מנהיגי הדמוקראטיות משועבדים למערכת פיננסית שאינה מאפשרת קיום של "כלכלה חופשית" אמיתית. זאת בגלל המניפולציות שעושים בנקים מרכזיים וממשלות בריבית, שערי חליפין, מחירי אג"ח ותמיכה במוסדות כושלים.
כל ניסיון לרפורמה מבנית מתנפץ במבחן ההיתכנות הפוליטית. קבוצות לחץ ואינטרסים כיתתיים בולמים שינויים. לכן, הדרך הקשה ליישום רפורמות חייבת להתחיל בשינוי שיטת המשטר. אבל איזה שינוי ואיך יבוצע?
כל מדינות ארה"ב בצרות. איך הן התדרדרו למצב זה? בדיוק כמו ייוון. בזבזו לאורך שנים יותר כסף מכפי שעמד לרשותן וגלגלו הלוואות. השלב הבא, הבלתי נמנע, הוא צמצום מדינת הרווחה האמריקאית - הבטחה חסרת כיסוי.
במדינה חופשית כל חברה יכולה להפעיל כל עסק (שאינו כופה את רצונו על הצד השני לעסקה), וכל חברת תעופה יכולה לטוס לכל מקום. למה נדרש אישור של שר או של בג"צ? השמיים צריכים להיות פתוחים לתחרות חופשית.
ההשקפה ה"חברתית" המקובלת גורסת שפער כלכלי הוא הבסיס לפערים חברתיים. "חלוקה מחדש של העושר" ע"י המדינה אמורה להיות הפתרון. מאחר ואין מטה קסם להגשמת הרעיון, התהליך מתבצע דרך המערך הפוליטי, והתוצאה הפוכה.
בקרוב, עם פרסום הכרעת הדין בעניין ה"מינויים הפוליטיים" של השר צחי הנגבי, תרעש התקשורת למשך מספר ימים – עד שאירוע מסעיר אחר יתפוש את הכותרות. מהי הדרך היחידה לצמצום התופעה? רמז: שום עיתון לא יפרסם זאת.
חלק ב' של הכתבה על ה"מהפכה התעשייתית". למה לא קמה תנועה סוציאליסטית לפני כן - הרי לא חסרו איכרים "מנוצלים"? ביטול ניצול ילדים בעבודה בבתי החרושת וקיצור יום העבודה הארוך - האומנם השגי הסוציאליזם?
ראוי להפנות את הזרקורים דווקא אל הכלכלה השנייה בגודלה בעולם – יפן. שם מונחת הפצצה הגדולה. היפנים מפעילים את "שיטת אובמה" (ריבית 0 וגרעונות בתקציב) כבר 20 שנה וטרם "נחלצו" מהמשבר, אלא שוקעים עמוק יותר.
"הלוואות" הן כסף קל עבור פוליטיקאים – המחיר הפוליטי שלהן נמוך. החלופה, גיוס כסף באמצעות מיסוי עלולה לחבל בשרידותם הפוליטית. העם שונא מיסים. מדובר במשחק פירמידה קלאסי שבנקודה מסוימת חייב לקרוס.
דובאי נשלטת ע"י משפחת האמיר הענפה. חברות הענק כולן "ממשלתיות", כלומר של המשפחה. החלטות כלכליות מבוססות לרוב על "חזונו" של האמיר ומיושמות דרך מבוך האינטריגות בין המוני הנסיכים. המשפחה היא "המדינה"...