קשה לבקר את שופטי בית המשפט המחוזי, כנראה שפסיקתם מעוגנת בכללי המשחק המקובלים במערכת החוק. אבל, גם אם נקבל בהבנה את הכרעתם, לא נוכל להימלט מלהאיר את המשתמע מדבריהם.
גירעונות המפלגות, בייחוד לאחר בחירות, אינם סיפור חדש. המפלגות חייבות כסף לכל הבנקים. אלה מתייחסים להלוואות, בצדק, כ"כסף בטוח". החזרת הצ'קים של קדימה היא רק הצגה. אבל, למפא"י ההיסטורית זה לא היה קורה.
רוב הציבור דורש רגולציה, פיקוח, חקיקה ואכיפה, מינוי אנשים ישרים יותר. זו התחושה האינסטינקטיבית של צופה ממוצע. פיתרון אינטואיטיבי ושגוי למשוואה. הכתבה טובה כדיווח, אבל כרגיל מפספסים בפרק הסקת המסקנות.
חלק ניכר מהחוקים החדשים צומח בגלל אינטרס כלכלי צר שמגייס לעזרתו לוביסטים וחברי כנסת. הצעת החוק נארזת בעטיפה "ציונית", "הומאנית", או "חברתית" – והכנסת נעתרת לחבריה מקדמי החוק.
עסקים מתמודדים מול סיכונים עסקיים, אי וודאות בעלויות כלכליות שונות ועול רגולציה מכבידה. אך קיימת עלות יקרה לא פחות: פעילות "נמרצת" של פוליטיקאים שזקוקים נואשות לכסף למימון הבטחות פופוליסטיות לציבור.
כך טוען סבר פלוצקר, הפרשן הכלכלי של ידיעות אחרונות. להשלמה, מביא פלוצקר לא פעם אנלוגיה למשק בית: "במונחי משפחה, זה לא אסון כשלמשק בית שהכנסתו השנתית 200 אלף שקל יש משכנתה של 320 אלף שקל" האמנם?
כולם מסכימים עם "חלוקה מחדש של העוגה": דפני ליף רוצה חלוקה שתעניק "דיור בר השגה" בשינקין, רוחמה אברהם חלוקה שתיטיב עם הפריפריה, לפיד ידאג ל"למעמד הביניים". אף אחד לא קורא להפסיק לחלוטין לחלק את העוגה.
פרסומת לארוחת מג'יק נודלס, שנפסלה לשידור על ידי הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו העסיקה את בתי המשפט עד לפני כשנה. עוד החלטה שיפוטית שעניינה טעם ו"איזונים חברתיים". במה עדיף טעמו של השופט?
למרות ההסכמה הרחבה בדבר קיומה של בעיית יוקר מחיה, קיימת מחלוקת בנוגע לגורמים, ובוודאי בנוגע לפתרונות. אכן נדרשת רגולציה אמיתית על מחירי המוצרים בשוק. אבל מי יכול להיות הרגולטור?
הסוב-יודיצה אוסר לדון בתקשורת ולחשוף פרטי דיון המשפטי. מדוע רע שהתקשורת תשפוט נאשם במקביל לבית המשפט? המערכת מייחסת כישורי ניתוח וחשיבה עדיפים לשופטים אז מדוע היא לא סומכת על אבחנתו בין עיקר לטפל?
