ממשלות מסוגלות להעביר כל חוק שרצוי לפוליטיקאים בעזרת "תקנות לשעת חרום" (וגם בלעדיהן). הנשיא רוזוולט הפקיע את הזהב הפרטי ב-1933. בית משפט פדראלי חזר ואישר שוב הפקעה בימינו אלה.

עלות האמת של "דיור בר השגה" והנתונים שהתקשורת מתעצלת לחקור.  טרוף המערכות של "דיור בר השגה" וכניסת הממסד הפוליטי ליזמות בנייה, כמו בשנות החמישים – עדיפים לפוליטיקאים על פני הוזלה כללית של הדירות.

אנחנו שמחים שה"פיינשל טיימס" "מצטרף" לעמדתנו שנגידי הבנקים המרכזיים לא כל כך חשובים.

טועה מי שחושב שלמדיניות "העשייה" המוניטארית של בנק ישראל יש תפקיד חשוב בהתפתחות הכלכלית של מדינת ישראל. "מדיניות נבונה" של בנק מרכזי אינה מסוגלת להביא לצמיחה כלכלית או "להבריא" כלכלה.

כלל לא קשור לפרופסורים הנכבדים פרנקל וליידרמן: המושג "גרעון בהון העצמי" בהקשר של בנק ישראל – מטעה. הגדרה שנלקחה מהעולם העסקי, אך אינה מתאימה לבנק מרכזי.

את משרד התרבות והספורט צריך לסגור ולשלוח את עובדיו המסורים לחפש עבודה אמיתית.

שופטת מחוזית פסקה כי על הבנקים מוטלת אחריות לפעילות הפיננסית ולסיכונים שלוקחים לקוחותיהם. אם לקוח פועל באופן שגורם לו להפסיד את כספו, על הבנק לנקוט פעולות מניעה כאילו היה אפוטרופוס שלו. הציבור ישלם.

אם קיים "פוטנציאל שחיתות" אז הוא גם מתממש, ובכל העולם. כאשר גוף ממשלתי מחלק דירות, או כסף של "אף אחד", נוצר כר נרחב לשחיתות. איך תיראה ישראל עם 150 אלף דירות ציבוריות חדשות, כפי שהחליטה הממשלה.

שום עיר גדולה בעולם לא תוכננה מראש להיות "גדולה". קודם האוכלוסייה גדלה ואחר כך התשתית. בתי משפט לא צריכים לעכב בנייה בגלל "מחסור בתשתיות". צריך לבנות, ואם יסתבר שבאמת חסרה תשתית – היא תושלם מהר יחסית.

ממשלת ישראל עוסקת בהימורים ומשכנעת את הציבור כי הימורים באמצעות סוכני הימורים ממשלתיים (לוטו-טוטו) הם מעשה חיובי. כדי למנוע תחרות בעסקי ההימורים הממשלתיים - הוכרזו כל יתר ההימורים כ"בלתי חוקיים".