שבת, 15 נובמבר 2008 15:44

מגיע לי

כן, זאת השיטה. רמת החיים בארצנו אינה נקבעת לפי התועלת שאדם מביא, ולא לפי תרומתו לחברה בה הוא חי, אלא לפי יכולתו לתבוע את ''המגיע לו'' וליצור לובי לתמיכה בהכללתו ברשימת בעלי הזכויות ההולכת ומתארכת.

בין האמונות הוותיקות שהשתרשו במערכת חיינו המתחדשת בארצנו, בולטת בעוצמתה תופעת ''המגיע לי''. מושג זה משמש יותר מכל ערך אחר כדי לתבוע ולקבוע את דרך חלוקת העושר לאדם לגוף או לקבוצה. מכל עבר נשמעים הביטויים: ''מגיע לנו כתושבי הצפון, הדרום, עיירות הפיתוח''. ''מגיע לנו כי אנו ותיקים'', כי ''אנו עולים חדשים'', בתור אסיר קשיש, או כמסומם צעיר. מגיע לי כי אנחנו מתחת קוו העוני, כי שרתתי בלבנון. מגיע לי כי אני חקלאי, אני סטודנט, ואני תעשיין עתיר ידע. וכמובן מגיע לנו בתור קיבוצניקים, מושבניקים ובתור תושבי אילת.

כן, זאת השיטה. רמת החיים בארצנו אינה נקבעת לפי התועלת שאדם מביא, ולא לפי תרומתו לחברה בה הוא חי, אלא לפי יכולתו לתבוע את ''המגיע לו'' וליצור לובי לתמיכה בהכללתו ברשימת בעלי הזכויות ההולכת ומתארכת.

תולדות ה''מגיע לי'' 

ההיסטוריה של ''המגיע לי'' הינה ארוכה כימי חיינו בארצנו המתחדשת. מושג זה ניטע בקרבנו עוד בעת הקמת מושבות הברון [רוטשילד והירש]. מושבות אלו הוקמו בכספי התורמים הנ''ל. אך יחד עם תרומתם שלחו הנדיבים עשרות פקידים מיוחדים שתפקידם היה לחלק את הכסף בין האיכרים המעטים לפי שיטת ''המגיע לי''. השיטה הפסולה התרחבה והתפשטה עם העליות מארצות אירופה בהן התחילה לנשוב רוח הקומוניזם, כלומר: ''השלטון קובע מה ''מגיע'' לכל אזרח או קבוצה''. 

הקמת המדינה, נתנה כוח רב בידי ראשיה לקבוע ולמסד את השיטה ואת רשימת בעלי הזכויות ''שמגיע להם''. [הקורא לא יופתע אם אבשר לו, שבאופן טבעי הרשימה כללה את אלו אשר השלטון חפץ ביקרם]. בשנותיה הראשונות של המדינה הנושא היה עדיין חובבני, ספיר ועושי דברו, היו נותנים פתקים קטנים הממליצים לאשר זכויות מיוחדות לחביביהם. הפנקס האדום וכרטיס חבר בהסתדרות, היוו הוכחה שלנושאו יש זכויות מיוחדות בעת קבלתו לעבודה, או לשיכון.

עם חלוף השנים שיטת ''המגיע לי'' התמסדה ואף זכתה לחוקים ממלכתיים ותקנות מיוחדות המגדירים בדרך חוקית למהדרין ''מי ומה ברשימה ומה זכויותיו''. נקבעו מחירים שונים למים, לחשמל לדלק, נקבעו זכויות קרקעיות ברשימת שונות. בצמוד לכל מס ולכל היטל נקבעה רשימה ארוכה ומסובכת של פטורים באחוזים שונים. נקבעו זכויות ודרגות שונות: למי מגיע יותר ולמי פחות, תור לשיכון, תור לחיבור לטלפון וכ''ו. נקבעו שעורי הטבות שונים ומשונים: על בסיס אישי ומשפחתי, על בסיס צורת ההתיישבות: פרטית, קיבוצית או מושבית. על בסיס העיסוק ואופי הפרנסה, ולאחרונה [ראה עירנו אילת] גם הטבות על רקע גיאוגרפי. 

גם המהפך הפוליטי של שנת 77 אשר הפיח תקווה שאולי תשתנה השיטה, אכזב: מאומה לא תוקן, אך לעומת זאת הצטרפו עוד אלפים לרשימת אלו ''שמגיע להם''. 

קריסת המדינות הקומוניסטיות בהן המערכת קבעה למי מגיע וכמה, אף היא לא מצאה ביטויה בשינוי הגישה הישנה בארצנו. להיפך, שיטת ההטבות, הסובסידיות ו''המגיע לי'' הולכת ומתרחבת וצוברת כוח. משנה לשנה רשימת בעלי הזכויות והמופלים לטובה הולכת וגדלה. [וכידוע, אם יש מופלים לטובה, יש במקביל רבים אחרים המופלים לרעה].

תכנון מהלך החיים לפי ''מה מגיע לי'' 

לא רק הרשימה גדלה ומסתבכת, גם התודעה של האזרחים ודרך מחשבתם הולכת ומתעוותת. לרשויות השלטון, הדבר מוסיף אמנם כוח ועוצמת שליטה בציבור התלוי בהטבות המחולקות ובהסכמת השליטים לכך ש''מגיע להם'', אך עבור האזרח הדבר אומר שבכל פעולה שאדם עושה נכנס לתהליך החשיבה ''השאלה מה מגיע לי''. אדם קונה או מוכר ביתו, מחליף את מכוניתו, פותח עסק, קובע את מקום מגוריו ואפילו מתכנן את גודל משפחתו תחת החשיבה המסולפת ''איזה הטבות אקבל, איך יחשבו את הזכאויות שלי, מה 'מגיע לי' אם אפעל כך או אחרת''. הנה רק השבוע הסביר לי מורה בתיכון מדוע בחר להשתלם לאחרונה באיזה קורס: ''זה לא שהמקצוע מעניין או מועיל, אך זה מקנה ''גמול השכלה'', עיקר ההוצאה על חשבון משרד החינוך והעירייה. והעיקר, קיבלתי המון כרטיסי טיסה מוזלים''... 

בתחום העסקי, שיטת ההטבות הינה זאת המשפיעה על ההחלטות יותר מכל נושא אחר. חשיבות המוצר, עיצובו או יעילות ייצורו הינם בטלים וזניחים לעומת הנושאים הבירוקראטיים. ''אם אמקם את המפעל כאן אזכה בשיעור הטבה כזה, אם ארשום את המפעל ''כחברת בת'', אזכה לשיעור הטבות שונה. ''כחברה תעשייתית'' יהיה מגיע לי ככה וככה, אך אם ארשום זאת על שם תושב חוץ אקבל זכויות אחרות''. פשוט טרוף מוחלט, ואובדן כל כלי מידה אמיתיים לכדאיות כלכלית. 

הנושא כה מורכב ומסובך עד שאדם המעוניין להקים עסק, נאלץ לשלם הון לרואי חשבון, עורכי דין ובסופו של דבר גם ל''מאכערים'' כדי להתמצא בשלל ההטבות והזכאויות ולאסוף את מה שמגיע לו''. ובמקביל כמובן, הרשויות מעסיקות צבא שלם של פקידים כדי לפקח על דרך החלוקה ''למי מגיע ולמי לא''. כתוצאה מכך, במקום שהעם היושב בציון יתרכז ביצור סחורות ושרותי רווחה, בהעלאת רמת החיים ושיפור איכותם, אנו עוסקים ללא הרף בחיזורים ומאבקים על דרך חלוקת ההטבות וה''מגיע לי''. 

לא ייתכנו קריטריונים ל''מגיע לי'' – לכן החלוקה מתבצעת לפי הכוח להזיק 

ברוב טמטומנו אנו נאבקים איש ברעהו ומושכים את שמיכת הכלכלה הקצרה הנה והנה, ומקצרים את ימיה עוד יותר, במקום לשפר ולהגדיל את השמיכה כך שתכסה את כולנו ברווחה ובנועם. והמאבק הופך לאלים ופוגע: הנה הבניה בעירנו מתעכבת כי ''בכיר'' מקומי אחד טוען ''למצביעים האילתיים מגיע יותר''. סחטן קטן דורש לתומכיו שאיבדו דירתם בסמים או בהימורים, ''מגיע לנו'' דירות נוספות. וסחטן גדול מאיים לחטוף ולהטביע אוניות ''מגיע לנו עוד פרמיה לעובדי הנמל''. 
בעיתונות הכללית והמקומית, יכול אדם לקרוא מאמרי ביקורת חריפים העוסקים בתקיפת שעורי ''המגיע לי''. יש כאלה הטוענים שנותנים [לאחרים] יותר מדי, ובאים ומוכיחים שנותנים [להם עצמם] פחות מדי. המשותף לכל המאמרים הללו הינו, שהכותבים משוכנעים שלגוף אותו הם מייצגים ''מגיע הרבה'' ואילו לאחרים מגיע פחות''. 

סוף לשיטה

צריך להחליף את השיטה, יש לשנות את התפיסה הבסיסית: להפסיק עם ''המגיע לי'', לחדול מכל נושא ההטבות, לבצע רק דברים אשר יש להם הצדקה וכדאיות אמיתית, לא כאלה אשר רווחיותם לכאורה, נובעת מהטבות שמישהו אחר [שלא ''מגיע לו'' כנראה], משלם את מחירן. תפקיד השלטון במדינה ובעיר צריך להיות מוגבל לנושאי חוץ ובטחון, טיפוח הלאום היהודי ותפקידים כלליים הקשורים במערכות גדולות כמו תחבורה, שלטון החוק וכ''ו. וכמובן על המערכת לטפל בנפגעים ובחלשים שבחברתנו. אך לא לחלק הטבות וזכויות למגזר זה או אחר לפי יכולת הלחץ שלו. והעיקר: על הנבחרים לזכור ולשנן שהם משרתי הציבור ולא אדוניו. עליהם לאפשר למערכות הכלכליות לפעול בדרך חופשית. אל לשליט לראות בציבור כנישום או נתין, אלא כלקוח מקבל שירותים.

לאף אחד לא מגיע מאומה מעבר למה שהשוק החופשי מוכן לשלם עבורו. דין אחד לתושבי אילת, הקיבוצים, תל אביב ובית אל. כולם ישלמו מיסים שווים בהתאם להכנסתם. כולם ישלמו עבור הוצאותיהם בהתאם למחירי השוק החופשי. זה נכון לגבי מחירי מים וחשמל, מחירי קרקעות ודיור. וזה נכון [לא נעים], גם לגבי מחירי כרטיסי הטיסה והמע''מ. אין כל בדל הצדקה מדוע משפחה בחיפה למשל, החייבת נאמר עשרים אלף שקל לבנק, חפציה יעוקלו, אך משפחה דומה המתגוררת בקיבוץ שכן, שחובה הממוצע מגיע למיליון שקלים ומעלה, תוכל להמשיך ולחיות בשלווה ובשפע. אין כל הגיון מדוע בעל מסעדה אשר לקוחותיו עברו למסעדה אחרת, מחפש לעצמו עבודה אחרת מועילה. אך עובד נמל אשר אוניותיו עברו לנמל אחר, מחייב אותנו להמשיך להחזיקו. 

די לנו עם המכתבים לשרים, עם התחינות לשליטים, נחדל להיות תלויים בהטבות ובסובסידיות, נזרים את הכישרון ואת היכולת לאפיקים מועילים ויצרניים ונפעל רק משיקולים אמיתיים. אם המלונאות באילת היא רווחית, אין הצדקה לתת ללואיס והמיליונרים מענקים והטבות. ואם איננה רווחית, בוודאי שאין הגיון כלכלי לתת מענקים וסובסידיות.

אם יש הצדקה כלכלית לקיום הנמל אז אדרבא שיגדל, אך אם הוא מיותר ומזיק, יש לחסלו. אם יש הצדקה להקמת תעשייה באילת - שתבוא, אך אם אין לה עדיפות בעירנו, מן הדין שתוקם באזור בו שוררת אבטלה, במקום בו צפויה לה רווחיות גבוהה יותר. 

אם נשנה את השיטה המטפחת טפילות, אם נפסיק לשלם הון לסובסידיות מיותרות ולמפעלים כושלים. נבטל את המערכות הבירוקרטיות המטפלות ''בחלוקה'' ונפסיק להקים היכלי שן לתפארת פקידי השלטון ושופטיו. הדבר יביא להפחתת המיסים והעלויות, ההכנסה הפנויה תגדל. הכלכלה הלאומית והאישית תשתפר, האיכות תעלה ועומס העבודה יפחת. ותוך תקופה קצרה נהיה כולנו עשירים ומאושרים פי כמה. 

הפגיעה אינה רק כלכלית. מבחינה ערכית ומוסרית מי שפועל למען הגדלת ההטבות, למען המשך קיום הנמל באילת לסבסוד תעשיה, דיור, חקלאות וכדומה, עושה מעשה מושחת וגונב את כספו של הציבור למען חסידיו. כאשר אנו ממשיכים לתמוך בכך אנו שותפים למעשה הרמייה והגזל. ואם בטווח קצר דומה לנו שאנו מרוויחים מכך, הרי בטווח ארוך כולנו בנפגעים. 

יאיר בן משה, אילת

עודכן לאחרונה ב שני, 06 נובמבר 2017 04:58

3000 תוים נשארו