; רופאה מבלינסון יזמה ארגון לגיוס ולשינוע ציוד רפואי אל רופאים צבאיים בחזית. מאות מרכזי איסוף תרומות לחיילים ולתושבי העוטף ללא תמיכת המדינה; מי יפצה חנויות סגורות? למה אין פתרון לילדי הורים שרוצים לחזור לעבודה? מדינת ישראל הפקירה את הגיל הרך; "איפה המדינה"? "היכן צה"ל"? "חזרנו לימי חומה ומגדל", ומעל לכל – מתחמשים כדי להגן על הבית... עשרות יישובים בצפון נערכים עצמאית... ועיתונאי ידוע מסכם: "התופעה היא ביטוי לטראומת הבגידה המוסדית".

קביעוֹת נחרצות אלה נקלטות בהבנה על ידי הציבור גם בתקופות "רגיעה" שבין מלחמות ובוודאי בימים שבהם נראה, לא אחת, שהמערכת הציבורית והממשלתית לא ממש מתפקדת. כגודל הציפיות מהמדינה כן גדלה האכזבה והתחושה שהמדינה לא מתפקדת ובורחת מאחריות מלאה.

ממתי הפכה המדינה ל"אלוהים" כל יכול?

בני אדם התאגדו למסגרות חברתיות (משפחה, שבט, עיר, ממלכה, מדינה) מאז ומקדם. לאורך רוב ההיסטוריה האנושית תמיד התקיים משטר שבראש הקבוצה עמד מנהיג. תפקידו הטבעי של ראש-הקבוצה היה הגנה על הפרטים המשתייכים אליה. המנהיג היה גם סמכות משפטית עליונה להכרעה במחלוקות פנימיות ("...עַתָּה שִׂימָה לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ כְּכָל הַגּוֹיִם" – שמואל א' פרק ח).

קפיצת המדרגה בתפקיד המדינה, שהחליפה את המלך, ובאמונה ביכולותיה ובכוחותיה התפשטה בעת המודרנית ובעיקר במאה ה-20. רוב הציבור במערב כולל בישראל, רואה כיום ב"מדינה" ערך עליון לעומת האדם (הפרט). הציבור בטוח כי המדינה היא "האח הגדול" במובן החיובי. ה"מדינה" תבטיח לנו חינוך ראוי, בריאות נאותה, תנחה אותנו למעשים טובים, תהיה אחראית לקורת גג תחליט עבורנו מה בריא לאכול, תגן על נפשנו העדינה – רשימה ארוכה.

אנחנו נוטים לראות (ולהאמין) בגוף וירטואלי זה ייצור בדמותנו ובצלמנו עם לב, מוח, ורגשות. המדינה "חושבת", המדינה "החליטה", המדינה "אוהבת", ואפילו מייחסים לה תכונה אנושית של "סולידריות". המדינה הפכה לאלוהים הכול יכול של החילוניים.

גישה זו התפתחה והתחזקה במערב בערך ב-120 השנים האחרונות; וביתר שאת מאז תום מלחמת העולם הראשונה עם קריסת המונרכיות והתפשטות המשטרים הדמוקרטים לסוגיהם. לפני כן האזרח סמך בעיקר על עצמו, על משפחתו, על מכריו, על הקהילה – הוא נזקק ל"מלך" כמעט רק לצורכי הגנה ומשפט.

פוליטיקאים במשטר דמוקרטי חייבים להבטיח לבוחרים, מידי מערכת בחירות, את כל הטוּב עלי אדמות ולעלות על קודמיהם ויריביהם בהבטחות וכמובן – בפיזור כסף שלא תמורת עבודה, אלא ב"הטבות", בקצבאות וב"זכאויות". כך הפנים הפרט את "תפקיד המדינה" כאומנת ראשית. האזרח מאמין שהמדינה היא גוף כל יכול, המדינה תפתור עבורנו כל בעיה אישית וקבוצתית. המדינה "תעמוד לצידנו לעת צרה".

כ-100 שנים של דמוקרטיה-סוציאליסטית ("מדינת הרווחה") במערב הגדילו בהדרגה את תלותו של האזרח בשלטון המרכזי וכרסמו באחריות האישית של האדם למעשיו, לרווחתו ולסולידריות שלו מול אחרים ("שהמדינה תדאג לאחרים"). ההתמכרות הנוחה למדינת הרווחה השחיתה תוך דורות ספורים אינסטינקט אנושי בסיסי של אחריות אישית לגורלנו ושל ערבות הדדית שלנו גם למעגלים החברתיים הקרובים לנו: אנחנו-המשפחה-החברים-השכונה-העם. אין צורך בסולידריות ותרומות – "המדינה תפצה", "הביטוח הלאומי ידאג".

הציבור רואה בדמיונו גוף עם עץ-שליטה מסודר ומוחלט. בראשו עומד ראש ממשלה או נשיא, מתחתיו ממשלה שסרה לפקודתו, צבא יעיל שממתין להוראותיו ועוד מאות רשויות מדינה ומוסדות מסונפים. כל אלה נתמכים במערכת חוקים בכל תחום, אסדרה ורגולציה מגוננת. בבסיס עץ-השליטה נמצאים מיליוני עובדי ציבור מסורים ומקצועיים שמקבלים הוראות מלמעלה ומבצעים אותן למען האזרח וביעילות. מנהלים בדרגי ביניים מבצעים את הוראות ראשי המערכת ב"רוח המפקד", על פי תוכנית סדורה ו"עבודת מטה". למנגנון המסודר, היעיל והחכם הזה אנחנו קוראים – "מדינה".

 המציאות מאכזבת

ובכן, המציאות מאכזבת: אין ולא קיים גוף עם תכונות נעלות אלה בשום מקום עלי אדמות. מוסד המדינה הוא גוף נטול-כישרון (ולא חשוב אם מועסקים בו גם אנשים טובים ומוכשרים באופן אישי). גוף מסורבל, לרוב מושחת ואפילו מזיק לפרט. גוף שיאכזב ברוב המשימות שימלא, גוף שיוכיח שהוא כישלון כמעט בכל משימה "גדולה" שהוא לוקח על עצמו, גוף שמתקשה לנהל מערכות גדולות ומורכבות. גוף שמממן את עצמו אך ורק מהחרמה של רוב פירות עבודתו של הפרט באמצעות מיסים.

לאמונה להסתמכות על המדינה קיים מונח – אטטיזם – מקורו במילה הצרפתית "מדינה".

למרות שאנחנו מאז ומתמיד מלאי טענות אל כל מערכת ש"המדינה מנהלת" (בריאות, חינוך, קרקעות, בנייה, חקלאות ועוד) אנחנו חוזרים אל האמונה התמימה שכל מה שנדרש הוא להחליף את השר הכושל, את ראש הממשלה, את המפלגה השלטת. הקונספציה של האמונה ב"אח הגדול" לא נסדקת. 

התרגלנו (כדוגמה) לכשל המתמשך של מונופול החינוך המדינתי (היקר מתקציב הביטחון). כשל, למרות כ-20 שרי חינוך שהתחלפו רק בעשורים האחרונים. אבל, הוכינו בהלם כאשר מיתוס הביטחון והצבא התרסקו באותה שבת. למה בעצם? ההיגיון גורס שדווקא מערכת הביטחון תהיה מהגרועות שבמערכות המדינה: חבורה סגורה של מנהלים ללא אפשרות שילוב מנהל מבחוץ, קידום אוטומטי (פז"מ), תחלופה מטורפת של "עובדים" מידי כ-30 חודשים (חיילים), מערכת שעומדת למבחן לעיתים רחוקות כמו בשמחת תורה, סודיות, העדר חשיפה, כמעט אפס ביקורת חיצונית ועוד.  

ההשקפה של הסתמכות מוחלטת על "המדינה" מתבטאת בכתבה כועסת ב"כלכליסט": חלוקת נשק לאזרחים מהווה נטישת המדינה את חובתה לשמור על ביטחוננו... כי הצבא והמשטרה אמורים להגן עלינו... "צריך להתבייש שהגענו למצב שהאזרחים פה צריכים להגן על עצמם". 

לצערנו, אפילו במשימת-מדינה מובהקת זו – מדינות נכשלות. ראו ישראל של אוקטובר 1973, אוקטובר 2023 ו"מבצעים" אחרים בין לבין. חבל שלא קיים תחליף מעשי למדינה גם בענייני ביטחון.   

אז מה כן? 

להשקפתנו, צריך לחזור אל תפקידה העיקרי של מדינה – הגנה על אזרחים מאויבים מבחוץ ומפושעים מבפנים. הגנה מפני מתנכלים לזכותו של הפרט לחייו ולקניינו. ככל שמדינה פחות מעורבת ביתר התחומים – ייטב לאזרחיה. 

גילויי הסולידריות, ההתנדבות, היוזמה האישית והעזרה ההדדית – הם "המוסד" היחיד שיכול לתת מענה מידי בעת מצוקה אמיתית. "המדינה" כמנהגה תפעל באיטיות, בהיסטריה סוחפת, בחוסר תיאום, ותחלק כסף "ללא חשבון". בכל מקום בו ממשלה "מחלקת כסף" תצמח גם שחיתות ולפחות "קומבינות". לבסוף, החשבון יוגש לאזרח "ביום שאחרי" בהעלאה של מיסים מדכאי רמת חיים – אין דרך אחרת למימון הוצאות הממשלה.   

אם בימים כתיקונם מעורבות המדינה בחיינו מזיקה, אז מה ניתן לצפות בעת כאוס מקיף כמו מלחמה או אסון טבע? 

ההתנדבות והעזרה ההדדית אינם "במקום המדינה", אלא במקום
המיתוס השגוי של "המדינה" כפותרת כל בעיה –
ההתנדבות מחליפה את האשליה והאמונה בכוחה של המדינה.
ההתנדבות והסולידריות היא "הנורמלי" ולא מיתוס "האח הגדול" –
תפיסה שגויה ושקרית שקיימת רק בספרי האזרחות בבית הספר.

ככל שהמדינה תהיה פחות מעורבת בחיי האזרח תקטן פעילותה, יצטמצם הסקטור הציבורי, יקטן עול המס המוטל עלינו למימונו – פחות מקורות כלכליים יבוזבזו על ידי פוליטיקאים ופקידים. יותר כסף יישאר בכיסים שלנו. חלקו יגדיל את החיסכון לימי סגריר של משפחות – כמאגר חירום של אנרגיית שרידות (אחרי שהציבור יבין כי מסוכן לסמוך על המדינה). כספי החסכונות הם מקור המימון להשקעות הון של יזמים וחברות – בעקבות השקעות הון עולה פריון העבודה. תהליך מתמשך זה, במקביל לצמצום המיסים יגדיל את עושרו של הפרט, רמת החיים תשגשג. הנכונות והיכולת לעזור ולתמוך בזולת תתבסס כנורמה. הצמיחה בעושר גם תאפשר את הגדלת תקציב הביטחון למרות המיסוי המופחת. רק נקווה שהכסף ייועד להגדלת מלאי של טילים, תחמושת ופצצות, במקום לפנסיות ומשכורות מפוצצות לקצונה הבכירה.   

אל תסמכו בלעדית על "המדינה" לא בעת רגיעה ובייחוד לא בעת מלחמה. 

מוטי היינריך 

הירשמו כאן לקבלת התראה על כתבה חדשה