את המונח "מדינת חופש" לא תמצאו בספרי האזרחות וגם לא במילונים נפוצים. אימצנו כינוי זה, כאן באתר קו ישר, רק בשנים האחרונות – אתר שמציג מודל של ישראל כמדינת חופש (כמעט).

הנחת היסוד היא כי לאדם זכות קניין בגופו וברכושו והוא חופשי לנהוג באלו כרצונו, כל עוד אינו פוגע בזכותם של אחרים לנהוג כך. גם תפקיד המדינה מוגבל למסגרת בסיסית זו. עיקר תפקידה לספק לאזרחיה שירותי הגנה מתוקפנות של אויבים מבחוץ (צבא) וכן הגנה מתוקפנות של אזרח נגד אזרח אחר (משטרה).

הסדר החברתי במדינת חופש מבוסס על התקשרות מרצון בין אזרח לאזרח – אדם שזכה להיות אזרח במדינת חופש כפוף לאמנה לפיה אין לכפות על הזולת את מילוי חלומותיכם, רצונכם או צרכיכם – גם אם אתם "מסכנים" ומוכי-גורל. אינכם רשאים לגנוב ממדף הסופרמרקט כי אתם רעבים – זו פגיעה בזכות הקניין של בעלי החנות, אינכם רשאים לסגור את שערי המפעל במסגרת "זכות" השביתה, אינכם רשאים לנפץ חלון ראווה או לחסום כביש בדרישה להעלאת קצבאות לנכים. אזרח במדינת חופש מסכים ומחויב להשאיר את האבן, האגרוף והאקדח מחוץ לשער הכניסה למדינה.

המפר זכויות יסוד אלה ייענש בחומרה, ללא נסיבות מקלות, ועד להרחקה לצמיתות מהחברה, ולביטול אזרחותו. המשטרה והצבא רשאים להפעיל גם "כוח לא סביר" נגד יידוי אבנים או פגיעה אחרת בגופו או ברכושו של אדם. אדם רשאי לפעול באלימות נגד אדם אחר אך ורק להגנת גופו ורכושו.

קבוצת אזרחים במדינת חופש אינה רשאית להפר את זכויות היסוד של קבוצת אזרחים אחרת – גם לא בעזרת המדינה. קבוצת אזרחים (גם אם יש לה רוב דמוקרטי) אינה רשאית להפעיל את כוחה של המדינה כדי לכפות על יתר האזרחים לממן את צרכיה, גם אם אלה "צודקים" לדעתם.

יישום עקרונות אלה שומט את "ההצדקה" לקיומם של רוב משרדי הממשלה הנוכחיים. אלה מבוססים על הפעלת כוחה של המדינה לטובת גחמות, אידיאולוגיה, שימור כוח פוליטי, או אינטרסים כלכליים של קבוצות לחץ שפועלות להטיב עם עצמן על חשבון כלל הציבור או חלקו.

נובע מכך שמדינת חופש אינה מתערבת בחקלאות ובתקשורת, בתעשייה ובחינוך, בבנקאות ובקביעת גובה הריבית, בניהול נמל ימי או אווירי, בייצור חשמל ומים, ואפילו לא בשירותי בריאות.

עיסוקים אלה של המדינה כיום מחייבים הפרה בוטה של זכות הקניין באמצעות גביית מיסים ושלל חוקים. רוב פירות עבודתכם, שמקורם בהכנסה מעבודה או יזמות מועברים בכפיה לאחרים. כך מגייס הממסד מימון לתמנון השלטון בלחצם של לוביסטים כ"הישג" של קבוצות לחץ, כשוחד בחירות, או כשוחד ל"שלמות הקואליציה".

אם "נקלף" מתהליך זה את המילים היפות – המדינה באמצעות פוליטיקאים מחליטה מעת לעת כמה כסף יישאר לשימושכם הפרטי – את רוב הכסף המוחרם מאתנו הם מחלקים לאחרים, לתומכיהם ולמקורביהם. כדי להסוות את הגזל מחזירים לנו חלק קטן מהכסף אם נהיה "זכאים" לקצבה כלשהי. חלק קטן אחר של כספי הגזל מממן "מתנות" שנותנים לנו כגון "חינוך חינם" או "בריאות חינם". המערכת הסיבובית מסובכת עד כי קשה להבחין במשחק הכוחני ורואים רק את הכסף שאנחנו מקבלים ואת שרותי ה"חינם" הניתנים.

כמעט כל משרדי הממשלה נועדו למימוש חלוקת כספכם לאחרים – המנגנון נקרא בשמו המכובס "תקציב המדינה", "חלוקה מחדש של ההכנסות", "מאבק לשוויוניות".

אחד ממשרדי הממשלה המיותרים הוא משרד התקשורת

תמצית פעילותו של משרד התקשורת, מנקודת המבט של שוחרי מדינת החופש, היא חסימת עסקאות מרצון חופשי בין אזרחים שחלקם יזמים:

המשרד נועד למנוע יזמים מלמכור שירותי טלפון, אינטרנט, טלוויזיה ורדיו לצרכנים לפי העדפותיהם. המדינה מפעילה את כוחה נגד הצטרפות יזמים חדשים – באמצעות מערך של "רישיונות" וקנסות גבוהים (דמי רישיון) ומנהלת עסקים באמצעות רגולציה.

המדינה אוסרת על שידורי תוכן לפי העדפות הצרכנים – המדינה אפילו קובעת את משך הפרסומות, אורך מהדורת החדשות, ואוסרת אפילו על שידור מהדורת חדשות ללא היתר מיוחד. ראו את רשימת האיסורים הארוכה בפרק "תקשורת" כאן באתר.

המשרד מנע לאורך שנים ארוכות חיבור בתים בישראל לסיבים אופטיים תוך הסבת נזק של מיליארדי שקלים לכלכלה. הנימוק הרשמי היה דאגה ל"חיבור שוויוני לסיבים" והגנה "מהתבססות של מונופול בזק".

בעבר הרחוק (הצעירים בינינו לא יבינו...) אסר משרד התקשורת כמעט כל יוזמה שאינה של המדינה. אפילו שימוש בטלפון קווי-אלחוטי, שידורי טלוויזיה בצבע (רשות השידור הממשלתית שידרה באמצעות ערוץ בודד רק בשחור-לבן, כאשר בכל העולם השידורים היו צבעוניים...). "מומחי" משרד התקשורת טענו בפני בג"ץ כי מתן רישיון לחברות הטלוויזיה בכבלים לתת שירותי אינטרנט מהיר "יפגע בחופש הדיבור" (הארץ 13.02.2000). אינטרנט מהיר נחשב בעיניהם לשירות לא-שוויוני...

סבך האיסורים אילץ את חברות התקשורת להקים מנגנון שתפקידו לדאוג שהתקנות והאיסורים לא יפגעו באינטרסים של החברות. המלחמה וההגנה מול "הרגולטור" חשובים לפעמים יותר מהפעילות העסקית השוטפת. טעות, או חוסר ערנות, עלולים לאפשר למתחרה להשיג "דיל" מהרגולטור שיגרור נזק של עשרות מיליוני דולרים לחברה. בחברות התקשורת קיימת משרה של "מנהל רגולציה", לרוב בדרגת סמנכ"ל.

תקשורת במדינת חופש

אין משרד תקשורת, אין "מועצות" ממשלתיות לשידורי טלוויזיה, אין צורך ברישיון לשידורי רדיו וטלוויזיה, אין "שידור ציבורי" שכופה עלינו מימון באמצעות מיסים. יזמים מקימים חברות תקשורת ושידור כרצונם, חברות שהציבור מאס בהן נסגרות בהעדר כדאיות כלכלית.

אין אפילו צורך בהקצאה ממשלתית של תדרים לשידור. חברה שמשדרת בתדר מסוים היא בעלת התדר והיא רשאית לפרוש מעסקי השידור ולמכור את התדר ליזם אחר. ממש כמו בבעלות על קרקע. אסור לפלוש לתדר בשימוש של יזם אחר כפי שאסור לפלוש לחלקת קרקע שבבעלות אחרים.

חברות תקשורת, כמו כל חברה אחרת במדינת חופש, רשאית להתפצל או להתמזג עם אחרת ללא מגבלה. מחיר השרות נקבע על ידי בעלי החברה והסכמת הצרכנים – בדיוק כפי שנקבע מחיר הירקות בשוק הכרמל.

בתנאים אלה, שאול אלוביץ', מבעלי בזק וחברת שידורי הטלוויזיה יס – לא היה נדרש לאישור משרד התקשורת (שלא קיים) למיזוג חברת יס בתוך בזק – אולי היה נזקק לאישור של בעלי מניות אחרים בחברה. כמובן שלא היה נזקק ל"קשרים" עם שר התקשורת (אין שר כזה).

אמצעי תקשורת במדינת חופש רשאי לתמוך בפוליטיקאים או להתנגד להם כרצון בעלי החברה. עיתון, אתר אינטרנט, תחנת שידור רשאים לאמץ ולתת גיבוי לכל פוליטיקאי שיחפצו. כאשר המדינה לא מתערבת בכלכלה בכלל ובתקשורת בפרט – לא תהיה פרנסה ללוביסטים כי פוליטיקאים לא יעסקו בחלוקת רישיונות, אישורים, היתרים וחקיקה כלכלית. חברות כלכליות וחברות תקשורת יתמקדו בעסקים, ובתחרות על לבו וכיסו של הצרכן. מקור העושר יהיה הצלחה למכור שירותים ומוצרים לצרכן ולא קשרים פוליטיים – אין בהם צורך במדינת חופש.

"תיקי נתניהו" לא היו נולדים במדינת חופש. מודל "מדינת חופש" הוא חזון רחוק שאינו קיים בעולמנו. כל מדינות העולם, על שריהם וראשיהם, עוסקים בפרקטיקה המיוחסת לנתניהו. הדמוקרטיות נבדלות זו מזו ברמת מעורבותן של הממשלות בכלכלה ובחברה – ככל שהמעורבות נמוכה, רווחת התושבים ועושרם גבוהים – ובאופן בלתי נמנע, גם "השחיתות הפוליטית" נמוכה.

מוטי היינריך

הירשמו כאן לקבלת התראה על כתבה חדשה